תוצאות הבחירות לכנסת ה-25 ב-1 בנובמבר 2022 שמו קץ למאבק הבין-גושי שטלטל את המערכת הפוליטית הישראלית במשך שלוש וחצי שנים. 

הנטייה למסגר את ההתגוששות הממושכת בין שני גושי המפלגות כמאבק בין ימין ושמאל, חוטאת למציאות. אמנם לגוש המנצח, בראשות בנימין נתניהו, יש הרבה מהמשותף עם אידאולוגיות של מפלגות ימין במדינות אחרות. אולם גם לגוש המפסיד, בהנהגת יאיר לפיד, יש לא מעט מכנים משותפים עם אותם רעיונות. 

הניצחון הישראלי במלחמת ששת הימים שרטט מחדש את גבולות הארץ, ועמם את הרצף בין ימין ושמאל. מפלגות הימין זוהו עם שמירת השטחים הכבושים בידי ישראל והקמת יישובים יהודיים בכול חלקי ארץ-ישראל. מפלגות השמאל התכנסו, בעיקר מסוף שנות ה-70 של המאה העשרים, סביב עיקרון הפשרה הטריטוריאלית והנוסחה של "שטחים תמורת שלום".

אינתיפאדת אל-אקצה שפרצה בשנת 2000 סתמה את הגולל על תהליך השלום, שהחל בחתימה על הסכמי אוסלו ב-1993. רעיון שתי המדינות לא נעלם אמנם לגמרי מהשיח הציבורי; מספר קטן והולך של מאמינים שומרים עליו מורדם ומונשם. בעמודים הבאים אטען שהמאבק הזה הוכרע כבר, ושהימין יצא וידו על העליונה. ההכרעה הפוליטית של הבחירות לכנסת ה-25 הייתה הכרעה אידיאולוגית, אבל לא בין הימין לשמאל – משום שהקרב הזה כבר הוכרע, כאמור – אלא בין הפופוליזם לממלכתיות. והפופוליזם ניצח.

מה פופוליסטי בעיניך

בניגוד למה שנהוג לחשוב, הפופוליזם, מושג שבמהלך שני העשורים האחרונים תפס מקום גדל והולך במחקרים במדע המדינה, אינו עניין של סגנון או רטוריקה. מדובר באידאולוגיה שנשענת על החלוקה הדיכוטומית "בינינו" ל"בינם". מדען המדינה ההולנדי קאס מודה מסביר שהפופוליסטים מזהים בכל חברה שתי קבוצות נפרדות בזהותן ואנטגוניסטיות במהותן. 

הקבוצה הראשונה, זו שהפופוליסטים מתיימרים לייצג, היא קבוצת הרוב – פטריוטים גאים שמציבים את טובת ה"עם" וה"אומה" לנגד עיניהם. הטענה הפופוליסטית היא שעל אף שהם מהווים רוב באוכלוסייה, הפטריוטים נכשלים פעם אחר פעם בניסיונותיהם להביא את ערכי העם לידי ביטוי במוסדות המדינה. 

הסיבה לכישלון היא פעולותיה של ה"אליטה" – קבוצת מיעוט בעלת זהות מובחנת, אינטרסים משותפים וגישה למשאבים. על אף שלא עמדה מעולם לבחירה דמוקרטית, האליטה צברה כוח רב באמצעות השתלטות על המוסדות הדמוקרטיים – מערכת המשפט, התקשורת, האקדמיה וגם ארגוני חברה אזרחית – והיא שומרת על כוחה והודפת את רצון העם אל מחוץ למעגלי ההשפעה. העיסוק התמידי של האליטה בעקרונות אוניברסליים של זכויות האדם נעשה כדי לחבל ברצון הרוב. וכיוון שמבחינתה זכויות האדם ושלטון החוק קודמים לנאמנות לאומה, היא לא מהססת לחשוף את המדינה לביקורת בינלאומית ולהחליש את עוצמתה, מה שבעיני הפופוליסטים מהווה בגידה. 

הפופוליסטים אינם שוללים את השיטה הדמוקרטית באופן גורף: הם תומכים נלהבים בעיקרון הכרעת הרוב, שיאפשר ל"עם" לבטא את העדפותיו. אולם הם טוענים כי הבחירות במדינות רבות הן מצג שווא, "תיאטרון פוליטי" שנועד לתת לעם תחושת השפעה, בעוד שבפועל האליטה קובעת את תוצאות הבחירות עוד קודם למועד פתיחת הקלפיות. בנוסף, הפרדת הרשויות מבחינתם צריכה להיות משנית לרצון העם. לכן יש להכפיף את הרשות השופטת להכרעת הרוב.

