הימים הסוערים שאנו חווים מטלטלים את החברה הישראלית. זהו רגע מכריע – לאן פנינו? מה צופן עתידה של הדמוקרטיה הישראלית לאור האיומים הפנימיים כנגדה? האם יש למחאה מה להציע כנגד מהלכי הממשלה?

המשבר החוקתי הנוכחי, בשונה מצמתים חוקתיים קודמים בהיסטוריה המשפטית הישראלית, פרץ את גבולות בתי המשפט ואולמות האוניברסיטה. ומבין מובילי המחאה בולטות שתי קבוצות במיוחד: הייטק ואנשי ביטחון. הקבוצות הללו הן גם צדדים מרכזיים לחוזה הישראלי הבסיסי: המחויבות לשירות הצבאי והמעורבות הפעילה בשוק. מעורבותן מעידה על פרימה של מרכיבי יסוד באותו החוזה ומחייבת אותנו לתהליך של חשיבה מחדש: כיצד ניתן להניע מתוך המשבר החוקתי מהלך חוקתי ראוי שימנע את הישנותו בעתיד?

חוזה חברתי רב-ממדי

חוקה היא חוזה חברתי בסיסי בין חברי הקהילה הפוליטית, המגדיר את כללי המשחק היסודיים שישמשו אותם במרוצת הדורות. החוקה נועדה לעצב את זהותה היסודית של הקהילה הפוליטית וכן לשמש כמנגנון כבילה כנגד מצבים שבהם רוב מזדמן משתמש לרעה בכוחו כדי לפגוע בזכויות, במיעוטים, בציבור המבוזר, על מנת להפר את עקרונות היסוד של השיטה או להחליש את מוסדות המדינה. החוזה החברתי, המעוגן על פי רוב בחוקה, מוגדר מייד עם ייסוד הקהילה הפוליטית, אך עשוי להשתנות במרוצת השנים.

בבסיס החברה הישראלית עומד חוזה חברתי מורכב ורב-ממדי. הוא כולל את חוקי היסוד, שחלקם מעצבים את מוסדות המדינה ואת היחסים ביניהם (למשל: "חוק יסוד: הכנסת" או "חוק יסוד: השפיטה"), וחלקם מעגנים את ההגנה החוקתית על זכויות האדם בישראל ("חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" ו"חוק יסוד: חופש העיסוק"). הסוג האחרון כולל גם הפנייה לעקרונות מגילת העצמאות ולערכיה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

לצד חוקי היסוד, החוזה החברתי הישראלי כולל אדנים נוספים, כגון הסטטוס קוו ביחסי דת ומדינה, ובאופן ספציפי יותר חובת גיוסם של האזרחים לצבא ומחויבותם לשירות מילואים (לצד מתן הפטור לאברכים שתורתם אומנותם ולאזרחי ישראל הפלסטינים), וכן אחריותה של המדינה ליציבות המשק ולמתן ביטחון סוציאלי ושירותים לתושביה.

הדיון החוקתי הער שמתרחש כרגע בישראל מתמקד אמנם בהסדרים החוקתיים המוסדיים הפורמליים (שינויים בעיצוב הרשות השופטת ובסמכויותיה, מעמד היועצים המשפטיים והליכי החקיקה), אך הוא עורר גם היבטים מרכזיים נוספים בחוזה החברתי הישראלי.

לפחות בשני הקשרים מרכזיים שנבקש להתמקד בהם כאן – השירות הצבאי וההשתתפות הפעילה בכלכלה – מתעוררת, אולי לראשונה, השאלה האם החוזה החברתי הישראלי הוא חוזה על תנאי. כלומר: האם ראוי לקיים את חובת השירות הצבאי, ואת שירות המילואים בפרט, בכל תנאי ותחת כל משטר? האם את עקרון השוויון בנטל ראוי להחיל גם על ההשתתפות בכלכלה, והאם תרומה לכלכלה מותנית בשמירת המדינה על ערכי יסוד ליברליים? האם בהיעדרם, תנאי החוזה הופרו והוא אינו תקף עוד?

