חִשבו על המקרה ההיפותטי הבא: פוליטיקאי ישראלי מהימין מטפס במעלה שלביה של המערכת הפוליטית על גבי סדר יום לוחמני וקיצוני. הוא סבור ששופטי בג"ץ שמאלנים ושיש לרסנם, ופועל במשך שנים לחוקק פסקת התגברות נגד הביקורת השיפוטית של בג"ץ, להחליף את הרכב השופטים כך שייצג עמדות ימניות יותר, ולהפוך את תפקידי היועמ"שים במשרדי הממשלה למשרת אמון. הוא ושותפיו לדרך נעזרים באינטנסיביות בניירות העמדה שמייצר "פורום קהלת", ובהתאם, חוקרי הפורום ובכיריו סמוכים על שולחנו של הפוליטיקאי.

המתקפה נגד בג"ץ משמשת אותו גם בתעמולת הבחירות. בהזדמנות אחת הוא קובע כי "חוק ההתגברות הוא החוק החשוב ביותר זה 25 שנה. מאז המהפכה החוקתית של אהרן ברק, בג"ץ הפך עצמו למושל-על. רק השבוע הוא דן בשיטות הפעולה של צלפי צה"ל בעזה, ולאחרונה הוא דן האם ראש הממשלה רשאי להדליק משואה. זה אבסורד. הגיע הזמן שהממשלה תחזור למשול, והשופטים יחזרו לשפוט". באחת ממערכות הבחירות מפלגתו מבטיחה "לנצח את חמאס ולנצח על בג"ץ", ומצע המפלגה כולל את פסקת ההתגברות, ביטול עילת הסבירות, חוק היועמ"שים ו"ריסון משפטי".

לבסוף, אחרי שנים של מאמץ, הוא מתמנה לתפקיד בכיר בקואליציה, שממנו יוכל סוף סוף לממש את תוכניותיו. כיצד יפעלו מתנגדיו בסיפור הזה? האם הם עושים כל שלאל ידם כדי לסכל את התוכנית? האם הם פועלים להפלת הממשלה? ובכן, לא במקרה הזה – המקרה של נפתלי בנט.

כשנה וחצי אחרי הקמת ממשלת השינוי בראשות בנט, שזכתה לתמיכה רחבה ונלהבת של מחנה המרכז-שמאל, הקים בנימין נתניהו את ממשלתו השישית. חלק הארי של התוכניות מרחיקות הלכת שעומדות בליבת סדר היום של ממשלת הביביסטים-חרדים-חרד"לים – ובראשן ארבעת סעיפי ההפיכה המשטרית שמקדם שר המשפטים יריב לוין ויו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט שמחה רוטמן – אינו שונה מהותית מהדגלים שהניפו בנט, איילת שקד ושותפיהם במשך רוב העשור האחרון.

ואף על פי כן, שני המקרים הללו זכו ליחס שונה בתכלית מצד הציבור הליברלי. בנט נתפס כימין "מתון", "ממלכתי" וכמובן "ליברלי"; ומנגד, חבילת החוקים שמקדמים כעת לוין ורוטמן – שכאמור, אינה אלא הגשמתם המעשית של ההבטחות וההצהרות של בנט ושקד – היא הפיכה משטרית וביטול הדמוקרטיה.

קל למצוא בכך ראיה לצביעות ולהתחסדות מצד המחנה הליברלי, שנזעק בימים אלה נגד ההפיכה. קל מדי. מנגד, אין טעם לתקוף על הרקע הזה את המרכז-שמאל על השותפוּת עם בנט, שהיתה נכונה לשעתה. יהיה יותר מעניין ומועיל לבחון את השינוי הרדיקלי שעבר הציבור הליברלי בחודשים האחרונים כתופעה אותנטית, להתייחס אליו ברצינות ולנסות להבינו.

