ארבע שנים לאחר קום המדינה, ביקר ראש הממשלה דוד בן-גוריון בביתו של גדול הדור החרדי רבי אברהם ישעיהו קרליץ, הידוע בכינויו 'החזון איש'. על פי תיאורו של יצחק נבון, ששימש באותה העת כמזכירו של ראש הממשלה ונכח בפגישה, בן-גוריון הציג בפני בן שיחו שאלה שמשמעותה עבור עתיד המפעל הציוני הייתה ועודנה לא פחות מקיומית:

"באתי לדבר איתך על נושא אחד, איך יהודים דתיים ולא-דתיים יחיו יחד בארץ הזאת, בלי שנתפוצץ מבפנים? יהודים באים הנה מהרבה ארצות, למאות ולאלפים, עם מסורות שונות, מתרבויות שונות והשקפות שונות. המדינה עומדת בסכנה חיצונית, הערבים עדיין רוצים להשמידנו, ועלינו למצות כל מה שמשותף בין חלקי העם. ויש בעיה יסודית: אלה יהודים ואלה יהודים, ואיך יחיו יחד?"

תשובתו הידועה של החזון איש הייתה שהיהודים שאינם דתיים משולים לגמל שאין עליו משא, אשר לפי הגמרא (בבלי, מסכת סנהדרין, דף לב, עמוד ב) אמור לפנות את הדרך לגמל הטעון במשא – כלומר, ליהודים שומרי המצוות. בן-גוריון, מצידו, תהה במפגיע האם המשימות הלאומיות שלוקח על עצמו הציבור הרחב – ובראשן יישוב הארץ וההגנה על חיי אזרחי המדינה, והחרדים ביניהם – אינן בעצמן מצוות ומשא כבד-משקל שהוא נושא על גבו.

מתוך הדו-שיח המרתק שהתקיים בין שני מנהיגי הציבור, נחקק בזיכרון הישראלי הקולקטיבי משל 'העגלה המלאה והעגלה הריקה' של החזון איש. דימוי זה נתפס כתמצית מזוקקת של ההתנשאות החרדית כלפי התרבות החילונית והמפעל הציוני, בשל היותם לכאורה ריקם מתוכן ודלים מבחינה רעיונית ורוחנית.

דומה כי אין צורך להרחיב בהסבר מדוע יש לדחות בשתי ידיים את טענת "העגלה הריקה" כלפי הציונות החילונית או המפעל הציוני כולו. טענה זו משקפת התנשאות מנותקת מהמציאות והיא מתעלמת מן העושר הערכי, התרבותי, הרוחני והקהילתי שאפיין את המפעל הציוני ומאפיין כיום את החברה הישראלית.

עם זאת, בחלוף שנים מאותה פגישה היסטורית ראוי לחשוב בכובד ראש על שתי שאלות יסוד, המתכתבות עם תוכן השיחה בין שני המנהיגים והאופן בו היא נצרבה בתודעה הישראלית:

הראשונה היא האם השמאל הישראלי העניק במסגרת המטען העשיר בעגלתו מקום ראוי לזהות היהודית ולתרבות היהודית. השנייה היא האם השמאל הישראלי עמד בכבוד במשימה לשמור, לטפח ולחזק את עגלותיו – קרי, את המסגרות המבניות, הפוליטיות, התנועתיות והמוסדיות הנושאות את מטענו  – לאורך שנות קיומה של מדינת ישראל.

מבט מפוכח על המציאות הישראלית בימינו מחייב הכרה בכך שיש להשיב על שתי השאלות הללו בשלילה.

קרב בידיים קשורות

ביחס למקומן של הזהות היהודית והתרבות היהודית כשל השמאל הישראלי פעמיים. פעם אחת סמוך להקמת המדינה, כשמתוך התמסרות מלאה למשימה של בניין המדינה שבדרך ופיתוחה הדגיש את היסודות הלאומיים של הזהות היהודית, אך ויתר במידה רבה על זיקתו למורשת היהודית ככוח תרבותי, רוחני, חינוכי וקהילתי והעניק לממסד הדתי מונופול בעל תוקף מדינתי עליה. פעם שנייה בשנות ה-80 וה-90, כשמשיקולים ליברליים, חשובים כשלעצמם, התמקד במאבק בחקיקה הדתית וקידם גרסה פשטנית של הפרדת הדת מהמדינה, מבלי להעמיד תגובת נגד לתהליכי עומק תרבותיים וזהותיים שהכו שורש בחלקים נרחבים בחברה הישראלית, אשר הפנימה בהדרגה הגדרה אורתודוקסית מצמצמת ומקובעת של היהדות.

שני המשגים ההיסטוריים הללו נשענו על תפיסה צרה המתמקדת בהסדרים הפוליטיים והמשפטיים של יחסי הדת והמדינה, וזונחת את המאבק המהותי על דמותה של היהדות הישראלית ועל פרשנות העומק של עובדת קיומה של חברת רוב יהודית ריבונית. התוצאה בשני המקרים הייתה זהה: ניכוס אורתודוקסי של היהדות, ניכור גובר של ישראלים רבים – בעיקר בחוגי המרכז והשמאל – כלפי התרבות היהודית, ודחיקת זרמים יהודים אחרים אל מחוץ לזירות ההשפעה.

בצד רפיון הידיים בתחום הרעיוני, התרבותי והרוחני, שגה השמאל הישראלי גם בהבנת חשיבותן של העגלות עצמן, שבפרספקטיבה היסטורית אינן פחות חשובות מהמטען המונח בהן. גם בעניין זה ניתן להבחין בין שני שלבים היסטוריים ופוליטיים, שלמרות ההבדל התהומי ביניהם השלימו זה את זה בתוצאתם.

מפעל הממלכתיות שהנהיגו בן גוריון ומפא"י מטעמים לאומיים ומעשיים של גיבוש חברה, התמודדות עם אתגרים קיומיים מבית ומחוץ והרצון לביסוס יציבות שלטונית והגמוניה חברתית ופוליטית, הוביל את מייסדי המדינה לוותר על תשתיות חינוכיות, קהילתיות ותרבותיות של תנועת העבודה ההיסטורית. הדוגמאות הבולטות לכך הן ביטולו של זרם העובדים במערכת החינוך ופירוק הפלמ"ח. מנגד, השילוב בין ביטחון עצמי פוליטי מופרז ואילוצים פוליטיים, הביא לוויתורים מופלגים לקבוצות מיעוט בחברה הישראלית הצעירה – הציונות הדתית והקהילה החרדית, שזכו, למשל, לשמור על זרמי חינוך אידאולוגיים, עצמאיים ומתוקצבים במלואם על ידי המדינה.

אימוצו של השיח הליברלי בחוגים נרחבים בשמאל הישראלי במהלך שנות ה-70 וה-80, העצים במידה רבה את תוצאותיהם של מהלכים אלה. הציבור הישראלי השמאלי החל להגדיר עצמו בעיקר בשפה של אינדיבידואליזם וחירויות הפרט, והצד החיובי של האימוץ הזה הביא עמו מהלכים פוליטיים וציבוריים בזכותם עשתה ישראל צעדי ענק בכל הנוגע, לדוגמה, לזכויות נשים ולהכרה בקהילה הלהט"בית וקידום זכויותיה. לצד זאת היה לאימוץ החד משמעי הזה גם צד שלילי – הוא הותיר מאחור את השפה והמחשבה – ולא פחות מהן, את הזהות – הפוליטית והקולקטיבית, שניזונו במידה רבה מהאתוס הציוני והוביל לשחיקה משמעותית נוספת במסגרות הפוליטיות, הארגוניות והקהילתיות.