פוליטיקה של חוקה

חוקר המשפט ברוס אקרמן הסביר כי דמוקרטיות פועלות בשני מישורים: המישור של "פוליטיקת היומיום" ומישור "הפוליטיקה החוקתית". רוב הזמן, רוב האזרחים נמנעים מעיסוק בשאלות חוקתיות. תקופות של "פוליטיקת יומיום" הן תקופות שבהן שינויים חוקתיים (כמו חקיקת חוקי יסוד או פרשנות חדשה של חוקים על ידי בית המשפט העליון) לא גוררים תגובה ציבורית רחבה.

אדישות הציבור לשינויים כאלה, גם אם הם חשובים, אינה מקרית. על פי תיאוריית הבחירה הרציונלית, לציבור המבוזר אין אינטרס חזק דיו לעסוק בעיצוב ההסדרים החוקתיים (ובהסדרים רבים אחרים) הנוגעים לו, כי עלוּת העיסוק הישיר בהם עולה על התועלת השולית שתצמח לכל אחת ואחד מאותו השינוי. בניגוד לכך, לקבוצות אינטרס או קבוצות סקטוריאליות מאורגנות היטב משתלם להשקיע זמן ומשאבים בהסדרים הנוגעים להן ישירות.

אולם, לעתים קורה שסוגיה חוקתית מרכזית מגיעה ללב הדיון הציבורי, סוחפת חלקים שונים בחברה ומביאה אותם לעסוק ישירות בפוליטיקה של החוקה. אירוע שכזה מכונה, לפי אקרמן, "רגע חוקתי". מאפיין מרכזי של רגעים חוקתיים הוא הדיון הציבורי הער שמתקיים סביב המחלוקת הניצבת ביסודם. אקרמן סבור גם כי יש חשיבות עקרונית למעורבות האקטיבית של הציבור בשיח על אודות שינויים חוקתיים, כי היא סוללת את הדרך לשינוי חוקתי המבוסס על הסכמה רחבה ולדיאלוג בין חלקים שונים של הציבור. במילים אחרות, הסכמה כזו מאפשרת "כתיבה משותפת" של החוזה החברתי, ועל כן מחזקת את הלגיטימיות הציבורית שלו.

כך גם אצלנו: בחסות הפוליטיקה של היומיום, קבוצות אינטרס קטנות דחפו את הקואליציה הנוכחית לבצע שינויים חוקתיים ללא הסכמה ציבורית רחבה. במובן זה, נכון יותר להאשים את הקואליציה דווקא בעריצוּת המיעוט ולא בעריצות הרוב. התגובה למהלך הזה היתה מאבק ציבורי רחב שהציב, לראשונה מזה שנים רבות, את השיח החוקתי בחזית השיח הציבורי. ההתעוררות שמתרחשת כעת בישראל היא אירוע נדיר, גם במושגים עולמיים. האם היא תבשיל לכדי רגע חוקתי ישראלי היסטורי?

המשבר החוקתי כהזדמנות

קצת היסטוריה: את סיפור החוקה הישראלית מקובל לפתוח עם החלטת החלוקה, הכרזת העצמאות והחוקה שלא כוננה בתום כינוס האספה המכוננת, הלוא היא הכנסת הראשונה. במקום אותה חוקה, שראשיתה בקול תרועה רמה, נותרה ישראל עם "החלטת הררי" המשונה – פטנט ישראלי שקבע כי החוקה הישראלית תגובש פרקים-פרקים, עד לשלב כינונה הסופי, שמועדו לא נודע. עד היום מבקשים חוקרות וחוקרים לפענח מה הוביל לגיבושה של פשרה זו, שהרחיקה את ישראל מכינון חוקה.

בשנים שמאז החלטת הררי (1950) ועד לראשית שנות ה-90, נחקקו חוקי יסוד שנועדו להגדיר את כללי המשחק בכל הנוגע למוסדות השלטון המרכזיים של המדינה: כנסת, ממשלה, מוסדות השפיטה, מבקר המדינה, הנשיא, הצבא, רשות מקרקעי ישראל ועוד. בשנות ה-90 נוספו "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" ו"חוק יסוד: חופש העיסוק". בעקבותיהם, בפרשת בנק המזרחי, פסק בית המשפט העליון כי יש לו סמכות לפסול חוקים הפוגעים בזכויות המוגנות בחוקי היסוד.

