על דבר אחד מסכימים מקדמי ההפיכה המשטרית ואלה שמתנגדים לה. אלה גם אלה סבורים, לפחות לדבריהם, שהם פועלים בשם הדמוקרטיה. כולם מסכימים שהעם הוא הריבון וצריך להישאר הריבון, אבל חלוקים ביחס לשאלה כיצד ראוי שיממש את ריבונותו – תוך מתן כוח שלטוני בלתי מוגבל לנבחרי העם, או תוך הגנה על קבוצות בעם מפני הכוח הזה. אלא שכדי לממש נאמנה את שלטון העם, לא מספיק לקבוע מהו השלטון הראוי – יש לומר תחילה מיהו העם.

"עם" הוא מושג חמקמק. הוא אינו חופף למושג "ציבור" הניטרלי יותר, ולא שווה ערך לרוב מספרי בספירת גולגולות. "עם ישראל", לפי הפירוש הרווח, איננו כלל אזרחי ישראל, אלא רק היהודים שבהם. גם האידאה החילונית-אזרחית של העם אינה מושג טכני, קטגוריה צורנית בלבד, שקלול של סך בעלי זכות הבחירה. היא מבטאת איזו רוח קולקטיבית, אותנטית וספונטנית, כזו שייחודית למקום, נובעת מהאנשים ואינה מוכתבת מלמעלה. הדֶמוֹס היווני, שממנו נגזר המושג "דמוקרטיה", מתייחס גם הוא לפי אחד הפירושים לתושבי העיר הפשוטים. במילים אחרות, אין עם בלי עממיות. זהותו של העם, ובהתאם לכך הקביעה מי חלק ממנו ומי אינו, נגזרת מתפיסת העממיות.

כמו הלאום או האומה, העם הוא קהילה מדומיינת, אבל גבולות הגזרה שלו מטושטשים יותר, ובשל כך – נתונים במחלוקת פוליטית. שכן, דמוקרטיה היא שלטון העם, וכדי להגשים אותה בצורה נאמנה ולמנוע מרצון העם להתעוות, יש לדעת תחילה מיהו העם. על גבי הרעיון הדמוקרטי הבסיסי – זה שמציב את העם בראש הפירמידה – הפופוליזם של העשורים האחרונים יצר חלוקה פסאודו-מעמדית של החברה. היא מזהה את העם כחלק מהחברה אך לא עם כולה, ומעניקה לחלק זה זכות מוסרית בלעדית לשלוט. העם, לפי הפופוליסטים, צודק וצריך לשלוט לא מפני שהוא הרוב, אלא מפני שהוא אותנטי יותר. האליטה שניצבת מול העם, ואין לה חלק בו, לפי הפופוליסטים, היא מזויפת ונכלולית.

החלוקה הפופוליסטית של החברה שואבת השראה, הצדקה וגם טרמינולוגיה מההיגיון המרקסיסטי, שמבקש צדק למדוכאים; אבל בה בעת היא גם טפילה עליו, שכן קו החלוקה אינו בין החזקים לחלשים אלא בין אלה שמייצגים נאמנה – לפי פרשנות של מחנה פוליטי מסוים – את האידאה של העם, לבין אלה שכופרים בפרשנות הזאת. כאשר אותו מחנה פוליטי מצליח להטמיע בחברה – גם בקרב מתנגדיו – את אידאת העם והעממיות שלו, ההגמוניה שלו מובטחת.

קשה לקבוע בצורה מדויקת מה חושב העם ומהם סמליו האותנטיים. סקרי דעת קהל או אפילו תוצאות הבחירות לא נותנים תשובה מכרעת לכך. הסיבה לכך, כפי שהסביר ההיסטוריון בנדיקט אנדרסון, שטבע את המושג "קהילות מדומיינות", היא כי "אפילו באומה הקטנה ביותר, אין החברים בה מכירים את רוב החברים האחרים, אינם פוגשים אותם, או אפילו אינם יודעים עליהם משהו". כלומר, אנו נדרשים בהכרח לדמיין את קווי המתאר של העם שאנו חיים בו. ובהיעדר גבולות גזרה ברורים, ניטש מאבק תודעתי.

