ב־13 ביולי 1992 הציג יצחק רבין בכנסת את ממשלתו החדשה. את הנאום החגיגי בחר לפתוח במלים הבאות: "אדוני היושב ראש, חברי הכנסת, אכן יש חילוקי דעות משמעותיים בין סדרי העדיפויות הלאומיות של הליכוד לבין אלה המוצעים על ידנו בקווי היסוד… הנושא הראשון קשור בשלום ובביטחון". 27 שנים אחר כך, בתחילת 2019, בני גנץ – גם הוא רמטכ"ל לשעבר, גם הוא יו"ר של רשימת מרכז־שמאל גדולה – נשא נאום שבו פרש את משנתו הביטחונית. "זה לא סוד שראש הממשלה נתניהו הוא היריב הפוליטי שלי", אמר גנץ, "אך בבקשה אל תטעו, אנחנו שני בנים מסורים של אותה האומה. כשביטחון ישראל תחת איום אין הבדל בינינו. בנושא הקריטי הזה אין ימין ושמאל – אין אופוזיציה וקואליציה". בעוד שרבין הקדיש נאום שלם לסקירה שיטתית של ההבדלים בינו לבין יריביו הפוליטיים, גנץ עשה כל שביכולתו כדי לשכנע את שומעיו שמבחינת תפיסת עולמו המדינית־ביטחונית אין הבדל בינו לבין הימין. בעוד שרבין דיבר על תפיסתו האסטרטגית בסמכותיות בלתי מתנצלת של מצביא מנוסה, גנץ הקפיד להדגיש שהוא אמנם מתמודד נגד נתניהו, אך גם הוא "בן מסור", בשר מבשרו של עם ישראל, כאילו קיימת איזושהי סתירה בין הדברים.

ההבדל הדרמטי בין שני הנאומים מבטא שני תהליכים שחלו במערכת הפוליטית בישראל ב־20 השנים האחרונות. מצד אחד, נסיגה של מחנה המרכז־שמאל מהוויכוח המדיני־ביטחוני ואימוץ תפיסת העולם הביטחונית של הימין. מצד שני, עליית הימין הפופוליסטי האנטי ליברלי שפועל לפירוק המוסדות הדמוקרטיים ומבצע הבחנה בין ישראלים "אמיתיים" – תומכי ימין – לבין ישראלים "לא אמיתיים", תומכי מרכז ושמאל. הנאום של גנץ, והתפיסה הפוליטית העומדת בבסיסו, הם ביטוי של שני תהליכים אלה. בגלל הכניעה בפני תפיסת העולם הימנית, מועמד לראשות הממשלה – שרוב מכריע של מצביעיו תומכים בפתרון שתי המדינות – מתאמץ כל כך לטשטש את ההבדלים האידאולוגיים בינו לבין יריבו הפוליטי. בגלל מסע הדה־לגיטימציה שהימין הפופוליסטי מנהל נגד יריביו הפוליטיים, מועמד לראשות הממשלה – שכיהן כרמטכ"ל ה־20 של צה"ל – מוצא לנכון להזכיר לקהל שלו שהוא אמנם לא ימני, אך גם הוא חלק מעם ישראל. 

גנץ, כמובן, לא לבד. מאז הפרישה של אהוד אולמרט מהחיים הפוליטיים, ולמעט ציפי לבני, כל מנהיגי המרכז־שמאל ויתרו על עקרונות היסוד שהדריכו במשך שנים את מפלגותיהם ויישרו קו עם המשנה המדינית־ביטחונית של הימין. העובדה שהאחדה אידאולוגית זו ועליית הפופוליזם התרחשו במקביל אינה מקרית. הסוגייה המדינית־בטחונית היא נושא הליבה של הפוליטיקה בישראל. כשמחנה פוליטי שלם מוותר על עיסוק בנושא המגדיר מערכת פוליטית כלשהי, התחרות הפוליטית סביב אותו נושא נעלמת. המערכת הופכת לאחידה מבחינה אידיאולוגית: צד אחד מקבל את הנחות היסוד של הצד השני. בהיעדר תחרות רעיונית, נפתח בפני הימין הפופוליסטי מרחב פעולה המאפשר לו להכתיב את הוויכוח הפוליטי כולו. בניגוד לסברה הרווחת, שלפיה מפלגות המרכז עומדות בחזית ההתנגדות לעליית הימין הקיצוני בארץ, אנו סבורים כי האופן שבו פעלו מפלגות אלה בעשור האחרון תרם משמעותית לשגשוג האלקטורלי והרעיוני של אותם כוחות המסכנים כיום את הדמוקרטיה הישראלית. 

