"איראן זה לא כאן" צייץ ראש הממשלה היוצא יאיר לפיד בחשבון הטוויטר שלו, כשתקף את דרישת המפלגות החרדיות במסגרת המשא ומתן הקואליציוני, לעגן בחקיקה את הלגיטימיוּת של הפרדה מגדרית במרחבים ציבוריים. לפיד לא המציא כמובן את האלגוריה לאיראן; הוא שָאַל סלוגן הרווח זה שנים בשיח הישראלי, ושתכליתו להזהיר מפני סכנת הפיכתה של מדינה חילונית פרו-מערבית למשטר תיאוקרטי סמכותני המתאפיין בפגיעה שיטתית בזכויות אדם, כפי שקרה לאיראן אחרי המהפכה האסלאמית ב-1979.

לגבי הצד של איראן במשוואה, דומה שהיא הרוויחה את הרפרנס הזה ביושר ובפרט בכל מה שקשור לזכויות נשים. נשים אמנם זכאיות כיום לבחור בה ולהיבחר, אך קיימת שורה של חוקים מפלים נגדן, כמו הדרישה לעטות צ'אדור במרחב הציבורי והחל מ-2021 גם איסור על עובדות מדינה להעלות תמונות לרשתות החברתיות ללא כיסוי ראש.

אלו העובדות העיקריות מאחורי הפיכתה של הרפובליקה האסלאמית למטבע לשון עבור כותבים מקומיים המבקשים להתריע נגד הסכנה המרחפת מעל עתידה של ישראל כדמוקרטיה ליברלית. תצוין גם תרומתה של התרבות הפופולרית לביצורו של הדימוי הזה, ובראש ובראשונה שירו של אביב גפן "בוקר טוב איראן" שיצא כבר ב-1997.

בימים אלה, נוכח הקמת הממשלה החדשה, ובפרט על רקע התוכנית להחלשת כוחו של בית המשפט והכרסום בזכויות של אוכלוסיות פגיעות, הדימוי הוותיק צובר תאוצה מחודשת, מה שמעלה ביתר שאת את השאלה האם הוא גם פרודוקטיבי. 

סכנה: משוררים

ככלל, לדימויים הרווחים בשיח הציבורי יש תפקיד ומשמעות שעליהם ראוי להתעכב, וכדי לעשות כן, נתמקד במושג "דמיון פוליטי". הראשון שסייע לפתח אותו היה הפילוסוף היווני אפלטון בחיבורו המדינה: אפלטון הזהיר מפני המשוררים משום שהם עלולים, לדבריו, לעצב בעזרת הדמיון דימויים אשר שונים מהדברים עצמם. הסכנה הטמונה בכך היא שאותם הדימויים ישפיעו בתורם על תודעת האנשים ויגרמו להם לעסוק בסימן, בטפל, ולא בדבר כשלעצמו, שהוא העיקר. 

הסוציולוג בן המאה ה-20 ארווינג גופמן הסביר כיצד יש בכוחם של דימויים, מיתוסים ומילים למסגר את המצב הפוליטי באופן מסוים, כזה דווקא ולא אחר, וכתוצאה מכך להעניק לו משמעות ספציפית שמשליכה בתורהּ על השחקנים בשדה הפוליטי. כלומר, יש בדימויים יסוד שמפעיל אותנו ושיוצר פוליטיקה מסוימת תחת אחרת, כשהסכנה הנובעת מכך היא שאם נתאר את המציאות באופן שגוי – גם ההתמודדות שלנו עמה תהיה שגויה בהתאם. 

מכאן, שעלינו לברר האם המסגור הרווח לסכנת ההידרדרות של ישראל למשטר תיאוקרטי-סמכותני, הכורך אותה ביחד עם איראן, מבטא אכן אפשרות מציאותית. שכן, דימוי המנותק מהמציאות עלול, במקרה הנדון, לגרום נזק למאבק ברפורמות הדכאניות; בני ברית פוטנציאליים, המואסים בדימוי החריף, עלולים כתוצאה מכך להרחיק מעליהם את הסכנה ולא להתייחס אליה ברצינות. במילים אחרות: ייתכן שהתגובות הנפוצות בעת הזאת, שטוענות כי המזהירים מגזימים וכי השינויים שהממשלה הנוכחית תבצע לא יהיו קיצוניים עד כדי כך, מושמעות בנוחות בין היתר הודות לתיאור לא מדויק של הסכנות.