בה בעת שהמחנה הפוליטי שלנו חדל לטפח את מוסדותיו התנועתיים והקהילתיים ואת תשתיתם התרבותית, עשו יריבינו את ההפך הגמור. הימין העמיק את המונופול האורתודוקסי על היהדות הישראלית והפך אותו לא רק לאמצעי לקידום תפיסת עולם דתית ולכפיית נורמות דתיות במרחב הציבורי ובזירת דיני המשפחה, אלא גם – ובעיקר – למסד שעליו בנה את כוחו הפוליטי תוך עידודם של תהליכי הקצנה לאומניים, גזעניים ותיאוקרטיים החותרים תחת היסודות שעליהם הוקמה מדינת ישראל.

אל הקרב הרעיוני, התרבותי והפוליטי מול הזרמים המסכנים עתה את עתיד המפעל הציוני אנו יוצאים, אם כן, כשידינו קשורות; אך יש דרך לשנות את התמונה. השמאל הציוני חייב בעת הזו להציב חלופה סוציאל-דמוקרטית למונופול האורתודוקסי על יחסי הדת והמדינה; חלופה שבה המדינה אחראית להבטיח חופש, מגוון ושוויון לזרמים השונים ביהדות ולעודד התחדשות ויצירה קהילתית בעלת עומק רוחני. במקביל לכך, עלינו לגבש ולהעמיק את השקפת עולמנו גם ביחס לסוגיות תרבותיות ורעיוניות החורגות מהספירה הפוליטית, ולבנות עצמנו מחדש כתנועה במובן הרחב של המונח. במאמר הזה אציג את הדרך שבה נוכל לעשות זאת.

שיבה ליהדות

התנועה הציונית בכללה ותנועת העבודה, שהייתה לזרם המרכזי והמוביל בה, נולדו מתוך יחס מורכב ורב-פנים ליהדות המסורתית. מצד אחד, הן כוננו עצמן מתוך שלילה עקרונית של אורח החיים המסורתי של היהודים בגולה וחתירה למודרניזציה של הקיום היהודי תוך הסטת מרכז הכובד בזהות היהודית מהיבטיה הדתיים להיבטיה הלאומיים. מצד שני, הזהות הלאומית שביקשו לטפח ולבסס הייתה מושרשת באופן עמוק במרקם החיים הקהילתי והתרבותי של העם היהודי לדורותיו, שחיי הדת היו חלק בלתי נפרד ממנו.

המתח המפרה והמאזן בין חידוש ומסורת, מרד והמשכיות ומהפכנות ושמרנות היה ממקורות כוחה וחיותה העיקריים של הציונות. הוא מה שהבדיל אותה מתנועות רדיקליות דוגמת הקומוניזם, אשר שגו באופן חמור כשניסו לעקור בני אדם משורשי קיומם החברתי, הלאומי והתרבותי ולשנות מן היסוד ובאופן מהיר וכפוי את אורחות חייהם. בניגוד אליהן, הציונות ביכרה אבולוציה על פני רבולוציה, והיטיבה להבין שיצירת חברה סולידרית ודמוקרטית כרוכה לבלי הפרד בזיקה רגשית בין היחידים המרכיבים אותה, וזו נשענת בהכרח על תחושת שייכות והזדהות, על יסודות תרבותיים מלכדים ועל רקמת חיים משותפת.

מימרתו הנודעת של הרצל כי "הציונות היא שיבה ליהדות עוד לפני השיבה לארץ ישראל" ביטאה הכרה שפיעמה בקרב הוגי החזון הציוני מראשיתו לפיה תחייתו הלאומית של העם היהודי אינה יכולה להיות מדינית ופוליטית בלבד, אלא חייבת להיות גם רוחנית ותרבותית. לאורך כל שנות פעילותה של התנועה הציונית טרם קום המדינה, היה תהליך כינון האומה שזור באופן בלתי ניתן להתרה בחתירה להפוך את התרבות היהודית לרלוונטית לעידן המודרני, בצד ההגנה על הקיום היהודי הפיזי. אנשי וגופי רוח והגות, ספרות וחינוך עסקו באופן אינטנסיבי בניסיון לצקת בתפיסות ובמושגים עתיקים תכנים ומשמעויות חדשים, לדלות ממורשת הדורות היהודית אוצרות רוח שיעמיקו ויעשירו את התרבות העברית המתהווה ולינוק את חזונם לעתיד גם משורשי העבר. כשם שהציונות הסוציאליסטית והמחנה הפועלי הובילו את המהלכים הפוליטיים, ההתיישבותיים והכלכליים של התנועה הציונית, ראשית כאוונגרד ובהמשך כזרם המרכזי, כך גם הובילו במובנים רבים את התחייה התרבותית במחצית הראשונה של המאה ה-20.

פורה במיוחד היה האופן שבו ביקשה הציונות הסוציאליסטית לעגן את ערכי השוויון, הצדק החברתי ושחרור האדם שבהם דגלה ברבדי עומק שונים של הדת, התרבות וההיסטוריה היהודית – מיציאת מצרים וחזונם החברתי של נביאי ישראל ועד לתיקון עולם וקירוב הגאולה. כבר ב-1862 פרסם משה הס – שותפם של מרקס ואנגלס להקמת התנועה הסוציאליסטית באירופה והאינטרנציונל הראשון – את חיבורו "רומי וירושלים", שקרא ליהודים לשוב למולדתם ולממש בה עקרונות של צדק סוציאלי ברוח חוקי התורה וחזון הנביאים. הדים לדפוס חשיבה זה נמצאו גם במשנתו של הרצל, הן הפרגמטית והן האוטופית, וזאת למרות המרחק הגדול שלו מתפיסת העולם הפוליטית של הסוציאליזם האירופאי. הצעתו לדגל שבעת הכוכבים – המסמל את המחויבות לחברה הוגנת וסולידרית – היא רק ביטוי אחד לתרומתו לחזון חברת המופת, שאומץ כדגל על ידי הציונות הפועלית.

בן-גוריון אף הוא מצא בדברי הנביאים את תשתית העומק של הציונות הסוציאליסטית, בדמות חזון של צדק חברתי, אהבת אדם, גאולה דרך שיבת ציון וקיבוץ גלויות וחתירה לשלום והבנה בין העמים. הכרה זו קיבלה ביטוי מיטבי במגילת העצמאות הפותחת באזכורו של התנ"ך ("ספר הספרים הנצחי") ואשר מעגנת את עקרונות היסוד של המדינה הנולדת על "יסודות החרות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל". סינתזה זו ניכרה גם ביצירה התרבותית והספרותית שצמחה בשדותיה של תנועת העבודה. ביטוי מרכזי של מגמה זו, שחיברה בין היצירה הספרותית והתרבותית לבין ההתארגנות הקהילתית-פוליטית, היו המהלכים לחידושה של תרבות החג שהובילה ההתיישבות העובדת, בדגש על התנועה הקיבוצית. דוגמה בולטת למהלך הזה היא ההגדה הקיבוצית בגרסאותיה השונות, שביקשה לחבר את שחרור העם והאדם בעבר הרחוק ובעתיד הקרוב, ברוח דבריו המפורסמים של ברל כצנלסון:

"איני יודע יצירה ספרותית יותר מחנכת לתיעוב העבדות ולאהבת החירות כסיפור השעבוד ויציאת מצרים. ואינני יודע שום זיכרון עתיק שכולו מופנה לקראת העתיד, שכולו סמל להווה ולעתידנו כ'זכר ליציאת מצרים'."

