מיד לאחר סיומה של מלחמת ששת הימים ביוני 1967 התעורר פולמוס ער במפלגות השמאל – מפא"י, אחדות העבודה, רפ"י ומפ"ם – בנוגע לעתיד השטחים שנכבשו בה. בינואר 1968 התאחדו שלוש הראשונות והקימו את מפלגת העבודה. שנה לאחר מכן, הוקם "המערך" כשמפלגת העבודה ומפ"ם החליטו להתמודד לבחירות לכנסת ברשימה אחת. בשנת 1984 פרשו חברי מפ"ם. .בתוך כל זה, נמשכה המחלוקת בנושא  ביתר שאת, באופן פומבי וגם הרחק מעיניו הבוחנות של הציבור. ברמה הפומבית, הדיון על עתיד השטחים נוהל בין "נצים", שגרסו כי אין להשיב את השטחים שנכבשו במלחמה לידי ריבונות זרה, גם לא במסגרת הסכם, ובין "יונים", שסברו כי יש לשוב לגבולות שהיו לישראל ערב המלחמה (בשינויים כלשהם) במסגרת הסכם חוזי. בין שתי התפיסות האידאולוגיות הללו נמתחה קשת רחבה של עמדות, שנתמכו בנימוקים רעיוניים ומעשיים שונים: כלכליים – כמו עלות הכיבוש, מדיניים – כמו השפעת ההחזקה בשטחים על מקומה של ישראל בין העמים, מוסריים – בדבר הזכות לכבוש ולשלוט בעם אחר, וביטחוניים – שבצדם האחד העמדה שעל פיה הימצאותה של ישראל בשטחים הופכת אותה לבטוחה יותר ובצדם האחר האמירה שהיא דווקא פוגעת בביטחון. מכל מקום, היו הנימוקים אשר היו, המחלוקת הבסיסית בקרב מעצבי המדיניות (רובם אנשי מפלגת העבודה בשנים ההן) היתה בין מי שראו את יעדה של המדיניות הישראלית בהשגת הסכם שלום מבוסס פשרה ובין מי שהתנגדו לכך.

אחד הנציגים המובהקים של אסכולת הפשרה היה אבא אבן. אולי מכיוון שלא היה מדור הנפילים בתנועת העבודה הארץ-ישראלית, אולי משום שעלה לישראל רק לאחר סיום מלחמת העולם השנייה וואולי מאחר שרק ב-1959 נהפך רשמית לאזרח ישראלי (אחרי שכבר שירת דיפלומטית את המדינה הצעירה ורגע לפני שהיה לחבר כנסת וחבר ממשלה), דמותו ופועלו אינם מוכרים דיים לציבור הישראלי. 

אוֹבְּרִי אִיבָּן נולד בדרום אפריקה ב-1915 וגדל בלונדון. באוניברסיטה התמקד בלימודי היסטוריה ושפות שמיות ובמלחמת העולם השנייה היה קצין מודיעין בצבא הבריטי, בתחילה בקהיר ואחר כך בירושלים. עם שחרורו ב-1946 עלה לארץ ישראל והחל לעבוד במחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. היו אלה הימים לקראת אישורה של תוכנית החלוקה, ואיבן עבד לצדם של חיים ויצמן ומשה שרת בניהול המאבק הדיפלומטי והמדיני. לאחר הקמתה של מדינת ישראל התמנה לשגריר באו"ם ושנה לאחר מכן גם לשגריר ישראל בארצות הברית. הוא החזיק בשני התפקידים עד 1959, אז חזר לישראל והיה מועמד מטעם מפא"י ברשימתה לבחירות לכנסת הרביעית. אז כבר נקרא בשמו המעוברת, אבא אבן. לאחר הקמת הממשלה מונה אבן לשר החינוך. בהמשך, מ-1966 ועד 1974, שימש שר החוץ בממשלותיהם של לוי אשכול וגולדה מאיר. כאיש אסכולת הפשרה גרס אבן כי הסכסוך הממושך בין ישראל לפלסטינים (והעולם הערבי) היה לא רק פתיר, אלא גם כזה שייטיב עם ביטחונה של ישראל כשייפתר, אם ייפתר כראוי. שני העקרונות המכוננים של אסכולה זו היו הבטחת גבול בר-הגנה למדינת ישראל ושליטה ישראלית על מינימום אוכלוסייה פלסטינית. מטרתם של השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, גרסו "היונים", היא לשמש קלפי מיקוח להשגת שלום על בסיס גבולות בני-הגנה ("בטוחים ומוכרים", בלשון החלטת מועצת הביטחון 242). 

בעוד שביטויה המעשי המובהק של האסכולה, שנקראה גם "הפשרה הטריטוריאלית", בא לידי ביטוי ב"תוכנית אלון" מיולי 1967 שנקראה על שמו של אביה מולידה, האלוף במילואים ושר העבודה יגאל אלון, היה שר הביטחון משה דיין מייצגם המובהק של "הנצים" ושל אסכולת "הפשרה הפונקציונלית". דיין התנגד נחרצות לחלוקה מוסכמת של הגדה המערבית, אבל הציע חלוקת שלטון: ישראל תשלוט בגדה המערבית כולה באמצעות צה"ל וירדן תשלוט באוכלוסייה, כך שהפלסטינים יהיו אזרחי ירדן. 