פסיקת בית המשפט בעניין בנק המזרחי, אשר הגדירה את חוקי היסוד החדשים כ"מהפכה חוקתית", עוררה שיח משפטי ער על אודות עצם הלגיטימיוּת של הפרשנות שנקט בית המשפט. אלא שהוויכוח הנוקב התחולל בעיקר במסדרונות האקדמיה, בכתבי עת משפטיים ובקהילה המשפטית, ולא זלג לתודעה הציבורית כסוגיה פוליטית, עד לשנים האחרונות.

בעשור השני של המאה הנוכחית חוו מדינות שונות בעולם תהליך של דעיכה דמוקרטית, שהתאפיין בעליית השיח הפופוליסטי ובשימוש במנגנונים חוקתיים וחוקיים כקרדום להחלשת הדמוקרטיה. מקומהּ של ישראל לא נפקד מתהליך זה. גם היא לקחה חלק בשטף הגלובלי שסחף דמוקרטיות ותיקות כמו בריטניה וארצות הברית, לצד דמוקרטיות חדשות כמו הונגריה ופולין.

ישראל הגיעה לתהליך הזה מתוך עמדת נחיתות מובהקת. במישור המוסדי, בישראל אין כמעט מנגנונים שיכולים להגביל את כוחן של הממשלה ושל הכנסת (שבעצמה נתונה לשליטתה המלאה של הממשלה). בנוסף, ישראל מקיימת מאז 1967 משטר כיבוש מתמשך, המשפיע עמוקות על יסודות המשטר הישראלי ועל תפקודה כדמוקרטיה. זאת ועוד, בישראל יש יסודות קשים של אפליה ואי-שוויון ביחס לציבורים שונים, כמו פלסטינים, מזרחים ונשים ואין בה הפרדת דת ומדינה.

המאפיינים הייחודיים הללו הפכו את ישראל לכר פורה במיוחד לתהליכי שחיקה דמוקרטית. הם הצטרפו לתהליכים מתמשכים של קיטוב חברתי ולגידול במדדי אי השוויון, שמהווים גורם לדעיכה דמוקרטית במדינות רבות בעולם. לנוכח המשתנים הללו, הפרוגנוזה להישרדותה של הדמוקרטיה הישראלית היתה קודרת, אולי סופנית.  

התעוררות חסרת תקדים

ואכן, אדריכלי הדעיכה הדמוקרטית בישראל החלו זה לא כבר לחקות את מקביליהם מעבר לים ואימצו מנגנונים שכבר נוסו בהצלחה, כדי לשחוק מהר וביעילות את המערך הרעוע והמחורר של הדמוקרטיה הישראלית. הם החלישו את כוחה של האופוזיציה בכל הנוגע ליכולתה להפיל ממשלה ("אי אמון קונסטרוקטיבי"), צמצמו את היקף ההגנה על חופש הביטוי ("חוק החרם") או על החברה האזרחית ("חוק הנכבה" והחוק הדורש חובת גילוי לגבי תמיכה של ישות מדינית זרה), ועוד. החוקים הללו ואחרים הטרימו את הצונאמי הנוכחי. לכך נוספו מהלכים ציבוריים שהובילו לשיח נמהר, פופוליסטי, מקטב ונטול כל מחויבות לאמת.

כל אלה היו רק אקספוזיציה לשלב הנוכחי. עם כינונה של הממשלה ה-37 התחוור שפניה בדהרה לעבר שינויים מקיפים במשטר הדמוקרטי הישראלי. במרכז עומדת שאלת הלגיטימיוּת של "המהפכה החוקתית" של שנות ה-90. מהלכי השינוי המשטרי של הממשלה הועתקו משיטות הפעולה הפולנית וההונגרית, וזאת בקצב מואץ שמטרתו לקבע את המציאות המשטרית החדשה מבלי שהציבור יספיק להגיב לכך. דוקטרינת הלם חוקתי על מלא. אולם, בתהליך שעדיין מפתיע רבים, ההפיכה נענתה בהתעוררות חברתית חסרת תקדים. משמעויותיה עוד יילמדו וייחקרו בהמשך, ובכל זאת נבקש להאיר כמה אבחנות ראשוניות לאור הרגע הנוכחי.