ויתור על היהדות

למרות מרכזיותה של מגמה רעיונית, חינוכית ופוליטית זו בראשית דרכה של תנועת העבודה, מבט היסטורי מפוכח מלמד כי היא לא זכתה להכות שורש משמעותי, ואט אט היא אף נדחקה לקרן זווית. ציטוטו המוכר של כצנלסון על חג הפסח, שהובא לעיל, לקוח מתוך מאמרו "מקורות לא אכזב" (1934) המוקדש כל כולו להתראה מפני התפתחות זו, שנתפסה על ידו כמסוכנת ומבשרת רעות. במאמר אחר, שהוקדש לסוגיות חינוך, לא היסס לקבוע: "וזהוּ מאסוֹנוֹת הציוֹנוּת והציבּוּריוּת העברית: ניתק החוּט שהיה לפנים מאַחד את הפּעוּלוֹת הציבּוּריוֹת וּמַנהיגוּתה עם חיי התרבּוּת העצמיים של האוּמה". (הלכה ואגדה בתנועות הנוער, במבחן).

שני תהליכים נוספים השפיעו באופן דרמטי על מקומה של היהדות במשנתם ובדרכם של תנועת העבודה והשמאל הציוני. הראשון הוא התמסרותה המלאה של תנועת העבודה לתפקיד ההנהגה של המפעל הציוני, בניית היישוב העברי ולאחריו הקמתה של מדינת ישראל. הובלה זו הביאה את תנועת העבודה להתמקד במשימות של התיישבות, בטחון ופיתוח כלכלי-חברתי, שהפכו במהרה להיות קווי המתאר של זהותו הרעיונית של המחנה.

התהליך הנוסף שהעצים את דחיקת העיסוק במקומן של הזהות היהודית והתרבות היהודית קשור בהכרעה האסטרטגית של מנהיגות היישוב העברי להפקיד בידי הממסד הרבני האורתודוקסי את המפתחות לקביעת האופן שבו תבוא לידי ביטוי דמותה היהודית של מדינת ישראל.

השלכותיה של בחירה זו ניכרות ובמידה רבה מלוות אותנו עד היום בכל תחומי החיים. ממחיש זאת המונופול של הממסד הרבני אשר בוסס עוד לפני קום המדינה ב"מכתב הסטטוס-קוו" ששלח בן-גוריון עם שני חברי הסוכנות היהודית יצחק גרינבוים ויהודה לייב פישמן מימון לאגודת ישראל ביוני 1947. הסכם פוליטי זה הוליד בשנותיה הראשונות של המדינה סדרת חוקים שהעניקו לרבנות הראשית ולבתי הדין הרבניים את הסמכות הבלעדית להכריע בסוגיות הקשורות בדיני האישות בישראל. כך הפכה ישראל למדינה המגבילה באופן משמעותי את חופש הנישואין והגירושין של אזרחיה, המהווה מרכיב חיוני בזכות היסוד לחיי משפחה. מהלך זה סלל את הדרך לפגיעה משמעותית בזכויות היסוד של כל מי שאינם רשאים או שאינם מעוניינים להתחתן או להתגרש דרך הרבנות ולפגיעה היסודית בזכויותיהן של נשים, המופלות לרעה על פי הדין הדתי. במקביל לכך, המונופול שהופקד בידי הממסד הרבני האורתודוקסי בנושאי משפחה, קבורה ועוד, מנע את התפתחותם של ביטויים תרבותיים, קהילתיים ורוחניים אחרים דווקא סביב אותם רגעי חיים משמעותיים של היחיד, המשפחה והקהילה.  

כאמור, בעשורים הראשונים לקיומה של המדינה ויתר השמאל הסוציאל-דמוקרטי על האפשרות להשתתף באופן עמוק בעיצוב זהותה היהודית, מתוך מחויבות לקיום משותף בין כלל הזרמים בחברה הישראלית ומתוך התמקדות במשימות הלאומיות, כגוש הפוליטי המוביל. החל מסוף שנות ה70, עם המהפך הפוליטי, וביתר שאת בשנות ה-80, התנערו חלקים נרחבים במחנה הליברלי-חילוני בישראל מהעיסוק המשותף בשאלות הקשורות בצביונה היהודי. התנערות זו נעשתה בד בבד עם התמקדות במאבק על זכויות הפרט שנפגעו עקב החקיקה הדתית, ואצל חלק מהגורמים במחנה גם תוך מאבק נגד המאמץ המרכזי שהובילה הציונות הדתית בשנים הללו – מפעל ההתנחלויות.

מובילי המאבק למען חופש דת בישראל, ובראשם מפלגות ליברליות כדוגמת ר"צ ושינוי, התייחסו אל הבעיות שנבעו ממתן המונופול בתחומי דת ומדינה לממסד האורתודוקסי בעיקר דרך הפריזמה של שיח הזכויות הדמוקרטי והחובה להיאבק בפגיעה בזכות היסוד לחופש דת ומצפון. המאבק הזה, על גונו הייחודי, היה  קשור באופן מהותי גם לתפיסת העולם הפוליטית והכלכלית של מפלגות המרכז הליברלי.

התנועה הדמוקרטית לשינוי (ד"ש), מפלגת מרכז שהוקמה זמן קצר לפני המהפך השלטוני ב-1977, שילבה בין מתינות מדינית להשקפת עולם ליברלית והציבה את הפרדת הדת מהמדינה כאחד מעיקרי מצעה, לצד שינוי שיטת הבחירות ומלחמה בשחיתות. בדומה לציונים הכלליים ולמפלגה הליברלית בעבר, גם ד"ש גילתה חשדנות כלפי ההשקפה הסוציאל-דמוקרטית שאפיינה את תנועת העבודה, הרואה במדינה גורם האחראי להסדרה דמוקרטית של המרחב הציבורי. מצעה כלל, בין היתר, הגבלה של התערבות הממשלה במשק, ביטול זכות השביתה בשירותים חיוניים, הקפדה מרבית על ייעול וחיסכון בקביעת סדרי עדיפויות בתחום הרווחה, ודחיית הרחבתם של שירותים אוניברסליים לכלל האוכלוסייה.

התפיסה של התערבות המדינה ככוח כופה שיש להיאבק בו, יותר מאשר כמכשיר דמוקרטי שביכולתו גם לקדם צדק ושוויון, לתקן עוולות חברתיות ולטפח סולידריות חברתית, היא שהנחתה במידה רבה גם את דרכו הפוליטית של המחנה הליברלי בשנות ה80 וה-90 בסוגיות של דת ומדינה. תפיסה זו הייתה משותפת לשינוי (בגלגולה הראשון) – מפלגת הימין הכלכלית המתונה מבחינה מדינית שירשה את ד"ש, ולרצ – מפלגת השמאל הליברלית שחברה אליה ולמפ"ם בראשית שנות ה-90 ליצירת מרצ. לרעיונות הללו הייתה תרומה מכרעת למעמד האישה, לזכויות הקהילה הלהט"בית, לשוויון אזרחי ולמאבק בכיבוש. אלא שבמקביל לכך, הצטמצמות המחנה הליברלי בישראל לסדר יום של זכויות הפרט, החלישה את היכולת לטפח במקביל תפיסת עולם עמוקה ומקיפה ביחס לזהותה היהודית של מדינת ישראל ולמקומן של המסורת היהודית והתרבות היהודית בזירות השונות של המרחב הציבורי. תהליך זה התנהל במקביל לחשד הגובר כלפי מעורבות המדינה בחברה ובכלכלה, שסללה את הדרך לשיתוף הפעולה עם הימין שהנהיג את צמצומה של מדינת הרווחה והוביל לעליית הסדר הניאו-ליברלי.