כדי לברר את הסוגיה, אבחן את המקרה של הנשים בישראל ואת זכותן לשוויון, שבהקשר שלו נעשה שימוש תכוף ודימוי האיראני. אברר האם האלגוריה הזאת מוצלחת או גורמת נזק, ובמידה שאיננה מוצלחת, האם יועיל יותר להבין את שורשי הדיכוי באופן אחר. הנחת המוצא של דבריי היא שיש לשרטט את האופק של הסכנה הניצבת לפתחה הדמוקרטיה הליברלית בישראל באופן ריאלי ואמין – גם בשיח הפופולרי – כי רק כך אפשר יהיה להתמודד איתה בצורה הנכונה. 

קיצור תולדות האפליה

מדינת ישראל מחויבת באופן עקרוני לערכים ליברליים ובכלל זה לשוויון מגדרי – מחויבות שבאה לידי ביטוי במגילת העצמאות ובשלבים מאוחרים יותר גם ב"חוק שיווי זכויות האישה" ובפרשנות של בית המשפט ל"חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" במסגרת שורה של פסיקות. אולם בד בבד, המדינה גם עיצבה מאז ראשית דרכה מספר טריטוריות שבתחומן נשללות מהפרט זכויות ליברליות בסיסיות, וזאת באופן מוצהר ומובנה. 

המשפטנית גילה שטופלר, שהגדירה את המשטר הישראלי רק כ"סמי-ליברלי", מנתה ארבע טריטוריות כאלה: הפן האתני (אפליית הערבים אזרחי ישראל); הכיבוש (אפליית הפלסטינים בשטחים); התקנות לשעת חירום; והפן התיאוקרטי, קרי, המרחבים שבהם נשים מתפקדות תחת חוק דתי. אתמקד כאן בפן האחרון, ואשרטט כיצד מצבן של נשים צפוי להידרדר בתחומיו בעקבות הרפורמות שמתכננת הממשלה הנוכחית, וזאת בזיקה למקרה של איראן. 

כבר בשנת 1951, במסגרת אחד החוקים החשובים בהגנה על זכותן של נשים ישראליות לשוויון – חוק שיווי זכויות האישה – הגביל המחוקק את עצם הזכות לשוויון, כאשר קבע כי איננה חלה בענייני נישואין וגירושין, כמו גם במינויים ציבוריים לתפקידים דתיים. חוק שיפוט בתי דין רבניים שנחקק ב-1953 קבע כי נישואין וגירושין של יהודים יחולו אך ורק על פי דין תורה, על פי פרשנותו של בית הדין הרבני (ובאופן דומה, נישואין וגירושין של יתר בני הדתות המוכרות בישראל – יחולו אך ורק על פי קביעת בית הדין של אותה עדה דתית). במקרים רבים, גם בית המשפט העליון אישש שהמשפט האזרחי או החוקתי איננו מגן בעניינים הללו על נשים מפני אפליה. 

במה הדברים אמורים? בעובדה שעל פי הדין הדתי כפי שמפורש בבתי הדין הרבניים, ושנכפה על כולן ללא תלות באמונתה הדתית של האישה, נשים עלולות להיות מנוּעות מהזכות לנישואין מחדש מאחר שהן עגונות (בניגוד כמובן לגברים); בעובדה שילדיהן מחוץ לנישואין של נשים נשואות (ולא של גברים נשואים) מתויגים ברשימות רשמיות של מדינת ישראל כממזרים; בעובדה שישנן השלכות משפטיות והלכתיות ל"אי נאמנות" מינית של נשים (וכמעט שאין השלכות דומות להתנהלות כזאת של גברים); ובעובדה שנשים מודרות לחלוטין מהדרג השיפוטי של ערכאה רשמית במדינת ישראל, דהיינו בית הדין הרבני. כדי להבין את עומקה של המודעות של מדינת ישראל לאפליה כדאי לבחון את המקרה שבו ישראל חתמה בשנת 1991 על האמנה הבינלאומית לביעור כל צורות של אפליה נגד נשים (CEDAW). ישראל אמנם חתמה על האמנה, אך הסתייגה משני סעיפים שלעמדתה המוצהרת היא אינה מחויבת לגביהם: אחד הנוגע לשוויון בדיני המשפחה והשני באשר לשוויון במינויים לכל תפקיד ציבורי – משום שנשים אינן ממונות לתפקידים ציבוריים דתיים. כל אלה הינם ביטויים מובהקים לנכונות של מדינת ישראל להקריב זכויות יסוד של אזרחיות לטובת ערכים אחרים (היריעה של מאמר זה תקצר מלדון בטעמים שעמדו מאחורי הבחירה הנ"ל; למעוניינים להרחיב בכך, מומלץ לקרוא את מאמרו של פרופ' צבי טריגר). 

