בוויכוחים על הרפורמה המשפטית נזרקות באופן קבוע השוואות לנעשה במדינות אחרות, כמו דנמרק או ניו זילנד. אך יש השוואה רלוונטית יותר, וגם קרובה יותר: בתי הדין הרבניים שלנו, כאן בישראל. יש שתי סיבות טובות במיוחד לבחון את בתי הדין הרבניים במסגרת הניסיון לקבל מושג על השלכותיה האפשריות של הרפורמה: ראשית, חלק מהתיקונים המוצעים ברפורמה בעניין מינוי השופטים מתקיימים כבר כיום בבתי הדין הרבניים; ושנית, עם כל הכבוד ליריב לוין, שמחה רוטמן ופורום קהלת, רוב מחוללי הרפורמה בממשלה – המפלגות החרדיות וחלק מחברי מפלגת הציונות הדתית – רואים בבתי הדין הרבניים את המודל להתנהלות של ערכאה שיפוטית.

ואכן, בתי הדין הרבניים מספקים דוגמה ניצחת לפוליטיזציה של ערכאה שיפוטית. אם ניתן להסיק מהם ולוּ במעט על הצפוי במערכת המשפט אחרי אישור הרפורמה – שאחד המרכיבים המרכזיים שלה היא פוליטיזציה מוחלטת של המערכת – התמונה המתקבלת עגומה בהחלט: מינוי של שופטים בעלי שיוך פוליטי מובהק ולעתים גם כפיפוּת אישית לגורמים מפלגתיים, והתערבות בוטה של פוליטיקאים בהחלטות שיפוטיות. זו המציאות כבר היום בבתי הדין הרבניים, ואם רכיב הפוליטיזציה של בתי המשפט ברפורמה יעבור – זו עלולה להיות המציאות במערכת המשפט בכלל.

ועדה פוליטית למינוי דיינים

העיסוק הציבורי והפוליטי בבתי הדין הרבניים מתמקד בדרך כלל בביקורת על כפייה דתית ועל תוכן הפסיקות של הדיינים, בדגש על היחס לנשים ולמסורבות גט. מסיבות מובנות, המאמר הזה לא יעסוק בנושאים אלה, אלא בשאלות המבניות של אופן ההתנהלות של בתי הדין הרבניים כערכאה שיפוטית, ללא קשר לעמדות שבהן מחזיקים הדיינים.

מערכת בתי הדין הרבניים כוללת 12 בתי דין אזוריים ומעליהם בית הדין הרבני הגדול, המשמש כערכאת ערעור. הדיינים מתמנים על ידי הוועדה למינוי דיינים, שדומה במתכונתה לוועדה למינוי שופטים. מאז קום המדינה היו חברים בה עשרה: שני שרים, שני חברי כנסת (אחד מהם מהאופוזיציה), ארבעה דיינים ושני עורכי דין הנבחרים על ידי לשכת עורכי הדין. בשנת 2013 הורחבה הוועדה ונוספה לה טוענת רבנית הממונה על ידי השר הממונה (תיקון נוסף נערך בשנת 2021, אך עדיין לא מונו דיינים בעקבותיו, ולכן הוא פחות רלוונטי למבנה בתי הדין הנוכחי).

ובכל זאת, יש הבדל אחד מרכזי בין בתי הדין הרבניים לבתי המשפט, המשפיע גם על מבנה הוועדה. בעוד שנשיא בית המשפט העליון מתמנה כיום על פי שיטת הסניוריטי (כלומר, לתפקיד מתמנה השופט הוותיק ביותר), את תפקיד נשיא בית הדין הגדול מאיישים שני הרבנים הראשיים לישראל לסירוגין – כל אחד מכהן בתפקיד במשך חמש שנים שעה שהשני יושב כדיין בבית הדין הגדול, ולאחר חמש שנים הם מתחלפים ביניהם. שני הרבנים הראשיים גם מכהנים על פי החוק בוועדה למינוי דיינים, ולצדם כאמור שני דיינים נוספים מבית הדין הגדול.

הרבנים הראשיים לישראל הם אנשים פוליטיים לחלוטין – הן משום שהם נבחרים לתפקידם באופן פוליטי על ידי אסיפה המורכבת בעיקר מנציגי ציבור, והן משום שתפקידם הוא בעל היבטים פוליטיים מובהקים. לדוגמה, התפקיד הראשון של הרבנות הראשית המוגדר בחוק הוא "מתן תשובות וחוות דעת בענייני הלכה לשואלים בעצתה", תפקיד הכולל התבטאות בעניינים ציבוריים שעל סדר היום. כפועל יוצא מכך, הרבנים הראשיים באים במגע רצוף עם פוליטיקאים.