את הכשל הליברלי ביחס ליהדות היטיב לנסח אסף ענברי, שכתב במאמרו "האם השמאל החילוני ויתר על היהדות עד כדי כך?" ("הארץ", 14.11.17) את הדברים הבאים:

"שתי ברירות, חברים. או שניקח אחריות על היהדות שלנו — כמו שעשו מייסדי התרבות העברית, מייסדי המדינה, מייסדי תל אביב, מייסדי הקיבוצים ומייסדי "הארץ" — או שנשאיר אותה לדתיים, ונקבל הדתה. או שנלמד את מקורותינו העתיקים והמודרניים ונעצב את חיינו על פי פרשנותנו ההומניסטית לערכיהם ולמצוותיהם, או שהדתיים יכתיבו את חיינו."

העגלות שנזנחו

אל הנטייה הגוברת של השמאל הציוני להימנע מעיסוק עומק בזהות ובתרבות היהודית ובסוגיות ביחסי דת ומדינה החורגות מהמאבק הישיר בכפייה דתית, התלווה מהלך נוסף ששיקף ותיקף כאחד את שקיעת מעמדו המוביל בחברה הישראלית. כפי שכבר נטען בראש המאמר, השמאל הציוני ותנועת העבודה במרכזו, הזניחו לא רק את טיפוח המטען הרעיוני והתרבותי הנוגע לזהות היהודית של היחיד, הקהילה והחברה, אלא גם את טיפוח העגלות האמורות לשאת את המטען הזה.

גם בעניין זה –  טיפוח עגלות המשא עצמן – ניתן להבחין בשלושה שלבים היסטוריים. השלב הראשון, מסוף העשור השני של המאה ה- 19ועד להקמת המדינה, התאפיין בהשקעה יתרה של תנועת העבודה על כלל מעגליה וזרועותיה בבניית תשתיות קהילתיות, תרבותיות, כלכליות ופוליטיות – מההסתדרות וסולל בונה, קופת חולים כללית ובנק הפועלים, דרך בתי החינוך לילדי עובדים ותנועות הנוער ועד הוצאות הספרים, העיתונים היומיים ואפילו תיאטרון האוהל. תשתיות אלה שימשו בעת ובעונה אחת כמסד ל"מדינה שבדרך" וכיסודות לעוצמה הפוליטית והרעיונית שהציבה את תנועת העבודה בקדמת הבמה של היישוב העברי והתנועה הציונית. דוגמה מובהקת להצלחה זו היה מקומן המרכזי של התנועות הקיבוציות בהנהגה הפוליטית, הכלכלית והתרבותית של היישוב, חרף העובדה ששיעור חבריהן מכלל האוכלוסייה היהודית בא"י ובמדינת ישראל לא עלה מעולם על אחוזים בודדים.    

לאחר הקמתה של המדינה הובילה הנהגתה של מפא"י בראשותו של בן גוריון את המהלך ההיסטורי שזכה לכותרת "ממעמד לעם". בן גוריון ושותפיו עמלו על בנייתן של התשתיות הממלכתיות, תוך החלשה, טשטוש ואף ביטול של זהותם ושייכותם המחנאית פוליטית. השאלה האם המהלכים הללו נעשו רק מתוך הבנתו של בן גוריון את חשיבות טיפוח המסד הממלכתי, או גם מתוך אמונה שממילא המסגרות הממלכתיות ישקפו את דרכה של תנועת העבודה ראויה להתייחסות מחקרית. כך או כך היא הובילה אט אט לא רק לשחיקת עוצמתן של אותן תשתיות רעיוניות, חינוכיות ופוליטיות של השמאל הציוני בישראל, אלא גם לסגירתן של חלק ולניתוק הקשר והמחויבות בין רוב הנותרות לבין התנועה שבנתה אותן.

במקביל, פסח המהלך הממלכתי על תשתיות חינוכיות וארגוניות של מחנות אחרים בחברה הישראלית. הדוגמה הבולטת והמכרעת בהקשר זה היא הקמתו של זרם חינוך ממלכתי דתי (חמ"ד) בעל אוטונומיה רעיונית ופדגוגית נרחבת, והעצמאות המלאה שהוענקה לחינוך החרדי לגווניו למרות תקצובו על ידי המדינה. במלאת שבעים שנים לחקיקת החינוך הממלכתי, תמונת המצב ברורה ומדאיגה: בשעה שלציונות הדתית ולציבור החרדי ישנן מערכות חינוך בעלות צביון אידאולוגי ופוליטי מובהק ומערכת מסועפת של חינוך משלים ועל-תיכוני, לציבור היהודי החילוני והמסורתי יש מערכת חינוך שערכיה מהוססים עד לא קיימים. מחנה השמאל הישראלי בתוכה, מיותר לציין, נותר בגירעון גדול בכל הנוגע לתשתיות של חינוך רעיוני, תרבותי ופוליטי. תפיסת העולם הסוציאל-דמוקרטית נאחזת בצדק גמור בחשיבותו הדרמטית של חינוך ציבורי נגיש, איכותי ומקדם שוויון והעצמה. עם זאת לא ניתן להתעלם מהעובדה כי דווקא המחנה הסוציאל דמוקרטי והמרחב הישראלי הלא אורתודוקסי מודרים כיום מן היכולת לטפח חינוך ערכי עמוק ומשמעותי בקרב הדור הצעיר.

תהליך שחיקת התשתיות התעצם בעקבות המהפך הפוליטי ב-1977. שלטון הליכוד החדש, אשר חתר לשינוי רדיקלי של מבנה המשק ולהפיכתו מסוציאל-דמוקרטי לניאו-ליברלי, פעל במכוון לביטול ההסדרים החברתיים-כלכליים שאפשרו לתנועת העבודה לשגשג – מניצול המשבר הכלכלי של הקיבוצים על מנת לעודד את החלשתם ואף פירוקם ועד פגיעה שיטתית בעבודה המאורגנת. תהליך שהמשיך בעשורים הבאים בהם היה הימין בשלטון למעט שנים בודדות. לתהליך זה התלווה מאמץ מכוון ומתמשך לדה לגיטימציה של השמאל הציוני ולהוקעתו, שהגיע לשיאו ברצח רבין, ונמשך בגלים חוזרים ונשנים מאז ועד היום.