כשדיין הכריז ש"נגזר עלינו לחיות במצב מלחמה מתמיד עם הערבים", השיב לו אבן: "יש להימנע במיוחד מן ההשקפה הניהיליסטית בדבר הכרחיותה של מלחמה כוללת חדשה. השקפה זו אינה מבוססת לגופה, והתפשטותה בתודעה הלאומית כרוכה בנזק רוחני ומדיני חמור […] האיבה בין ישראל והעולם הערבי אינה מציאות טבעית כי אם התמרדות במהלך הטבעי של ההיסטוריה. ההישגים והלקחים על מלחמת יוני 1967 הגבירו ולא החלישו את הסיכוי למנוע מלחמה כללית בעתיד". 

מתוך המחלוקת בין הגישות השונות ביחס לשטחים ולפלסטינים התפצלו, כצפוי, גם הגישות השונות ביחס לעתיד ולמקום של תנועת ההתנחלות – שנקראה אז בפי כל "ההתיישבות" – בשטחים שנכבשו. 

בסוף 1972 או בראשית 1973 יצאה לאור החוברת "התבטאויות שרים בדיון על השטחים". נכללו בה פרוטוקולים של שורת דיונים שהתנהלו במסגרת מזכירות מפלגת העבודה באוקטובר-נובמבר 1972 והוקדשו למדיניות הממשלה (ועמדת המפלגה) כלפי השטחים הכבושים. דבריו של אבן, שיובאו כאן בהמשך, לקוחים מתוכה.

אחרי התפטרותה של מאיר מראשות הממשלה בעקבות הלחץ הציבורי שאחרי מלחמת יום הכיפורים וניצחונו של יצחק רבין במרוץ לראשות המפלגה והממשלה, מונה יגאל אלון להחליף את אבן במשרד החוץ. עד פרישתו מהחיים הפוליטיים ב-1984, כיהן אבן ארבע שנים כיו"ר ועדת חוץ וביטחון. את השנים שלאחר הפרישה הקדיש אבן בעיקר לכתיבה ולהרצאות. בעוד בישראל הוא הצטייר כפקיד אפור ומשמים או היה מושא לסאטירה בזכות מבטאו הזר ועושר שפתו, בחו"ל נחשב אבן לנואם ומרצה מחונן ומלא הומור. ב-2001 זכה בפרס ישראל על מפעל חיים ותרומה מיוחדת לחברה ולמדינה. אבן, שהיה אז כבר חולה מאוד, לא הגיע לטקס הענקת הפרס שנה אחר כך מת והוא בן 87.

פרוטוקול של ישיבות מזכירות מפלגת העבודה בדיון על עתיד השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים. 5.10.1972, 9.11.1972, 23.11.1972.

חברים, אני מוותר מראש על כל מאמץ להפריד בין מדיניותנו עד לשלום לבין עקרונות השלום עצמם. אמנם בראשית הוויכוח במזכירות [המפלגה] היא ניסתה בגבורה רבה לקיים אבחנה זאת. הוצע שניתן את דעתנו על חיי שעה קרובה, בלי לשאת את עינינו אל בעיות השלום אשר בין כה וכה אינן ניצבות לפנינו בשעה זו. מה גם שלגבי השלום מצויה בידינו תורה מסודרת בכתב ובעל-פה, וכל הבא לחטט בה יחשוף ניגודים וחילוקי דעות אשר אינם מרבים אחדות ולא הגיעה שעת יישובם. הטיעון הזה היה הגיוני לכאורה. הבינותי את מקור האבחנה ואת מניעיהם הטובים של אלה שרצו לקיים אותה. אך מה לעשות, האבחנה הזאת איננה עומדת במבחנו של הוויכוח. בישיבתנו האחרונה היא התמוטטה לחלוטין. שכן מי שלא יקבע את המטרה הרחוקה לא ידע לכוון את צעדינו הקרובים. הא בהא תליא. מי שיראה את המצב הנוכחי כמצב קבע, מי שיסתייג או יתייאש מהסכם שלום אשר ישנה בעתיד את הקווים הנוכחיים ואת מעמדם של רוב תושבי השטחים, יגיע ממילא למדיניות מעשית אשר תהלום את התפיסה הזאת. בעל תפיסה זאת לא יקבל מעצורים למיזוג כלכלי מוחלט, לא יראה צורך להגביל תעסוקת ערבים עובדי-יום ופליטי-לילה, לא ירצה לצמצם את ההתנחלויות וההיאחזויות לאזורים בלתי מאוכלסים, בעלי ערך אסטרטגי, תוך הימנעות מלקבוע אותן בלב היישוב הערבי המאוכלס. בעל תפיסה כזאת עלול גם לייחס ערך מועט לסיכוי של משא ומתן עם ירדן, ויגיע אולי אפילו להגדרה האומרת כי משא ומתן כזה איננו כדאי, לעומת שלום עם סוריה שזו לא רוצה לעשותו ושלום עם לבנון שממשלת לבנון איננה יכולה לעשותו. בדרך טיעון זו אפשר להגיע בנקל לחבילה מלוכדת של הערכות השוללות סיכוי של שלום; ומכאן הדרך קצרה לפעולה חד-צדדית אשר לא תביא בחשבון את אופציית השלום. כפי שהוכרז, לא ניבהל מהגשמת הציונות. 