בפועל, הרבנים הראשיים הם בעלי זהות פוליטית מפלגתית ברורה. למשל, הרב הראשי הספרדי המכהן, יצחק יוסף, מזוהה באופן מוחלט עם ש"ס. כמעט בכל מערכות הבחירות שהתקיימו במהלך העשור שבו הוא מכהן, הוא הביע תמיכה פומבית בש"ס, והוא מנהל מערכת קשרים ענפה וגלויה עם ראשי המפלגה. אצל הרב הראשי האשכנזי, דוד לאו, הזיהוי המפלגתי פחות בולט, אבל גם הוא נבחר בתמיכתן הברורה של יהדות התורה ושל ש"ס, והוא מנהל איתן יחסים גלויים למדי.

כך, בוועדה למינוי דיינים יש באופן מעשי רוב פוליטי מובהק, שכן לצד נציגי הממשלה והכנסת מכהנים בה עוד שני דיינים שהם למעשה פוליטיקאים בעלי זהות מפלגתית. בספרו הארנק והחרב הסביר פרופ' דניאל פרידמן כי בתקופתו כשר המשפטים ויו"ר הוועדה למינוי דיינים היתה לו השפעה מזערית בלבד על מינוי הדיינים, מכיוון שנציגי החרדים (בעיקר ש"ס) בכנסת ובממשלה חברו לנשיא בית הדין הגדול דאז, הרב שלמה עמאר, והכתיבו את זהות הדיינים שיכהנו. גם כיום, ברור למדי שהרבנים הראשיים מתואמים באופן מלא עם אנשי ש"ס ויהדות התורה בנוגע למינויים בוועדה.

זאת ועוד, מבנה הוועדה מביא לכך שהדיינים נבחרים על פי שיוך דתי ברור. הנוהג שהתקבע בעשורים האחרונים הוא חלוקה משולשת: שליש חרדים אשכנזים, שליש חרדים ספרדים ושליש חרד"לים (החרדים מטילים וטו קבוע כנגד מינוי רבני צהר המתונים). אבל המעניין הוא שזהו לא רק שיוך דתי, אלא גם שיוך מפלגתי. דיין חרדי ספרדי הוא למעשה דיין שמזוהה עם ש"ס, וקיום קשרים גלויים עם המפלגה במהלך הכהונה אינו תופעה חריגה.

גם לכמה מ-12 נשיאי בתי הדין האזוריים הגדולים (הראב"דים) יש זיהוי פוליטי מובהק. בגלל חוק ישן המאפשר זאת, יש שני ראב"דים המכהנים במקביל כרבני עיר: ראב"ד באר שבע, יהודה דרעי (אחיו של אריה דרעי), וראב"ד פתח תקווה, בנימין אטיאס (אחיו של אריאל אטיאס מש"ס) – שניהם מעורבים עד צוואר בפוליטיקה המפלגתית של ש"ס. כך, למשל, לקראת הבחירות לרשויות המקומיות ב־2013 דרש הרב אטיאס להכניס מקורב שלו לרשימת ש"ס בפתח תקווה, וכך היה; וביולי 2016 הרב דרעי הבהיר לחברי מועצת העיר באר שבע מטעם ש"ס כי יאולצו להתפטר מתפקידיהם אם מצעד הגאווה יצעד ברחוב ראשי.

הפגיעה בכישורים מקצועיים

הפוליטיזציה במינוי הדיינים גורמת למנות דרך קבע דיינים שלא לפי שיקולים מקצועיים. דו"ח של מבקר המדינה הראה כי הוועדה אמנם קבעה קריטריונים לדירוג המועמדים, כמו ציונים בבחינות לדיינות, אך בפועל נמצא קשר רופף בין עמידה בקריטריונים לבין המינויים שנקבעו. טענות דומות הועלו גם בעתירות שהוגשו כנגד החלטות הוועדה.