בה בעת שתנועת העבודה איבדה בהדרגה את כוחה, את מוסדותיה ואת זיקתה לתרבות היהודית – המהווה אחד מחומרי הגלם היסודיים ליצירת תרבות וזהות קהילתית בישראל – השקיע הימין בביסוס הגמוניה חדשה באמצעות שימוש בכל הכלים שיריביו הפוליטיים זנחו. לאחר שנים אחדות של חקיקה דתית מואצת בראשית שנות ה-80 הבינו מפלגות הימין, ובמידה רבה גם המפלגות הדתיות עצמן, כי הרחבה משמעותית של החקיקה הדתית תגבה מהן מחיר פוליטי יקר בקרב הציבור הרחב. על כן, במקום להצר באופן משמעותי את חופש הדת בישראל בהיבטים הקשורים לזכויות הפרט, הגה שלטון הליכוד דרך אלטרנטיבית להבטיח את בריתו עם המפלגות האורתודוקסיות. דרך זו נשענה על תיעדוף תקציבי של גופים דתיים – מוסדות החינוך הדתי, ישיבות ההסדר, הישיבות החרדיות, הגרעינים התורניים וההתנחלויות – על פני היתר, ומימונם בעשרות מיליארדי שקלים לאורך השנים. העדפה זו התווספה לדפוסי ההתארגנות הקהילתיים הטבעיים של קהלי הציונות הדתית והיהדות החרדית, והפכה עבורם למכפיל כוח דרמטי המתרגם לעוצמה פוליטית. באופן זה עיצב הימין מחדש את יחסי הדת והמדינה בישראל. מדגם שנועד להקצות תחומי אחריות מוגבלים לממסד הדתי, כמהלך של פשרה בין הציונות החילונית, הציונות הדתית והיהדות החרדית, הפכו יחסים אלה, בצד מפעל ההתנחלויות, למסד שעליו מונח שלטונו של הימין ואשר מבטיח את יציבותו.

כך גם התקבעה הסתירה האידיאולוגית הפנימית העומדת בבסיס שלטונו ארוך השנים של הימין. ביד אחת קידם הימין הישראלי תפיסת עולם שביקשה והצליחה להסיג את המדינה מזירות כלכליות וחברתיות מרכזיות ושחקה את מעורבותה באספקת שירותים ציבוריים וחברתיים. ביד השנייה, פעלו נציגיו הפוליטיים יחד עם המפלגות הדתיות והחרדיות להעמקה דרמטית של מעורבות המדינה בבניית תשתיות חינוכיות, פוליטיות והתיישבותיות המשרתות את תפיסת עולמם ושלטונם, בדגש על מוסדות הציונות הדתית והיהדות החרדית ומפעל ההתנחלויות.

מדיניות זו של העדפה מגזרית הגיעה בשנים האחרונות לקיצוניות החותרת תחת יסודות החזון הציוני שעליהם הוקמה מדינת ישראל ותחת יכולתה של המדינה להבטיח עתיד של שגשוג כלכלי ושוק תעסוקה מפותח ומגוון, המהווים תנאי למדינת רווחה מתקדמת. תחת שלטון הימין, טיפחה הממשלה באופן מתמשך התנחלויות באזורים עם רוב פלסטיני באופן המנציח את הכיבוש ומסכן את יכולתה להמשיך ולהתקיים כמדינה יהודית ודמוקרטית. לצד זאת היא הוסיפה לתקצב עמותות, ישיבות הסדר וגופים המקדמים תפיסות עולם אנטי-דמוקרטיות, לאומניות וגזעניות. במקביל לכך היא נכשלת, במודע ובמתכוון, בהטמעת לימודי ליבה בחינוך החרדי ובשילוב מיטבי של הציבור החרדי בשוק התעסוקה, תוך שימוש מגזרי וסלקטיבי בתשתיות החשובות של מדינת הרווחה ורשתות הבטחון הסוציאלי.

בעשורים האחרונים עלה הימין האנטי-ליברלי מדרגה בביסוס ההגמוניה שלו. כמו בתמונת ראי להידלדלות התשתיות של השמאל הציוני, השקיע הימין האנטי-ליברלי  מאמץ רחב היקף ומשאבים בבנייתן של תשתיות אנושיות ומוסדיות במגוון רחב של תחומים, החל בתקשורת ובעיתונות, עם עיתונאים כדוגמת עמית סגל וקלמן ליבסקינד, עיתונים כמו מקור ראשון, ערוצי טלוויזיה ורדיו כמו ערוץ 14 ורדיו גלי ישראל ואתרי פרשנות כדוגמת מידה; עבור במכוני מחקר וחשיבה כמו פורום קהלת ומכון ארגמן ומוסדות להצמחה וטיפוח מנהיגות, מהמכינות הקדם צבאיות ועד המכללה למדינאות ומרכז שלם; ועד כתבי עת כמו תכלת והשילוח וארגוני חברה אזרחית כמו ישראל שלי ואם תרצו.

להחזיר עטרה ליושנה

עמדת הנחיתות המובנית הנוכחית שבה אנו מצויים מול ה"עגלות" שבנה המחנה שמנגד כרוכה במגרעת דומה שאנו סובלים ממנה בכל הנוגע לתוכנן. שמאל שאינו מסוגל להציע לתומכיו עוגן תנועתי וחינוכי ותחושת שייכות הנשענים בין היתר על יסודות תרבותיים וזהותיים מלכדים, אינו יכול להפוך עצמו לבית עבור חלקים נרחבים בציבור ואינו מסוגל לשקם את כוחו הפוליטי. בעוד שלעולם המושגי, הרעיוני והסמלי של הליברליזם המערבי הישגים גורליים והכרחיים בתחום זכויות הפרט, השוויון המגדרי והלהט"בי, המאבק נגד דעות קדומות וגזענות, הוא מתקשה בהשגה של אחד ממאפייניה המרכזיים של התרבות היהודית לדורותיה: עולם תוכן חווייתי ודפוסי מחשבה המעודדים יצירת תחושת שייכות, זהות קהילתית רב דורית ותודעת שליחות. תפיסת העולם הסוציאל-דמוקרטית, המחויבת כמובן לתשתית הליברלית של שוויון אזרחי ופוליטי וחרויות הפרט, מבוססת גם על ההכרה בחשיבותם של אותם יסודות קהילתניים המזוהים גם עם התרבות היהודית.  

הדרך להתרת הידיים הקשורות שלנו בקרב מול הימין על נשמתה של החברה הישראלית, עוברת בשני צמתים. הראשו היא שיקום וחידוש התשתיות הפוליטיות, החינוכיות, הקהילתיות והרעיוניות של המחנה. השני הוא חידוש העיסוק הנרחב בתרבות היהודית וביצירה היהודית, שהיו ויכולות וצריכות לחזור ולהיות חלק משמעותי ממטענן של "העגלות" המלאות שלנו.

בכל הנוגע לעגלות עצמן, אתמקד כאן בחידוש והבנייה הנדרשים בחמישה סוגי תשתיות. הם לא כוללים את הסיפור כולו, אך יש בהם די כדי לשרטט את התמונה השלמה:

הראשונה היא התשתית הפוליטית. עלינו לשקוד באופן מכוון, מתמשך ושיטתי על פיתוחה וחידושה של הפוליטיקה השיתופית. העובדה ששתי המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות, העבודה ומרצ, הקפידו על הליכים דמוקרטיים פנימיים מעידה על המחויבות העמוקה לערכים ולדפוסי הפעולה הדמוקרטיים. עם זאת, מצבן האלקטורלי בשנים האחרונות מוכיח, בין השאר, גם את הצורך בחידוש דרמטי של דפוסי החברות והפעילות ושל המבנים הארגונים. אחד המאפיינים הבולטים של תהליכי ההתחדשות הללו חייב להיות המעבר לדמוקרטיה השתתפותית המעצימה את הקשר בין חברי המפלגה לנבחרי הציבור, מעבירה את ההכרעות בסוגיות מרכזיות לחברי המסגרות הפוליטיות, ומעודדת יצירת קבוצות עניין ופעולה ברמה המקומית והלאומית.