חברים, הקריאה לאי-בהלה מהגשמת הציונות נראית לי מאוד ואני מזדהה אתה בכל נפש. השאלה היא – והיא מתעוררת ביתר שאת לרגל הדברים הנרגשים ששמענו מבני [מרשק]

בני מרשק (1906-1975), קצין החינוך וההסברה של הפלמ"ח ומאנשי הציבור המוכרים של הקיבוץ המאוחד. לאחר מלחמת ששת הימים הצטרף לתנועה למען ארץ ישראל השלמה (שהוקמה ביוני 1967).

האם סביר להעמיד את החזון הציוני לפנינו תוך השמטת חזון השלום מתוכו? שאלה נוספת היא: האם החזון הציוני בגלגול מסוים אינו עלול, שלא מדעת, להסתלף על-ידי יצירת חברה שאין בה שליטה יהודית מוחלטת, רצופה, בלתי נתונה לספק בהווה ובעתיד, בעתיד הקרוב ובעתיד הרחוק. במקום להציג שאלות אלה, אשיב עליהן מנקודת השקפתי: חזון שאין בו חתירה מתמדת לשלום, אשר יש בו סכנה של שלילת  כוח ההכרעה המוחלט של העם היהודי וגורל המדינה; חזון שאיננו כולל התפשרות טריטוריאלית במרחב שממערב לירדן; חזון שגילויו החברתי הוא נשירת יהודים מענפי עבודה בסיסיים שייהפכו לנחלתם של פועלים ערבים, נמוכי שכר ונטולי אזרחות במדינה שהם עובדים בה יומם ולילה – חזון כזה, ספק אם הוא צריך לזכות בהגדרת חזון ציוני. שכן מצוות יישוב הארץ היא אחת ממצוות הציונות, אך היא מאוזנת ומושלמת על-ידי מצוות אחרות.

מצד שני, מי שיעמיד במרכז מחשבתו וחזונו אפשרות, ולו גם רחוקה, של הסכם שלום, אשר ישנה את הקווים הנוכחיים ואת מעמדם של שטחים ותושבים רבים – יימצא נוקט ממילא עמדה אחרת כלפי בעיות השעה הקרובה המיידית. בעל תפיסה זו יקפיד להדגיש את הארעיות של המציאות הנוכחית, אפילו תאריך ימים. בעל תפיסה כזאת יחייב את ההפרדה המשפטית והכלכלית הקיימת. בעל תפיסה כזאת ידאג להגן על החברה הישראלית נגד מהלכים העלולים לשנות את עצם דמותה ורוחה. ובעל תפיסה זאת יגרוס גישה בררנית להיאחזויות והתנחלות תוך ריכוזן בשטחים מאוכלסים בהם אנו רואים שינויים בגבול כהכרחיים. לאמור, המטרה קובעת את הכיוון.

הוויכוח הזה, כידוע לכולנו, התעורר ונתקיים בדרגה גבוהה מאוד של מתח תנועתי וציבורי. טעמים רבים לכך. אחד הטעמים הוא שהקריאה לשנות נתיבים חדשים מעוררת בלב חברים לא מעטים את השאלה המודאגת אם כמה נתיבים חדשים המשורטטים לפעמים במעורפל אינם עלולים להוביל אותנו למבוי סתום מדיני, כלכלי, חברתי, מוסרי וציוני. ושמא הנתיבים שהלכנו בהם במשך חמש שנים, אשר אגב אינם נתיבים כל כך מיושנים, שמא מוטב שנתמיד בהם ללא דחיקת הקץ ותוך שמירה מחושבת על יסוד הארעיות המאפיין את מעמד השטחים ומעמד ישראל בתוכם.

[יצחק] בן-אהרן אמר, לפי הפרוטוקול, לקראת סיום הישיבה הקודמת "הוויכוח הזה הוא מצוין".

יצחק בן-אהרון (1906-2006), ממנהיגיה החשובים והבולטים של תנועת הפועלים בישראל. לאורך השנים היה חבר באחדות העבודה, מפ"ם ומפלגת העבודה. הוא כיהן כחבר כנסת במשך כמה כנסות (מהכנסת הראשונה ב- 1949 ועד 1977 עם הפסקה בת חמש שנים) וכשר התחבורה. כיהן כמזכ"ל ההסתדרות בשנים 1968-1973).

אני מנצל כל אפשרות להסכים עם בן-אהרן בעניינים מדיניים, כי בעניינים אחרים מי יודע מה יֵלֵד יום. אני מסכים איתו כי הדיון הזה הוא חיובי בהחלט. אין חלקי עם אלה המודאגים מעצם קיומו. הפגנת מגוון רחב של השקפות אינה מביישת אותנו ואינה מורידה אותנו מנכסי כבודנו בחוץ, גם אם השלום מאיתנו והלאה, כפי שמקובל להניח, הרי המחשבה עליו, ההתלבטות בו, הסירוב להיפרד ממנו, החיפוש המתמיד והפעיל אחריו קובעים עוד היום במידה לא מועטה את איכותה ושיעור קומתה של מדינת ישראל, ואת מעמדה באזור, בעם היהודי ובעולם.