את ראשית התקופה הזו ניתן לכנות "שלב הגילוי והחשיפה". במהלך של כמה שבועות, רזי חולשתה של החוקה הישראלית המחוררת, המוכרים היטב לכל סטודנטית שנה א' למשפטים, הפכו גלויים לכל. רוב מקרי במערכת בחירות אחת בודדה מאיים למוטט – בהינף אצבעותיהם של חברי הקואליציה – את מוסדותיה של הדמוקרטיה הישראלית, או לשנותם לבלי היכר. גם מדינות עם חוקה מוסדית נוקשה ומגילת זכויות מקיפה לא עמדו בפרץ כשניצבו תחת מתקפה דומה. כיצד אם כך תעמוד הדמוקרטיה הישראלית בַסוּפה?

ואולם, למרבה ההפתעה, דוקטרינת ההלם הכתה את הציבור, אבל בכיוון ההפוך. אמנם חולשותיה של המערכת השחוקה והפצועה נחשפו, אך הם לא הובילו לייאוש אלא הניבו, בקרב ציבורים מסוימים, יש יאמרו אליטיסטיים, מחאה נחושה ומאורגנת היטב שמחוללת ימי שיבוש, שיתוק, שביתה והתרסה.

האם אנו עדים ללידתה של תרבות דמוקרטית ערה בחברה הישראלית, כזו שאינה נוטה להרכין ראשה מפני רודנות ומחטפים בריוניים? האם זהו מאפיין המבדיל את המקרה הישראלי ממקרים אחרים של דעיכה דמוקרטית? האם זה יספיק? השאלות הללו מקננות בקרב רבים ורבות. העוצמה של ההתנגדות, שמקורה לא לחלוטין ברור, מעוררת השראה, ולצד זאת קושי: מי שותף להתעוררותה של התרבות הדמוקרטית? האם היא מכילה או מדירה?

תחושת הפלצות לנוכח הרכבת הדוהרת של הרפורמה לא רק הקימה את הישנוניים שבאזרחים מרבצם; היא הולידה בקרב חלקים מהציבור תהליך של בחינה וניסוח מחדש של מרכיבי היסוד של החוזה החברתי. הם עברו פעמים רבות ליד הנייר המצהיב של המגילה הנתונה במסגרת זכוכית – במסדרונות בית הספר, במתקני הצבא, באוניברסיטה. ספק אם ידעו שהיא שם, קרוב לוודאי שמעולם לא קראו בה. כעת, השורות שמבטאות את המסרים הדמוקרטיים והליברליים מתוך מגילת העצמאות – "מדינת ישראל תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה" – מוקרנות על קירות, חרוטות על שלטים, תלויות על שערי מוסדות הלימוד ובמרפסות.

החרב, הארנק והחוקה

הרגע החוקתי הראשון של ישראל, שהחל עם כתיבת מגילת העצמאות, היה רגע של כמעט: הכרזת המדינה כללה גם "אני מאמין" ליברלי, אך לא הובילה לאימוצה של חוקה מוסדית נוקשה עם מגילת זכויות. תחת זאת, המשפט החוקתי הישראלי התפתח בפוליטיקת יומיום, באבני דרך כגון חוק שיווי זכויות האישה, בג"ץ קול העם (שהגביל את הסמכות לסגור כלי תקשורת בשל חשש לפגיעה בביטחון המדינה), שריוּן עיקרון הבחירות השוות ב"חוק יסוד: הכנסת", פסק דין ברגמן (ששלל את תוקפו של חוק בשל פגיעה בעיקרון הבחירות השוות) וחקיקת חוק היסוד העוסקים בזכויות בשנות ה-90.