תפיסת העם של הימין הפופוליסטי

רבות נכתב ונאמר על עליית הימין הפופוליסטי בישראל בעשור וחצי האחרונים, וקשה לחדש בעניין זה. אבל דומה שלא מספיק תשומת לב ניתנה לאופן שבו תפיסת העם והעממיות של הימין הפופוליסטי הכתה שורש בחברה הישראלית. קל להציג את התפיסה הזאת דרך הביטוי המוכר ביותר שלה – רעיון ישראל הראשונה והשנייה שמשווק אבישי בן חיים. בן חיים לא המציא את המושגים האלה, אך הוא פרם ותפר אותם מחדש, כך שיתאימו לוויכוח הפוליטי של העשור האחרון, והפך שתי קטגוריות כלליות, מטאפוריות, לשתי קבוצות מובחנות, שבטים בעלי קווי מתאר קשיחים.

ישראל השנייה היא למעשה רצף של ברירות בינאריות – פריפריה ולא מרכז, מזרחים ולא אשכנזים, מסורתיים או דתיים ולא חילונים, עניים ולא עשירים, מוחלשים ולא פריבילגים; וכפועל יוצא של כל אלה – ימנים ולא שמאלנים. ברור שכל התכונות הללו לא בהכרח דרות בכפיפה אחת, שהמציאות אינה רצף של ברירות בינאריות, ושהריבוד החברתי בישראל מסועף הרבה יותר מכך; אבל במדומיין הפופוליסטי, הן מהוות דימוי חזק ומוחשי. זו קבוצה כביכול הומוגנית, אף שחברים בה גם מי שאינם מזוהים עם כל התכונות הללו. למעשה, מספיקה העדפה אחת – ימין, ובאופן ספציפי הימין הביביסטי – כדי להתקבל למועדון.

ישראל הראשונה היא, כמובן, תמונת המראה: אשכנזים, תושבי המרכז, שמאלנים וכו'. היא נתפסת באופן אוטומטי כפריבילגית, אליטיסטית והגמונית. גם כאן, רף הכניסה להגמוניה נמוך במיוחד – מספיק להסתייג מהימין הביביסטי כדי להיות חלק מישראל הראשונה (או כדי להיות משת"פ של הדיכוי). החלוקה הפופוליסטית הזאת לקטגוריות כמובן יושבת על פערים אמיתיים בחברה הישראלית ועל צורך אמיתי בתיקון עוולות היסטוריים, אבל היא עושה דבר מה נוסף. מעבר להצגה הפשטנית והמעוותת הזאת של המציאות החברתית, היא מעניקה לחלק אחד בחברה את המעמד העממי – העדיף מבחינה מוסרית – ושוללת אותו מהחלק האחר, וממילא גם את זכותו לתבוע את מקומו. כך מיוצרת ישראל השנייה כביטוי האותנטי הבלעדי של העם, ולצדה מודר מהעם כל מי שלא משתייך לקבוצה זו.

דוגמה לעומק האחיזה של התפיסה הפופוליסטית בשיח הימני אפשר למצוא בהסבר הכוזב כשלעצמו, שנישא בפי מקדמי ההפיכה, שהרפורמה נדרשת כדי לגוון את הרכב בג"ץ ולמנות שופטים מזרחיים. לפי טענה זו, הגיוון נדרש לא רק לשם תיקון עוול היסטורי – מטרה ראויה כשלעצמה, גם אם יש מחלוקת על הדרך הנכונה ליישמה – אלא משום ששופטים מזרחיים יהיו בהכרח גם שופטים ימניים ודתיים יותר, ויפסקו בהתאם לזהות זו. לפי אותו היגיון, שופטים מזרחיים שלא יפסקו לטובת הימין כנראה אינם מזרחיים באמת, ומשום כך לא מייצגים נאמנה את העם.