כל ויכוח יש לו נטייה לחדד ניגודים. אולם במקום לחדד ניגודים או לפני שאתרום את חלקי לחידודים, אולי נציין בכל זאת כמה תחומי מחשבה משותפים. הללו מזדקרים אפילו בוויכוח הזה. אנחנו מאוחדים בהחלטה לקיים את קווי הפסקת האש עד להשגת הסדר שלום. אנו רואים בחוויה שהתפתחה בשטחים כמה תופעות חיוביות, ואפילו מפתיעות בחיובן.

בעקבות כיבוש השטחים חודשו הקשרים הכלכליים בין ישראל לגדה ורצועת עזה. התוצר הלאומי הגולמי בשטחים הכבושים עלה בעשור שלאחר המלחמה בשיעור ריאלי גבוה יותר מאשר זה שבישראל. גם הצריכה הפרטית עלתה והכפילה את עצמה יותר מכך. במאי 1967 היו בגדה המערבית כ-845 אלף נפש. היציאה לעבודה במשק הישראלי חילצה את הגדה המערבית ממצוקת האבטלה.

המסקנה היא לא רק שנתברך בהישגים, אלא שנחזק את רוח מגשימיהם ונבטיח המשכם ופיתוחם. המחלוקת מתחילה בבואנו לקבוע את מידת ארעיותם או קביעותם של מצבים קיימים, וכן לגבי משקלו של הרצון לקיים אופציה פתוחה לשלום שיהיה בו שינוי במעמדם של חלק מהשטחים והתושבים. אמרתי שמקובל בינינו שאין זזים בלי ולפני שלום. אגב, העיקרון הזה איננו מקובל רק עלינו. הוא זכה גם לתמיכה וגיבוי בינלאומי. למעשה, אין גורם אחר רציני בעולם הגורס שינוי במצב הנוכחי בלי ולפני הסכם שלום. זהו הישג לא מבוטל. לא תמיד היו הדברים כך. התביעה המקורית של הסובייטים והערבים ביוני 1967 היתה נסיגה מוחלטת לאלתר וללא תנאים. לא תנאי של שלום, לא תנאי של ביטול איבה, לא תנאי של חיסול הסגר. לאמור, אנו באיתנותנו המלווה גם גמישות לגבי תנאי השלום, לא פעלנו לשווא.

אולם, מה קורה להפתעתנו בוויכוח הזה? פנחס ספיר מביא נתונים מדויקים ושקולים, שיש בהם להזהיר אותנו נגד סיפוח שטחים ואוכלוסיות על חשבון השלום, על חשבון החזון הציוני.

מ-1963 ועד 1974 (עם הפסקה קצרה באמצע) היה פנחס ספיר שר האוצר ומעצבה של המדיניות הכלכלית הישראלית. ספיר, שהשתתף בדיון האמור, ביקר נחרצות את עמדת שר הביטחון משה דיין ואת התוצאות הכלכליות והדמוגרפיות של השליטה הישראלית בגדה המערבית בעת ההיא ובעיקר את אלה הצפויות בעתיד.

בא שמעון פרס [שר התחבורה והתקשורת] ומכריז: 'אם בעתיד יש מחשבה למסור שטחים לחוסיין – אנא עשו זאת עכשיו'.

פרס ודיין צידדו בפומבי לא פעם באותן השנים בנסיגה חד-צדדית, במקום משא ומתן. העמדה של שניהם היתה שמכיוון שאין לצפות למשא ומתן ריאלי לשלום, אין לנסות ולהתקדם בחתירה לשלום חוזי שבסופו גם החזרת שטחים. פרס טען ששלום עם חוסיין, מלך ירדן, אינו דבר ריאלי בעתיד הקרוב ולכן, אם תתקבל העמדה הטוענת כי השטחים שכבשה ישראל הם בעלי ערך רק כקלף מיקוח, אפשר להחזיר אותם מיד.

אינני סבור שיש הצדקה להעמדת הדברים בצורה זו. אין כל סתירה בין קיום השטחים בידינו עד לשלום ונכונות לוותר על חלק מהם במסגרת של שלום. זוהי המדיניות של הממשלה, שספיר, פרס ואני זוכים להיות חברים בה.

בחודש מרץ 1957 כתב גם שמעון פרס עצמו כי אין לשאוף לסיפוח רצועת עזה על כל 300 אלף תושביה, באשר אחריותנו ל-300 אלף ערבים אלה לא תניח לנו לקיים אחריות ל-100 אלף עולים יהודים.

ב-5 בנובמבר 1956, במסגרת "מבצע קדש", כבשה ישראל את רצועת עזה וחלק גדול מחצי האי סיני. ימים ספורים לאחר מכן, בלחץ בינלאומי, נאלצה ישראל להודיע על נסיגתה מהשטחים שכבשה. הנסיגה החלה במחצית נובמבר והסתיימה במארס 1957. פרס התנגד לתוכנית אלון.

על כן, אל נא נזעם על ספיר שאמר דבר זה היום כלפי הגדה המערבית. לא כל מה שנהגנו לומר לפני יוני 1967, זכאים אנו להתנכר לו היום. יש בעיה של עדיפויות. אין עיר "ימית" בלי שלילת אמצעים מערי הפיתוח הקיימות.