כעת מתרחש לנגד עינינו אירוע היסטורי מרתק. נראה כי בניגוד ל"מהפכה החוקתית" שעברה תחת הרדאר ונדרשה לתקופת דגירה של 30 שנה עד להגעתה לתודעה הציבורית הרחבה, מהפכת הנגד של נתניהו, לוין ורוטמן נתקלה באופן מיידי בתגובה ציבורית עזה, המכוננת רגע חוקתי מיוחל. היא מעוררת דיון נרחב, יסודי ורב יצרים בשאלות המפתח של מהפכת שנות ה-90. יסודות המהפכה החוקתית המקורית – הגבלת כוחה של הכנסת והכפפתה לעקרונות היסוד של מגילת העצמאות – זוכים רק עכשיו להכרה בקרב ציבורים רחבים. חלקם מגלים שהם בעצם מזדהים איתם. אחרים מגדירים עצמם דרך שלילתם.

אנו מציעות לקרוא את הרגע הזה גם על רקע התהליכים שהתרחשו בשנות ה-90. שלהי שנות ה-80 ושנות ה-90 סימנו את המעבר של החברה הישראלית מחברה קולקטיביסטית ומגויסת לחברה המבוססת על ערכים ליברליים, שוק חופשי ופוליטיקת זהויות. תהליך המעבר ממדינת רווחה להפרטה ולגלובליזציה לא היה ייחודי לישראל, ופקד דמוקרטיות נוספות באותה התקופה. הוא מתואר, על פי רוב, כמעבר חד מקולקטיביזם לאינדיבידואליזם, וממדינת רווחה עבה למשטר קפיטליסטי עם מדיניות רווחה מצומצמת.

המעבר ממדינת רווחה המושתתת על סולידריות (גם אם שנויה במחלוקת ומדירת אוכלוסיות שונות) למודל של שוק חופשי השתלב עם עיגונם של כבוד האדם, זכות הקניין וזכויות יסוד נוספות בחקיקת היסוד הישראלית. אין זה מפתיע, אפוא, שהמאבק הנוכחי לשימור הסדר החוקתי שהתעצב במהלך שנות ה-90, נושא צביון ערכי שמשתלב במובהק עם תפיסת העולם הליברלית שסימלה אותה המהפכה עצמה.

אלא שבמשבר הנוכחי משמשים בערבוביה מרכיבים נוספים מהחוזה החברתי המקורי לצד השינויים שחלו בו בחלוף הזמן. מילואימניקים ואנשי ביטחון בדימוס נוטלים בו חלק פעיל. מחויבותם לשירות המדינה נותרה על כנה והם ממשיכים לשחק תפקיד מעצב בזהות החברה הישראלית. לצדם פועלים אנשי ההייטק, שחקני השוק החופשי, המשוחרר, לכאורה, מכבלי הדם והמולדת אם כי למעשה – ישנו קשר גורדי בין שתי קבוצות אלה.

לרשות השופטת, כפי שכתב אלכסנדר המילטון בכתבי הפדרליסט, "אין שום השפעה על החרב ועל הארנק". התגייסותם להגנת בית המשפט של החרב (אנשי הביטחון והמילואים) והארנק (האליטה הכלכלית) מספקת לו בדיוק את שני הכלים הללו.

נאמנותם של אנשי הארנק

תנופת היצירה של אנשי ההייטק, החדשנות, התעוזה לחשוב מחוץ לקופסה – כל המרכיבים שמיוחסים ל"הייטק ניישן" – ניכרים היטב באתוס היזמי של המחאה. הגלובליזציה וההפרטה ששרתו את נסיקתו של אותו פלא כלכלי, משמשות לאנשיו חבל יציאה ובסיס להתנגדות. וזה גם סוד כוחם. חיבורו המכונן של אלברט הירשמן, יציאה, קול ונאמנות (Exit, Voice and Loyalty) מספק מסגרת מושגית לדינמיקה שאנו חווים: עוצמת ה-Voice של הקבוצה הכלכלית החזקה של ההייטקיסטים עומדת ביחס ישר לאיום היציאה שלהם – קרי סכנת ה-Exit.