התנגשות של סיפורים

תחרות פוליטית היא נשמת אפה של המערכת הדמוקרטית. התפקוד התקין של השיטה נשען על ההנחה שבתוך המערכת פועלים כמה כוחות המתחרים אחד בשני על אמון הציבור: כל כוח פוליטי מספק פרשנות משלו למציאות, ומציע פתרונות לבעיות המטרידות את האלקטורט. התחרות המתמדת אמורה להבטיח כי המערכת הפוליטית לא תוכל להתעלם לאורך זמן מבעיות שהאזרחים פוגשים בחיי היומיום שלהם: מי שלא יענה לרחשי הציבור, יוחלף. בנוסף, המנגנון התחרותי אמור לסייע לנו כחברה לקבל החלטות טובות יותר ולפתח רעיונות טובים יותר. המפלגות השונות מאתגרות זו את זו וחושפות כשלים בתפיסת העולם אחת של השנייה – וכך משפרות את הצעות המדיניות שמונחות בפני האזרחים, ומאפשרות להם בחירה אמיתית בין כמה אלטרנטיבות. תחרות פוליטית מגיעה אמנם לשיאה בזמן בחירות, אבל היא מתקיימת גם בין מערכת בחירות אחת לשנייה במאבק המתמשך על דעת הקהל. מאבק זה כולל גם הצגה של פתרונות לבעיות קונקרטיות, אבל גם תיווך של המציאות באמצעות ניסוח של סיפורים פוליטיים. 

אבל מה קורה במדינות דמוקרטיות כשהמרחק בין העמדות של המחנות השונים מצטמצם מאוד ואפילו נעלם? במצב כזה נוצרת מה שאנו מכנים "מערכת מונו־אידיאולוגית" – דהיינו, מערכת אלקטורלית שבה כל השחקנים המרכזיים דומים אלה לאלה מבחינת הפרשנות שהם מעניקים למציאות, הצעות המדיניות שנובעות מאותה פרשנות והבסיס הערכי שעליו נשענות הצעות אלו. המפלגות היריבות מפסיקות להתווכח על נושאים חשובים בסדר היום הלאומי, וטוענות – במוצהר או במובלע – שיש רק דרך אחת להתמודד עם האתגרים הניצבים בפני האומה. 

להיעדר תחרות פוליטית משמעותית יש השלכות חמורות. נושאים שלא מתקיימת לגביהם תחרות לאורך זמן סופם לעבור דה־פוליטיזציה – כלומר, החרגה מהשדה הפוליטי, המרחב שבו בני האדם נוטלים את גורלם בידיהם ומחוללים שינויים חברתיים. כך, למשל, אם אף מפלגה במערכת הפוליטית לא תעסוק במצב השירותים הציבוריים, אזרחים רבים יתחילו להאמין כי מדובר בבעיה שאי אפשר לפתור. הם אולי ימשיכו לסבול מהתורים הארוכים לקבלת טיפול רפואי, אך בהיעדר כוחות פוליטיים המספקים להם סיפור ברור לגבי מקור הבעיה והדרך לפתרונה, רבים ילמדו לקבל אותה כאחת מעובדות החיים, ימשכו בכתפיהם ויאמרו: "ככה זה". ללא התנגשות חוזרת ונשנית בין תפיסות עולם מנוגדות במרכז הזירה הפוליטית, בעיות קולקטיביות מאבדות בהדרגה את אופיין הארצי והופכות לעובדות מוגמרות שאין עליהן עוררין – אסונות טבע שמניעתם נמצאת מחוץ להישג ידם של בני האדם.

אחת הדוגמאות המובהקות לתהליך כזה של האחדה אידאולוגית התרחשה בשנות ה־80 וה־90, כשמפלגות שמאל רבות ברחבי העולם קיבלו עליהן את עיקרי האידאולוגיה הניאו־ליברלית של הימין. הזרם הפוליטי החדש שנוצר כתוצאה מטשטוש העמדות זכה לכינוי "הדרך השלישית" וזוהה עם מנהיגים צעירים וכריזמטיים כמו ביל קלינטון, טוני בלייר וגרהרד שרדר, שביקשו להמציא מחדש את המפלגות הוותיקות שבראשן עמדו. שמו של הזרם מרמז על גילוי של נוסחת פלא שמצליחה לשלב בין החדשנות והיעילות של הקפיטליזם לבין הרגישות החברתית של הסוציאליזם. בפועל, המדיניות שמפלגות "הדרך השלישית" יישמו לא הייתה בגדר כיוונון עדין של המצפן האידיאולוגי לעבר המרכז, אלא תפנית חדה ומיוחצנת היטב ימינה. 

מרגע שהשמאל ויתר על הצבת חלופה, נותרה על המגרש רק דרך אחת לגשת לבעיות כלכליות־חברתיות – זו של הימין – הכוללת הפרטה, קיצוצים, החלשת העבודה המאורגנת וחשיפה של יותר ויותר תחומי חיים לכוחות השוק. משטר המס, כללי הרגולציה, חוקי העבודה, המדיניות המוניטרית ואפילו גודל תקציב המדינה – כל אלה הוכתבו מעתה בידי "כוחות השוק". וכך, עם השנים, הידלדלו ארגז הכלים ואוצר המלים שעמדו לרשות נבחרי הציבור בבואם לטפל בבעיות שהוסיפו להטריד את האזרחים. פוליטיקאים מימין ומשמאל נדמו כל כך אלה לאלה עד שהיה קשה להבחין ביניהם, ותחומי מדיניות שניצבו בעבר בלב הוויכוח הציבורי – כמו אי־שוויון כלכלי או זכויות עובדים – הוגלו אל מחוץ לגבולות הפוליטיקה. 

