מהו המרחק הנדרש על מנת לנתח אירועים היסטוריים? ג'ואו אנלאי, ראש ממשלת סין לשעבר, נשאל במהלך ביקור הנשיא ניקסון בארצו, ב-1972, מה דעתו על אירועי המהפכה הצרפתית מ-1789. הוא ענה: "מוקדם עדיין להעריך". האנקדוטה הזו מעידה, כביכול, על הפרספקטיבה הרחבה של ג'ואו ושל הסינים בכלל, שבתרבותם גם מרחק של מאות שנים אינו מספיק כדי להבין לאשורן את השפעותיהם של אירועים היסטוריים. אלא שההסבר האמיתי לדבריו של ג'ואו קצת פחות מרשים: השאלה ככל הנראה אבדה בתרגום, וראש הממשלה הסיני חשב שהוא נשאל לגבי מהומות הסטודנטים בפריז, שהתרחשו רק ארבע שנים קודם לכן.

ובכל זאת, חרף אי ההבנה המשעשעת, האנקדוטה ההיסטורית הזאת מעוררת מחשבה. הניסיון לעמוד על משמעותם של אירועים דורש זהירות רבה – בוודאי כשמדובר באירוע מתגלגל בעודו באיבו. כזו, למשל, היא המחאה נגד ניסיון ההפיכה המשטרית בישראל – אירוע בעל ממדים היסטוריים, ללא ספק – שמאז שהתחיל עברו הרבה פחות מ-200 שנה ואפילו מארבע שנים. בקושי ארבעה חודשים.

ברגע הזה קשה עדיין לקבוע אם המחאה הכריעה את המערכה נגד ההפיכה המשטרית אם לאו, אבל כבר ניתן לקבוע די בביטחון שהיא השיגה את מטרתה המיידית: לעצור את החקיקה, ולוּ זמנית, ולכפות על הממשלה להיכנס להידברות לגביה. המחאה ניצחה בקרב, גם אם (עדיין) לא במערכה. ברור גם שהמחאה הנוכחית רחבה יותר, עוצמתית יותר ומוצלחת יותר מהמחאות שנערכו בהונגריה ובפולין בעקבות ההפיכות שביצעו שם הממשלות של ויקטור אורבן וירוסלב קצ'ינסקי, בהתאמה. מה גרם, אם כן, דווקא למחאה בישראל להצליח יותר? מה קרה כאן שלא התרחש בפולין ובהונגריה? 

הסיבות התורמות

ראשית, הונגריה. כבר בשנה הראשונה לכהונתו של אורבן, כאשר החל לבצע שינויים בחוקה, התקיימו מספר הפגנות גדולות, אך הן כללו כמה עשרות אלפי מפגינים בלבד (בניגוד למאות האלפים בישראל, אשר די זהה לה בגודלה). מאז, נרשמו בהונגריה עוד כמה התפרצויות של המחאה, שהגדולות שבהן, שמנו כבר מאות אלפי מוחים, התרחשו ב-2018 – בין השאר בעקבות "חוק העבדים", שהגדיל דרמטית את מספר שעות העבודה הנוספות שמותר למעסיק לחייב בהן עובד. כידוע, גם המחאות בתחילת הכהונה של אורבן וגם אלה בשנים האחרונות כשלו. אורבן הצליח לשנות את חוקת המדינה מן היסוד, להשתלט על גופי התקשורת, ולהטות לטובתו את הליך הבחירות על ידי שינוי אזורי הבחירה, שינוי שיטת הבחירה, ושינוי שיטת ספירת הקולות העודפים כך שילכו ברובם למפלגתו.

בפולין גם כן פרצו מספר מחאות המוניות עם עלייתה לשלטון של מפלגת החוק והצדק בשנת 2015, שהחלה לבצע שינויים חוקתיים משמעותיים, לרבות הורדת גיל פרישת השופטים, שינוי שיטת המינויים לבית המשפט החוקתי ועוד. התפרצויות גדולות דומות התרחשו גם ב-2017 וב-2020 – אז על רקע הפסיקה של בית המשפט החוקתי (שבינתיים התחלפו מרבית שופטיו) שאסרה כמעט לחלוטין על הפלות במדינה – והן השיגו הישגים מסוימים בבלימת החקיקה, אך לזמן קצר מאוד, וסופן שכשלו בעצירת מהלכי הממשלה. עם זאת יש לקחת בחשבון שבפולין חיים כמעט 40 מיליון תושבים, וההפגנות, גם אם היו המוניות, כללו שיעור קטן בהרבה מהאוכלוסייה, בהשוואה להפגנות בישראל, שבהן, לפי סקר של "גלובס", 19 אחוז מהאוכלוסייה הבוגרת העידו שהשתתפו. 

כאמור, מוקדם לסכם את המחאה בישראל והיא עדיין עלולה להיכשל. את זאת נדע רק בסוף. אבל נדמה שכבר עכשיו ניתן לקבוע שהמחאה מצליחה יותר, בכל היבט, ממקבילותיה במזרח אירופה. רבים ניסו, ועדיין מנסים, להסביר את ההצלחה המפתיעה הזאת. חלק מדברים על המסורת הדמוקרטית של ישראל. היא נולדה כמדינה דמוקרטית מתוך התרבות הפוליטית הדמוקרטית של התנועה הציונית, והיא מקיימת ברצף דמוקרטיה (גם אם פגומה) כבר 75 שנה, מה שהופך אותה אגב לאחת מ-20 הדמוקרטיות הוותיקות הפועלות ברצף כיום בעולם. פולין והונגריה, לעומת זאת, הפכו לדמוקרטיות רק בסוף שנות ה-80, לאחר עשורים של שלטון אוטוריטרי.

הסבר אחר גורס כי מאחר שהמקרה הישראלי הגיע אחרי המקרים ההונגרי והפולני, התאפשר לאזרחי ישראל להבין טוב יותר את התרגילים שמנסים לבצע מנהיגים בעלי נטיות אוטוריטריות, וגם לדעת אילו טקטיקות עובדות נגדם ואילו לא. לחילופין, יש כאלה שמנסים לתלות את ההתעוררות של הציבור הליברלי בישראל בעוצמה ובמהירות של הצעדים, ובכך שלא הגיעו בצורה הדרגתית יותר. ההסבר הזה בעייתי, מכיוון שגם בהונגריה נערכו כאמור שינויים דרמטיים בחוקה מייד לאחר עלייתו של אורבן לשלטון.

סביר להניח שכל הגורמים שצוינו כאן (וגם אחרים שלא) תרמו במידה זו או אחרת להצלחת המאבק. ועם כל זה, ייתכן מאוד שהסיבות העיקריות להצלחה הן מבניות ביסודן. אמנם, כמעט בלתי אפשרי להצביע על מרכיב אחד במחאה ולטעון שדווקא הוא היה הגורם המרכזי להצלחתה, ועם זאת חשוב לומר ששתי הקבוצות הקולניות ביותר, וגם אלה שקיבלו את ההתייחסות הרצינית ביותר, היו המילואימניקים וההייטקיסטים (לצד קבוצות אחרות מהאליטה הכלכלית בישראל). וזה לא בכדי. 

בניגוד למה שהיה אפשר לחשוב, חלק גדול מהשיח הציבורי סביב הרפורמה כלל לא היה משפטי אלא נגע לתחומים אחרים, שקרובים יותר לליבו של הציבור הישראלי, קרי הצבא והכלכלה. "לא ציפינו שעיקר המחאה יהיה בהקשר של הביטחון או הכלכלה", אמר לאחרונה מאיר רובין, מנכ"ל פורום קהלת, שעומד מאחורי חלק גדול מהצעות החוק של תוכנית רוטמן-לוין. 

האיום של המילואימניקים, בעיקר אלה שמשרתים בתפקידים רגישים כמו טיס או מבצעים מיוחדים (מערך המ"מ), להפסיק את התנדבותם ולמעשה לשתק את המערכים האלה – לצד איומי ההייטק להוציא את הכסף, החברות והעובדים מישראל – הם האיומים החזקים והמשמעותיים ביותר בסל הכלים של המחנה הליברלי. הם גם אלה שמדאיגים בצורה המשמעותית ביותר את הממשלה. 

גם בפולין ובהונגריה השתתפו במחאה, לצד הציבור החילוני-העירוני-הליברלי, מפלגות וארגונים אזרחיים. אולם בניגוד לכל אלה, קבוצת המילואימניקים ייחודית לישראל, וכמוה גם המעמד הייחודי של מגזר ההייטק וההתגייסות של האליטה הכלכלית. הגורמים הייחודיים הללו, אני סבור, הם שיצרו את ההבדל הדרמטי בין המדינות.

ההון הסמלי הצבאי

בכל האמור במילואימניקים, קל להסביר את השוני בין ישראל לפולין ולהונגריה. בניגוד לישראל, אין בהן גיוס חובה אלא צבאות מקצועיים, שמאז הפיכת המדינות הללו לדמוקרטיות כמעט שלא נלחמו באויב או נערכו להגן מפניו – לפחות לא עד המלחמה האחרונה באוקראינה. בישראל, לעומת זאת, יש גיוס חובה; מאז הקמתה ועד היום היא מתמודדת עם שלל איומים ביטחוניים; הצבא תופס מקום מרכזי בחיי המדינה והאזרחים, וכך גם שירות המילואים; ואנשי היחידות המיוחדות והטייסים זוכים ליוקרה גדולה במיוחד, קונסנזואלית. גם הערבוב בין הצבא לפוליטיקה אינו חדש, וכמוהו הכניסה של גנרלים לשעבר למערכת הפוליטית. 

השימוש בהון הסימבולי הזה – המתבקש ממש בישראל – כמעט שלא אפשרי בפולין ובהונגריה. והנה הוא התגייס כמעט במלואו נגד ההפיכה המשטרית וגרם לבכירי מערכת הביטחון להתריע מפני הפגיעה הביטחונית שעלולה להתרחש לוּ יממשו המוחים את איומם להפסיק להתנדב למילואים, וכן מהפגיעה שתיגרם אם תתבטל הביקורת השיפוטית והצבא יעמוד חשוף מול מערכת המשפט הבינלאומית. גם העובדה שבכירי המערכת הביעו הסתייגות מממשלת ימין קיצוני שאחד משריה הבכירים קורא "למחוק את חווארה" שיחקה תפקיד. 

ההתרעה של בכירי המערכת גרמה כידוע לשר הביטחון גלנט לקיים מסיבת עיתונאים מתריסה בנושא, בניגוד לעמדת ראש הממשלה, ולקרוא לעצירת החקיקה. אמירות פומביות חדות אלה, מפי שר בכיר בממשלה בעל רקע ביטחוני עשיר, ולא פחות מכך פיטוריו בעקבות ההתבטאות, הזניקו את המחאה לשיא חדש, הוציאו מאות אלפי ישראלים לרחוב באופן ספונטני, גרמו להסתדרות להכריז על שביתה כללית ולסגור את נמלי האוויר והים של המדינה, ובסופו של דבר הביאה לעצירה הזמנית של תהליך החקיקה. ללא ההון הסמלי הצבאי – ספק אם הדבר היה מתאפשר. 

העומק של אומת ההייטק

המרכיב המשמעותי השני הוא ההון הסימבולי והממשי שבו משתמשים ההייטקיסטים וחברי האליטה הכלכלית. כדי להבין את ההבדל בתחום הזה בין ישראל לבין פולין והונגריה, צריך להכיר במעט את הנתונים הכלכליים שלהן. ראשית, מדינת ישראל היא מדינה עשירה יותר. התוצר לנפש בישראל הוא 44,000 דולר לנפש, בעוד זה של פולין ושל הונגריה נמוך ב-16 אחוז ו-18 אחוז, בהתאמה. יתרה מכך, המעמד הכלכלי הגבוה בישראל לא רק עשיר יותר, אלא גם רחב יותר. בעוד שבישראל המרוויחים מעל 200 אחוז מהשכר החציוני מהווים 11.8 אחוז מהאוכלוסייה, בפולין והונגריה הם מהווים 7.7 אחוזים ו-6.8 אחוזים. 

הנתונים האלה מצביעים על כך שבישראל יש הרבה יותר אזרחים אמידים, שיש להם הון, חסכונות וזמן לרכוש ידע ולהפגין, וגם הון סימבולי שנובע מכל אלה, ושביכולתם למחות ולהיאבק מול מדיניות הממשלה, שתלותם בה נמוכה יותר. הבורגנות, עוד מתקופת המהפכה הצרפתית (והפעם דווקא כן זו שהתרחשה ב-1789), יודעת למחות, לדרוש את חלקה ולעשות מהפכות.

אבל זה לא ההבדל היחיד. הבדל נוסף נוגע למבנה שוק העבודה השונה בין המדינות. נהוג לחלק את ארצות העולם למדינות תעשייתיות, כלומר אלו שמקיימות מגזר תעשייה הכולל את רוב העובדים במדינה, ולמדינות "פוסט תעשייתיות", כלומר אלה שמגזר השירותים שלהן תופס חלק גדול יותר בכלכלה מאשר התעשייה. ככלל, מגזר התעשייה כולל יותר מקומות עבודה גדולים, עם יותר עובדי "צווארון כחול" חסרי מיומנויות גבוהות או בעלי מיומנויות שנחשבות לפחות יצירתיות, בעוד מגזר השירותים מתאפיין במקומות עבודה קטנים יותר, וביותר עובדים "מקצועיים", בעלי מיומנות ייחודית או יצירתית. 

בדומה לישראל, גם פולין והונגריה הן במידה רבה מדינות פוסט-תעשייתיות, ובכל זאת, קיים הבדל משמעותי בַחלק שתופס כל אחד משני המגזרים האלה בשוק העבודה שלהן. כך, התוצר של מגזר התעשייה בישראל עומד רק על 17 אחוז מהתמ"ג, לעומת 27 אחוז בפולין ו-24 אחוז בהונגריה. בהתאם, מגזר השירותים עומד בישראל על 72 אחוז מהתמ"ג, ובפולין ובהונגריה על 57 אחוז (המספרים לא מסתכמים ל-100 אחוז, מכיוון שישנו גם המגזר החקלאי). יתרה מכך, אם בודקים רק את מפעלי הייצור בכל מדינה, לומדים שהם תופסים עשרה אחוזים מהתמ"ג בישראל, לעומת 17 אחוז מהתמ"ג בפולין והונגריה. 

עולה מהנתונים האלה שהמשקים הפולני וההונגרי נסמכים במידה גבוהה בהרבה על מגזר התעשייה ועל מפעלי הייצור, בהשוואה למשק הישראלי. מה המשמעות? במגזר התעשייתי, ובמיוחד במפעלי הייצור, הכוח נמצא בדרך כלל בעיקר בראש הפירמידה, אצל בעלי ההון ודרג המנהלים. להם, השלטון יכול לדאוג בקלות יחסית, על ידי שוחד והקלות רגולטריות שונות, כמו שנעשה בעיקר בהונגריה תחת משטר אורבן (ובמידה פחותה בפולין). 

כך, בין היתר, מתנהל בהונגריה משטר קלפטוקרטי שכולל הטיית מכרזים ממשלתיים, ריסוק שווי חברות על ידי רגולציה על מנת שיהיו זולות לקנייה, העברת חברות תקשורת לבעלוּת מקורבים ועוד. כמו כן, משטר אורבן ריסק את זכויות העובדים במדינה, בין השאר על ידי ביטולה בפועל של זכות השביתה. גם בישראל מרבית הכוח נמצא בידי בעלי ההון ודרג המנהלים, אולם כמות הכוח שנמצאת בידי העובדים גבוהה משמעותית מזו של העובדים במגזר התעשייתי, ובפרט של אלה שעובדים במפעלי הייצור.

וכאן המקום לדבר על ענף ההייטק הישראלי, שמלכתחילה נחשב חזק מאוד. שיעור ההייטק מכוח העבודה בישראל הוא הגבוה בעולם ועומד על תשעה אחוזים וחצי, בעוד שבהונגריה הוא עומד על 6.2 אחוז ובפולין רק על 3.4 אחוז. בהתאם, השיעור של ענף ההייטק מהייצוא הישראלי עומד על 30 אחוז (!), בעוד שבפולין הוא עומד 16 אחוז ובהונגריה על תשעה אחוזים. אם נכנסים אפילו יותר פנימה, רואים שענף ההייטק בפולין ובהונגריה מתרכז ברובו במגזר התעשייתי, כלומר מורכב בעיקר ממפעלי ייצור, ואילו בישראל מרבית ענף ההייטק משתייך למגזר השירותים. לכל זה יש משמעות מכרעת, שכן כלכלת ההייטק הזו תלויה כמעט כולה בהשקעות הון חיצוניות, שברור שייפגעו מהידרדרות ביציבות של ישראל, מהורדת דירוג האשראי שלה, מחשש לאמינות מערכת המשפט שלה ומפגיעה בתדמית הליברלית והדמוקרטית שלה.

ובקיצור, בישראל יש שכבה גדולה ועשירה מאוד של עובדי הייטק בעלי מיומנות ויצירתיות ייחודיות, ההופכות אותם קשים להחלפה. אלה עובדים שאחראים לחלק משמעותי מהתוצר, מהייצוא ומשיעור המס הנגבה של ישראל. הם יכולים למצוא עבודה מחוץ לישראל בקלות יחסית, ועזיבה המונית שלהם תשפיע דרמטית על הכלכלה. כל זה נותן להם כוח מיקוח דרמטי, והם בחרו להשתמש בו במחאה הנוכחית. בפולין ובהונגריה, השכבה הזו קטנה בצורה משמעותית, וממילא הכוח שלה קטן הרבה יותר. בחשבון אחרון, הכוח הרב של יוצאי הצבא, המעמד הבינוני גבוה ועובדי ההייטק תרם מאוד ליכולת לכופף את הממשלה.

"נושאי המספריים" חצו לשניים

ואחרי כל זה, ההסברים הללו הזה לא מכסים את הכל. מחאה של קבוצות אליטה בלבד תתקשה מאוד להצליח. אחד הדברים המשמעותיים ביותר במחאה הזאת, שלא קרה בישראל זה שנים, הוא מעבר של תומכים מהצד האחד של המתרס הפוליטי לצד השני. בסקר שערך ד"ר אלון יקטר מאוניברסיטת תל אביב עלה שרק 29 אחוז מהציבור תומכים ברפורמה ואילו 41 אחוז מתנגדים לה (השאר לא גיבשו דעה). סקר אחר שערך המכון הישראלי לדמוקרטיה בקרב מצביעי ליכוד העלה ששני שלישים מהם תומכים בקידום חוקה בהסכמה, בהותרת סמכות בג"ץ לפסול חוקים על כנה, ובשמירה על עילת הסבירות. סקר מנדטים של חדשות 12 הראה שהליכוד מתרסקת ל-25 מנדטים, ומי שמתחזקת על חשבונה היא בעיקר המחנה הממלכתי, שמזנקת ל-23 מנדטים (יש עתיד עם 22). 

מחוץ לסקרים, את הביטוי החזק ביותר למגמות הללו אפשר לראות בהפגנות שמתרחשות בכל רחבי ישראל, לרבות בבאר שבע, אשדוד ואפרת, לצד ערים מנומנות כמו ראשון לציון, כפר סבא ומודיעין, ובמפגינים המגוונים שבהן, כולל לא מעט דתיים ומתנחלים. עדות נוספת ניתנה ברגע המכריע של המחאה, כשגופים חזקים שנשלטים כיום במידה רבה על ידי חברי ליכוד, כמו ההסתדרות הכללית ומרכז השלטון המקומי, הכריזו על שביתה בקריאה לממשלה לעצור את החקיקה, ועזרו לכופף אותה.

זאת ועוד, אחרי שנדמה היה שהמחיצות בין המחנות הפוליטיים בישראל נעשו קשיחות מתמיד, הרכב הקואליציה והצעדים שקידמה במקביל להפיכה, כמו חוק החמץ והרחבת סמכויות בית הדין הרבני, גיבשו את המחאה גם סביב נושאים אחרים, שקשורים לדמותה של ישראל ולנושאי דת ומדינה – נושאים שנמצאים במחלוקת גם בתוך הימין ובציבור המסורתי. בכך, הממשלה רק הגבירה את החששות לפיהם ההפיכה נועדה מלכתחילה לאפשר שינוי דרמטי בתחומים האלה. יו"ר פורום קהלת, פרופ' משה קופל, הסביר פעם שהפורום לא עוסק בנושאים האלה משום שהם "נושאי מספריים", קרי חוצים לשניים את הקהל הימני. והוא אכן נחצה לשניים, והצטרף בחלקו למחאה.  

דומה אפוא שהשילוב בין הכוח הרב של האליטה והיכולת לגייס חלק מאלה שדווקא לא משתייכים אליה, תרם להצלחה, הזמנית לפחות, של המחאה נגד ההפיכה המשטרית – הצלחה שכמותה טרם היתה בישראל. האם זה יספיק כדי להשליך את ההפיכה לפח האשפה של ההיסטוריה? איך אמר ג'ואו אנלאי, מוקדם עדיין להעריך.