יומיים וחצי ו-60 קילומטר בלבד הפרידו בין הפוגרום שביצעו מאות מתנחלים צמאי דם בעיירה חווארה שבנפת שכם, לבין רימוני ההלם שהשליכו שוטרים חמומי מוח לעבר מפגינים נגד ההפיכה המשטרית בתל אביב.

ובכל זאת, שני האירועים התרחשו ביקומים נפרדים.

הפער התהומי ביניהם לא מתמצה באבסורד שבהשוואה המתועבת שערך ראש הממשלה נתניהו בין פורעים שהציתו בתים על יושביהם ושאינם בוחלים ברצח ילדים ותינוקות, לבין אזרחים שומרי חוק שחסמו כבישים לזמן קצר כדי למחות על ההפיכה המשטרית. הוא עמוק בהרבה, ונובע מכך שמן העבר האחד ניצבת אוכלוסייה כבושה, משוללת אזרחוּת, שזכויות האדם הבסיסיות שלה נרמסות ונפגעות על בסיס יומיומי, ומן העבר הנגדי ישנם אזרחים הרגילים לכל החירויות והזכויות הכרוכות בחיים בדמוקרטיה ומתקוממים בצדק כשלראשונה המשטר מאיים לקחת אותן מהם.

במרחק האנושי, החברתי והפוליטי הבלתי ניתן לגישור כמעט שמשתרע בין חווארה לתל אביב, טמון חלק מההסבר לניכור המובן שחשים מרבית אזרחי ישראל הערבים כלפי המחאה העכשווית. קשה להם להזדהות עם פחדיו של הציבור היהודי הדמוקרטי-ליברלי, שיחסו כלפי משטר ההפרדה, הדיכוי והנישול החַל על בני עמם הפלסטינים בשטחים הכבושים נע בדרך כלל בין הדחקה לאדישות. ניכור זה מועצם על ידי כך שגם האפליה הממוסדת שממנה סובל המיעוט הערבי בתוך ישראל עצמה – בתקציבים, בתשתיות, בשירותים ובהקצאת קרקעות – חרף זכויות האזרח המלאות שיש לו על הנייר, אינה טורדת לרוב את מנוחתו של הציבור היהודי במדינה.

ואולם, שני האירועים הללו – חווארה ורימוני ההלם – אינם רק שונים בתכלית, אלא גם שזורים זה בזה ללא התר. הפוגרום בחווארה אינו אלא הדגמה בזעיר אנפין של האופק שההפיכה המשטרית מכוונת אליו – שלילת הזכויות הדמוקרטיות של האזרחים הערבים בישראל, ומיסוד והעמקת משטר כיבוש בשטחים, שימזג יסודות של אפרטהייד ושל טיהור אתני.

האזרחים הערבים – ועוד יותר מכך, הפלסטינים בגדה המערבית – יהיו האוכלוסיות שייפגעו יותר מכל מריסוק עצמאות הרשות השופטת ומעמדו של בית המשפט העליון. מנגד, הצלחת המאבק על הדמוקרטיה הישראלית בטווח הארוך תלויה בכך שהציבור הערבי במדינה ייטול בו חלק פעיל.

את האמת הפשוטה הזאת ממשלת הימין הקדם-פשיסטי הנוכחית תעשה כל שביכולתה כדי שנשכח, משום שהיא זקוקה נואשות לכך שהציבור הערבי והציבור היהודי הליברלי יישארו נפרדים; רק כך תוכל לשלוט בהם. במאמר זה נסביר מדוע רק שותפוּת אמת שוויונית בין אזרחי המדינה היהודים והערבים תמנע ממנה לעשות כן – וכיצד נוכל לסלול את הדרך ליצירת שותפוּת כזאת.