מפגש עם הממשי

להפיכה אבות רבים: התחזקות הימין הדתי והמתנחלי, ההקצנה הלאומנית בחברה החרדית, האימוץ הגובר של מתווים להחלשת בג"ץ במחנה הימין, והשבריריות היסודית של המערך השלטוני בישראל, שאין בו חוקה או הפרדה אמיתית בין הרשות המחוקקת למבצעת.

אלה תופעות ותיקות שהיו מי שהתריעו מפניהן וניסו לבלום אותן, ללא הצלחה. בעשור האחרון, הציבור הליברלי גילה כלפיהן אדישות, מיאן להבין את האיום שנשקף לו ושקע בתרדמה פוליטית עמוקה. הוא נמנע מלדבר על הסוגיות הגדולות של הפוליטיקה ולקרוא תיגר על סדרי העולם שמעצבים את חיינו, וצמצם את הדיון הפוליטי לתחום הסמלי או הטקטי – מי יושב עם מי – תוך הפגנת אדישות כלפי סוגיות של מדיניוּת.

בצד השני של המתרס, מחנה הימין התגבש סביב שורה של רעיונות אנטי-דמוקרטיים – החרבת מערכת המשפט, סיפוח השטחים, העמקת האפליה נגד אזרחי ישראל הערבים והדרתם מהמשחק הפוליטי. זה לא שהרעיונות הללו נעשו דומיננטיים יותר בימין – הם נעשו הרעיונות היחידים שיש לו.

בעיני המיינסטרים הישראלי, הרעיונות ההרסניים הללו נתפסו כסחורה לגיטימית בשוק הדעות. במרכז הפוליטי, למשל, לא טענו שהצבעת מרכז הליכוד בעד סיפוח הגדה המערבית בסוף 2017 הפכה את המפלגה לפסולת חיתון. גם כוונות הימין להעביר את פסקת ההתגברות לא עוררה את החרדה הקיומית שהיא מעוררות כעת. ולבסוף, אף ההתנגדות למהלכים אנטי-דמוקרטיים – די להזכיר את חוק הלאום מ-2018 או את תוכנית הסיפוח מ-2020 – היתה חלושה למדי, נחלתם של מתי מעט בלבד.

נראה שכל עוד הרעיונות האלה היו באוויר או על הנייר; שכל עוד התקיים הריטואל הקבוע של הפוליטיקה הישראלית – זה שבמסגרתו הבטחות מרחיקות לכת משמשות לתעמולה אבל מתנפצות על קרקע המציאות – הם נתפסו כעוד סאונד-בייט. אולם מרגע שהרעיונות הפכו לתוכניות קונקרטיות, הן עוררו תגובה בלתי צפויה בעוצמתה מאנשים שכעת מצאו עצמם בחרדה מוחשית מתמיד. עבור אותו מחנה ליברלי גדול שהתיר לעצמו להישחק במשך כעשור, היה זה מפגש מטלטל ומעורר חרדה עם הממשי.

את ההפתעה והמבוכה מהשינוי הפתאומי במיינסטרים הישראלי אפשר היה לראות על פניו של נפתלי בנט בראיון בחדשות 12 לפני כחודש וחצי. מצד אחד, בנט ניסה להמעיט בעומק השסע שבין תומכי ההפיכה למתנגדיה ("הייתי בעשרות משאים ומתנים הרבה יותר מורכבים מזה. הרי יש פשרה באמצע", אמר ביהירות קצרת רואי), ומצד שני, התפתל וגמגם בניסיון לשמור על דימויו הממלכתי ולהסביר איך בכל זאת קידם כל השנים בדיוק את אותן הצעות חקיקה שבליבת ההפיכה המשטרית ("אני מאוד בעד הרפורמה, אבל עם תיקונים").