את העמדה החדשה והפסיבית של המרכז־שמאל היטיב לבטא ראש ממשלת בריטניה, טוני בלייר, שאמר ב־2005: "יש מי שטוען שאנחנו צריכים לעצור ולדון בגלובליזציה. אפשר באותה מידה לדון בשאלה האם זה בסדר שהסתיו מגיע אחרי הקיץ". אין פלא, לכן, שכשמרגרט תאצ'ר נשאלה באותה תקופה מה היה ההישג הגדול ביותר בקריירה שלה, היא השיבה "טוני בלייר", והסבירה: "אילצנו את יריבינו הפוליטיים לשנות את דעתם".

השלום ושברו

גם בישראל התרחשה בעשורים האחרונים האחדה אידאולוגית, אלא שבארץ התהליך היה כפול. באמצע שנות ה־80, על רקע משבר האינפלציה ותוכנית הייצוב, החל טשטוש ההבדלים הכלכליים בין השמאל לימין. בתחילת שנות האלפיים חלה האחדה גם בתחום המדיני־ביטחוני. כמו מעבר לים, גם בארץ היה זה תהליך א־סימטרי: לא התלכדות של ימין ושמאל במרכז המפה הפוליטית, אלא גלישה עקבית של השמאל ימינה. 

הטרנספורמציה המדינית־ביטחונית של המרכז־שמאל כללה מעבר בין שלוש פרדיגמות: "שלום עכשיו", "שלום אחר כך" ו"שלום אף פעם". 

הפרדיגמה הראשונה – "שלום עכשיו" – הגיעה לשיאה בשנות ה־90, במהלך הכהונה השנייה של יצחק רבין כראש ממשלה, והגיעה לקצה עם פרוץ האינתיפאדה השנייה בשנת 2000. תפיסה זו נשענת על שלושה עקרונות. ראשית, הסכמים מדיניים הם הדרך היעילה ביותר לחזק את ביטחונם של אזרחי ישראל בטווח הארוך. הם יוצרים מחויבות ארוכת טווח בין כל הצדדים השותפים להסכם; הם מכוננים מנגנונים בינלאומיים שמבטיחים את השמירה על ההסכמים; הם מקטינים את המוטיבציה והיכולת של ארגוני טרור לפעול נגד ישראל מתוך המדינות החתומות; הם מאפשרים לצה"ל להגן על גבולות המדינה בצורה אפקטיבית יותר; ומעל לכל – הם מונעים מלחמה והרוגים מיותרים. שנית, כדי להפיק מהסדרים מדיניים את מירב התועלת הביטחונית, ישראל צריכה לשאוף לחתום על הסכמי שלום עם כל אחת משכנותיה. שלישית, ההתנחלויות אינן תורמות לביטחון הלאומי – ולמעשה, מסכנות את עתיד המדינה. לפי השקפה זו, תכליתם של הסדרים מדיניים היא בראש ובראשונה ביטחונית – ורק לאחר מכן מוסרית. תפיסה אסטרטגית זו רחוקה שנות אור מהדימוי הרווח כיום של הסכמים מדיניים כשאיפה אוטופיסטית ופציפיסטית. 

חילופי פרדגימות מתרחשים בעתות משבר, כשתיאוריה קיימת מאבדת את יכולתה להסביר או לשנות את המציאות ויוצאת מכלל שימוש. התיאוריה הכלכלית הקיינסיאנית איבדה מכוחה בשנות ה־70, כשנדמה היה שאין ביכולתה להתמודד עם המשבר הכלכלי העולמי – והוחלפה תוך שנים ספורות על ידי הניאו־ליברליזם. פרדיגמת "שלום עכשיו" קרסה עם כישלון ועידת קמפ דיוויד בשנת 2000. מיד עם תום הפסגה התגבש בישראל קונצנזוס שלפיו "אין פרטנר" בצד הפלסטיני. מה שהחל כביקורת של ראש הממשלה דאז אהוד ברק כלפי יו"ר הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת, הפך במרוצת השנים לאקסיומה על זמנית בלתי מעורערת. זמן קצר לאחר מכן פרצה האינתיפאדה השנייה. כך התנפצה לרסיסים האופטימיות של עידן אוסלו – ואיתה פרדיגמת "שלום עכשיו". 

כעבור שנתיים נולדה פרדיגמת "שלום אחר כך". בדומה לקודמתה, גם הפרדיגמה הזו התבססה על הדאגה מפני הסכנה הטמונה בהמשך השליטה בשטחים. על־פי המחזיקים בה, האינטרס האסטרטגי העליון של ישראל הוא היערכות מחדש – צבאית ואזרחית – מאחורי הקו הירוק באופן שיבטיח את הרוב היהודי במדינה. אבל בניגוד לפרדיגמת "שלום עכשיו", תפיסה זו גורסת כי בתנאים הנוכחיים תפנית מדינית יכולה להתממש רק באמצעות מהלך חד־צדדי ביוזמה הישראלית; חתימה על הסכם תצטרך להידחות לעתיד, לכשיופיע הפרטנר הפלסטיני המיוחל.

הנציג הבולט ביותר של הפרדיגמה היה, כמובן, אריאל שרון. לתדהמת העולם כולו, מי שנחשב במשך עשרות שנים לאחד מאבות מפעל ההתנחלויות ניצח בקיץ 2005 על הנסיגה הישראלית מרצועת עזה. זמן קצר אחרי ביצוע ההתנתקות שרון אף פרש מהליכוד והקים מפלגת מרכז חדשה בשם "קדימה", שהפכה אותו למנהיג בפועל של מחנה המרכז־שמאל. יורשו, אהוד אולמרט, נבחר לראשות הממשלה על בסיס התחייבותו להרחיב את תוכנית ההתנתקות גם לגדה המערבית. ב־2007 אולמרט אף חזר לשולחן המשא ומתן עם הפלסטינים. 

ההתפטרות של אולמרט וחזרתו של נתניהו לשלטון סתמו את הגולל על פרדיגמת "שלום אחר כך". בתום עשור של שפיכות דמים ושני סבבי משא ומתן כושלים, מחנה המרכז־שמאל נקלע למשבר עמוק – מצב שהימין מיהר לנצל. חברי כנסת, ארגוני מתנחלים ותנועות שטח של הימין החדש פתחו במאמץ משותף לקעקוע האמינות הביטחונית של יריביהם הפוליטיים. באמצעות שורה של קמפיינים ארסיים ואפקטיביים להפליא הם הצליחו לתייג כל עמדה שחורגת מהפרדיגמה הימנית כאנטי ישראלית ואנטי ציונית. מסע הדה־לגיטימציה הזה החל אמנם מארגוני זכויות האדם, אבל התקדם עד מהרה גם אל לב המיינסטרים הישראלי והקיף גם את מפלגות השמאל והמרכז.

המרכז־שמאל נקלע לשיתוק עמוק, שאיפשר ליריביו לעצב מחדש את התפיסה הביטחונית של הציבור. כך, לדוגמה, הימין הצליח לנסח באין מפריע את הנרטיב המקובל עד היום לגבי ההתנתקות. על־פי נרטיב זה, ההתנתקות קרתה באשמת השמאל (במציאות: המהלך נהגה, תוכנן ובוצע על ידי ממשלת ימין), הייתה אסון ביטחוני (במציאות: למרות כל פגמיה, הנסיגה הביאה לירידה חדה במספר הישראלים שנהרגו כתוצאה מאלימות שמקורה ברצועה) ובגללה החל ירי הרקטות על ישראל שנמשך עד היום (במציאות: הירי החל ב־2001, ארבע שנים לפני הנסיגה). מעבר לכך, ההתנתקות הפכה לדוגמה הפרדיגמטית בוויכוח הציבורי לכישלון התפיסה המדינית־ביטחונית של המרכז־שמאל: כל פיסת קרקע שניתן לפלסטינים – הזהירו דוברי הימין – תנוצל לירי על ישראל. 

מהנהגה לניהול

בשנים שלאחר פרישת אולמרט תהליך ההאחדה האידאולוגית הגיע לשיאו, כשמחנה המרכז־שמאל, על רכיביו השונים, נסוג מהוויכוח המדיני־ביטחוני. מרצ המשיכה אמנם לעסוק בסכסוך, אבל עשתה זאת רק מהזווית המשפטית־מוסרית של הפרת זכויות האדם בשטחים. מפלגת העבודה ניסתה להמציא את עצמה מחדש כמפלגה חברתית־כלכלית, וכשהמציאות אילצה אותה להביע עמדה לגבי הסכסוך, עשתה זאת כחיקוי חיוור – גם אם מעט מנומס יותר – של הימין. מפלגות המרכז אימצו את אסטרטגיית החיקוי בצורה המובהקת ביותר, מתוך תקווה להצליח למשוך אליהן מצביעים מימין ולחסוך מעצמן את מתקפת הדה־לגיטימציה שממנה סבל השמאל. שתי התקוות התבדו.

כתוצאה מהתהליך הזה, החל מראשית העשור הקודם, השחקן היחיד שהמשיך לפעול במגרש הביטחוני – לפרש עבור אזרחי ישראל את מציאות חייהם, למתוח את גבולות השיח ולקדם הצעות מדיניות חדשות – היה הימין. בציבוריות הישראלית נותרה פרדיגמה ביטחונית אחת – פרדיגמת "שלום אף פעם" הימנית, שנשענת על העקרונות הבאים: שלום אינו בר השגה; אין – ולא יהיה – פרטנר פלסטיני; ההתנחלויות חיוניות לביטחון ישראל ומכאן שהכיבוש הכרחי; פינוי התנחלויות אינו אפשרי בשל הגידול במספר האזרחים הישראלים מעבר לקו הירוק; אלימות חייבת להיענות באלימות רבה יותר; ודרך הפעולה היחידה העומדת בפני ישראל היא "ניהול הסכסוך".

החלק המפליא בכל הסיפור אינו שהימין החזיק בעמדות אלו, אלא ההכנעה שבה אימצו אותן יריביו הפוליטיים. בחינה של כל הצמתים המדיניים־ביטחוניים שבהם עמדה ישראל ב־12 שנות הכהונה של נתניהו, מגלה כי פעם אחר פעם המרכז־שמאל הקפיד ליישר קו עם הימין, לאמץ את שפתו הפוליטית ולהדהד את הנחות היסוד שלו. כך היה כשנתניהו יצא למאבק בהסכם הגרעין האיראני; כך היה כשפעל להחלשת הרשות הפלסטינית ולחיזוק החמאס; כך היה כשחתם על הסכמי אברהם; כך היה כשהמשיך להרחיב את ההתנחלויות; וכך היה כשמדיניות "ניהול הסכסוך" שלו כשלה פעם אחר פעם ברצועת עזה, הן בזמן רגיעה והן בזמן הסלמה. בכל פעם שהמדינה ניצבה מול אתגר מדיני־ביטחוני, מיהרו ראשי המרכז־שמאל להצהיר: "בנושאי ביטחון אין קואליציה ואופוזיציה". וכך, לראשונה בתולדות המדינה אף שחקן פוליטי מרכזי לא קרא תיגר על המשנה הביטחונית של הימין.

בזמן כהונתה כיו"ר מפלגת העבודה, שלי יחימוביץ' ניסתה להתחמק מנושאים מדיניים־ביטחוניים ככל יכולתה וטענה כי "לכנות את מפלגת העבודה מפלגת שמאל זה עוול היסטורי". היורש שלה, יצחק הרצוג, אמנם הבטיח להניף מחדש את "הדגל המדיני", אך בפועל, מעבר להבטחה עמומה לגבי מחויבות ל"פתרון אזורי", שינה מעט מאוד בעמדת המפלגה. בהתבטאויותיו הציבוריות הרצוג אישרר פעם אחר פעם את תזת ה"אין פרטנר". כך, לדוגמה, כשאמר: "אנחנו לא יודעים אם יש מי שיישב איתנו בכלל [למשא ומתן]". בהזדמנות אחרת הזהיר את פעילי המפלגה: "אנחנו חייבים להפסיק לתת תחושה שאנחנו אוהבי ערבים". אבי גבאי, שהחליף אותו כיו"ר, הביא את תהליך ההאחדה לשיאים חדשים, כשהכריז שלא יפנה התנחלויות במסגרת הסכם שלום וכינה אותן "הפנים היפות של הציונות". 

זמן קצר לאחר כניסתו לפוליטיקה יאיר לפיד הצהיר כי הוא מתנגד להקפאת בנייה בהתנחלויות ולצמצום ההטבות שניתנות לישראלים שעוברים לגור בהן. יו"ר "יש עתיד" הצהיר גם שאינו סומך על אבו מאזן ושירושלים לעולם לא תחולק, מפני ש"ירושלים אינה מקום, ירושלים היא רעיון". עם חתימת הסכם הגרעין בין איראן למעצמות אמר כי מדובר ב"הסכם גרוע" ושחתימתו היא "יום רע ליהודים". לפיד אף קיים מסיבת עיתונאים מיוחדת שבה הקיף את עצמו בפעילי ארגון הימין "האמת שלי", תקף ארגוני שמאל ש"מכפישים את ישראל בחו"ל", האשימם ב"חתרנות" והבטיח לקדם חקיקה נגדם. הפרק המדיני במצעי "יש עתיד" לאורך השנים היה יכול להתפרסם בקלות מטעם "הליכוד", והוא כולל את עקרונות היסוד של תזת "ניהול הסכסוך". 

עם הקמת "כחול לבן" הכריז קמפיין הבחירות שלה ש"אין יותר ימין ושמאל" – אך באותה נשימה הבטיח כי "לא תהיה התנתקות שנייה" והקפיד להדגיש את התרומה של ההתנחלויות לביטחון. סיפוח בקעת הירדן אפילו הפך להבטחת בחירות רשמית "כחול לבן". הבקעה, הסביר גנץ, "היא חומת המגן המזרחית של ישראל". לאחר מכן הצהיר: "אני איש מרכז עם אג'נדת ימין ביטחונית" והוסיף: "מי שרואה בשתי מדינות לשני עמים פתרון לסכסוך, חי באשליה". בהזדמנות אחרת אמר: "אבו מאזן עדיין חולם על קווי 67'. הוא צריך להבין שאנחנו נישאר במקומנו. לא נפנה התנחלויות". גדי איזנקוט, שותפו של גנץ להנהגה, התאמץ מאוד עם כניסתו לפוליטיקה לא לנקוט עמדה מדינית ברורה ולבסוף אמר: "פתרון שתי המדינות לא עומד עכשיו על הפרק, אז חבל להיכנס לזה". בכיר "כחול לבן", חילי טרופר, אמר כי "כל מי שמוכר פתרון לסכסוך עם הפלסטינים, מוכר אשליה".

ישראל נכנסה, אם כן, לעידן מונו־אידיאולוגי. אבל כפי שקרה בארצות הברית ובאירופה בשנות ה־90, גם בארץ המשיכה להתקיים תחרות פוליטית כלשהי בין המחנות – היא פשוט שינתה את אופיה. במקום שאלות של מדיניות, אינטרסים וערכים הזירה הפוליטית עברה להתמקד בוויכוח על ניהול. מינהל תקין – ולא הנהגה – הוכתר כאידיאל של החיים הציבוריים: תחרות פרסונלית שנסבה על השאלה מי יצליח יותר במזעור הכאב הבלתי נמנע שהמציאות משיתה עלינו. הן בארצות הברית ואירופה והן בישראל, המסר שקיבלו האזרחים היה זהה: ממד מרכזי בחיי היומיום שלכם הוא בבחינת גזרה משמיים. במקרה האמריקאי והאירופי נאמר לאזרחים שמצופה מהם לקבל בהכנעה כל מכה שתנחית עליהם "היד הנעלמה" של השוק החופשי; בישראל המסר היה שאין מה לעשות עם המהלומות מצד "היד הנעלמה" של הסכסוך הנצחי בין יהודים לערבים.

מהאחדה לפופוליזם

מערכות פוליטיות נטולות תחרות משמעותית הן כר פורה לצמיחה של פופוליזם. על־פי ההגדרה המקובלת במחקר, פופוליסט הוא פוליטיקאי המתאפיין גם באנטי אליטיזם וגם באנטי פלורליזם. כלומר, כזה שלא רק תוקף את "האליטות" חורשות הרעה, אלא גם טוען כי יש קבוצה אחת ויחידה של אזרחים שראויה להיחשב בתור "העם האמיתי" – התומכים שלו. במהלך העשור האחרון, במקביל לעליית המרכז והיחלשות השמאל, הפך כמעט כל מחנה הימין הישראלי לפופוליסטי.

ההתמקדות של מערכות מונו־אידיאולוגיות בניהול המציאות, במקום בשינוי שלה, מאפשר למנהיגים פופוליסטים לטעון, ובצדק, ש"כל הפוליטיקאים אותו דבר" ולהציג את עצמם כמי שישנו מן היסוד את המערכת הרקובה. התרגום המעשי של ההבטחה הזו הוא הרס של מוסדות הדמוקרטיה הליברלית – מסירוס העיתונות החופשית ועד חיסול העצמאות של מערכת המשפט. במלים אחרות, עלייתם של כוחות פופוליסטיים מזריקה למערכת הפוליטית תחרות – אבל זו לא תחרות על שינוי המציאות במסגרת כללי המשחק הדמוקרטיים, אלא תחרות על עצם קיומה של הדמוקרטיה.

בנוסף, המצב שבו המחנה שניצב מול הפופוליסטים אינו מוכן לגעת בבעיות אקוטיות שהוא תופס כ"טבעיות" ובלתי ניתנות לשינוי, מקל על הפופוליסטים לשגשג. ככל שהיעדר התחרות נמשך יותר זמן, כך קל להם יותר להצמיד פרשנות משלהם, מופרכת ככל שתהיה, לאירועים כואבים. במקרה האירופי, הקונצנזוס המשותף לימין ולשמאל לגבי הצורך במדיניות צנע אחרי המשבר הכלכלי של 2008 איפשרה לימין הפופוליסטי להאשים מהגרים בקריסת השירותים החברתיים. קבלת הנחות היסוד הימניות על ידי השמאל פתחה בפני שחקנים אופורטוניסטיים מימין מרחב פעולה, שאיפשר להם לספר לאזרחים סיפור אחר לגמרי על הסיבות להתפוררות מדינת הרווחה.

במקרה הישראלי, הימין נדרש להסביר מדוע אינו מצליח לשים סוף לאלימות הפלסטינית ולמה אינו מיישם את ההבטחות שלו "להיכנס בערבים", "לשטח את עזה", "להפיל את שלטון חמאס" או לספח את השטחים. מה מונע מצה"ל לנצח? כל מיני דברים. לפעמים אלה ארגוני זכויות האדם שמשתמשים ב"כסף זר" כדי להגביל את מרחב התמרון של צה"ל; לפעמים אלה "קרנות גרמניות" שמקדמות שילוב נשים בתפקידי לחימה ומחלישות את עוצמתנו הצבאית; ולפעמים זהו בית המשפט העליון ש"אוזק את ידי החיילים" ומונע מישראל ניצחונות עטורי תהילה כבימים עברו.

ללא אופוזיציה המתעקשת לנהל ויכוח ביטחוני עם הממשלה, דבר לא מונע מהימין לתלות את הכאב הציבורי בשלל גורמים – מהקרן החדשה לישראל, דרך התקשורת השמאלנית ועד בית המשפט העליון. ממשלה שאיש אינו מאלץ להתמודד עם העובדות יכולה לתעל בקלות את הוויכוח אל מחוזות הקונספירציה (התערבות של גורמים זרים) והנרטיבים העל היסטוריים (לעד נחיה על חרבנו). האסטרטגיה הזו מאפשרת לימין הפופוליסטי גם לאחוז בשלטון במשך שנים – וגם לטעון כי אינו שולט באמת במצב בגלל גורמים חתרניים.

חמור מכך, ללא תחרות פוליטית משמאל בנוגע לנושאים הבסיסיים המגדירים את החיים הציבוריים בישראל, "נקודת האמצע של המפה הפוליטית" ממשיכה לגלוש עוד ועוד ימינה. בתנאים מונו־אידיאולוגיים האלטרנטיבה היחידה שהשמאל יכול להציע היא לעקוף את הימין מימין, כפי שאכן קרה לא פעם בשנים האחרונות. כתוצאה מכך, הימין מגדיר לבדו מה נחשב קביל בחיים הציבוריים. כך הפך סיפוח השטחים מפנטזיה פרועה של הימין הקיצוני למדיניות בעלת רוב בכנסת, וכך הפכו הכהניסטים מגורם מוקצה בפוליטיקה לשרים בכירים בממשלה. אפילו כשמדובר בהתפתחויות חיוביות, הרפיסות של המרכז־שמאל משאירה את כל היוזמה לימין. כך קרה, למשל, בשאלת שיתוף הפעולה עם המפלגות הערביות: ראשי המרכז־שמאל החלו להתייחס לחברי הכנסת הערבים כשותפים קואליציוניים לגיטימיים, רק לאחר שאלה קיבלו את חותמת הכשרות של נתניהו. 

זו הדינמיקה הקבועה של החיים הציבוריים בארץ ב־15 השנים האחרונות: הימין מותח את גבולות הפוליטיקה – והמרכז־שמאל נשרך אחריו. אין סיבה להניח שמגמה זו תשתנה בעתיד, כל עוד לא מתגבש בישראל מחנה פוליטי מובחן, בעל משנה ביטחונית סדורה, שמעז לעמוד בפני הסחף הגזעני והלאומני, לזקוף קומה ולומר: "עד כאן".

מעבר לסטטוס־קוו

האבחנה בדבר היעלמות התחרות הפוליטית בישראל יכולה לשפוך אור על רבים מהאירועים הפוליטיים שהתרחשו בשנים האחרונות. בראש ובראשונה, היא עוזרת להבין מדוע כבר עשור המערכת הפוליטית נמצאת בגלישה מהירה ועקבית ימינה. שנית, היא מסייעת להבין את תופעת עלייתו של איתמר בן גביר: האטרקטיביות של יו"ר "עוצמה יהודית" נובעת במידה רבה מהאופן "שובר המוסכמות" שבו הוא מסביר את הבעיות הביטחוניות של ישראל ומבטיח לפתור אותן. למרכז־שמאל יש אמנם ביקורת רבה על בן גביר, אבל אין לו סיפור ברור משלו לגבי הידרדרות המצב הביטחוני או הצעות לשיפורו. בביטחון, כמו בתחומים אחרים, מנהיגי המחנה הליברלי מבטיחים לציבור בעיקר את המשך הסטטוס קוו. 

שלישית, הניתוח שהוצע כאן מסביר מדוע במהלך חמש מערכות הבחירות האחרונות חל זינוק בכוחן של מפלגות המרכז, במקביל להיעלמות הכמעט מוחלטת של השמאל והימין הליברלי כשמפלגות פופוליסטיות מצליחות לכבוש את השלטון – תהליך שהגיע לשיאו בישראל עם כינונה של ממשלת נתניהו החדשה – אופי התחרות הפוליטית במדינה משתנה: לא עוד תחרות אידיאולוגית בין מפלגות בתוך המסגרת של הדמוקרטיה הליברלית, אלא תחרות על עצם קיומה של הדמוקרטיה הליברלית. מצד אחד ניצבים הפופוליסטים, ומצד שני בליל הטרוגני של מפלגות בעלות עמדות סותרות שמשתפות פעולה כדי להציל את הדמוקרטיה. יצירת קואליציה ליברלית – המכילה כוחות מגוונים מימין, מרכז ושמאל – מצריכה התבססות על מכנה משותף רחב ככל האפשר, מה שדוחק לשוליים עוד יותר את העיסוק בסוגיות ליבה שנויות במחלוקת שפתרונן קריטי לעתיד ישראל.

ומה לגבי העתיד? כפי שהתחרות הפוליטית בישראל לא נעלמה ביום אחד, גם שיקומה יהיה הדרגתי וארוך. תחרות פוליטית לא ניצתת מחדש הודות לכמה ציוצים בטוויטר או נאום אחד מול עצרת האו"ם. היא נשענת על פיתוח של רעיונות מעודכנים, רטוריקה פוליטית אפקטיבית, עבודת שכנוע סיזיפית ומעל לכל – על הבנה מצד ראשי המחנה שתחרות פוליטית היא תנאי הכרחי גם לבריאות של המערכת הפוליטית וגם לעתיד המדינה. יתרה מכך, עליהם לשאוף להחזיק בעמדה מובחנת לא רק בנוגע לביטחון ויחסי חוץ, אלא גם בנוגע לכלכלה, יחסי יהודים־ערבים, זהות יהודית, מערכת המשפט ושאלות של דת ומדינה. ברוב הנושאים הקריטיים הללו אין היום למרכז־שמאל עמדה ברורה. אם לא יעשו זאת, המערכת הפוליטית תוסיף לגלוש ימינה.

חשוב להדגיש כי הטענה בדבר החיוניות של תחרות פוליטית אין משמעה שהמרכז־שמאל צריך למחזר היום את אותה מדיניות שהציע לישראלים בשנות ה־90. אם המחנה מעוניין לשקם את אמינותו המדינית־ביטחונית – ולהזריק מחדש תחרות למערכת הפוליטית – עליו לקחת בחשבון את אירועי 20 השנים האחרונות ובכללם קריסת תהליך השלום, האינתיפאדה השנייה וסבבי האלימות ברצועת עזה. לצד זאת, חשוב לזכור כי מבנה העומק של הסכסוך הישראלי־פלסטיני לא השתנה עקב אותם אירועים: שני עמים מסוכסכים עדיין חולקים אותו מרחב גיאוגרפי ושואפים להקים לעצמם מדינת לאום על פני אותו השטח. במלים אחרות, מעט מאוד השתנה במאפייני היסוד של הבעיה, ולכן, למרות הכול, אין לה שום פתרון רציני בר יישום פרט לפתרון שתי המדינות. 

מכאן נובע שלמרות האתגרים המשמעותיים ששני העשורים האחרונים הציבו בפני התפיסה המדינית־ביטחונית של המחנה, אין הצדקה לנטישת הנוסחה היסודית שבבסיסה. הרציונל שהנחה את בן גוריון כשהסכים לתוכנית החלוקה, את בגין כשחתם על הסכם השלום עם מצרים ואת רבין כשחתר להיפרדות מהפלסטינים עדיין תקף. למעשה, גם מנהיגי מרכז ושמאל שסבורים כי אין היום פרטנר פלסטיני לא אמורים לנהוג כשם שנהגו בעשור האחרון: גם אם אי אפשר להגיע להסכם עם הפלסטינים בעתיד הנראה לעין, אין סיבה להשלים עם הרחבת ההתנחלויות ומיתוגן כחומת המגן של אזרחי ישראל, עם החלשת הרשות הפלסטינית וחיזוק החמאס ועם המדיניות הכושלת של נתניהו ברצועת עזה.

בטווח הקצר, אין ספק כי המאבק על הישרדות הדמוקרטיה הישראלית חייב לעמוד בראש סדר העדיפויות של המרכז־שמאל. השאלה היא מהי האסטרטגיה של המחנה בטווח הארוך וכיצד היא באה לידי ביטוי בהווה. תפיסה אחת של ניהול המאבק בפופוליסטים אומרת שצריך להקים מחנה "ממלכתי" של "הרוב השפוי" שיביס את הקיצונים ואז יחזיר את ישראל למסלול שהייתה בו קודם. כפי שניסינו להסביר, תפיסה זו היא חלק מהבעיה שהובילה לעליית הפופוליזם מלכתחילה. תפיסה אחרת קובעת שבטווח הקצר יש לעשות הכל כדי להביס את הפופוליסטים מימין, אך בטווח הארוך יש ליצור הבחנה אידיאולוגית ברורה בין המחנות השונים בפוליטיקה הישראלית בכל תחומי החיים המרכזיים.

"מי שמגדיר במה עוסקת הפוליטיקה, שולט במדינה", כתב מדען המדינה האמריקאי א"א שאטשניידר באמצע המאה הקודמת. כל עוד המרכז־שמאל מאפשר לימין להכתיב לבדו את אופיה וגבולותיה של הפוליטיקה הישראלית, לא יהיה לו סיכוי לא לאחוז בשלטון לאורך זמן ולא לשנות את מציאות החיים שלנו כאן.

על הכותבים

יונתן לוי הוא דוקטורנט במרכז ללימודים אירופיים ב-London School of Economics ועמית מחקר בקרן ברל כצנלסון ובמכון מולד. ש"י אגמון הוא ה-Rank-Manning Junior Research Fellow בניו קולג', אוניברסיטת אוקספורד ועמית מחקר במכון מולד.