אתר נוסף שנשים מופלות בתחומיו הוא רשות הרבים הדתית. לכן, למשל, לא נחזה בנשים אומרות "קדיש", או נושאות תפילה פומבית בימי הזיכרון הממלכתיים; לכן גם נשים לא מורשות להכניס ספר תורה לכותל המערבי, אף שיש בכך משום פגיעה בחופש הפולחן שלהן, ושהליך בנושא תלוי ועומד ומדשדש בפני בג"ץ זה שנים. 

קטגוריה נוספת שבמסגרתה נזנחת זכותן של נשים לשוויון היא כל מה שקשור למערכת היחסים שלהן אל מול המיעוט החרדי. ישראל, כמו מדינות ליברליות אחרות שחיות בהן קבוצות מיעוט לא-ליברליות או אנטי-ליברליות, נדרשת לאורך הדרך להכרעות רבות בסוגיות שבהן מתנגשות זכויות ליברליות, כמו הזכות לשוויון, עם זכותו של המיעוט החרדי לשמור על תרבותו ולנהל את אורח חייו על פי אמונתו. כאלו הן סוגיות כגון לימודי ליבה, סגירת רחובות בשבת לכניסת כלי רכב והפעלת תחבורה ציבורית נפרדת. 

ככלל, מרבית הגישות בתיאוריה הרב-תרבותית גורסות שבמקרים שבהם הפרקטיקה שמקיים המיעוט "זולגת" למרחב הציבורי הכללי, תינתן עדיפות לזכויות הליברליות על פני מימוש הנוהַג של המיעוט. אבל במדינת ישראל, זכויותיהן של נשים לשוויון, גם במרחב הכללי, נסוגות פעמים רבות לטובת התחשבות בציבור החרדי ובצרכיו – למצער, הצרכים שעליהם מצהירים מנהיגיו.

דוגמה מובהקת לאותה נסיגה בזכותן של נשים לשוויון בשל התחשבות בציבור החרדי מתגלמת בפרשת התערבותו המסויגת של בית המשפט העליון במסגרת העתירה של המשפטנית יופי תירוש למנוע את פרקטיקת ההפרדה במסלולים החרדיים באקדמיה – בג"ץ קבע כי המועצה להשכלה גבוהה אכן רשאית להקצות מסלולים ללימודים בהפרדה ובלבד שלא תיפָגע זכותן לשוויון בתעסוקה של המרצות. בכך, הוא נמנע מלתת מענה לעובדה שאפליית המרצות היא כמעט מצב הכרחי כאשר הנחת היסוד היא שנשים לא מלמדות גברים. דוגמה נוספת היא ההשלמה עם זכותן של המפלגות החרדיות להדיר נשים משורותיהן מבלי שיהיו לכך השלכות חוקיות, אפילו לא בהקשר של חוק מימון המפלגות. 

אם כן, בשלוש הקטגוריות שמניתי – המרחב האינטימי-משפחתי, המרחב הדתי הציבורי והממשק עם המיעוט החרדי – מצבן של נשים בישראל פגיע ביותר, שכן האפליה בהן מובהקת, ממוסדת, רשמית ומוגשת ללא כל התנצלות. בכל מרחב אחר – העבודה, הפוליטיקה, התקשורת, המשפט הכללי ועוד – לא קיימת אפליה "רשמית" (למעט בסוגיה של גיוס לצבא), והאתוס השלֶט הוא של חברה השואפת לשוויון מגדרי. אולם יש לציין כי איים של אפליה סופם להשליך גם על המרחב הכללי. כך, לדוגמה, במציאות של הפרדה מגדרית באקדמיה, עלולה הבחירה בין העסקת מרצה גבר למרצה אישה להיות מוכרעת מראש לטובת הגברים כיוון שהמרצה הגבר יוכל להרצות בכל מסלול ומכאן שמוסד אקדמי יבחר, אולי, שלא באופן "רשמי" להעסיק מרצים גברים. וזו רק דוגמה בודדה.