בתוך הממסד הדייני נשמעת ביקורת רבה גם על מידת ההתאמה של נשיאי בית הדין הגדול לתפקידם. תנאי הסף להגשת מועמדות לוועדה למינוי דיינים הוא תעודת כשירות מטעם הרבנות הראשית, המוענקת לאחר סדרת בחינות מורכבת וקשה ביותר הדורשת שנים של הכנה. התפקיד היחיד שהמועמדים לו אינם נדרשים לעמוד בתנאי זה, הוא נשיא בית הדין הגדול. בעוד שבעבר הרבנים הראשיים נחשבו לתלמידי חכמים גדולים והיה להם ניסיון נרחב כדיינים בבתי הדין הרבניים, אפשר לומר בזהירות שהולך ופוחת הדור. רק אחד מבין ששת הרבנים הראשיים האחרונים, הרב שלמה עמאר, החזיק בתעודת כשירות לדיינות. משמעות הדבר היא שנשיא בית הדין הגדול – מקבילו של נשיא בית המשפט העליון – הוא ברוב המקרים רב שלא היה עומד בתנאים הבסיסיים למשרת דיין בבית הדין הזוטר ביותר.

הרב שלמה דייכובסקי, דיין מוערך לשעבר בבית הדין הגדול שכיהן גם כמנכ"ל הנהלת בתי הדין הרבניים, העביר ב-2017 ביקורת ציבורית עדינה בנושא וטען כי אף שהיו רבנים ראשיים מוערכים וראויים הרי ש"לא כולם היו ראויים, לא כולם היו מתאימים, וזה מתבטא בפסקי הדין לאחר מכן". הוא ייחס זאת לסיבות פוליטיות: "הפתח הזה שרבנים ראשיים יכולים לשבת בראש בית הדין הגדול בלי שעברו אפילו בחינה אחת של דיינות ובלי ששימשו כדיינים אפילו יום אחד, בעייתי ומסוכן. הסיבות לחוק הן פוליטיות, וזה בפירוש מצב לא רצוי ובעייתי".

הפוליטיזציה של מינוי השופטים פוגעת אפוא באיכות השופטים וזה קורה, בין היתר, משום שכך קל יותר לשלוט במערכת לצרכים פוליטיים. אדם בעל מעמד שמגיע מתוך המערכת הוא יותר עצמאי ומחזיק בעמדה מגובשת בנושאים שונים שעל הפרק, ולכן לפוליטיקאים פחות נוח איתו.

החלטות מינהליות המתקבלות משיקולים פוליטיים

לנשיא בית הדין הגדול סמכויות נרחבות. הוא קובע היכן יכהן דיין חדש ומה יהיה ההרכב שאיתו ידון (בבית הדין דנים תמיד בהרכב של שלושה דיינים); הוא ממנה את האב"דים (ראשי ההרכבים) ואת הראב"דים. לנשיא בית הדין הגדול יש גם סמכויות למינויים ושיבוצים זמניים של דיינים, ולחלק מסמכויותיו הוא נזקק לאישור של השר לשירותי דת. הסמכויות הללו יכולות להיתפס בעיניים חיצוניות כטכניות, אך בעיני הדיינים יש להן משמעות לא מבוטלת. כך למשל, מינוי לתפקיד אב"ד או ראב"ד או מינוי זמני לבית הדין הגדול, יש בצדם מעמד ויוקרה נוסף על העלאת שכר. מעבר לכך, שאלת השיבוץ לבתי הדין האזוריים השונים היא קריטית לדיינים רבים, שכן רוב הדיינים הם חרדים הגרים בירושלים ובני ברק, ולכן מעדיפים להשתבץ בבתי דין באזור.

בפועל, בשל הפוליטיזציה של המערכת, כל המינויים והשיבוצים הללו נעשים מתוך זיקה ברורה לאינטרסים פוליטיים ומפלגתיים. מבקר המדינה תיאר בעבר מקרה של העברת דיין מכהונה בבית דין מרוחק לבית הדין בירושלים שלא על פי הנהלים, בשל קרבתו האישית לגורמים במפלגת ש"ס. בתחקיר שפורסם במקור ראשון, נטען כי הרב שלמה עמאר, המזוהה עם ש"ס, פעל במסגרת תפקידו כנשיא בית הדין הגדול להעביר הרכב בית דין ממרחב ירושלים למרחב פתח תקווה, וכל זאת רק כדי שהרב בנימין אטיאס, שעמד להתמנות כרב העיר, יוכל להמשיך לשמש כדיין. בתחקיר נטען כי היוזמה למהלך לא היתה של הרב עמאר אלא של "עסקנים של ש"ס", והרב עמאר פשוט הוציא אותה לפועל.