אבן מתכוון לעיר ימית שדיונים על אודות המשאבים הנחוצים להקמתה התקיימו בעת ההיא. ייסודה של העיר הוכרז ב-1973 והיא הוקמה בפועל בסוף 1975. ב-1982 פונתה כחלק מיישום הסכם השלום עם מצרים.

אין לנו חבית ללא תחתית, וקביעת עדיפויות היא חובה ולא סתם דקדוקי עניות של קטני אמונה. 

מכאן עולה חשיבות ההחלטה לא להחליט רשמית או נפשית כי ייעודם של תושבים אלה הוא להיות אזרחי ישראל, נתונים לשיפוט ישראל. עמדתנו צריכה להיות שנשאף להחיל את שיפוטנו וחוקינו וריבונותנו רק על אותם שטחים נוספים שיהיו כלולים בישראל כהכרח, כדי להבטיח ביטחון ולמנוע מלחמת חדשות.

נוסחה זו פירושה שינויים מהותיים בגבולות הקודמים. אין בה הוספת מיליון ערבים לשטחנו ולריבונותנו, וההיגיון הזה – צמצום תביעותינו הטריטוריאליות למה שנובע מצורכי ביטחון – מונח ביסודה של תוכנית אלון, שפירושה המעשי הוא יצירת מציאות חדשה לאורך רובו של נהר הירדן.

תוכנית אלון הוגשה על ידי שר העבודה יגאל אלון לראש הממשלה לוי אשכול ביולי 1967. אף שלא התקבלה באורח רשמי על ידי הממשלה, היא שימשה בסיס למדיניות הביטחון וההתיישבות בשטחי יהודה ושומרון וחבל עזה עד לעליית הליכוד לשלטון ב-1977. התוכנית שימשה כר למחלוקת חריפה בתוך מפלגת העבודה בין מחייבי הפשרה הטריטוריאלית לתומכי הפשרה הפונקציונלית.

אגב, גם קביעת הירדן כגבול מדיני, אין פירושה בהכרח צירופם של כל השטחים והאוכלוסין של הגדה המערבית לישראל. כלומר, יש עיפרון ומפה שבאמצעותם אפשר בהחלט ליישב את קביעת הגבול המדיני, אפילו בירדן, עם אי-סיפוח של כל השטחים האלה.

העיקרון המונח ביסודה של תוכנית אלון מסוגל לקבל ביטויים רבים ושונים. אינני סבור כי המפה שנתלוותה לתוכנית זו היא היחידה המסוגלת להגשים את עקרונותיה. לא מן התבונה שאפרט מה הם הביטויים הקרטוגרפיים האפשריים השונים. דעתי היא שבשלב זה, לאמור לפני ומחוץ למשא ומתן, מוטב קביעת עקרונות כלליים משרטוט מפות המעניקות צביון יותר מדי מדויק לגבי עניינים שההכרעה בהם תיפול במשא ומתן.

היה בשנים האחרונות כל כך הרבה משא ומתן בין יהודים על מפת השלום, שכמעט לא הותרנו מקום להשתתפותם של גורמים אחרים בבוא המועד. יש לפעמים חוסר סבלנות לגבי מצבים מעורפלים ועמדות בלתי בהירות. במקרה זה יש יתרון בקיום מרחב גדול של חוסר בהירות.

כל משא ומתן מעיקרו הוא מהלך שאין אחריתו כראשיתו. סימן שאלה צריך לרחף על התוצאות. לאווירה הנוצרת במשא ומתן יש דינמיקה שאין כל אפשרות למדוד את עוצמתה עד שהמשא ומתן מתקיים.

[…]

לי נדמה שככל שנשלים עם ארעיות של המציאות הקיימת, כן תגבר יציבותה. כל נימוק נגד ראיית מציאותנו הנוכחית כחזיון קבע, כבר הובא בהרחבה. אסתפק רק במניית כמה נימוקים. עמדת הפשרה והאיזון שאנו נוקטים במפלגתנו לגבי התביעה המדינית אינה חדשה.

תנועה זו, על כל פנים [מפלגת] מפא"י, בכל שלב ושלב של המדינה ולקראת הקמת המדינה ביקשה להגיע לידי איזון. היא הגיעה לידי חלוקה מטעם פשוט, שבנסיבות הזמן והמקום רק החלוקה איפשרה הקמת מדינה יהודית עם רוב יהודי מכריע. רק החלוקה הבטיחה ריבונות ניכרת. רק החלוקה איפשרה להעמיד כוח לוחם ולקבל עלייה גדולה. על כן כדאי היה – כך היה הרוב סבור – לוותר על שלמות הארץ ולהשלים עם מסירת חלקים ממנה לשלטון ערבי.

במשך השנים שקדמו למלחמת העצמאות היתה מפא"י המפלגה שהובילה את קבלת עיקרון חלוקת הארץ לשתי ישויות פוליטיות: יהודית וערבית. היתה זו עמדה רציפה – גם אם כללה מחלוקות פנימיות – לא רק כלפי תוכנית החלוקה של האו"ם (1947), אלא גם כלפי תוכניות מוקדמות יותר, דוגמת "תוכנית פיל" מ-1937.

שהרי המנדט הבינלאומי הבטיח אי-חלוקת הארץ, אך בשום פנים לא היה מאפשר ריבונות יהודית, עלייה המונית וכינון צה"ל.