תחזית מדכאת

עד כאן המציאות ששררה בישראל ערב הרכבת הממשלה הנוכחית. עיון בהסכמים הקואליציוניים שכוננו אותה, בצד ההיכרות הציבורית עם הנפשות הפועלות בה, מסמנים בבירור כי בכל שלוש הקטגוריות הנדונות עומדת להתרחש העמקה של האפליה. 

ראשית, המרחב האינטימי-משפחתי. הממשלה החדשה מתכננת להרחיב את תחומי פעילותם של בתי הדין הרבניים: למוסד שעד היום דן אך ורק בענייני נישואין וגירושין והפלה נשים מעצם טבעו, יוענקו סמכויות לדון בהסכמת שני הצדדים גם בכל שאר העניינים האזרחיים, לאמור, דיני עבודה, חוזים, נזיקין ודיני תאגידים. בית הדין הרבני יידון בנושאים הללו על פי הדין הדתי ותוך הרחבתה של הדרת הנשים מתפקידי שיפוט. 

זאת ועוד, הממשלה התחייבה בהסכמים הקואליציוניים לבטל את הקריטריון לפיו כנציב תלונות הציבור של בתי הדין הרבניים יכהן שופט בדימוס, ותחת זאת תמנה כנציב אדם שהוכשר כדיין. המשמעות היא שהפיקוח על גוף שא-פריורית איננו ליברלי ונוטה מטבעו להפלות נשים יופקד בידי אדם, גבר בהכרח, ללא השכלה משפטית וללא מחויבות עקרונית לזכויות דמוקרטיות. בנוסף לאלה, הממשלה הנוכחית התחייבה שלא לחתום על אמנת איסטנבול למיגור אלימות במשפחה, והדמויות שכיום מובילות את הקואליציה התנגדו בעבר לחקיקה שמטפלת באלימות כלכלית במשפחה.

מעמדן של נשים במרחב הציבורי הדתי – קטגוריה מספר 2 – עתיד אף הוא להידרדר, כשאחת ההתחייבויות של הממשלה בהסכמים הקואליציוניים היא למסמס את "מתווה הכותל" שביקש להעניק לנשים ולזרמים יהודיים ליברליים חופש פולחן ברחבה הדרומית. התחייבות אחרת, הנוגעת לקטגוריה מספר 3, היא לערוך רפורמה משמעותית בנוגע להכרה בזכויות של המיעוט החרדי להפרדה מגדרית במרחב הציבורי, באמצעות תיקון "חוק איסור אפליה". וזהו פירוט של רק מקצת מהרפורמות המתוכננות בממשלה הקרובה, שעניינן הוא ביצור האפליה בתחומים שבהם היא קיימת ממילא. יש להדגיש שעם הודעתו של שר המשפטים הנכנס על שורה של רפורמות שישנו את סדרי המשטר (חקיקת פסקת התגברות לחוק היסוד: כבוד האדם וחירותו, ביטול עילת הסבירות, פוליטיזציה של מינוי השופטים ומינוי יועצים משפטיים כמשרות התלויות הפוליטיקאים) זכויותיהן של הקבוצות הפגיעות והמופלות בישראל, לרבות נשים, יהיו במצב שברירי עוד יותר מכפי שהוא כיום.

איראן זה (עדיין) לא כאן

אלה אפוא שורשיה העיקריים של האפליה כלפי נשים בישראל. הם רעים ומזיקים, וגרוע מזה, הם עתידים להחמיר. אולם יחד עם זאת, איראן זה לא כאן. האפליה ה"רשמית" בישראל לא תתמקד במרחב הציבורי הכללי. ישראל לא תחייב נשים לעטות כיסויי ראש במרחב הציבורי, ולא תאסור על עובדות מדינה להעלות תמונות לרשתות החברתיות כשהן גלויות ראש, כפי שהחוק האיראני מורה. ישראל גם לא תמנע זכות הצבעה מנשים כפי שהיה במשך שנים רבות באיראן, לא תגביל בחוק את זכותן להשכלה כפי שהיה באיראן בעבר, ולא תיצור נורמות פליליות שונות עבור גברים ונשים כפי שקיים עד היום באיראן (כך, למשל, גיל האחריות הפלילית לבנות עומד על 10 שנים, בעוד שעבור בנים הוא 14). 