רגע ההתוודעות של הציבור הליברלי

בחיבורו פואטיקה, אריסטו משתמש במושג "אַנַאגנוֹריסיס" (הכרה או התוודעות) כדי לתאר את הרגע במחזה שבו, באחת, הדמות מתוודעת הן לעצמה, הן למצב שהיא שרויה בו והן לטבען האמיתי של הדמויות האחרות. זהו רגע מטלטל שמשנה את מהלך העלילה. האנאגנוריסיס של הציבור הליברלי התרחש בארבעה בינואר בשעה 20:00, עם הכרזתו המגלומנית של יריב לוין על שלב א' בתוכנית המשפטית שלו. היתה זו התוודעות לטבעם האמיתי של חברי הקואליציה, לטבעה האמיתי של הדמוקרטיה הישראלית – וגם לטבעו האמיתי של הציבור הליברלי עצמו.

המסקנה שהחלה לפעפע אז היא שהסדר הדמוקרטי-ליברלי איננו נתון קבוע – ושיש להיאבק עליו. גילינו להפתעתנו שההסדרים שמאפשרים לנו לחיות בנוחות יחסית במדינה מודרנית יחסית אינם מובנים מאליהם. די בהעברת כמה חוקים כדי לערער אותם מהיסוד. ההבנה הזאת, והחרדה מפני התרחישים שלפתע נעשו ממשיים, היא שהוציאה מאות אלפי ישראלים מבתיהם בשבועות האחרונים, ובעוצמה מפתיעה. היא גרמה להם להתעורר. להתפכח. בקֵרב תומכי הממשלה יש מי שמנסה להציג או לפרש את גל המחאה כתגובה היסטרית למהלכי החקיקה הנחפזים. ההפך הוא הנכון: המחאה משקפת הבנה עמוקה של מציאות חיינו.

אלה ימים חריגים בתולדות המדינה. ההמונים שיוצאים להפגין, לשבש ולשתק מייצגים את הרוב הדומם, שאינו תופס את עצמו בדרך כלל כפוליטי או כאקטיביסטי מאוד. זהו ציבור שדרישותיו בימים כתיקונם צנועות מאוד: שקט ונורמליוּת, אפילו מבלי שנציגיו ימשלו במדינה. הנורמליות הזאת קיבלה ביטוי מובהק בממשלת השינוי, שניסתה לדלג, לא תמיד באלגנטיות, מעל בעיות העומק של החברה הישראלית, אך אלה נשכו אותה בקרסוליה.

גם צמד מפלגות השמאל הציוני, המייצגות את החלקים המחודדים יותר מבחינה אידאולוגית של הציבור הליברלי, כבר מזמן לא מפליגות בחזונות לשינוי המדינה. במערכות הבחירות האחרונות הן הבטיחו בעיקר לבלום את הגל הלאומני והגזעני; להקפיא את המציאות הקיימת אך לא ליצור אחת אחרת. ההבנה הרווחת כעת, לעומת זאת, היא שנדרש תיקון יסודי, משום שבלימה לבדה כבר לא תספיק.

באמת איפה הייתם בחווארה

המחאה נגד ההפיכה המשטרית חריגה בכמה היבטים: הן בהיקף האדיר שלה, הן בנכונות של המוחים לצאת מאזור הנוחות ולשלם מחירים אישיים, והן בתכנים שמובעים בה. נכון, המחאה אינה מקשה אחת ונשמעות בה גם קריאות ריקות או חלביות לאחדות. אבל היא מעוררת דיון נוקב יותר מכל מחאה בולטת אחרת בשנים האחרונות – מחאת האוהלים של קיץ 2011 ומחאת בלפור הן ההשוואות המתבקשות – ומביאה אזרחים רבים להתעניין ולהתעמק בנושאים שעד לאחרונה כלל לא העסיקו אותם.

בסקרים הבוחנים את מידת החשיבות שהציבור מייחס לנושאים שונים שעל סדר היום, מערכת המשפט תמיד ניצבה בירכתי הרשימה. לפתע, הפרדת הרשויות, משפט חוקתי ומבנה הוועדה לבחירת שופטים נעשו נושאים שכיחים בשיחות ברחוב, בברים ובבתי קפה. גם הקשר בין המשבר להתחזקות מפעל ההתנחלויות ולהתמשכות הכיבוש נעשה ברור מתמיד, כשאותם כוחות שמבקשים למחוק את עצמאות בג"ץ מאיימים למחוק גם את חווארה. הקריאה לשוטרים "איפה הייתם בחווארה?" היא לא נחלתם הבלעדית של פעילים רדיקליים נגד הכיבוש. ההמונים אימצו אותה.