איפה היה בג"ץ

הגורם הישיר, אולי, לנוכחות המועטה מאוד של אזרחים ערבים בהפגנות למען הדמוקרטיה הוא שהם אינם חשים רצויים בהן. לאחר קרוב לעשור של הסתה מתמשכת מצד הימין הפופוליסטי נגד המרכז-שמאל וניסיון לציירו כבלתי לגיטימי, נראה שמובילי המחאה סבורים שנוכחות ערבית נרחבת, ובפרט כזו שתכלול סממנים לאומיים פלסטיניים, תסמן את המחאה כבלתי לגיטימית בעיני חלק ניכר מהציבור היהודי בישראל.

מראיון שערך "הארץ" עם ערבים אזרחי ישראל בנושא, עולה כי מארגני ההפגנות גורמים לחלק ניכר מהציבור הערבי להרגיש שאינו מוזמן באמת לקחת בהן חלק. בין היתר, סיפרו המרואיינים על צנזורה חוזרת ונשנית של נאומי פעילים ערבים (גילוי נאות – קרה גם לכותבת שורות אלו), ביקורת על הנפת דגלי פלסטין, והדרה של מנהיגים ערבים מארגון המחאה ומהודעות לתקשורת. באופן טבעי, רבים מהערבים אזרחי ישראל מפרשים זאת כאיתות ברור שמשמעותו: המאבק בהפיכה הוא עניין פנים-יהודי, ומוטב שתישארו מחוץ לו.

אולם מובן שלאי-השתתפותו של הציבור הערבי במחאה יש גם סיבות עומק. אחת מהן היא הקושי להזדהות עם מאבק הנתפס כמאבק של יהודים פריבילגים, היוצאים לרחובות בהמוניהם כשזכויותיהם עומדות תחת מתקפה, אך שרובם המוחלט מעולם לא עשה כן כשדובר בפגיעה בזכויותיו האזרחיות והחברתיות של המיעוט הערבי ובהפקרתו על ידי המדינה (חוק הלאום הוא הדוגמה הבולטת ביותר בהקשר הזה). יתרה מכך, אי-ההשתתפות של רוב האזרחים הערבים בהפגנות נגד ההפיכה המשטרית היא תמונת ראי מדויקת של הדרת הרגליים היהודית מההפגנות למען עצירת נגע האלימות והפשיעה בחברה הערבית, ושל ההשתתפות המוגבלת בהיקפה של אזרחים יהודים במאבק נגד גל החקיקה האנטי-דמוקרטית בעשור וחצי האחרונים.

הניכור שחש הציבור הערבי ביחס למחאה אינו מופנה רק לאופייה ולמשתתפים בה, כי אם גם לתכניה ולמוסדות שעליהם היא באה להגן. "ההפגנה הזו היא לא שלנו", אמר הפעיל הפוליטי והחברתי ג'סאן מונייר בראיון ל"הארץ" שהוזכר לעיל, "לא מדברת אלינו או עלינו, ולא מייחסת חשיבות לשום בקשה שלנו, כמו לסיים את הכיבוש והאפליה או לבטל את חוק קמיניץ, להפסיק את הריסת הבתים ולאפשר את איחוד המשפחות".

בדומה לכך, מנקודת מבט פלסטינית, בג"ץ הוא הגוף שהכשיר רבים מעוולות הכיבוש – ממניעת איחוד משפחות, הריסת מבנים וגירוש תושבי כפרים לא מוכרים, ועד אפליית אסירים ביטחוניים ופגיעה בזכויותיהם. הוא גם זה שנמנע מלפסול את חוק הלאום שסלל את הדרך לאפליית האזרחים הערבים בישראל עצמה. לכן לא מפתיע שהציבור הערבי בישראל לא ממהר להיחלץ להגנת בית המשפט העליון בעומדו תחת מתקפה.

לכל אלו מצטרפים הייאוש ואי-האמון הבסיסי בכך שהדמוקרטיה הישראלית ומוסדותיה ישימו קץ להזנחת החברה הערבית במדינה ולאפלייתה בתקציבים, בתשתיות, בשיטור, בהקצאת קרקעות ובסדרי עדיפויות, או ינהגו בהגינות כלפי האוכלוסייה הפלסטינית הנתונה תחת כיבוש ומצור. מי שגם כיום אינם מרגישים שהם נהנים ממלוא הזכויות וההטבות המובטחות לאזרחים במדינה דמוקרטית, עשויים להתייחס באדישות לניסיון לבטלן.