לצד התשתית הפוליטית, השמאל המתחדש חייב להתמקד בבנייה מחודשת של תשתיות קהילתיות מגוונות, המהוות מסד לפיתוח הזהות הערכית והפוליטית. היכולת לפתח מסגרות גג לקהילות ולרשתות הקהילתיות ולהעמיק את שיתופי הפעולה בין הקהילות השונות ברמה המקומית וברמה הלאומית היא מרכיב מרכזי בבניית התשתיות של המחנה והיא חייבת לעמוד לצד העיסוק במוקד המדינתי, הכולל הגנה על אחריותה של המדינה ומעמדם של שירותים ותשתיות ציבוריים. צמיחתן של קהילות הבוגרים השיתופיות של תנועות הנוער, קהילות המחנכים והקהילות המשימתיות, הגידול המשמעותי במספרן של הקהילות הלא אורתודוקסיות ותנופת ההתחדשות בתנועה הקיבוצית – כולן עדות ל"אנרגיה קהילתנית" שקיימת בקהלים הישראליים הליברליים. העצמת התנופה הקהילתית הזו, המבוססת על התאגדות אנשים סביב בסיס רעיוני משותף עם תודעת ערבות הדדית פנימית (ברמות ובדפוסים מגוונים), רצון בהמשכיות רב-דורית ותודעת שליחות כלפי המרחב הציבורי, המקומי והלאומי, היא מרכיב משמעותי בחידושו של המחנה.

תשתית נוספת שעלינו למקד מאמצים רבים בחידושה היא זירת החינוך. המחויבות המלאה של המחנה הסוציאל-דמוקרטי לחינוך הציבורי והממלכתי צריכה להישמר ולהיות מלווה בפעולות רחבות ומעשיות, אך לצדה אסור שתימשך זניחה או הזנחה של המשימה החינוכית להנחלת ערכים ותודעה רעיונית ופוליטית. גם סעיף זה ראוי לליבון מעמיק יותר מזה המוצע כאן, אך בשל חשיבותה של הזירה אזכיר כמה אפיקים הכרחיים: בצד החיזוק של החינוך הממלכתי יש לקדם רשת של בתי ספר ממלכתיים המחויבים לתגבור לימודי האזרחות והדמוקרטיה ולימודי מדעי הרוח והחברה, לשימת דגש על מעורבות חברתית וציבורית וקידום חיים משותפים ליהודים וערבים; טיפוח קבוצות הורים בכל רחבי הארץ לשמירה ולטיפוח של ערכי החינוך הממלכתי ורישות שלהן במסגרת "משמר החינוך הממלכתי" ומאבק עיקש על הרחבת התקנים לשנות השירות והמכינות הקדם צבאיות ופיתוח מסלולי שנות שירות ושירות לאומי לפעולה חינוכית בבתי הספר הממלכתיים. בצד החינוך הרעיוני והפוליטי יש לפעול ליצירת מסגרות לחינוך משלים בתחום הפוליטי והרעיוני בתיאום ובשיתוף עם תנועות וארגוני הנוער; וליצירת מסלולים ייעודיים להכשרת מורים, מחנכים ומנהלים ברוח ערכי תנועת העבודה.

התשתית הרביעית היא התשתית הרעיונית-מחקרית. על המחנה הסוציאל-דמוקרטי להשקיע משאבים בהעמקת  פעילותם של מכוני המחקר והמוסדות האקדמיים הפועלים ברוח ערכיו והרחבת מספרם. זאת לטובת מחקר, גיבוש מדיניות וקידומה במסדרונות השלטון השונים, מהלך חיוני במיוחד לנוכח תהליכי הנסיגה של האקדמיה הישראלית, מהזירה הציבורית ומניסיון להשפיע על סדר היום הציבורי, ממגוון רחב של סיבות. הצלחתם ועומק השפעתם של מכוני המחקר של הימין שנבנו אט אט ובאופן אסטרטגי חייבים להוות דוגמה למהלכים דומים שיש לקדם בתוך המחנה.

והעגלה האחרונה שראוי להזכיר במסגרת זו היא הזירה התקשורתית. בצד הגנה נחרצת על השידור הציבורי יש הכרח בהקמתן של זירות תקשורתיות מגוונות המעניקות ביטוי עומק לסדר היום הערכי והפוליטי של המחנה, תוך הקפדה על איכות ואתיקה עיתונאית. סגירתם של העיתונים שליוו שנות דור את תנועת העבודה על זרמיה השונים (דבר, על המשמר, למרחב ועוד) יצרה גירעון עמוק בסיקור סוגיות הקשורות בסדר היום הרעיוני של המחנה ומפעליו הקהילתיים, החינוכיים, התרבותיים והפוליטיים ובאפשרות לבירור רעיוני וערכי. זמינותן של הפלטפורמות הדיגיטליות מאפשרת את משימת השיקום והפיתוח הזו, שיש בה גם תרומה משמעותית לטיפוח דור חדש של מעצבי ומובילי דעה, אנשי תקשורת ויוצרים. 

יחסים חדשים בין הדת למדינה

במובנים רבים, גם אם לא פשוט למימוש, חלקן של "העגלות" בדיון הפנים מחנאי קל יותר, משום שההסכמה עליו רחבה יותר. לעומתן, ארוכה הדרך לשכנע כי דווקא היהדות הישראלית היא תוכן שכדאי ונכון לנו להטעיןעגלותינו בעת הזו.  לא רק להילחם בהפחתת כוחו של הממסד האורתודוקסי ובמאבק החשוב על חופש הדת והחופש מדת של כל אזרחי ישראל ולא רק לפרק את המונופול החרדי על היהדות על דרך השלילה, אלא גם ובעיקר על דרך החיוב, באמצעות טיפוח מגוון הביטויים והדפוסים של יהדות זמננו ובאמצעות עיסוק תרבותי, חינוכי והגותי במסורת היהודית, בהיסטוריה היהודית וביצירה היהודית על שלל ביטוייה. מחנה השמאל הציוני חייב לעסוק בו זמנית ב"סור מרע" – ביטול המונופול של הממסד הרבני והחקיקה הדתית, וב"עשה טוב" – השבת העיסוק בזהות היהודית הישראלית ללב השיח והמעשה החינוכי, התרבותי והפוליטי, ברמה הלאומית וברמה המקומית קהילתית גם יחד.

עלינו להציג חזון ובו המדינה משקיעה, מתקצבת ומעודדת יצירה של קהילות ומוסדות ממגוון הזרמים ביהדות, לרבות כמובן היהדות החילונית, באופן שוויוני. זאת, הן כהמשך ישיר של מפעל התחייה הרוחנית של הציונות, שעניינו יצירה מחודשת של התרבות היהודית ברוח הומניסטית ולאומית והתאמתה לעידן המודרני, והן כביטוי לתפיסה הסוציאל-דמוקרטית הגורסת כי אחריותה של המדינה להבטיח את חופש הדת וחופש המצפון של אזרחיה ולסייע להם במימושו.תפיסה הרואה בשירותי הדת את אחד השירותים החברתיים שהמדינה אמורה להנגיש לאזרחיה באופן שוויוני ופלורליסטי.   

ברוח זו יש לוותר על התפיסה התלושה של "הפרדת הדת מהמדינה" בסגנון האמריקאי או על חילונו של המרחב הציבורי בסגנון הצרפתי. החזון הסוציאל-דמוקרטי ליחסי הדת והמדינה בישראל צריך להתמקד בקידום עקרונות השוויון, חופש האמונה והמצפון והפלורליזם וקידום התפיסה לפיה ממסדים דתיים, ראויים לקבל את תמיכתה של המדינה, אך הם צריכים להיות מבוססים על התארגנות וולונטרית של חבריהם. במסגרת גישה זו, ראוי שהמדינה תתמוך בפעילותם של ממסדים אלה על בסיס של שוויון וקריטריונים עניינים, שקופים והוגנים, והיא אף יכולה להעניק תוקף משפטי לחלק מפעילויותיהם (לדוגמה בתחומי הנישואין והגירושין). מנגד, עליה לסרב להענקת סמכויות שלטוניות ישירות הנוגעות לציבור הרחב לממסדים הללו, וכמובן עליה לסרב בנחרצות להעניק להם מעמד מונופולי.

ברמת המדיניות, על המדינה להבטיח לא רק שזוגות המעוניינים להינשא באופן אזרחי יוכלו לעשות זאת, אלא גם שזוגות המעוניינים להינשא באופן יהודי שאינו אורתודוקסי בהתאם להשקפת עולמם יהיו חופשיים לעשות כן ולהביא לידי ביטוי את אמונתם וזהותם התרבותית – ועליה אף לעודדם לעשות כן. לשם כך יש לפעול להנהגת מסלול לרישום אזרחי של נישואין וגירושין מצד אחד, ומסלולי רישום מקבילים של הזרמים השונים והקהילות השונות ביהדות זמננו למעוניינים בהם – ובכלל זאת מסלול רישום רפורמי וקונסרבטיבי. באותו אופן, על המדינה להכיר במסלולי גיור לא-אורתודוקסיים באופן מלא ולהעניק להם מעמד חוקי ופוליטי שווה לזה של הגיור האורתודוקסי.

תפקיד המדינה צריך לכלול הן תקצוב חלקי, כפי שגם מתרחש ביחס לשירותי תרבות, ספורט וחיי קהילה,  והן הסדרה שתבטיח שהתמיכה בקהילות ובזרמים הדתיים והתרבותיים השונים לא תבוא על חשבון פגיעה מהותית בזכויות היחידים המשתייכים לקהילות הללו. הסדרה זו היא ביטוי של הגישה הסוציאל-דמוקרטית לרב-תרבותיות, הגורסת כי גבולות הרב-תרבותיות נתחמים על ידי העיקרון ההומניסטי של שוויון ערך האדם. כפועל יוצא מזה, תפקידה של המדינה לעודד את התארגנות הקהילות ולסייע להן באספקת הצרכים הרוחניים והתרבותיים של חבריהן מחד, ולהתערב במתינות בנעשה בענייניהן הפנימיים במידה הנדרשת על מנת להבטיח את זכויות וחירויות האדם של המשתייכים אליהן.

זירה מרכזית נוספת לעודד יצירת זהות יהודית מגוונת, פתוחה ודמוקרטית היא מערכת החינוך הממלכתית. עוד ב-1994 הגישה ועדת שנהר את המלצותיה לשר החינוך דאז אמנון רובינשטיין, באשר ללימודי היהדות בחינוך הממלכתי בישראל, וקבעה שאת הפיחות המתמשך במעמדם של לימודי היהדות יש לתקן באמצעות לימוד מקצועות היהדות באופן שידגיש את אופיים ההומניסטי והפלורליסטי. בהתאם לכך, השינוי שעבר חוק חינוך ממלכתי בשנת 2000, ביוזמת רובינשטיין, קובע שהחינוך הממלכתי בישראל יהיה חינוך ציוני הומניסטי המשלב יהדות, זכויות אדם וערכים אוניברסליים. אלא שחוק חשוב זה מעולם לא יושם באופן עמוק, עקבי ורציני. במקום שיהיו מעשירים, פלורליסטיים ומעוררי מחשבה, הפכו לימודי היהדות בחינוך הממלכתי לדלים וניטרליים במקרה הטוב או לנתונים בידיהן של עמותות ימין דתי הנכנסות לבתי הספר ומקדמות פרשנות אורתודוקסית צרה ליהדות במקרה הרע. המהלך, הנתמך על ידי המדינה באפיקים רבים, מהקצאת תקציבים ועד לתקני בנות שירות לאומי, העצים מנגד גם את הקולות הקוראים לדחיקה מוחלטת או כמעט מוחלטת של מקצועות היהדות אל מחוץ לתוכנית הלימודים. תיקון מחדל זה באמצעות הטענת לימודי היהדות בחינוך הממלכתי בעומק ועושר תרבותיים, בגיוון רעיוני, ובתכנים הומניסטיים, חייב להיות יעד מרכזי בחזון השמאל הסוציאל-דמוקרטי לדמותה היהודית וגם הדמוקרטית של מדינת ישראל.

בצד פיתוח חזון ומצע ליחסי הדת והמדינה ולמקומה של היהדות במרחב הציבורי ברמה הלאומית, חידוש פניו של השמאל הציוני הסוציאל-דמוקרטי חייב לבוא לידי ביטוי גם בהענקת מקום משמעותי לתרבות היהודית על שלל מופעיה ברמה הקהילתית והמקומית. בשנים האחרונות אנחנו מתמקדים בהגנה על אחריותה ומעורבותה של המדינה בחיי החברה והכלכלה, מתוך התמודדות הכרחית וגורלית עם סדר היום הניאו-ליברלי. אבל לא אחת, מאמץ זה בא על חשבון ההבנה כי תפיסת העולם הסוציאל דמוקרטית נשענת גם על יסוד קהילתני, כפי שבא לידי ביטוי במקומם המכריע של ארגוני עובדים בקידום תפיסת עולם זו. חידוש יחסו של השמאל הציוני בישראל לתרבות היהודית חייב לבוא לידי ביטוי גם במקום שניתן לתרבות היהודית ולזהות היהודית במעגלים הקהילתיים, המקומיים והמשפחתיים, תוך התמקדות בחוויות מבנות זהות, תחושת שייכות ומחויבות ערכית. במשך עשרות שנים היוו תנועת העבודה, ההתיישבות העובדת ומפעליהן החינוכיים והתרבותיים, הבית היוצר של התרבות היהודית העברית המתחדשת. תרבות החג הישראלית שתוארה בפרק הראשון של המאמר היא דוגמה אחת לתרומתה האדירה של תנועת העבודה ההיסטורית לעיגון מקומה של המסורת היהודית בחיי היחיד, המשפחה והקהילה והיא יכולה וצריכה לשוב למקומה זה.  

בהקשר זה יש להכיר במרכזיות של תנועת ההתחדשות היהודית הפלורליסטית במהלך לחידוש פניו של השמאל הישראלי. לתנועה מגוונת זו שני שורשים היסטוריים. האחד – פעילותן של הקהילות הדתיות הליברליות (רפורמיות וקונסרבטיביות) שהחלה עוד לפני הקמת המדינה. השני – ארגוני ההתחדשות היהודית שהחלו את פעילותם בתנועה הקיבוצית ובמרחבים ישראלים נוספים במהלך שנות ה-70, כמענה להתרחקות של השמאל הציוני הישראלי מחזון חידושה של התרבות היהודית וכתגובה למלחמת ששת הימים ולמלחמת יום הכיפורים והשפעותיהן הדרמטיות על החברה הישראלית. בשלושת העשורים האחרונים הרחיבה התנועה משמעותית את מעגליה ואת היקף פעילויותיה, תוך התמקדות מחודשת במקום של הטקסטים היהודיים הקאנונים, מועדי לוח השנה העברי וטקסי החיים המרכזיים בחיי היחיד, המשפחה והקהילה. כל אלה, בצד הדגשת ערכים של אחריות חברתית וסביבתית, סובלנות, ופלורליזם. בעשורים הללו התעצם גם מקומם של ארגונים מסורתיים וארגונים אורתודוקסיים-ליברליים בתוך הפסיפס של ההתחדשות היהודית הפלורליסטית. פסיפס שיצר מצע תרבותי עשיר היכול להוות בסיס לחידוש מקומה של התרבות היהדות בזירות הקהילתיות, בשיח הציבורי ובסדר היום הפוליטי של השמאל הישראלי.

חידוש העיסוק הנרחב בתרבות היהודית וביצירה היהודית, ושיקום וחידוש התשתיות הפוליטיות, חינוכיות, קהילתיות ורעיוניות של המחנה, משלימים זה את זה ומפרים זה את זה. היצירה היהודית, מביטוייה הרעיוניים ועד למופעיה היום יומיים, היא כלי עזר מרכזי בחיזוק חלק ניכר מהתשתיות של המחנה. באותו אופן חיזוקן של התשתיות הקהילתיות, החינוכיות והרעיוניות ייצר את המרחבים הטבעיים לעיסוק בתרבות היהודית ובזיקה שלה לערכים דמוקרטיים וסוציאליים. השילוב של שני המהלכים הוא תנאי הכרחי (גם אם לא יחידי)  לגיבוש מחודש של קהלנו לתנועה במובן הרחב של המונח – תנועת חיים הנותנת את אותותיה בכל תחומי החיים – ומתוך שכך גם מחדשת את כוחה הפוליטי.

להתנחל בלבבות

לקראת חתימת המאמר, ולאור החזון המוצג בו, יש הכרח בהצבת תמרור אזהרה ובהצבת תמרור הכוונה. המבט המפוכח על תהליך היחלשותם של השמאל הציוני ותנועת העבודה אסור שייהפך לגעגוע נוסטלגי גרידא או לשאיפה לשחזר אחד לאחד את מרכיבי עוצמת העבר.

חידושו של השמאל הציוני מחייב להתבונן נכוחה גם בשגיאותיו הגדולות של השמאל הציוני בישראל בנוגע להדרתם של קהלים ישראלים רחבים והיעדר התייחסות ראויה לזהותם ולמטעניהם התרבותיים כמו גם לאתגרים החברתיים, המעמדיים והכלכליים עמם הם מתמודדים. ראשון לקהלים אלה הוא הציבור המסורתי בישראל. קידומו של מהלך עומק לחידוש העיסוק העמוק בזהות היהודית ובתרבות היהודית הוא אחד מן האמצעים החשובים להרחבת האוהל השל השמאל הציוני ולהזמנת הציבור המסורתי לבוא בפתחיו ולתפוס בו מקום מרכזי ותפקיד של הובלה. לצדו של מהלך זה יש להמשיך ולפתח את המחויבות לשיקומה וחיזוקה של מדינת הרווחה הישראלית, העצמת הניידות החברתית, הבטחת שוויון הזדמנויות וריפוי כשלי העבר וכשלי השוק הנוכחיים.

קהל ישראלי נוסף שיש לפעול לשילובו בבניין הכוח של השמאל הישראלי הוא ציבור הישראלים דוברי הרוסית. גם כאן צריך להתקיים שילוב בין עיסוק נרחב ביהדות כתרבות, תוך רגישות מיוחדת לאתגרים הניצבים בפני קהל ישראלי ענק זה בהקשרי הזהות היהודית, לבין מחויבות מתמשכת לקידום צדק חברתי, כלכלה הוגנת והבטחת קיום בכבוד.

סוגייה חשובה ומאתגרת במיוחד היא שאלת מקומו של ציבור האזרחים הערביים במדינת ישראל ושילובו במהלך לחידוש פניו של השמאל הישראלי. סוגייה זו מחייבת עיון נפרד עמוק ורחב, אולם מי שמציג חזון הגורס כי אחד מן העוגנים לחידוש פניו של השמאל הישראלי הוא החזרה לעיסוק בתרבות ובזהות היהודית, מחוייב לכל הפחות בהצעת כיוון כללי ראשוני.

עלינו לטפח מהלך בו בצד חידוש העיסוק בזהות היהודית ובתרבות היהודית יושקע מאמץ מקביל לטיפוח מרחב משותף של זהות ישראלית ושל חיים משותפים שוויוניים, המהווה קומה נוספת בעבור יהודים וערבים כאחד, ולא בית חליפי. רוב הציבור הערבי בישראל אינו מוכן להשיל מעליו את זהותו הערבית-פלסטינית או את זהותו הדתית (על גווניה). כך גם רובו המכריע של הציבור היהודי. רק מהלך המאפשר לשני קהלים ישראלים אלה לטפח את זהותם ואת תרבותם, ובאותה העת לשקוד גם על מרחב תרבותי משותף, יאפשר את ההתעצמות המחודשת. הרצון ביצירת שותפות יהודית-ערבית בחברה הישראלית וההכרח בטיפוחו של מרקם חיים משותף, מביאים חלקים בשמאל הישראלי להציע כי יש לצעוד בכיוון ההפוך לזה המוצע במאמר ולהניח בצד את מטעניה ואת עגלותיה של הציונות. שיטה זו לא הוכיחה עצמה בעבר, וספק גדול אם תוכיח עצמה בעתיד.

חתימת דברים: הגשמת חזונה היהודי וההומניסטי של הציונות

התמורה היסודית שביקשה הציונות לחולל בחיי העם היהודי מעולם לא התמצתה במישור המדיני, ואפילו לא בזה החברתי, אלא הייתה מראשיתה כרוכה לבלי הפרד ביכולתו להעמיק ולהעשיר את עולמו הרוחני והתרבותי היהודי בהווה – ומתוך כך ליצור גם את עתידו. מבחינה זו, חזונה היהודי של הציונות רחוק מלהיות מוגשם במלואו.

במאמרו המכונן "מקורות לא אכזב" (תרצ"ד, 1934) כתב ברל כצנלסון:

"דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב ויש שהוא נאחז במסורת הקיימת ומוסיף עליה, ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחייה מסורת קדומה, שיש בה להזין את נפש הדור המחדש. אם יש בחיי העם משהו קדום מאוד ועמוק מאוד, שיש בו כדי לחנך את האדם ולחסן אותו לקראת הבאות, האם יהא בזה ממידת המהפכה להתנכר לו? השנה היהודית זרועה ימים, אשר אין כמותם לעומק בחיי כל עם. האם מעניינה או מתפקידה של תנועת הפועלים העברית לבזבז את הכוחות האצורים בהם?".

כמעט 75 שנה לאחר הקמת מדינת ישראל, חותרים כוחות אנטי-דמוקרטיים המבקשים לנכס לעצמם את היהדות תחת יסודותיו ההומניסטיים של המפעל הציוני – ערבות הדדית, דמוקרטיה, סובלנות, חופש ושוויון – ומאיימים בכך על יכולתו להמשיך ולהתקיים בטווח הארוך. המאבק על דמותה היהודית של המדינה אינו בגדר מותרות כפי שנראה אולי למייסדיה בעבר. משמעותו לעתידנו, כעם וכתנועה, היא לא פחות מקיומית. עלינו להישיר מבט אל האתגרים, המכשולים והיריבים הבלתי מבוטלים העומדים בפנינו במערכה הקשה הזו – ולהתחיל לעשות את כל הנדרש כדי לנצח בה.

על גלעד קריב:

הרב גלעד קריב הוא חבר כנסת מטעם מפלגת העבודה. בעבר כיהן כיו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט ושימש כמנכ"ל התנועה הרפורמית בישראל.