באשר לרב יצחק יוסף הועלו טענות על ידי דיינים מכהנים שהוא מקבל החלטות על פי אינטרסים פוליטיים ושלמעשה הוא "מופעל" מלמעלה בנושא השיבוצים השונים. בהקלטות שפורסמו ב"ישראל היום" ב-2017 נשמע דיין אחד טוען כי איש ש"ס, דוד עמר, שכיהן כעוזרו של הרב יוסף ולאחר מכן כעוזרו של אריה דרעי, "הוא הראשון לציון בפועל. הוא ממנה". דיין אחר סיפר כי "אף אחד לא רוצה להתעסק איתו [עם הרב יצחק יוסף] ועם הסביבה שלו. מערבבים שם כל מיני גורמים וכל מיני אינטרסים. מהלכים אימים ברמזים. ממנים ראב"ד כי הוא קרוב ל'הוא'". דיין אחר אמר בפשטות: "הוא הרס את בתי הדין מן היסוד".

בשנת 2018 התעכב שיבוץ של דיינים חדשים שהוועדה מינתה במשך חודשים ארוכים בגלל עימות בין נשיא בית הדין הגדול, הרב דוד לאו, ובין מפלגת ש"ס ששלטה במשרד לשירותי דת. בש"ס טענו כי הסיבה לעיכוב היא שהרב לאו מתעדף דיינים חרדים אשכנזים בבחירת השיבוצים, ואילו הרב לאו עצמו כתב במכתב למשנים ליועץ המשפטי לממשלה על "מסר שהתקבל ישירות מגורם בלשכת השר ולפיו 'אין מה לדבר בתקופה זו על מינויים קבועים עד לאחר הבחירות, שכן השר אינו מעוניין בהלהטת היצרים של דיינים שלא ייבחרו למקומות אליהם הם מעוניינים'". במילים אחרות, מפלגת ש"ס, באמצעות השליטה שלה במשרד הדתות, מנעה מנשיא בית הדין הגדול לשבץ דיינים עד לאחר הבחירות, מחשש שדיינים שלא יהיו מרוצים מהשיבוץ יפגעו בקמפיין הבחירות המפלגתי – מה שמלמד גם על עומק הקשר של הדיינים עם המנגנון המפלגתי של ש"ס.

השפעה של גורמים פוליטיים על החלטות ופסיקות

התופעות שתיארתי כאן הן עוד בגדר ההשפעות הנסבלות של הפוליטיזציה על התנהלות בתי הדין הרבניים. ההיבטים החמורים יותר של הפוליטיזציה כוללים התערבות על בסיס קבוע של גורמים חיצוניים – פוליטיקאים, רבנים ועסקנים – בהחלטות של דיינים בסכסוכים אזרחיים.

באוקטובר 2015 פרסם בית הדין הרבני האזורי בתל אביב פסק דין במקרה מפורסם של סרבן גט, בן למשפחה חרדית עשירה שנטש את אשתו לאחר שהפכה לנכה וסירב להעניק לה גט. בפסק הדין כתבו הדיינים כי הוריו של הסרבן "אינם בוחלים בדפוסי התנהלות לא נורמטיביים כדי לשבש הליכי משפט ולהשפיע על החלטות בעניינם". כך, למשל, ראש ההרכב קיבל לדבריו פניה מ"אישיות נכבדה" אשר "נועדה להבהיר כי המבקש זכאי ל'יחס מיוחד' נוכח היותו 'גביר גדול'". מכּתבה שפורסמה במקור ראשון עלה כי הבכירים שניסו להשפיע על ראש ההרכב הם דמויות מוכרות וידועות במגזר החרדי, וביניהם גם רבנים וגורמים המעורבים בפוליטיקה המגזרית והארצית. במילים אחרות, נראה שהגורמים שפּנו לדיינים היו חברי כנסת, לא פחות. מציאות שבה גורמים פוליטיים מרשים לעצמם לפנות לנושאי משרה שיפוטית במטרה להתערב בסכסוך אזרחי היא בלתי סבירה לחלוטין במדינה דמוקרטית. אולם בבתי הדין הרבניים זה רחוק מלהיות מקרה חריג.