יריבנו בזירה הפוליטית – זה פזמון מרכזי של גח"ל – מבטאים את המלה "חלוקה" כאילו מדובר בסיסמה טמאה, שכל השומע אותה יחרד לבו ותתפלץ נפשו.

גח"ל (גוש חירות ליברליים) הוקמה במאי 1965 על ידי תנועת חרות והמפלגה הליברלית במסגרת היערכות לבחירות לכנסת השישית. בראש הסיעה עמד מנחם בגין, מנהיג התנועה. בימי ההמתנה והמתיחות שלפני פרוץ מלחמת ששת הימים הצטרפה גח"ל לממשלת אשכול, ובגין ויוסף ספיר התמנו לשרים ללא תיק. באוגוסט 1970, בזמן ממשלת מאיר, פרשה גח"ל בעקבות התנגדותה לתוכנית רוג'רס (שהיתה למעשה סדרת תוכניות לשלום בין ישראל, מצרים וירדן בשנים 1971-1969, שהציע שר החוץ האמריקאי) .

מה לעשות ולבי אינו נחרד ונפשי אינה מתפלצת. היפוכו של דבר הוא הנכון. המלה "חלוקה" קשורה בתודעתנו לזיכרונות של ניצחון מדיני, ולא לזיכרון של תבוסה. על כן המלה אינה פסולה לא בהקשר ההיסטורי ולא בהקשר של פתרון לעתיד לבוא. פעם היתה חלוקה דרך יחידה לריבונות, לעלייה, להתגוננות, ליצירת חברה ומשק עצמאיים. בעתיד יכולה חלוקה להיות דרך יחידה לשלום. בכל מקרה, המשימה היא תפיסת הרע במיעוטו והטוב ברובו. לא היה נבון לסלוד מעיקרון של חלוקה בעבר ולא נכון להירתע ממנו היום.

[…]

המבנה הגיאוגרפי של מדינה הוא בעל חשיבות מרובה, אך הרכבה האנושי אינו פחות חשוב להכרעת גורלה. וגם לסיכוי השלום יש השלכה על הוויכוח הזה.

על כן ההחלטה שתתקבל, בין להלכה ובין למעשה, בכיוון של חיסול ארעיות תפקידנו בשטחים המאוכלסים, תמיט עלינו בידוד מדיני, התערערות אמינותו של עניין השלום שבחזוננו, וגם ספק לגבי אפשרות החלפת המושג של מדינה יהודית וחברה עובדת במציאות מדינית וחברתית שאיננה הגשמת החזון הציוני, כי אם היפוכו הגמור. הסיכום ההיסטורי המר יהיה, שנוסף על 18 מדינותיהן, יהוו הערבים את הגורם המכריע בכל עניין השנוי במחלוקת במדינת היהודים.

שהרי הדיון על השטחים והתושבים הערבים שבתוכם הוא, על דרך האירוניה, דיון על גורל העם היהודי ומדינתו. גורל העם הערבי אינו מונח כלל על כף המאזניים. גורלו של העם הערבי מובטח, קיומו איתן, הזדמנויותיו רבות, ואילו הפאתוס העמוק של תולדות ישראל הוא המאבק ללא סוף לא רק על זכות קיום פיזי, כי אם גם על הזכות להתקיים בזהותו, באופיו, בייחודו הקיבוצי המוכר, בדמותו ההיסטורית התרבותית המיוחדת, וחתירה זו לקיום תוך שמירת הזהות, טרם הוכרעה.

אל נא נגזור על עצמנו טמיעה, או אפילו 40% של סיכון טמיעה. ייתכן כי שר ההיסטוריה פסק לנו הזדמנות אחרונה לכונן חברה יהודית שוחרת שלום ומטפחת צדק חברתי. אל נחמיצנה.

ערכו של הוויכוח הזה, בין השאר, הוא בכך שהביא לידי ביטוי את הערכת ההישגים שהושגו בשטחים: שמירת השקט הציבורי, עלייה בהכנסה הממוצעת, היעדר אבטלה, ומעל הכל – דו-קיום אנושי בהיקף רחב ומגוון.

[…]

בחוץ מאשימים אותנו לפעמים שאנחנו מציפים את השטחים הללו ומשנים את צביונם. לעג לרש. אנו מוצפים יותר מאשר מציפים. חמש שנים מאז מלחמת ששת הימים ורק אלפים מועטים של יהודים קבעו את מגוריהם מחוץ לתחום הריבונות הישראלית, ואילו השפעות ערביות אדירות פועלות פעולתם במשק ובחברה שלנו.

מיד לאחר מלחמת ששת הימים החלו יהודים להתיישב בשטחים שנכבשו במלחמה. ההתנחלות הראשונה היתה הקמתו המחודשת של כפר עציון, שננטש ונכבש במלחמת העצמאות. שנה לאחר מכן החלו להתיישב בחברון ובבקעת הירדן. בהמשך, ב-1972, הוקמה קריית ארבע.[

לכן אינני סבור שצריך להעמיד את המושג "עבודה עברית" באותו מילון של זלזול, אשר הציונות והסוציאליזם פעם נכנסו לתוכו.