מנגד, מהמודרים נשללת הלגיטימציה להיאבק על הזכות לעצב את המדינה בדמותם. הם לא העם, ולכן מאבקם אינו לגיטימי. וחוץ מזה, הפריבילגים כבר לקחו לעצמם מספיק והם מוסיפים לשלוט במדינה באמצעות כוחם הכלכלי והחברתי ודרך האליטות הלא-נבחרות. לכן מוטב שירכינו את ראשם. העם יותר ימני והעם יותר דתי, ואם זה המצב – אך הוגן שכאלה יהיו פני המדינה.

הביטוי המיידי של התהליך הזה הוא התחושה שרבים ממי שמזדהים כיום כליברלים, או כחלק ממחנה המרכז-שמאל בישראל, החזיקו בה עד לפני רגע – שעמדותיהם מנותקות מעמדות העם, שהלך והקצין ימינה, ושהם מייצגים מיעוט הולך ומצטמק. תחת ההנחות הללו, המחנה השלים במידה רבה עם אובדן ההנהגה. זה לא רק עניין מספרי – כמה מנדטים קיבל כל גוש בבחירות – אלא עניין של לגיטימציה.

קשה להפריז בחשיבותו של הסנטימנט העממי. ספק אם לולא טענת מחנה נתניהו כי "העם" בחר בו להנהיג אותו – והעם, במובן זה, אינו רק רוב הבוחרים אלא החלק בציבור שראוי לתואר זה – היה קשה הרבה יותר להצדיק מצב שבו חשוד (ומאוחר יותר נאשם) נתפס כראש ממשלה לגיטימי. הקמת ממשלת השינוי הדגימה זאת ביתר שאת: אפילו כשהימין הביביסטי הפך למיעוט פרלמנטרי מול ממשלה שהוקמה ברוב קולות, הוא תבע את הפלתה בתור נציגו הבלעדי של העם.

לחן: עממי

המאבק הנוכחי נגד הממשלה ותוכניותיה לחולל הפיכה משטרית מסמן, במידה רבה, את סופה של התקופה הזאת, או לכל הפחות מהווה תגובת נגד לתפיסת העממיות הפופוליסטית של הימין. בעיניים פופוליסטיות, זהו מאבק פריבילגי בתכלית – ההפגנות הגדולות ביותר מתקיימות במרכז תל אביב, רבים מהמפגינים משתייכים למעמד הבינוני-גבוה, ובחזיתו עומדות כמה קבוצות אליטיסטיות – טייסים ויוצאי יחידות מובחרות, אנשי היי-טק, אקדמאים ומשפטנים.

בהערת ביניים, מוכרחים לסייג את הדברים ולומר שגם אם ההתנגדות להפיכה מאפיינת, בהכללה, את החצי המבוסס יותר של החברה הישראלית, מאות האלפים שיוצאים להפגין מדי שבוע רחוקים מלהיות כולם פריבילגים, והמאבק עצמו מן הסתם אינו על זכויות היתר של קבוצה כזו או אחרת. יש בו, כידוע, גם מזרחים ודתיים, וההפגנות מתקיימות בכל רחבי הארץ – מקרית שמונה ועד אילת. וזה מבלי לומר מילה על 20 האחוזים בחברה הישראלית שמהווים את רוב העשירונים התחתונים, צפויים להיות בין הסובלים העיקריים מחוקי ההפיכה ולעולם אינם נחשבים לחלק מישראל השנייה.

המעניין הוא שהתיוג הפריבילגי לא מרפה את ידיה של המחאה, אלא להפך, הוא הופך בידיה לנשק, כאשר הקבוצות שמחזיקות בכוח אינן מהססות להשתמש בו (או לאיים שישתמשו בו) – מהסטת ההון של אנשי ההייטק ועד להשבתת המטוסים של טייסי המילואים. טיעוני האליטה היצרנית והמשרתת נגד היריקה בפרצופה נתפסו עד לאחרונה כמתנשאים וחסרי רגישות. כעת הם הפכו להיגיון פשוט, לנדבך מרכזי בזעם הציבורי נגד חוקי ההפיכה.

יתרה מכך, המחאה נגד ההפיכה, יותר מכל מאבק ליברלי אחר בשנים האחרונות, עושה שימוש בסמלים לאומיים מובהקים, ובראשם כמובן הדגל ומגילת העצמאות. השירים שבוקעים מהרמקולים בהפגנות בקפלן, לפני הנאומים וביניהם, נעים על הרצף שבין שלמה ארצי, משינה, תיסלם וגם התקווה 6 – בין "פתאום קם אדם בבוקר" ל"פרצופה של המדינה".