בדו"ח נציבות תלונות הציבור על שופטים לשנת 2014 מתואר מקרה של אישה בסכסוך גירושין שגילתה ש"עסקנים" –מאכערים של מפלגות שונות – מדברים עם הדיינים מחוץ לאולם בית הדין, ובכלל זה בביתם של הדיינים ובבתי הכנסת שבהם הם מתפללים, ומשפיעים על החלטות בית הדין בעניינהּ. ב-2018 תואר מקרה של רב עיר שהוא גם חבר מועצת הרבנות הראשית לישראל, ששלח מכתב לדייני בית הדין הרבני הגדול וניסה להתערב בהחלטות בית הדין במאבק גירושין לטובת אישה מסוימת, בשל היכרותו עם משפחתה.

תחקיר של כאן 11 משנת 2019 הצביע על מקרה אחר בעל מאפיינים דומים. בתחקיר הוצג מכתב ששלח הרב יעקב צ'יקוטאי, רב העיר מודיעין, לנשיא בית הדין הגדול הרב דוד לאו. במכתב ניסה הרב צ'יקוטאי להשפיע על הרב לאו לפסוק לטובת אישה. דבר המכתב נודע לצד השני בתיק, והלה קבל לפני הרב צ'יקוטאי על התערבותו הפסולה. בתגובה הסביר הרב – שלא ידע שהוא מוקלט – כי מדובר בתופעה רווחת: "אתם לא התיק היחיד שפניתי לרב הראשי וביקשתי שיחה ולסגור עניין. […] הוא עשה כמה עשרות תיקים כאלה במשך שש שנים שפניתי אליו, הוא סגר תיקים". מישהו מכיר בכירים פוליטיים שפונים לנשיא בית המשפט העליון ש"יסגור עניין" בסכסוכים אזרחיים?

השפעת אינטרסים פוליטיים על יו"ר ועדת הבחירות

נושאי משרה שיפוטית מכהנים לעתים בתפקידי יו"ר ועדת בחירות. הציבור מכיר כמובן את ועדת הבחירות לכנסת שבראשה עומד שופט בית משפט עליון, אבל ועדות בחירות מוקמות גם להליכי בחירה של רבני ערים. נושא זה עובר מתחת לרדאר של הציבור והתקשורת בישראל, שלא מגלים עניין רב בסוגיה, אבל מדובר באירוע קריטי עבור המפלגות החרדיות והדתיות, ובעיקר לש"ס.

משרת רב עיר היא משרה יוקרתית מאוד בשל השכר הגבוה, הסמכויות הסטטוטוריות ובעיקר המעמד הנלווה לה. רבני ערים הופכים לא פעם גם להיות חלק משמעותי במנגנון המפלגתי. על פי התקנות בנושא, על מנת לקדם בחירה של רב עיר, יש להקים ועדת בחירות שבראשה עומד "שופט או דיין שמכהן או שיצא לגמלאות" שממונה בידי השר לשירותי דת. ועדת הבחירות לתפקיד רב עיר פועלת על מנת להרכיב את האסיפה הבוחרת ולהחלטותיה יש השפעה משמעותית על התוצאות. כוחה של הוועדה טמון ביכולתה לעכב או לקדם את ההליך הביורוקרטי המורכב וכן בקביעת נציגי בתי הכנסת בעיר הממונים לאסיפה הבוחרת.

על אף שאפשר למנות שופטים או דיינים בדימוס, בפועל השר ממנה כמעט תמיד דיין המכהן בבית דין אזורי, למרות התלות שיש ביניהם בהיותו של השר הממנה מי שעומד בראש הוועדה שאחראית על קידום הדיינים. הנוהג המקובל הוא שהשר ממנה דיינים המזוהים עם מפלגתו. כך, במהלך הכהונה של ש"ס במשרד לשירותי דת בין השנים 2019-2015 מונו באופן שיטתי כמעט אך ורק רבנים חרדים ספרדים לתפקידי יו"ר ועדת הבחירות. דו"ח מבקר המדינה לשנת 2018 הצביע על מעורבות פוליטית ישירה של לשכת השר לשירותי דת (מש"ס) בהליכי בחירות למינוי רבני ערים בבת ים, לוד וטבריה. המבקר ציין כי "משהוקמה ועדה בראשות שופט או דיין, אַל ליועץ שר, שהוא מינוי במשרת אמון, להתערב בעבודתה ולקבוע את סדרי עבודתה", אבל בפועל נמצא שהדיינים דווקא מאפשרים זאת. הדיינים אמורים להתנהל ללא משוא פנים בתפקידם כיו"ר ועדת הבחירות, אבל בפועל נמצא שוועדות הבחירות בראשותן מתנהלות לא פעם לפי האינטרסים של השר ומפלגתו.