טעות חמורה

אלא שזו תהיה טעות חמורה. הסיבה לכך שממשלת הימין הקיצונית בתולדות המדינה שמה לה למטרה לרסק את כוחו של בית המשפט העליון היא עמידתו פעם אחר פעם כחומה בצורה מול ניסיונות לרמוס את זכויות הפרט של האזרחים הערבים ואת עיקרון השוויון האזרחי – אף אם הוא לא שעה לתביעתם של פלסטינים אזרחי ישראל להכיר בזכויותיהם הקולקטיביות כמיעוט לאומי.

כך, בשבתו כבג"ץ, פסל בית המשפט העליון את "חוק ההסדרה" (2020) שנועד להכשיר בדיעבד בנייה בלתי חוקית בשטחים על קרקע פרטית פלסטינית, בשל פגיעתו הלא מידתית בשוויון, בקניין ובכבוד האדם של התושבים הפלסטינים. ב"בג"ץ קעדאן", קבע בית המשפט כי מדיניות של החכרת קרקעות ליהודים בלבד ביישובים קהילתיים מהווה אפליה אסורה. בדומה לכך, הורה בג"ץ לממשלה לדאוג לייצוג הולם לאזרחים הערבים במועצת מקרקעי ישראל; הורה על הוספת כיתוב בשפה הערבית בכל השלטים העירוניים בערים שבהן מתגורר מיעוט ערבי, בין היתר מתוך הכרה בזכויות המיוחדות של האזרחים הערבים כמיעוט לאומי ילידי; ומנע פעם אחר פעם את פסילת הרשימות הערביות ומועמדים מטעמן מלהתמודד בבחירות לכנסת.

אלו רק כמה דוגמאות בולטות לתפקיד המכריע שמילא בית המשפט העליון בהגנה על זכויות האזרח של המיעוט הערבי בישראל, ובמקרים רבים, גם על זכויות אדם של פלסטינים בשטחים הכבושים. ברור, אם כן, שלא רק שה"רפורמה" המשפטית נוגעת באופן עמוק לעתיד הערבים בישראל ובגדה המערבית כאחד – אלא שמטרתה היא לסלק את בית המשפט העליון מהדרך, כדי שדבר לא ימנע מהממשלה להעמיק ולמסד את אפלייתם ולפגוע אנושות בזכויות האדם והאזרח שלהם.

חזון ההפיכה לגבי החברה הערבית

די להתבונן בתוכניות שהממשלה הנוכחית חשפה, שחלק ניכר מהן מופיע כבר בהסכמים הקואליציוניים, כדי להבין אילו השלכות הרות גורל עבור האזרחים הערבים בישראל והפלסטינים בגדה יהיו להוצאת בג"ץ מהתמונה:

• פסילת המפלגות וחברי הכנסת הערבים בישראל – הצעת חוק שמקדם יו"ר הקואליציה, אופיר כץ (הליכוד), תרחיב את הקריטריונים לפסילת מועמדים ומפלגות ערביות באופן המיועד להביא לפסילת רוב חברי הכנסת הערבים מלכהן בכנסת. מטרת ההצעה היא כפולה: מיסוד משטר לא-דמוקרטי המושתת על מדרגים שונים של אזרחות ועל זכויות שונות לקבוצות אתניות שונות, כתחליף לדמוקרטיה מודרנית המבוססת על אוניברסליות; וביצור שלטונו של הימין לשנים ארוכות באמצעות מניעת ייצוג בכנסת מהציבור הערבי. מבחינת האזרחים הערבים בישראל, מדובר בשלילת זכותם הדמוקרטית הבסיסית לבחור ולהיבחר.
• אפרטהייד, טיהור אתני וטבח בשטחים הכבושים – מבחינת בצלאל סמוטריץ' (הציונות הדתית), ביטול הביקורת השיפוטית של בג"ץ יאפשר לו להוציא לפועל באין מפריע את "תוכנית ההכרעה" שלו, שכדי ליישמה דרש אחריות על "המינהל האזרחי", שם מכובס לשלטון הצבאי בשטחים. אם עד היום הכיבוש נחשב, לפחות מבחינה רשמית, לזמני, הימין המשיחי מתכוון להופכו לקבוע באמצעות סיפוח השטחים ומיסוד האפליה בהם בין יהודים לפלסטינים. סמוטריץ' אכן התכוון לדבריו כשאמר שהמדינה היא זו שצריכה מבחינתו למחוק את חווארה. הפוגרום שאותו שלהב היה הקדימון בלבד לתוכנית מפלצתית שמציבה בפני הפלסטינים את ה"זכות" לבחור בין אפרטהייד (להישאר תחת שלטון קבע ישראלי מבלי שיובטחו להם זכויות אזרח לרבות הזכות לבחור ולהיבחר); טיהור אתני (הגירה לארץ אחרת); או טבח (לפי התוכנית, צה"ל יונחה להפעיל כוח קטלני בלתי מרוסן נגד מי שיבחרו להישאר ולהיאבק בישראל).
• חוק החסינות – החוק פרי יוזמתו של ח"כ צביקה פוגל (עוצמה יהודית), המעניק לצבא חסינות גורפת מהעמדה לדין בשל פעילות מבצעית, לא רק יחשוף חיילים לתביעות בערכאות בינלאומיות, אלא גם ובעיקר יחשוף את הפלסטינים בשטחים לפשעי מלחמה ללא בית משפט שיגן עליהם.
• "חוק עונש מוות למחבלים" והחמרת תנאי כליאתם של אסירים ביטחוניים – הן יוזמת החוק הזו והן העיסוק האובססיבי של בן גביר במידת טריות הפיתות שאסירים ביטחוניים יאכלו בכלא ובקיצור זמן המקלחת שלהם, אינם גחמה נקמנית גרידא, אלא יש כוונה עמוקה ומחושבת מאחוריהם. שניהם מיועדים לסלול את הדרך להמרת הזכויות האוניברסליות והשוויון בפני החוק, המהווים את נשמת אפה של דמוקרטיה מתוקנת, במדרג של זכויות אזרח שעשוי לנוע בין זכויות יתר (למתנחלים ולחרדים), זכויות רגילות (ליהודים שאינם מתנגדי משטר), זכויות מופחתות (לשמאלנים ולהט"בים, למשל) והיעדר זכויות אזרח (לפלסטינים משני צדי הקו הירוק). מה שחשוב מבחינת הכהניסטים בממשלה ב"חוק עונש מוות למחבלים" הוא, בראש ובראשונה, העובדה שהוא חל ספציפית על פלסטינים. דעת הקהל בישראל לא תוטרד במיוחד מהיוזמות הללו, ולכן בדיוק הן מקודמות – על מנת להכשיר בעתיד שלילת זכויות אדם ואזרח גם מאוכלוסיות אחרות.
• שימוש בחוק הלאום לייבוא האפרטהייד מהשטחים אל ישראל עצמה – ללא בג"ץ שימנע זאת, חוק הלאום יוכל לממש סוף כל סוף את התכלית שלשמה נחקק: להכשיר סוגים שונים של אפליה בין אזרחי ישראל היהודים לאזרחיה הערבים, באופן שיוצדק על ידי הפרשנות המעוותת שחוק זה מעניק לרעיון הציוני.

חומרת הפגיעה הצפויה באזרחים הפלסטינים בישראל ובפלסטינים בשטחים כתוצאה מההפיכה המשטרית מעידה אפוא כי למרות התנכרותם המובנת למאבק נגדה, הצלחתו היא למעשה קריטית עבורם יותר מאשר עבור כל אוכלוסייה אחרת בארץ.

מסקנה אסטרטגית ומהותית

אולם לא פחות משהציבור הערבי בישראל תלוי במאבק על הדמוקרטיה, המאבק על הדמוקרטיה תלוי בציבור הערבי – מבחינה אסטרטגית ומהותית כאחד. 