עממיות אלטרנטיבית

במילים אחרות, זו אכן מחאה עממית. מתגבש בה סוג חדש-ישן של עממיות, כזה שהפרשנות הרדוקטיבית של הפופוליזם דחתה, וכעת קם לתחייה כאלטרנטיבה מכילה ומגוונת – היא אינה שוללת את העממיות של קבוצות אחרות, אך מסרבת להתבייש בזו שלה. בהיעדר מונח מדויק יותר, זוהי עממיות סחית בלתי מתנצלת. במידה רבה, היא מעניקה למחאה לגיטימציה להיאבק נגד ממשלה המקדמת את מדיניותה – דווקא משום שהמדיניות חותרת תחת האתוס העממי. זו מחאה בשם רצון העם – לא נגדו. כדי להדוף אותה נדרשת תעמולת נגד מסיבית במיוחד, עמוסת שקרים ומעשיות, שמנסה לקעקע את האותנטיות של המחאה – בדיוק כזו שהממשלה מפעילה כבר כמה שבועות.

מבחר דוגמאות מהימים האחרונים: השרים איתמר בן גביר ומירי רגב כינו שניהם את המפגינים "אנרכיסטים פריבילגים"; גלית דיסטל אטבריאן קבעה כי טייסי המילואים המוחים "הם לא פטריוטים, לא מלח הארץ, לא ציונים, לא עם ישראל"; איש התקשורת הביביסט נועם פתחי מרותק מכך שלטענתו, אין מזרחים במחאה; ולכך נוספת טענה קונספירטיבית על מפגינים בתשלום, שרווחת בחוגים ביביסטיים. הכל משמש לצביעת המחאה כלא אותנטית, לא עממית ובשל כך לא לגיטימית.

מה מסביר לחילופין את הצבע העממי של המחאה, את הניכוס מחדש של הדגל ושל הסמלים הלאומיים? זו לא רק תחושת הסכנה הקיומית שרבים מהמוחים חשים בה, וגם לא רק הדאגה מפני שינוי רדיקלי בצביון המדינה או מפני קריעתה לגזרים של מגילת העצמאות; זו הבנה של תוצאות תהליכים תרבותיים, חברתיים ופוליטיים בשנים האחרונות, ששיאם בהקמת ממשלת ליכוד-חרדים-מתנחלים שמונהגת על ידי כמה מגזרים אינטרסנטיים שרוב הישראלים אינם מזדהים עם דרכם. הסנטימנט העממי הפשוט גורס כי ממשלה שמנהיגיה תורמים למדינה הרבה פחות מהממוצע, ושמובילה לעבר אסון מדיני, חברתי ומשטרי – ממשלה כזו לא יכולה להתיימר לייצג את העם, וההתנגדות לה היא בהכרח בשם העם.

במיטבה, תנועת המחאה אכן מציעה – גם מבלי לומר זאת מפורשות – גרסה חדשה של עממיות, ובכך מציגה את האבסורד והסכנה שבתפיסות הפופוליסטיות (גם אלה שרווחות בחלקים מהשמאל) שהביאו אותנו עד הלום. עממיות זו הכרחית כדי לנצח, משום שמחנה ההתנגדות להפיכה לא יוכל לעמוד על זכותו המוסרית להיאבק על פניה של המדינה, אם יעשה זאת בצורה שנתפסת כחסרת אותנטיות, או לא מתוך הזדהות עם האינטרס ועם הסנטימנט הלאומי הרחב. דמותה של ישראל תיקבע בתקופה הקרובה לא רק בזירה המשטרית, אלא גם בזירה החברתית-תרבותית. יש לקוות שזו תהיה שקיעתה של תפיסה פופוליסטית רדוקטיבית וכוזבת המשמשת להכשרת עוולות, ותחילתה של תפיסה עממית אחרת, מכילה יותר וכן, גם דמוקרטית.