בולט במיוחד המקרה של הדיין זבדיה כהן, שמונה לתפקיד יו"ר ועדת הבחירות בחמש ערים שונות בשנים 2019-2015, וקשור לש"ס באופן הדוק. לפי דו"ח מבקר המדינה, בבחירות לרבנות העיר לוד ב-2017, הרב זבדיה כהן, בשבטו כיו"ר ועדת הבחירות, התעלם מפניותיו של ראש העיר בחודשים מרס-אפריל בבקשה לכנס את הוועדה ולקדם את הליך הבחירות. מהדו"ח עולה שלאחר שלבסוף נקבע תאריך לכינוס הוועדה במאי, אנשי ש"ס בחשו וביטלו את הכינוס.

מדוע? בדיווחים בתקשורת על חקירתם באזהרה של המיליארדרים מיכאל ויצחק מירילשווילי צוינה מעורבות חריגה של אריה דרעי בניסיון למנות בלוד רב עיר המקורב למיליארדרים, בניגוד לעמדת ראש העיר. לפי אותו הדיווח, "משהבינו בש"ס שאין להם רוב, נדחו פעם אחר פעם ישיבות הוועדה לבחירת רב העיר". כאמור, בראש הוועדה הזאת עמד נושא משרה שיפוטית במעמד של נשיא בית משפט מחוזי, לא עסקן פוליטי של ש"ס – ובכל זאת הדברים התרחשו. ההשוואות להתערבות אפשרית בבחירות לכנסת באמצעות מינוי שופט פוליטי לוועדת הבחירות הן על אחריותו של הקורא.

…וזה רק החלק המתועד

המקרים שתוארו כאן הם רק החלק המתועד של ההתנהלות הפוליטית בבתי הדין הרבניים. סביר להניח שזה קצה הקרחון. מכל מקום, קשה להכחיש שמדובר בערכאה שיפוטית שלא מקיימת את הציווי ההלכתי "ולא תהדר פני גדול": אנשים מקושרים, ובפרט בעולם הפוליטי, זוכים במערכת הזאת ליחס מיוחד הנובע באופן ישיר מהפוליטיזציה של מינוי נשיא בית הדין הגדול והיחסים הקרובים שמנהלים דיינים עם פוליטיקאים.

הדבר המדאיג ביותר הוא שכל זה קורה כבר כיום בערכאה שיפוטית בישראל, והמפלגות החרדיות מונעות את האפשרות לערוך תיקון במערכת. רבים מהמקרים שתוארו, נחשפו על ידי נציבות תלונות הציבור על שופטים, שבראשה עומד כיום השופט בדימוס אורי שהם. בש"ס מאוד לא אוהבים זאת והם דאגו להכניס להסכמים הקואליציוניים סעיף המורה על הקמת נציבות נפרדת לתלונות על דיינים, שבראשה יעמוד כמובן דיין. לפי דברי ההסבר להצעת החוק של ש"ס בנושא, שופט לשעבר אינו יכול לכהן כנציב תלונות על דיינים מכיוון שהנציב "נדרש להכיר את המסגרות השיפוטיות הדתיות או את עולמן התרבותי והערכי של העדות הדתיות המסתייעות במסגרות אלו". במילים אחרות, במקום שבתי הדין הרבניים יאמצו נורמות מקובלות במערכת משפט מודרנית (וגם בהלכה, אגב), ימונה להם נציב שמוכן להכיל את "עולמם התרבותי והערכי", מה שזה לא אומר.

מרבית הדיונים על הפוליטיזציה של מינוי השופטים ונשיא בית המשפט העליון ממוקדים בהשלכות האפשריות על הפגיעה בזכויות האדם, בשל חוסר היכולת לבקר את הממשלה. אלא שהמינויים בערכאות השיפוטיות הזוטרות יותר, כמו בתי משפט שלום ומחוזיים, מטרידים לא פחות, שכן מרבית הסכסוכים האזרחיים במדינה מתנהלים בהם, ועם זאת הם זוכים לאפס עניין ציבורי. הדוגמה של בתי הדין הרבניים מספקת הצצה לאופן שבו הערכאות הללו עלולות להתנהל אחרי שהרפורמה תעבור.

על ד"ר אריאל פינקלשטיין

חוקר בתוכנית דת ומדינה במכון הישראלי לדמוקרטיה וראש פרויקט שלטון מקומי במכון. מחקרו על בתי הדין הרבניים יצא לאור בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה.