לשמאל הציוני היו סדר יום, תוכנית ודרך — היה לו פתרון. זה זמן מה נדמה שהדרך אבדה, הפתרון התנדף והשמאל הציוני מכה על חטא. אבל הדרך והפתרון עדיין כאן. חשוב שנכיר בהם, נאמץ אותם ונפעל על פיהם. המאמר הנוכחי הוא צעד בכיוון זה וקריאה לשמאל הציוני לחזור ולהוביל את הפוליטיקה הישראלית על פי העקרונות המכוננים שלו.

הסוגיה שהגדירה את הפוליטיקה הישראלית בעשורים האחרונים היא הסכסוך הישראלי-פלסטיני. היום נדמה שאין לסכסוך פתרון ולישראל נותרו רק שתי אפשרויות: ניהול הסכסוך במצב הקיים, כלומר – ניהול הכיבוש, או סיפוח שטחים נרחבים מעבר לקו הירוק. סיפוח משמעו מדיניות אפרטהייד רשמית והתנערות מפורשת מעקרונות דמוקרטיים; ניהול הסכסוך משמעו העמקת הכיבוש והמשך העמימות ביחס לעקרונות הדמוקרטיה. בשני המקרים השליטה בנתינים משוללי זכויות פוליטיות בסיסיות נמשכת; ושני המקרים הם הפרה בוטה של עקרונות השמאל הציוני.

לא משחק סכום אפס

הדילמה השקרית בין ניהול הסכסוך לסיפוח הגדה המערבית תלויה בתיאור מעוות של המצב הקיים — הסטטוס קוו. לכאורה, ישראל כעת "מנהלת את הסכסוך". אך מהו הסכסוך שישראל מנהלת? הסכסוך הישראלי-ערבי אינו הסכסוך הישראלי-פלסטיני והסכסוך הישראלי-פלסטיני אינו הכיבוש הישראלי של השטחים הפלסטיניים. הטעות מתחילה בערבוב הסכסוכים ובהתייחסות לכולם כמקשה אחת. האמת מתחילה בהפרדה ביניהם.

הסכסוך הישראלי-ערבי: מים רבים זרמו בנילוס ובחידקל מאז דחה העולם הערבי את רעיון הקמתו של בית לאומי יהודי בלב המרחב השמי. מאז ראשיתו מתנהל קונפליקט זה במקביל – אך לא במנותק – מהסכסוך המקומי, שאופיו השונה נובע מכך שהוא מתקיים בין שני עמים התובעים בעלות על אותה חלקת ארץ. בעשורים האחרונים נהנית ישראל מהסכמי שלום עם שתי מדינות ערביות חשובות: הראשונה היא מצרים, שהיתה גם הראשונה לחרוג מהקו המסורתי ששלל הכרה ב"ישות הציונית" והיתה גם זו שעיגנה את עיקרון "שטחים תמורת שלום". ואולם, מצרים לא הסתפקה בהסדרת גבולותיה שלה, אלא התנתה את חתימתה על ההסכם בגיבוש נספח שעסק בכינונה של "אוטונומיה מלאה בגדה המערבית של נהר הירדן וברצועת עזה". גם ירדן, שהיתה האחרונה עד כה לחתום על הסכם השלום עם ישראל, לא עשתה זאת בטרם סלל תהליך אוסלו את הדרך לטקס החתימה שהתקיים בשעתו בערבה. ההקשר הפלסטיני נותר כרוך ביחסי ישראל וירדן, כך שהדיבידנד המשמעותי של התהליך פורץ הדרך, שהובילו יצחק רבין ויאסר ערפאת, התקרר והלך ככל שהיחסים בין ישראל לפלסטינים עלו על שרטון. גם כיום אין לממלכה הירדנית עניין ויכולת להדק את יחסיה עם ישראל, כל עוד זו שולטת על מיליוני פלסטינים, בני עמם של כמחצית מתושביה-שלה.

כידוע, גם הסכסוך הישראלי-פלסטיני החל שנים רבות לפני שכבשה ישראל את הגדה המערבית ורצועת עזה. מאז התכנס בבאזל הקונגרס הציוני הראשון ב-1897 עלו שני העמים – החשים זיקה עמוקה לאותה חלקת ארץ ותובעים עליה את בעלותם – על מסלול התנגשות בלתי נמנע. זהו קונפליקט בין עם הקשור לארץ קשר עמוק, שנמשך אלפי שנים, ובין עם ילידי, שדורות ארוכים נטוע באדמותיה ומעולם לא חדל לראות בה את מולדתו. כך, בשונה מהסכסוך המתמשך בין ישראל למדינות ערב, במקרה זה, נדמה כאילו אכן מתקיים "משחק סכום אפס" בין שתי קבוצות הרואות באחיזתן במקום תנאי מרכזי לקיומן ולזהותן.

קונפליקט שכזה יוצר בהכרח שני נרטיבים מתנגשים, שמהם דומה שאיש מהמעורבים אינו יכול להימלט. כציוני, איני נמנה עם אלה הרואים בישראל ישות קולוניאלית אירופית טהורה, ואיני מקבל את ההשוואה בין הציונים ללבנים שהגיעו בשעתם לדרום אפריקה וביקשו לראות בה את מולדתם. ההיסטוריה היהודית בארץ ישראל עתיקה ועבותה, ונוכחות היהודים בה נמשכת זה מאות שנים. לא בכדי ריכזו הציונים את מאמציהם להקמת בית לאומי דווקא בציון. לא לחינם ראו המוני הפליטים שהגיעו לכאן לאחר השואה את המקום הזה כיחיד תחת השמש שבו יוכלו לבנות ולקיים את ביתם. אבל אין בכוחן של טענות אלה לבטל את התוקף והחוזק של הנרטיב שבו מחזיקים בני העם הפלסטיני, המזהים עצמם כבני הארץ המשלמים את מחיר חטאיהם של אחרים. היטיב לנסח זאת הסופר עמוס עוז, שאמר כי "הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא התנגשות טרגית בין צודקים לצודקים". גם אי אפשר עוד להתעלם מהעובדה שהקמת ישראל לוותה בפשעים שאותם ביצענו ועוולות שאותן אנו ממשיכים לגרום. גם בכך דייק עוז, שבהזדמנות אחרת כתב שישראל "נלחמת שתי מלחמות בעת ובעונה אחת: מלחמה צודקת מאין כמותה על זכותו של העם היהודי להיות עם חופשי בארצו, והשנייה היא מלחמת דיכוי, עוול ועושק".

הקביעה הנודעת בדבר "ארץ ללא עם לעם ללא ארץ" היתה נכונה, אם כן, רק בחציה: "עם ללא ארץ" אמנם היינו, אך מעולם לא התקיימה כאן "ארץ ללא עם". את האמת ההיסטורית הזאת, המוכחשת בשנים האחרונות, ידעה היטב ההנהגה הציונית עוד בזמן אמת. כך, למשל, אמר דוד בן-גוריון בישיבה שערכה הנהלת הסוכנות היהודית בימי המרד הערבי הגדול: "עלינו לראות את המצב לאמיתו. בחזית הביטחון אנו הנתקפים והמגינים. אולם בשטח הפוליטי אנו התוקפים והערבים מגינים על עצמם". מורכבות זו, הכורכת את ההיבט הביטחוני בזה הפוליטי, תקפה ביתר שאת גם כיום, כשיש מי שפועלים לטשטשה.

לא הדדי ולא במקרה

בשונה משני הסכסוכים שתוארו לעיל, הכיבוש הישראלי על הפלסטינים אינו עניין הדדי כלל ועיקר. כיבוש הוא מונח משפטי המתאר מצב שבו מדינה שולטת באופן זמני על שטח שאינו בריבונותה. אולם בעוד השיח הציבורי מתרכז לרוב ב"שטחים הכבושים", הרי שחשוב לא פחות לבחון את השלכותיו של מצב זה על האנשים החיים תחתיו. כך, בשטחים שכבשה ישראל ב-1967 חיים מיליוני אנשים תחת שלטון זר שהם לא בחרו בו, אינם מיוצגים בו והם נטולי זכות או יכולת להשפיע על מדיניותו. משטר זה, שבו הריבון הוא מפקד צבאי החולש על שלל היבטי החיים, הוא היפוכו הגמור של ממשל דמוקרטי, שבו העם הוא הריבון והאזרחים הם אלה שבוחרים ומרכיבים את שלטונם.

המשמעות של היות אדם נתין של משטר כיבוש אינה מסתכמת ברבדים ערטילאיים, אלא חודרת אל כל תחומי חייו כמעט ומתאפיינת בשלל אמצעיים דרקוניים וכוחניים: הפעלת אלימות וכוח, ענישה קולקטיבית, מעצרים מינהליים ללא משפט העשויים להימשך חודשים ושנים וכן הטלת מגבלות תנועה חריפות. כל אלה ועוד אינספור אמצעים ורבדים משפיעים מלידה ועד קבורה על חיי היום-יום של הפלסטינים, הנמצאים זה יותר מיובל שנים תחת שליטה ישראלית.

בשירותי כחייל בשטחים למדתי ממה מורכבת השליטה שלנו על מיליוני תושבים וכיצד היא עובדת: חבריי ואני התבקשנו לייצר "תחושת נרדפות" בקרב ה"אוכלוסייה המקומית", משימה שביצענו באמצעות הפגנת נוכחות ויצירת חיכוך תמידיים. בלילות נכנסנו אל בתים, מרביתם כאלה שנבחרו באופן שרירותי וללא צורך מבצעי, מלבד ההשפעה שיוצרת חדירה של חיילים חמושים אל המרחב הפרטי. עם הזמן למדתי שיותר מכל מבוסס הכיבוש על הטלת אימה ופחד על כל פלסטיני ופלסטיני, בלי הבחנה, דרך הפגנת ריבונות כוחנית באמצעות אלימות כבושה ומתפרצת. זו היא השגרה המבצעית וזו מטרתה – צריבת תודעת הנתינים והכנעתם.

אנו אלה השולטים באופן חד-צדדי ובכוח הזרוע על מיליוני אנשים נטולי זכויות. אין נימוק ביטחוני או צידוק קיומי לניהולו של משטר צבאי המשליט את רצונו על אוכלוסייה אזרחית כמצב של קבע. לא ה"סכסוך" הוא שהביא את ממשלות ישראל להשקיע תקציבי עתק במפעל התנחלויות עצום ממדים, אלא ההחלטה לשעבד לצרכינו את אדמות השכנים. אף מצב ביטחוני אינו מחייב אותנו לקבוע את תוכניות המתאר של יישובי שכנינו, לנהל עבורם את מרשם האוכלוסין ולשלוט בכל פן והיבט בחייהם. כך גם בנוגע לשליטה המוחלטת שתפסה ישראל על הכלכלה הפלסטינית כדי לוודא שהיא תהיה שוק שבוי לטובת שגשוג הכלכלה הישראלית, לניצול משאבי הטבע של האזור הכבוש, להשתלטות על אדמות חקלאיות ולשימוש בבעליהן כעובדי דחק של הבעלים החדשים – כל אלה ועוד הן בחירות הנגזרות ממדיניות אינטרסנטית ישראלית ולא גזירות גורל ביטחוניות.

בהתאם, אין הצדקה לציפייה הישראלית מהפלסטינים לנהל משא ומתן על עצם חירותם, על עצם יכולתם להיות עם חופשי בארצם. במצב הפוך, העם היהודי לא היה מוכן לקבל על עצמו הצדקה כזאת – ובדין. "רק אנשים חופשיים יכולים לנהל משא ומתן. אסירים אינם יכולים לחתום על חוזים", ענה נלסון מנדלה להצעת נשיא דרום אפריקה בשעתו, פיטר וילם בותה, וגזר על עצמו חמש שנות כליאה נוספות בטרם יצא לחופשי בתנאים שאיפשרו לו להוביל את עמו וארצו להשתחרר משלטון האפרטהייד. כאן כמו שם – רק אנשים חופשיים, השולטים בגורלם, יכולים לנהל משא ומתן על שלל נושאי הליבה של הסכסוך, כמו גבולות, פליטים והכרה בנרטיבים.

ההבחנה בין "סכסוך" ל"כיבוש" אינה, אם כן, פלפול סמנטי. מתיאור מצב מסוים כסכסוך מתמשך משתמעת הדדיות בין צדדים הנאבקים זה בזה ללא הכרעה (אם הכוחות לא היו שקולים, הסכסוך היה מוכרע זה מכבר). לעומתו, כיבוש הוא מצב שמתחיל רק אחרי שצד אחד הכריע את השני. זהו מפעל חד-צדדי שבו החזק מטיל בכוח את שליטתו על זה הכפוף למרותו. סכסוך אינו נמצא בשליטה מוחלטת של אף אחד מהצדדים — כל צד מנהל את הסכסוך לאור התנאים המשתנים — אך כיבוש נתון לשליטתו המלאה של הכובש. הכיבוש משקף את רצון הכובש ומדכא את רצון הנכבש, בעוד במצב של סכסוך הרצונות המנוגדים נאבקים זה בזה.

למעשה, הימין מנסה להעלים את הכיבוש מסדר היום הציבורי בישראל כאשר הוא מתאר אותו כחלק וככורח הנובעים מסכסוך רב-שנים שאין לישראל ולישראלים שליטה בו. אבל האמת היא שהכיבוש נתון לשליטה מוחלטת של ישראל; היא שבוחרת בו זה עשרות שנים ובידיה הבחירה לחדול ממנו.

הכול יחסי

הזיהוי השגוי בין המושגים סכסוך וכיבוש יכול לשמש מפתח לקריאה מחודשת של השיחות שניהלה ישראל עם הפלסטינים מאז 1993. אין זה אפוא עניין מוסרי גרידא, אלא כלי לניתוח כישלונם של סבבי המשא ומתן שהתקיימו בעבר, ודרך להעריך אם מפגש עתידי עשוי לעלות יפה. ההבחנה בין שני המושגים פותחת גם פתח למשא ומתן עתידי שונה בתכלית, המבוסס בין השאר על ההבנה כי הסכמתם של הפלסטינים לפתרון שתי המדינות היא מבחינתם כבר ויתור היסטורי על 78% מהארץ שהם רואים כמולדתם. ואמנם, גם אם משמעותה של חלוקה טריטוריאלית כזאת עשויה להיות סיומו של הכיבוש, עדיין אין בה מענה לשורשיו של הסכסוך ולכן היא גם לא תביא לקצו. רק לאחר שנקבל עיקרון זה נוכל להתחיל לדון ברצינות בשאר נושאי הליבה. עד שנפנים זאת, נמשיך להתרעם על דחיית הצעותיה של ישראל על ידי הפלסטינים ולהתפלא על כך שכל סבב משא ומתן המתחיל מנקודת מוצא דומה מגיע לאותו מבוי סתום.

דרך המבט הזה, אפשר לראות כי ההצעה הנדיבה לכאורה שהגישה ישראל בקמפ דייוויד לנסיגה מ-95% מהגדה סימנה עבור הפלסטינים דווקא את העובדה שהמקסימום שלו ישראל מוכנה להגיע הוא עסקה הכוללת את סיום הסכסוך תמורת "פחות ממדינה": המתווה שהציעה ישראל כלל לא רק את המשך שליטתה ב-5% מהגדה מבלי להיות נכונה לחילופי שטחים ביחס של אחד לאחד (קרי, שהמדינה הפלסטינית תתקיים על פחות מ-22% שנותרו ממולדתם), אלא גם ריבונות חסרה ופגומה על שאר השטח מאחר של"מדינה" הפלסטינית לא תהיה שליטה בשטחה האווירי, בשדותיה האלקטרומגנטיים, בגבולותיה ועוד. משא ומתן שכזה לא עסק בדרכים לשים קץ לסכסוך הישראלי-פלסטיני על הארץ, אלא בשאלות כמה אחוזים מהשטח הכבוש ייוותרו בידי ישראל ומה תהיה רמת השליטה שלה על החלק שבו עתידה לקום המדינה הפלסטינית.

עמדה כזאת מניחה בטעות שתמורת פחות מסיום הכיבוש הישראלי על הפלסטינים אפשר להגיע לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני על ארץ ישראל. בכך ישראל כמו מבטלת את הוויתור ההיסטורי שעשה אש"ף ב-1988, כשהכריז על נכונותו לחלוקת הארץ על בסיס 78%-22% מהארץ ההיסטורית, ופוטרת בקלות ראש את יוזמת הליגה הערבית – הצעת פשרה דרמטית, שמאז 2002 הקפידה הליגה לשוב ולאשרר בכל שנה. ההצעות הישראליות מכוונות תמיד לא לעסקה הנעשית בין שווים, אלא לתביעה מהפלסטינים שיחתמו על כתב כניעתם. אין פלא שהם מסרבים לכך.

מההבחנה בין הסכסוך שהחל שנים רבות לפני 1967 ובין הכיבוש הצבאי, על שלילת זכויות האזרח הטמונה בו, נגזרת גם שאלת האחריות. בעוד האחריות להביא קץ לסכסוך מוטלת עלינו ועל שכנינו – הפלסטינים בפרט והערבים בכלל – גם יחד, הרי החובה לסיים את הכיבוש מונחת על כתפיה של ישראל בלבד. מהכרה בכך לא נגזר בהכרח שסיום הכיבוש צריך או יכול להיות מושג במנותק משאלת הסכסוך. כן נגזר ממנה שאסור כי משא ומתן עתידי יתרכז בשאלה אם הכיבוש יסתיים אלא עליו להתמקד בדרכים להביא לקצו. כך, למשל, יש לברך על הסכמת הפלסטינים שלא להתעקש על השבת כל סנטימטר מתוך אותם 22% מהארץ שנותרו למדינתם, אלא לקבל את עיקרון חילופי השטחים ביחס של אחד לאחד. גמישות שכזאת, הנובעת מרצון כן של הצדדים להגיע לפתרון שיתאם את דרישות המינימום של שניהם, עשויה להקל גם עליהם לגבש הבנות כיצד סיום הכיבוש יוביל בעתיד גם לקץ הסכסוך.  

תהליך פיוס אמיתי, שמטרתו הכנה היא להביא לקץ הסכסוך, צריך ויכול לנבוע רק מהצהרה ישראלית בדבר נכונותה של מדינת ישראל לסגת מהשטחים שכבשה ב-1967. את העיקרון הזה אפשר לממש גם לפני תחילתו של תהליך משא ומתן – באמצעות שורת צעדים ופעולות, שניתנת לביצוע בכל רגע נתון ויכולה לצמצם את הכיבוש עד לסיומו.

צעד ועוד צעד

ב-2015, חודשים ספורים לאחר שהרכיב את ממשלתו החדשה, התארח בנימין נתניהו בוועדת חוץ וביטחון של הכנסת. "שואלים אותי אם לעד נחיה על חרבנו – כן", אמר והוסיף: "בעת הזו צריך לשלוט על כל השטח בטווח הנראה לעין". תפיסה זו משמשת בשנים האחרונות את הימין בדרך כפולה – הן כמעטה ביטחוני, המכסה על מדיניות ההתנחלות שהוא מקדם, והן ככלי לניגוח מחנה השמאל. אנשי הימין הם שמדגישים לרוב שהסכסוך לא החל ב-1967, ולאחר ששיכנעו את הציבור הישראלי שאי אפשר לפתור את הסכסוך, הם מגיעים למסקנה שאין טעם וערך בנסיגה ושנגזר על ישראל להמשיך לשלוט על השטחים. לעומתם, השמאל מוצא את עצמו פעמים רבות מגמגם, או חמור מכך – מצייר תמונה שגויה ובלתי אמינה, כאילו הסכסוך נבע מכיבושי 1967 ונסיגה מהשטחים שנכבשו תפתור כבמטה קסם את שאר סוגיות היסוד.

אל מול גישה זו אני מבקש להציג שתי טענות: האחת, מדיניותו האמיתית של הימין היא להמשיך ולנהל את הכיבוש באמצעות שימוש במסך העשן של "ניהול הסכסוך" – כך רק מעמיקים את הכיבוש ומרחיקים את היכולת לפתור את הסכסוך; השנייה, על מחנה השמאל להדגיש דווקא את ההבחנה בין הסכסוך לכיבוש, ולמקד בעת הנוכחית את מאמציו לצמצום הכיבוש עד לסיומו המוחלט. דווקא דחיית הקישור המלאכותי שנוצר בין הסכסוך לכיבוש תאפשר לנו לפעול בנחישות כבר עכשיו לסיומו של הכיבוש וליצירת תנאים עתידיים לפתרון הסכסוך בכללותו. מהלך דומה נעשה למשל בצפון אירלנד, שם הסכימו הצדדים "להוציא את הרובים מהפוליטיקה" עוד לפני שהגיעו לפתרון מוסכם של סכסוך סבוך ועמוק לא פחות מזה הישראלי-פלסטיני. בהתאמה, על המחנה שלנו להכריז היום בגלוי שאמנם אי אפשר לפתור את הסכסוך ללא סיום הכיבוש, אבל אפשר וצריך לסיים את הכיבוש גם ללא הגעה לפתרון מלא של הסכסוך. כפי שהוכח בעשורים האחרונים, ללא מאמץ התנגדות משמעותי, הכיבוש ילך ויעמיק. הגישה המאמינה שישראל תוכל להבטיח את ביטחונה באמצעות דיכוי קבוע של מיליוני אנשים אינה עומדת במבחן ההיסטוריה – מדיניות שכזאת לא שימשה מתכון ליציבות ושקט במקומות אחרים בעולם והיא לא תעבוד גם כאן. כיום, כאשר האוכלוסייה הפלסטינית גדלה בהתמדה בעוד שטח המחיה המותר לה רק מצטמצם והולך, תפיסה כזאת אינה אלא הזמנה לחיכוך שדינו להתפוצץ.

המאמינים בזכותם של עמים להגדרה עצמית – זכות שבשמה דרשנו מדינה לעצמנו – רואים בפתרון שתי המדינות את הדרך המציאותית ביותר שתאפשר לשני העמים לממש זכות זו ולנהל על פי ראות עיניהם את חייהם הציבוריים והפרטיים. אמנם, רק משא ומתן אמיתי בין ממשלת ישראל לנציגי הפלסטינים יכול להביא לסוף חד-משמעי של הכיבוש, ועלינו לפעול כדי לחזור לשלטון וליזום משא ומתן כזה, אולם, כאמור, אפשר וצריך כבר עכשיו לפעול לצמצום הכיבוש. ישנם צעדים רבים, שיכולים לעצור התפתחויות עכשוויות מסוכנות או לקדם את ישראל באופן ישיר (גם אם הדרגתי) לעבר הגעה ליעד שתי המדינות באמצעות שינוי מהיסוד של התשתיות הקיימות של מדיניות הכיבוש, ואת אותם צעדים אפשר לבצע כבר עכשיו, מבלי לפגוע במאום בביטחון ישראל ואזרחיה. הצעדים המובאים כאן נבחרו לא רק בשל חשיבותם, אלא גם מכיוון שהם משלימים נקודות מבט חסרות בציבור הישראלי על משמעות הכיבוש והשלכותיו.

1. פתרון בעיית הדיור של הציבור החרדי בתוך תחומי הקו הירוק: יותר ממחצית הגידול במספר המתנחלים מאז החל תהליך אוסלו נבע מפיתוחן של ההתנחלויות החרדיות. כיום ציבור זה הוא כ-40% מאוכלוסיית המתנחלים בגדה ובמזרח ירושלים. נתון זה אינו מקרי ולא נולד יש מאין. לרשותה של ישראל – בשונה למשל מסין, שדחפה למעברם של מיליונים מאוכלוסייתה אל שטחי טיבט המסופחת – לא עומד מאגר בלתי נדלה של אזרחים יהודים שהיא יכולה להעבירם לשטחים שתחת שליטתה. ממשלות ישראל, שביקשו לקדם את מפעל ההתנחלויות אך נוכחו לדעת כי אזרחי ישראל אינם נוהרים אל גבעות הגדה, עשו שימוש ציני במצוקת הדיור של הציבור החרדי והקצו לו אדמות אלה לטובת הקמת התנחלויות ענק, דוגמת ביתר עלית. כך ענתה ישראל בו זמנית הן על המחסור במתנחלים חדשים והן על מצוקת הדיור של האוכלוסייה החרדית, שחצתה את הקו הירוק לא מטעמים אידיאולוגיים אלא בשל צרכים סוציו-אקונומיים, ובראשם הרצון לחיות בקהילות הומוגניות בעלות מופחתת.

לימים, ראשי המתנחלים הבינו כי רבבות חרדים המתגוררים בעיקר בערים הצמודות לקו הירוק דוגמת מודיעין עלית וביתר עלית (כ-20% מאוכלוסיית המתנחלים כולה וכמחצית מהמתנחלים החרדים חיים בשתיהן), אינם משנים את המפה באופן שימנע חלוקה עתידית של הארץ. כך הוחלט לקדם במרץ הקמת התנחלויות חרדיות בעומק הגדה, ובראשן תל ציון מזרחית לרמאללה ואגן האיילות מערבית לה. הקהילות החרדיות זכאיות וראויות לפתרונות דיור שיענו על צרכיהן, אולם את אלה יש ואפשר לספק באמצעות בניית יישובים חרדיים בתוך גבולותיה הריבוניים של ישראל. פעולה כזאת תחזק שותפות עתידית בין השמאל לחרדים ובו זמנית תמנע את ההנשמה המלאכותית שלה זוכות ההתנחלויות הודות לחרדים.

2. סיום המדיניות של "הפרד ומשול": אחד מכלי השליטה העקביים והאפקטיביים ביותר שישראל נוקטת הוא ביתור המרחב הפלסטיני לתתי-שטחים ויצירת הפרדה במעמד ובזכויות המוענקים לתושבי חלקיו השונים. דוגמאות מרכזיות לשיטה זו במשך השנים הן סיפוח מזרח ירושלים וניתוקה משאר הגדה המערבית; ניתוקן של הגדה המערבית ורצועת עזה זו מזו; שליטה על מרשם האוכלוסין, ובאמצעותו יצירת הפרדה בין תושבי הגדה לרצועה; ומיקום התנחלויות כטריז המפריד בין ערי הגדה, מה שעיצב גם את חלוקתה ה"זמנית" לאזורי B, A ו-C – כאשר שני הראשונים אינם אלא איים מבודדים בתוך ים של שליטה ישראלית מלאה. כפי שניסח זאת מתתיהו דרובלס, ששימש בשלהי שנות ה-70 כראש החטיבה להתיישבות של ההסתדרות הציונית העולמית, מטרת הפעולה האחרונה היתה "ליישב את השטחים שבין ריכוזי אוכלוסיית המיעוטים וסביבם כאחד במגמה להקטין עד למינימום את הסכנה של התפתחות מדינה ערבית נוספת בשטחים אלה. שכן בהיותה מנותקת על ידי יישובים יהודיים, יהיה קשה לאוכלוסיית המיעוטים ליצור איחוד ורצף טריטוריאלי ומדיני".

הִנדוס המרחב וההבחנה בין תושביו נועדו, אם כן, להעמיק ולחזק את שליטתה של ישראל הן על האזור הכבוש והן על תושביו. כמענה לכך, הצעת הפעולה הבאה שתוצג מתמקדת בסטטוס של השטח וזו שאחריה בסטטוס של תושביו.

א. העברת המרחב הכפרי בגדה לשליטה אזרחית פלסטינית (משטחי C ל-B): העובדה שיותר מ-60% משטחי הגדה (שטחי C) נמצאים בשליטה ישראלית על התחומים האזרחיים, כולל תכנון היישובים, מונעת כיום מפלסטינים רבים לחיות על אדמתם ולעבדה, גורעת מהרשות הפלסטינית את האפשרות לייצר הכנסות בסכום שהוערך על ידי הבנק העולמי בכ-3.4 מיליארד דולר בשנה ומקעקעת עבור המדינה העתידית את אפשרות פיתוחה של עתודת השטח המרכזית שנותרה בגדה.

בקעת הירדן, כדוגמה בולטת, היא עתודת בנייה מרכזית והכרחית עבור המדינה הפלסטינית העתידית. כיום, ישראל מונעת בנייה פלסטינית באזור רחב ידיים זה ואף מקשה על חייהן של קהילות המתגוררות בו. במקביל, היא מסייעת במעשה ובמחדל להתפשטותם של התנחלויות ומאחזים שמטרתם להעמיק את שליטת ישראל על השטח. העברת המרחב הכפרי לאחריותה התכנונית והאזרחית המלאה של הרשות הפלסטינית תאפשר את חיבורן של ח'ירבות פלסטיניות קיימות לתשתיות מים, ביוב וחשמל, כמו גם את הקמתו של יישוב עירוני חדש. חשיבותו המעשית של צעד שכזה תתחרה רק במשמעות הסמלית שעשויה להיות לו.

ב. העברת רישום האוכלוסין הפלסטיני מהמינהל האזרחי לידי הרשות הפלסטינית: קשה למצוא דוגמה בוטה יותר לשליטת ישראל על תחומי החיים השונים של תושבי השטחים מאשר ניהולו של מרשם האוכלוסין על ידי המינהל האזרחי. מאתגר לא פחות למצוא את הצידוק הביטחוני לכך שישראל נוטלת לידיה את הזכות לקבוע באיזה יישוב ואזור יירשמו כל תושב ותושבת. שותף בכיר לתפיסה כי לא קיימת הצדקה לצעד כזה היה רבין, שחתם על העברת סמכויות הרישום לידי הרשות הפלסטינית, אולם לאחר הירצחו גם ההתחייבות הזאת, כמו אחרות, לא כובדה. סירובה של ישראל לעדכן את כתובת מגוריו של מאן דהוא גורם לפיצולן של משפחות ולסכנת גירוש מתמדת המרחפת מעל ראשיהם של תושבי רצועת עזה שנישאו לבני או בנות זוג מהגדה המערבית. העברת משימה אזרחית-ביורוקרטית זו לידי הרשות הפלסטינית תאפשר לנהל רישומים אלה בדרך עניינית יותר, התואמת את המציאות בשטח ואת צורכי התושבים והיישובים השונים. היא גם תתקן את העיוות הקיים ותיצור מציאות שבה יישאו הרשויות הפלסטיניות באחריות על רישום תושבי המדינה העתידית ואילו ישראל תסתפק ברישום אזרחיה שלה.

3. ביטול האיסור על פעילות מוסדות פלסטיניים במזרח ירושלים, בירתה העתידית של המדינה הפלסטינית: עוד לפני הסכמי אוסלו פעלו במזרח ירושלים עשרות מוסדות פלסטיניים מסוגים שונים, בידיעתה של ישראל, שאיפשרה זאת. אחד המרכזיים שבם היה האוריינט האוס, שכבר מימיו של יצחק שמיר כראש ממשלה בשנות ה-80 שימש כמרכז הדיפלומטי הפלסטיני. פעילותו של המרכז כמין משרד חוץ פלסטיני התעצמה מאוד בשנות כהונתו של רבין, אז אירח המקום עשרות רבות של פגישות דיפלומטיות של נציגי הפלסטינים עם משלחות זרות בכל הדרגים, כשבחזיתו התנפנף הדגל הפלסטיני ועל שעריו שמרו אנשי אבטחה פלסטינים. משרד זה, שהשפעתו פחתה עם השנים, נסגר על ידי ממשלתו של אריאל שרון ב-2002. 

האוריינט האוס, והתיאטרון הלאומי אל-חכוואתי הסמוך לו, הם רק שניים משורה ארוכה של מוסדות ומשרדים פלסטיניים, ייצוגיים וביורוקרטים כאחד, שפעלו במזרח ירושלים ושירתו את תושביה ואת בני עמם. כיום, ישראל מנסה לעשות דה-פלסטיניזציה לעיר ולתושביה, מתוך ידיעה ברורה כי ללא הקמת בירה פלסטינית במזרח ירושלים – פתרון שתי המדינות לא יושג לעולם. התרת פתיחתם מחדש של המוסדות הלאומיים הפלסטיניים, שפעלו בתקופת ממשלת רבין, תהיה חלק מההכרה בזכויותיהם הלאומיות של כ-40% מתושבי ירושלים ותצמצם את מדיניות ההִנדוס הדמוגרפי של המרחב ואת הפגיעה בלכידות הפלסטינית.

להתחיל מהסוף

מראשית ימיה התיימרה התנועה הציונית לבסס את המהפכה האדירה שהיא קידמה על עמדה מוסרית אוניברסלית. מתוך הכרה בצדקת תביעתה להגדרה עצמית, זכתה ההחלטה על הקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל לתמיכה גורפת של אומות העולם. מגילת העצמאות, מסמך היסוד של המדינה הצעירה, ביטא את שאיפתה להתקבל במרחב ולחיות בו בשלום ובשכנות טובה. התנהלותן של ממשלות ישראל בעשורים האחרונים עימעמה בעיני רבים את זוהרה של מהפכה זו, אולם ערכים אלה לא נעלמו. למעשה, הם היו ונותרו התשתית הרעיונית של מחנה השמאל הציוני.

אל הבסיס הזה עלינו לשוב כעת ולתרגמו למעשים ופעולות. ייתכן שכיום, לאחר יותר מ-100 שנות סכסוך מדמם ועשורים של פעולות הדדיות שרק העמיקו את חוסר האמון בין הצדדים, התנאים אינם בשלים להגשמת החזון במלואו ולהגעה לפתרונם המושלם של הסכסוכים בינינו ובין שכנינו. אולם בהתאם לרוח המשנה, עלינו לזכור כי "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה". ההבחנה בין הסכסוך לכיבוש – שני מושגים נפרדים ושונים שביניהם נוצרה חפיפה מלאכותית וממלכדת – מחייבת נקיטת מהלכים פוליטיים מיידיים ויישומיים. כבר עכשיו אפשר וצריך להביא את מפעל הכיבוש – על השלכותיו הרות הגורל – לסופו. מכאן יש להתחיל.

על יהודה שאול

יהודה שאול הוא ממקימי "שוברים שתיקה" (2004) והיה חבר בהנהלת הארגון עד 2019.