מה שהפך את המדרון שבו הידרדר המשטר בישראל תחת ממשלות נתניהו האחרונות לחלקלק כל כך היה הדה-לגיטימציה האפקטיבית שהצליח לעשות להשתתפות של הציבור הערבי בפוליטיקה. ההפחדה המקיאווליסטית של ראש הממשלה מפני המצביעים הערבים ה"נעים בכמויות אדירות לקלפי" נועדה למצב בתודעה הציבורית את עצם מילוי זכותם וחובתם האזרחית של האזרחים הערבים כאיום על ישראל, ולא כחלק אינטגרלי וחיוני מצביונה הדמוקרטי, ולהפוך כל שותפות איתם למסוכנת אלקטורלית עבור מפלגות המיינסטרים.

ההסתה המתמשכת נגד ממשלת בנט-לפיד הסתמכה בדיוק על היגיון גזעני מעוות ומסוכן זה, שלפיו ממשלה "כשרה" היא כזו המסתמכת על "רוב יהודי" ולא על רוב בכלל, ושהעובדה שהיא נסמכת גם על שותפוּת קואליציונית עם רע"ם הופכת אותה לבלתי לגיטימית. דחיקת הציבור הערבי אל מחוץ למשחק הפוליטי נועדה לנסוך בו ייאוש ופחד ולבצר את שלטון הימין – הנסמך על קואליציה לאומנית-משיחית-חרדית – באמצעות מניעת גיבוש קואליציה נגדית של מרכז-שמאל ליברלי עם המפלגות הערביות.

המסקנה האסטרטגית הנובעת מכך ברורה: רק הידוק שיתוף הפעולה בין מפלגות המרכז-שמאל לבין המפלגות הערביות, ובדומה לכך העמקת השותפות האזרחית בין הציבור היהודי לציבור הערבי בישראל – כולל במחאה הנוכחית – יוכלו לנסוך באחרון תקווה ואמון ביכולתו להשפיע לטובה על עתידו. רק מתוך ברית עמוקה, יציבה וארוכת טווח יוכל המחנה הדמוקרטי-ליברלי בישראל להבטיח עתיד טוב יותר עבור כל אזרחי המדינה – ערבים ויהודים גם יחד.

אך חשובה עוד יותר היא המסקנה המהותית. את חזון השותפוּת הפוליטית והאזרחית השוויונית בין ערבים ליהודים במדינה יש לקדם לא משיקולים אסטרטגיים בלבד, אלא גם – ובעיקר – מסיבות עקרוניות. הקו הישר הנמתח בין הניסיון האנטי-דמוקרטי להרחיק את אזרחי ישראל הערבים מהמגרש הפוליטי לבין הניסיון לבטל את המשטר הדמוקרטי במדינה מוכיח שלא ניתן לקיים דמוקרטיה לקבוצה לאומית אחת בלבד. בסופו של יום, או שיש דמוקרטיה לכולם – או שאין דמוקרטיה לאף אחד. כל מי שמעוניין שישראל תהפוך לדמוקרטיה במלוא מובן המילה חייב לשאוף לכך שזו תחול באופן שוויוני גם על אזרחיה הערבים. גם משום שעתידו-שלו תלוי בכך, גם משום שהדבר מתחייב ישירות מהערכים שהוא מאמין בהם, וגם מפני שחברה שבה יש סולידריות ושותפות אמת בין חלקיה השונים היא חברה אנושית, טובה וצודקת יותר.