הסיבה לכך היא שהאפליה הישראלית עובדת אחרת: האפליה הממוסדת, החוקית, לא ממוקמת במרחב הכללי החילוני, אלא היא נעשית בהקשרים דתיים ומתלווים אליה נימוקים דתיים. אבל האם המסקנה הנובעת מהעובדה שישראל איננה איראן היא שמעמדן של הנשים בה יציב? 

בהינתן כל מה שנאמר לעיל, ובהינתן שכוונתה המוצהרת של הממשלה הנכנסת היא להרחיב את גבולות האפליה נגד נשים באותם "איי הדרה", ובד בבד – וזה לא פחות חשוב – גם לעצור כל רפורמה שאמורה הייתה להיטיב את מצבן, דוגמת העמקת המאבק באלימות במשפחה או העמקת החינוך המגדרי, התשובה הפשוטה היא: "לא". 

יתרה מכך: אם יתוקן חוק האפליה כך שתותר אפליה מטעמי דת, נשים ייתקלו גם במרחבי התעסוקה, המסחר ומתן השירותים בטענה שאין אפשרות להִתְקָשֶר איתן משום שהמצפון הדתי של מאן דהוא לא מאפשר לו לעשות זאת. ואם הפיקוח על בתי הדין הרבניים אכן יוסר, נשים שזכויותיהן ממילא שבריריות יחוו אפליה קשה אף יותר, והדרת נשים מתפקידי שיפוט בערכאה רשמית במדינת ישראל תורחב עוד יותר. וכל זה עוד לפני שדיברנו על הייצוג הפוליטי המתכרסם של נשים בממשלה הנוכחית: אחוז השרות בממשלה ירד מכ-30 אחוזים ל-19 אחוזים, והוא ממקם את ישראל מתחת לאירלנד וקצת מעל צ'כיה במדד השתתפותן של נשים בממשלה, על פי דו"ח של המכון הישראלי לדמוקרטיה. 

אז אם זה לא איראן – מה זה כן? 

האופציה האמירתית

נוכחנו שדימויים הם כלי פוליטי חשוב, ומכאן שבהחלט יועיל להשתמש בהם כדי לתאר את מצבן של הנשים בישראל. היות שכך, הייתי מציבה מול עניינו את מעמדן של הנשים במדינה מוסלמית אחרת – איחוד האמירויות – שבאופן מקרי או לא נכללה בגדר "הסכמי אברהם" שעליהם חתמה לא כל כך מזמן ממשלת נתניהו. ההשוואה נראית לי מתבקשת בשל מספר מאפיינים דומים, ובעיקר, זיקה דומה למדי בין אפליית נשים לבין המרחב הדתי בשתי המדינות. 

איחוד האמירויות היא פדרציה עשירה שבשנים האחרונות מציגה מראית עין של סובלנות ושל פתיחות למערב. לאחרונה אף בוצעו בה מספר רפורמות לקידום מעמדן של נשים, והאמירויות הכריזה באתר האינטרנט הרשמי שלה שהיא מציבה לעצמה כמטרה להפוך לאחת מ-25 המדינות המובילות בשוויון מגדרי. 

רשות הרבים והעולם הפוליטי לכאורה פתוחים בפני הנשים באמירויות – הן בוחרות ונבחרות ואפילו זוכות לייצוג משמעותי בבית המחוקקים (אם כי נאסר עליהן לשמש בתפקיד ראש המדינה, חתיכת מגבלה). באשר לעולם העבודה, הרי ששיעור ההשתתפות של נשים אינו גבוה, אבל קיימת שכבה רזה של נשים בתפקידים מקצועיים בכירים ביותר – ככל הנראה כמעין פינק-ווש, או טוקניזם, שאמורים לסייע בבניית אותה פסאדה של שוויון, שמעצם טבעהּ אינה מייצגת נאמנה את עומק הדברים. 