ובכל זאת, וחרף הקלות היחסית שבה הם יכולים לצאת בהשוואה לציבורים אחרים (כלומר לצאת ממש, לרילוקיישן), הם משיבים מלחמה שערה, הנדמית כמלחמת קיום. בחסות המחאה מתברר שיש לחברה הישראלית שדרת הנהגה שאינה רק הקטר המוביל של המשק אלא גם כזו שמתעקשת לעצב את כיוון הנסיעה. האם רק עכשיו היא מתעוררת לגלות מי היא? או שאולי שגינו באפיון הווייתה?

מחאת ההייטק אמנם החלה כמאבק של ציבור שהתקומם על כך שמזיזים לו את הגבינה ונלחם לטובת שימור הקיים. אבל נראה שבמהלכו חל בה תהליך התפכחות. היא התעוררה לגלות בבעתה שהדמוקרטיה שהיא חיה בה יכולה באבחת קדנציה של ממשלה אחת להפוך למציאות מדומה, ל"דמוקרטיה בשם, אך לא במהות", כדברי היועצת המשפטית לממשלה. האם ההתפכחות הזו תוביל את נשות ואנשי המחאה לעבור משימור הסדר הקיים לניסוח סדר חדש – הופכי לזה שהממשלה הנוכחית מבקשת לקדם? כך או אחרת, נראה כי מחאת ההייטקיסטים מנסחת מחדש את שאיפתם – לכל הפחות של "אנשי הארנק" – ליטול חלק בעיצוב החוזה החברתי.

אשר ל"אנשי החרב", השירות הצבאי משקף את אחד מהסעיפים המשמעותיים ביותר בחוזה החברתי הישראלי. מחאת אנשי הביטחון והמילואימניקים מערערת על מקומה המובן מאליו של החרב בעיצוב החוזה החברתי ועל מידת המחויבות להפעיל אותה למילוי כל משימה ללא מגבלות וללא תנאים מוקדמים. האם אפוא הרגע החוקתי הזה הוא גם הרגע בהיסטוריה הישראלית שבו הפך השירות הצבאי לשירות על תנאי?

החוזה נפרם

אין זה מקרה בעינינו שההתעוררות של המחזיקים בשני אלה – הארנק והחרב – הופכת את המאבק הנוכחי לשונה ממאבקים פוליטיים קודמים, וככזה שעשוי אולי גם להוביל לשינוי רדיקלי ולסדר משטרי חדש. מכיוון שלבית המשפט אין את הארנק והחרב, מחויבותם הפעילה של המחזיקים בהם חיונית להבטחת שרידותה של הדמוקרטיה. לצד המחויבות החברתית, בשעת משבר זו, שבה מתחוורת חולשת המערכת החוקתית הישראלית, מתברר גם הצורך להגדיר ולבצר משפטית ומוסדית את המרכיבים הללו של החוזה החברתי, שעיצובם קשור וישפיע על רקמת היחסים השברירית שבין חלקיה השונים של החברה הישראלית.

אכן, הרגע החוקתי הזה נראה במבט ראשון כמאבק משפטי חוקתי על דמותם ועיצובם של המוסדות החוקתיים ומעמדן החוקתי של זכויות. אבל בו בזמן, פרימת החוזה שהקואליציה מבצעת אִפשרה לחלקים נרחבים בין הרוב הרדום והמבוזר לעורר מחדש שאלות ביחס להיבטים עמוקים יותר של החוזה החברתי: האם תנאֵי ההסכם עבור אלו הנושאים בנטל הכלכלי והביטחוני למול אלו שנושאים בו פחות הם תנאים הוגנים? כיצד ניתן להגן על אורח החיים התרבותי של קבוצות שונות בחברה הישראלית מבלי לערער על תחושת המחויבות והסולידריות בינן לציבורים אחרים?

לצד הטענות ל(אי) שוויון בנטל, מעוררת המחאה שאלות נוקבות ביחס לנוכחים ולנפקדים בשדרתו המחאה: עד כמה ההייטקיסטים והמילואימניקים והמפגינים ברחובות מבטאים ומייצגים את מכלול שכבותיה של החברה הישראלית? האם מי שאין לה, או יש לה פחות אפשרויות ל-Exit, משמיעה את קולה בשיח הציבורי? בולטות בהקשר הזה נשות הגלימה האדומה, מחאת השפחות: הצבע שלגופן זועק את קולן המושתק והחשש להפקרתן בחסות ה"רפורמה" המשפטית.