המושג "עבודה עברית" היה ביטוי לבכורת העבודה ולחשיבותה באתוס ובעשייה הציוניים בראשית דרכה של תנועת העבודה. עם השנים החלה העבודה העברית לאבד מחשיבותה וערכה, ואובדנה נהפך למושא לביקורת בתנועת העבודה. לאחר מלחמת ששת הימים הפכו הפלסטינים ביתר שאת לעובדי הכפיים בישראל והמחלוקת התעוררה מחדש, הן מבחינה חברתית והן כלכלית.

להיפך, אני סבור שרק עכשיו המשמעות החברתית העמוקה של המושג הזה מתחדדת מאוד. אני בטוח כי משל צודק באומרו כי לאורך ימים, ואולי גם לימים קצרים, לא נוכל לקיים פערים כאלה בשכרם של עובדים במקום עבודה אחד.

ירוחם משל (2002-1912) היה מנהיג פועלים וחבר כנסת מטעם המערך ומזכ"ל ההסתדרות בשנים 1984-1974. בשנות הדיון הנוכחי שימש כראש מחלקת האיגוד המקצועי בהסתדרות.

אני מסופק אם הסתדרות העובדים שלנו צריכה לאמץ לעצמה את המשימה הזאת. אולם אין ספק שלא תהיה אפשרות להתקיים עוד חמש או שש שנים, ואולי פחות מזה, בלי להנהיג את השוויון. 

[…]

ביטחונה של ישראל הוא הציווי המוסרי העליון הראשון בוויכוח זה. אולם גם לאחר קבלת דין עדיפות זה, אין זאת אומרת שאי-אפשר לעשות שום דבר על-מנת לשחרר ריכוזים נוספים של ערבים משלטון ישראלי, במקרה ובתנאים של הסדר שלום.

מה שאינו מובן לכל הישראלים הוא, שהערבים בשומרון, ביהודה ובעזה הם לכל היותר חלק של עם ולא העם כולו. מעטים מאוד ביניהם רואים עצמם רשאים לקבוע את גורלם המדיני בעצמם. העם הפלשתינאי ותושבי הגדה והרצועה אינם היינו הך. יש שאומרים לנו, שעתידם המדיני ייקבע ברבת-עמון, שהם נתיניה, ועל כן עלינו ללכת לרבת-עמון; יש שאומרים, כי הם חלק של עולם ערבי גדול שנהוגים בו כללים של הכרעה כוללת, ולכן יש לזכור לפנות לקהיר; ויש שאומרים שיש להתייעץ לפחות עם כל הפלשתינאים האחרים וארגוניהם, ולכן ההכרעה מצויה בביירות. אלה שחיים איתנו עתה, לפי דעתם הם, אינם כתובת להכרעות מדיניות. הם כתובת לכל הצרכים והבעיות המתעוררים בקשרים היום-יומיים איתנו. סוגיית השלום היא רחבה ומסובכת, ואי-אפשר על-ידי קפיצת דרך, לעקוף את קהיר, רבת-עמון וביירות, על-מנת לנהל את הדו-שיח על שלום עם חברון, שכם ורמאללה. אולי זה היה נוח, אילו היה המצב. אבל הוא איננו כך.

לסיום, אינני סבור כי אנו זקוקים לסיכומים רשמיים חדשים. בהיסטוריה היהודית יש הרבה פרקי מחסור, אך אין שום מחסור בלוחות-ברית ובתורות בכתב ובעל-פה ובשולחנות ערוכים. וכל המוסיף גורע. זה הדין לגבי משאלתה של תנועת העבודה. מאידך טוב יעשו המשתתפים בדיון אם ינסו לסכם את משנתם לפי מצוות-עשה ולא תעשה.

ואף אני אסכם כך:

• ראשית חוכמה להוסיף לקיים את גורמי הארעיות והנפרדות שקיימנו בשטחים עד כה. וזאת מטעם כפול: השארת אופציות פתוחות לשלום והגנה על אופייה היהודי של מדינת ישראל.
• חזון השלום שלנו חייב להתמקד בנוסחאות שיש בהן שינויים טריטוריאליים מהותיים להבטחת ביטחון ומניעת מלחמות ושאין בהן צירוף האזורים המאוכלסים על תושביהם למדינת ישראל.
• השלום המיוחל פירושו – מדינת ישראל שגבולותיה שונים מקווי שביתת הנשק, אך שאין אחוז הערבים בתוכה עולה הרבה על מה שהיה, כך שמרבית הערבים הפלשתינאים יימצאו תחת שלטון של בני עמם.
• עלינו לחתור לא לשלום קר רשמי בלבד, אלא ליחסים קהילתיים כאלה המוקמים בין המדינות האירופיות הריבוניות; לאמור ישראל, המדינה השכנה ממזרח, הירדנית-פלשתינאית ואם אפשר לבנון, – כמו בנלוקס. תנועה חופשית וכמה שירותים טרנס-ארציים – כבישים, חשמל – מסייעים לחזון זה. אין שום סיפוחיזם בקו חשמל, יש קווי חשמל משותפים בין מדינות ריבוניות באירופה.

בנלוקס [Benelux] הוא איחוד פוליטי וכלכלי שהוקם אחרי מלחמת העולם השנייה בין בלגיה, הולנד ולוקסמבורג. היום תפקידו העיקרי כלכלי והוא עוסק בעיקר בסוגיות של תנועה חופשית של עובדים, סחורות ושירותים בין המדינות.

• חיוני מכל בחינה מדינית וחינוכית לא להיתפס למושגים שיש בהם התייאשות משלום. האמירה של דיין "חיים משותפים של ישראל וערבים אפשריים רק בחסות ממשלת ישראל וצה"ל" – היא כבדה וחמורה ואינה יכולה להתקבל על דעת התנועה. ככל שהמדובר על מצב שלפני כינון השלום, אין השאלה מתעוררת כלל.
• דחוף להעביר את הדגש מתעסוקת ערבים במשק הישראלי לפיתוח הרבה יותר נמרץ של הכלכלה בשטחים, וזאת מטעמים יהודיים וערביים כאחד.
• ניתנת הזדמנות לפתור את בעיית הפליטים בחלקה, לא על-ידי הודעות שהיא בעצם נפתרה, כפי שנאמר בוויכוח זה, כי אם על-ידי תוכנית חומש או עשור לחיסול המחנות בגדה המערבית. הפער בין רמת חייו של ערבי פליט לבין זו של ערבי מחוץ למחנות אינו גדול. אך יש ערך סמלי רב ביצירת מציאות של היעדר מחנות פליטים בתחום שליטתנו. בין השאר חשוב לתת גיבוי לנאומים שנאמנו לפי 1967 (אני זוכר את נאומינו, הצרה שגם אחרים זוכרים) בהם אמרנו כי אילו רצו הממשלות הערביות להוציא פליטים ממחנותיהם ולהבטיח להם תעסוקה ופרנסה, היו עושות כן. נאומים אלה באים וטופחים קצת על פנינו.
• בתקופת הממשל הצבאי היתה הצלחה בעריכת הבחירות לעיריות. השאלה היא, אם אפשר להעביר סמכויות מעשיות אחרות לידיים ערביות תוך צמצום תפקידנו לעניינים שהביטחון תלוי בהם. האפשרות של התקדמות מראשי עיריות נבחרים למושלי מחוז ערבים ראויה לפחות לעיון. כוונתי היא להביע תחושה שבמהלך הזמן לא ייתכן קיפאון מוחלט בתחום המינהלי הייצוגי תוך קיום תנופה בתחום הכלכלי-המשקי.
• החתירה למו"מ ללא תנאים צריכה להיות מתמדת כפי שהיתה עד כה. התבטאויות עקרוניות של חוסיין וערבים פלשתינאים על אפשרות של שלום מבשרות אפשרות שהללו יעשו כברת-הדרך החיונית הנותרת ויקבלו את העיקרון של מו"מ לכינון גבולות חדשים ובשטחים בהסכם שלום.
• יש להתמיד בעידוד החילופים האנושיים והמסחריים בין ישראלים וערביי השטחים תוך מאמץ להרחיבם על-מנת שיקיפו קשרים חברתיים ותרבותיים הנעדרים עד עתה.
• יש לקיים שיטה מבוקרת של מעקב אחר תעסוקת ערבים במשק הישראלי, ומכל מקום להניע לשוויון בשכר ותנאי עבודה במקומות העבודה. מהלך זה יגביל את ממדי התנועה בלי להפחית את ההכנסות המגיעות למשק של הגדה והרצועה מישראל.
• היאחזויות והתנחלויות צריכות להיקבע באותם אזורים בלתי מאוכלסים שיש תקווה וסיכוי להחזיקם בישראל בהסכם שלום, בלי לתקוע טריזים קבועים במרכזי האוכלוסייה הערביים.
• הואיל ומרכיבי הסכסוך הם רבים ומסובכים, יהיה צורך בכמה נוסחאות מקוריות ובלתי שגרתיות. למשל, בהסכמים המאפשרים גישה חופשית על פי זכות לכמה מקומות ואתרים שאינם כלולים בתחום ריבונותם של אלה המעוניינים לגשת אליהם. אין שום הכרח שכל שטח שלא יהיה בתוך ישראל בהסכם השלום יימצא מופרד ומנותק ממנה.

זה חמש וחצי שנים שהמפלגה והמערך הולכים בדרכים, בין תופסי מרובה מדי לבין המסתפקים במועט מדי. ולדעתי אין להינתק מהדרך הזאת הבאה לידי ביטוי במצע המערך ובהחלטות הממשלה. אין שום יסוד להאמין שדרך זו הכזיבה. המצב הנפשי והרעיוני בעולם הערבי איננו סטטי. מי שישווה את הלכי הרוח וביטויי המדיניות ששמענו ב-1967 עם אלה הרווחים היום, יודה כי בתחום הרעיוני היתה תזוזה, אלא שהתזוזה לא היתה מספיקה עד כדי להתקרב אלינו למצב שנוכל לגשר על פני מרחק סביר.

על כן, יש להתמיד במאמץ לזרוע בלבם של שכנינו יותר מכל אפשרות להחזירנו אל הקו הקודם ותקווה שבדיוני שלום ינחלו הם כמונו יתרונות די מכובדים להצדיק החלפת המציאות במציאות טובה ממנה.

יש מקום למחשבה יום-יומית על דרכי הטיפול בסוגיות הדו-קיום, הביטחון והשלום, אך כולה במסגרת העקרונות שכבר אימצנו.