נחוץ אומץ מצד שני העמים

כדי שהחזון שאנו מציגים כאן יוכל להתממש, נחוץ האומץ לשינוי תודעתי עמוק מצד שני העמים החיים כאן. עיקר האחריות מוטל על הציבור היהודי הדמוקרטי-ליברלי, שכן הוא חלק מקבוצת הרוב הלאומית ועיקר הכוח בידיו. מחנה המרכז-שמאל חייב להפסיק להתבטל בפני ההשקפה האתנוקרטית הגזענית אשר נגד שכמותה יצא כבר הרצל, שהרחיק ראות וצפה את הנולד בספרו אלטנוילנד. הניסיון הימני להציג שיתוף פעולה שוויוני בין יהודים לערבים כבלתי לגיטימי הוא סכנה לדמוקרטיה, כאמור, מבחינה אסטרטגית ומהותית כאחד – ועל המחנה הדמוקרטי במדינה, אם חפץ חיים הוא, לעמוד איתן מולו ולא להיענות לו. במקום להתחנף לדעת הקהל הימנית או לפחד מפניה, עליו לעמוד על ערכיו והשקפת עולמו, ומתוכם, לחדש את כוחו הפוליטי.

גם על רתיעתו מפני הזדהותם הלאומית של חלק ניכר מהאזרחים הערבים עם בני עמם ומפני הגדרתם העצמית כבני הלאום הפלסטיני, חייב הציבור היהודי הליברלי להתגבר. מחויבות אמיתית לדמוקרטיה פירושה רצון בשותפות אזרחית אמיתית, שוויונית ומכילה, שאינה מותנית בכך שאזרחי ישראל הפלסטינים יתכחשו למוצאם, לשורשיהם ולמשפחתם.

העם היהודי, שבמשך אלפי שנים שמר על זהותו הלאומית על אף היותו מיעוט נרדף, צריך להיות הראשון להבין עד כמה בלתי מוצדקת התביעה ממיעוט לאומי לוותר על זהותו על מנת להשתלב כשווה זכויות בחברת הרוב. בדיוק כדי לתקן את העוול הזה, של הכורח לבחור בין אזרחות לבין זהות לאומית, נולדה התנועה הציונית. דווקא כאיש שמאל ציוני ברור לכותב שורות אלו כי עלינו, היהודים במדינה, מוטלת החובה שלא לשחזר את העוול הזה ביחסנו לבני ארצנו הפלסטינים.

גם מהמיעוט הערבי נדרשים האומץ והנכונות לא לוותר על זכותו ליטול חלק פעיל, שוויוני ויוזם בעיצוב דמותה של מדינת ישראל, השייכת לו לא פחות מאשר לאזרחיה היהודים. זו אחריותו. דווקא כמי שנאבקת כדי שישראל תכיר לא רק בזכויותיהם האינדיבידואליות של אזרחיה הערבים אלא גם בזכויותיהם הקולקטיביות כמיעוט לאומי, ברור לכותבת שורות אלו כי לצד זהותנו הלאומית, עלֵינו, הפלסטינים אזרחי המדינה, לטפח, להגן ולתבוע הכרה גם בזהותנו האזרחית.

העצמת המתח בין יהודים לערבים במדינה, והסטת מרכז הכובד של הדיון הציבורי באופן בלעדי אל הקונפליקט בין זהויות לאומיות ואתניות, הן האסטרטגיה שבאמצעותה משמר הימין את שלטונו – לפעור פצעים מדממים, לפזר שנאה ולקצור את הפירות. לצד ההכרה הנדרשת בזכותם של שני העמים להגדרה עצמית, נחוצה לא פחות מכך שותפות אמת אזרחית.

הדמוקרטיה הישראלית כפי שהיא כיום רחוקה מלהיות מלאה. לצערנו ישראל היא דמוקרטיה פגומה וחלקית, החלה על יהודים בלבד בשטחים הכבושים, ומעניקה בפועל זכויות יתר לאזרחים היהודים גם בישראל עצמה. אולם תנאי הכרחי לתיקונה ולהפיכתה לדמוקרטיה שלמה ושוויונית יותר הוא חיזוק יסודותיה הקיימים – ועמידה משותפת של יהודים וערבים אל מול הכוחות האנטי-הומניסטיים השואפים להחריבם.

על ד"ר נסרין חדאד חאג'-יחיא

שותפה בקרן פורטלנד ושותפה ומייסדת בחברת הייעוץ נאס, חברת הנהלה בקרן החדשה לישראל.