נכון, גם מידת העניין במדיניות הכלה של מגיפות מידבקות זינקה במפתיע בשנים 2020—2021 ושבה לדעוך בשוך הקורונה. אבל כאן לא מדובר בעניין חולף, אלא בדבר מה יסודי בהרבה: המצב החוקתי בישראל מקום המדינה ועד היום, והיחסים בין הרשויות כפי שהתעצבו בעקבותיו. המסקנה מהאירועים האחרונים היא שגם אם מערכת המשפט התנהלה בסך הכל היטב עד כה, היא עמדה על בלימה, על יסודות רעועים שניתן לרסק בהינף יד.

אין תחליף לגיבוש כוח פוליטי

ההתפכחות של הישראלים עשויה לבשר שינוי דרמטי באורחותיו. מעמד הביניים הישראלי הסתגל בעשורים האחרונים לאיזו שמרנות, לרצון להקפיא את המציאות במקומה ולהימנע משינויים חדים. בהתאם לכך, המחאה הנוכחית החלה כקרב בלימה נגד כוונת הממשלה לבצע שינוי רדיקלי והרסני במערכת היחסים בין הרשויות השונות ובין המדינה לאזרחיה – קרב שמטרתו הותרת המצב הקיים על כנו. היא עשויה כעת להפוך לקרב הבקעה, כזה שמטרתו השגת שינוי רדיקלי אחר, הפוך מזה שהממשלה מעוניינת בו – כזה שיעגן בצורה איתנה יותר את ההגנות על הדמוקרטיה, את הפרדת הרשויות ואת זכויות האדם והאזרח.

הרגל המסיימת של המאבק הזה תהיה, בהכרח, רגל פוליטית. שכן מסקנה חשובה אחרת, שטרם חלחלה דיה, היא שגם אם האופוזיציה מגלה כרגע אוזלת יד בהתמודדות עם המשבר, הפתרון חייב לבוא גם דרך המערכת הפוליטית עצמה, ודרך גיבוש כוח פוליטי. בסופו של יום, גם המהפכה החוקתית שהולידה את חוקי היסוד, ושנגדה מכוונת ההפיכה של לוין ורוטמן, התרחשה בעקבות תהליך פוליטי של חקיקה.

כעת נוצרה הזדמנות חסרת תקדים לנהל דיון המבוסס, ראשית, על עמדות במקום קלישאות; ושנית, שלא שואף בהכרח לפשרת אמצע הדרך. המומנטום נמצא כרגע אצל אלה שמבקשים לנסח פתרון יסודי למשבר – למשל, כינון חוקה לישראל. יש בכך פוטנציאל לטריפת הקלפים הפוליטיים ולעיצוב מחדש של המפה. אך כמו בכל כך הרבה מקרים אחרים, הציבור הליברלי מקדים את נבחריו ומיטיב מהם לזהות את המציאות החדשה.

כוחות מנהיגותיים שיידעו לייצג בצורה משכנעת את הדרישה למהלך חדשני, מקורי ורדיקלי יזכו בהזדמנות להוביל, שכן המוצר שמפלגות המרכז מציעות – מתינות פרוצדורלית, יכולת להתפשר, שימור המבנים הקיימים – אינו עונה על האתגרים הקיימים.

באופן מסורתי, מפלגות השמאל היו אלה שידעו להציע רעיונות מקוריים ולפרוס חזון אלטרנטיבי. הן יוכלו לעשות זאת הפעם אם רק ישכילו להקשיב לציבור המתעורר והמתפכח. כדי לעשות זאת, עליהן להתעורר בעצמן.