אי אפשר גם להתעלם מהיעדרו של הציבור הפלסטיני מהמחאה – ומהדיון כולו. האם ההיעדר הזה מהדהד את העובדה שמדובר ברגע חוקתי יהודי, מדיר, כמעט חיצוני לסכסוך, או שמא ערעור מרכיביו היסודיים של החוזה תניב גם חשיבה מחדש וכפירה בנאמנות לטיב המשימות והמטרות שלשמן פועל הצבא? האם יש בכוחה של המחאה גם לערער על תחימת הדיון החוקתי הישראלי לנעשה בגבולות הקו הירוק וההתעלמות מהקשר בינו לבין המשטר הצבאי בשטחים?

למעשה, המחאה משקפת מציאות כמעט פרדוקסלית שבה המובילים את ההתנגדות הם אלו שככל הנראה יש להם או לילדיהם אפשרויות יציאה מהחוזה החברתי; נפקדים ממנה מעוטי היכולת וציבורים מוחלשים נוספים, שדווקא צפויים להיפגע במיוחד מהחלשתם של מנגנוני ההגנה החוקתיים.

להיות קשובים ורגישים

כפי שמוכיחים הניסיונות של פולין ושל הונגריה, אין במסגרת חוקתית מוסדית די על מנת לקיים חברה דמוקרטית בת קיימא. המפתח לכינון מסגרת חוקתית יציבה וראויה יותר לא יכול להיות מבוסס רק על עיגון ההסדרים המוסדיים או הגנה פורמלית על זכויות. מוסדות כאלה זקוקים לתרבות משותפת ולתחושת מחויבות עמוקה לערכים הליברליים והדמוקרטיים כדי לשגשג.

אחת הסכנות הגלומות באפשרות "הצלחה" של הרגע החוקתי הזה היא שחזור מהפכת המשפטנים של שנות ה-90, כלומר, תהליך שיביא לעיגון חוקתי של הסדרים המוסכמים רק או בעיקר על ציבורים מסוימים, מבלי להיות קשובים ורגישים יותר למצוקות של קבוצות אחרות, שונות, שראוי לכלול אותן כשותפות מרכזיות בעיצובו המחודש של ההסדר החוקתי במדינה. הדיאלוג הפתוח והכן עם חלקים שונים בחברה הישראלית מהווה לדעתנו לקח מרכזי מכשלי העבר ומשימה מרכזית של הדוגלים בכינון חוקה.

תרבות דמוקרטית ישראלית, שלא היינו ערים לקיומה, הרימה במהלך מחאת חורף 23' את ראשה וגילתה את יסודותיה הרעיוניים בתכני מגילת העצמאות, ב"חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" ובמוסדות אפרוריים לכאורה כמו בית המשפט.

זהו לא רק רגע של התנגדות. זה גם רגע של התפכחות, התעוררות ויצירה של משולש יחסים – הארנק, החרב ובית המשפט – שבמרכזו החוקה. בעת הזו של  ניסוח מחדש של היסודות הערכיים שעליהם מבוססת הדמוקרטיה הישראלית תפקידנו כמשפטניות, ודווקא לנוכח הרוח הגבית של המחאה, הוא לנהוג בענווה. לפתוח ערוצי הקשבה והידברות ולנסות להימנע מחזרה על שגיאות העבר. לסייע בהכנת התשתית, ובפרט התשתית הדיונית-הליכית, ליצירתו של חוזה חברתי חדש, מכיל יותר, שראשיתו מנוסחת בימים אלו ברחובות.

על ד״ר דורין לוסטיג

חוקרת ומרצה למשפטים בתחום המשפט הבינלאומי והחוקתי, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל אביב.

על ד״ר רונית לוין-שנור

חוקרת ומרצה למשפטים בתחום הקניין וסכסוכים פוליטיים, בית ספר הארי רדזינר למשפטים, אוניברסיטת רייכמן.