ואולם, לצד המרחב הציבורי המעוצב כשוויוני, לפחות לכאורה, מתנהלות – די בדומה לישראל – טריטוריות של אפליה ודיכוי בוטה כלפי נשים. דו"ח שהוגש לאו"ם על ידי ארגון זכויות האדם Human Rights Watch, מתאר בפרוטרוט את המרחב העיקרי שבו נשים מדוכאות באמירויות – האינטימי-משפחתי. בין היתר, נשים יכולות להתחתן אך ורק באישור האפוטרופוס שלהן (בניגוד לגברים); נשים עלולות לאבד זכויות כלכליות אם הן מסרבות לקיים יחסי מין עם בן הזוג (גם בניגוד לגברים); ועבודה של אישה מחוץ לבית עלולה להיחשב על ידי בית המשפט כהפרה של חובותיה כלפי המשפחה. 

נוסף על כך, נשים מתקשות להשיג תעודות לידה עבור ילוד שנולד מחוץ לנישואין (מה שעשוי להזכיר את האיסור בישראל על רישום אב שהורותו עלולה להחשיב את הילד כממזר על פי ההלכה); ההגנה על נשים מפני אלימות במשפחה מוגבלת ולא אוסרת על אונס רעייה (יצוין כי חוק העונשין בישראל החל לאסור על אונס בנישואין רק החל משנות ה-80, ואילו עד אז "הוענק פטור" לבן הזוג). הפרדה חלקית בתחבורה הציבורית ובמוסדות הלימוד קיימת גם היא באיחוד האמירויות. 

כלומר, האפליה נגד נשים באמירויות מעוצבת כך שהן חופשיות ושוות (לפחות פורמלית) רק כל זמן שהן מתנהלות בַמרחבים ה"נקיים" ממיניוּת. אבל בכל מקום שבו יש סכנה שהמשפחה המסורתית-הפטריארכלית תתערער, או שמיניוּת האישה תפרוץ גבולות או תאתגר את מעמדו של הבעל – שם המשפט האמירתי מציב גבול לערך השוויון. וכמוהו גם הישראלי. השאלה היא האם בשנים הקרובות המצב יחריף עד כדי דמיון מובהק יותר בין שתי המדינות. 

דיכוי נאור

השינויים לרעה הממתינים לפקוד אותנו לא יבשרו משטר אפל כמו באיראן. אף אחד לא רוצה להיות איראן – בטח לא ממשלה שהאינטרס שלה הוא להצטייר, לפחות באופן חלקי, כחלק מהעולם המערבי. שכן, גם תומכיה מעוניינים במדינה עתירת משאבים והשקעות בינלאומיות, החתומה על הסכמי סחר ובריתות עם מדינות המערב, ושנהנית ממעמד בינלאומי איתן. 

אולם כלפי פנים, הסיפור שונה: חברי הממשלה ותומכיהם יבקשו אמנם להעניק חירויות מלאות למעמד הנבחר, אולם רק חירויות מוגבלות למצטופפים בתחתית ההיררכיה המגדרית, הלאומית והמעמדית. כל זה קיים גם היום, אבל החמרה משמעותית, שתכלול בשלב ראשון את הרחבת הסמכויות של בית הדין הרבני, תצמצם את אפשרויות התמרון של נשים במרחב המשפחתי, תפורר את המאבק באלימות במשפחה, תמשיך להרחיק נשים ממקומות קדושים ותעמיק את ההפרדה במרחבים המזוהים עם המיעוט החרדי – עלולה לחלחל בשלבים הבאים גם למרחבים נוספים, אף אם לא תהיה "רשמית". 

זו לא מהפכה בוטה וניכרת לעין, אלא שלב נוסף בדרך לביסוסו של "דיכוי נאור" כלפי נשים במדינת ישראל. במקרים כאלה, למילים שמניעות לפעולה ולמאבק יש משמעות גדולה עוד יותר. בניגוד לטרנד הנסיעות התכוף והנלהב לאיחוד האמירויות, את משמעות הדימוי שלה למצבן של נשים בישראל עלינו לעצור לפני שיהפוך לממשי.

על ניצן כספי שילוני

מנהלת המחלקה המשפטית במרכז צדק לנשים ותלמידת מחקר בתוכנית למגדר באוניברסיטת בר אילן. המחברת מבקשת להודות לד"ר אורי גולדברג על תרומתו למאמר.