בהתמקדותן ב"עם", מקדשות מפלגות פופוליסטיות ברחבי העולם את הנייטיביזם. הן דוחות את מעמדו האזרחי של אדם כקריטריון ראוי להכללתו במסגרת העם, כך שמהגרים, ללא קשר למעמדם החוקי, נותרים זרים. בעיני הפופוליסטים, אורחות חייהם ואמונותיהם של מהגרים מסכנים את מאפייניה האותנטיים של האומה, ולכן סגירת שערי המדינה בפני זרים מהווה אמצעי ראשון במעלה להגנה עליה. 

ליגה משלו

בספרו על עליית הימין הרדיקלי בישראל, תיאר חוקר מדע המדינה אהוד שפרינצק שני זרמים רדיקליים שהתגבשו לאחר מלחמת ששת הימים. 

הזרם הראשון היה זה של המתנחלים. זמן קצר לאחר תום המלחמה הציג שר החקלאות יגאל אלון תוכנית לסיפוח חלק מהשטחים דלילי האוכלוסייה שישראל כבשה במלחמה. אחד מהם היה גוש עציון. חנן פורת,  מילדי כפר עציון שפונו ב-1948 ולימים תלמידו של הרב צבי יהודה קוק בישיבת מרכז הרב, היה בין הראשונים שתבעו מהממשלה לחדש את ההתיישבות היהודית בגוש עציון. פוליטיקאים ואנשי רוח מרחבי הקשת הפוליטית תמכו ברעיון בהתלהבות, בין השאר באמצעות הקמת "התנועה למען ארץ ישראל השלמה". 

אחד משותפיו של פורת להקמת כפר עציון היה הרב משה לוינגר. את ליל הסדר של 1968 חגגו לוינגר וחבריו במלון פארק בחברון. עם תום החג הם סירבו לעזוב את המקום. שלוש שנים לאחר מכן, הקימה מדינת ישראל את קריית ארבע, ליד הרובע היהודי העתיק של העיר. 

באותה השנה הגיע לישראל הרב מאיר כהנא, מנהיג "הליגה להגנה יהודית" בארה"ב. עם הגעתו, החל להתגבש הזרם השני של הימין הרדיקלי, הכהניזם. כהנא הותיר אחריו מספר גדול של ספרים ומאמרים במגוון רחב של נושאים. אולם את הכהניזם, כפי שהסביר חוקר הדתות תומר פרסיקו, אפשר לתמצת לשני עקרונות: הראשון – דחייה מוחלטת של החילוניות והדמוקרטיה; השני – השאיפה לנקמה בגויים. 

שמו של כהנא היה מוכר בישראל בעקבות פרסומים על פעילותה של הליגה להגנה יהודית על קשישים, ביניהם ניצולי שואה, מתקיפות על רקע אנטישמי בערי ארה”ב. אך כהנא, שניחן בחושים פוליטיים חדים, הבין את חשיבות הסיקור התקשורתי ככלי להפצת מסרים ולגיוס תמיכה פוליטית ולכן הרחיב את תחום עיסוקיו. בהליך של ניסוי וטעייה, איתר את הנושאים שעניינו את התקשורת האמריקאית והפיק אירועים שהבטיחו לו כיסוי תקשורתי. כך, לדוגמה, אימץ כהנא את המאבק למתן היתרי עלייה ליהודי ברית המועצות ותבע את שחרורם של פעילים ציוניים מבתי הכלא הסובייטיים. הליגה להגנה יהודית ארגנה הפגנות אלימות בנושא, שיבשה אירועים בהשתתפות נציגים סובייטיים, שלחה מכתבי איום לשגרירות ברה"מ ומוסדות ונציגים אחרים שלה בארה"ב, והצהירה על נכונות לפעול נגדם באלימות. כהנא, שהיה בעל השכלה משפטית, הילך במיומנות על חבל דק. הוא זכה לכיסוי התקשורתי שבו חפץ, אך נמנע, בדרך כלל, מלקשור את עצמו לפעולות לא חוקיות. 

שנתיים לאחר הגעתו לישראל, התייצב כהנא בראש רשימת הליגה שהתמודדה בבחירות לכנסת. במקביל, בחן את יעילות הטקטיקות שייבא מארה”ב ויחד עם חברו, יואל לרנר, שיקים מאוחר יותר את המחתרת היהודית, שלח מכתבים לפלסטינים בישראל ובגדה המערבית, ובהם תבע מהם להגר מבתיהם. פעולה זו הסתיימה בהגשת כתבי אישום נגד השניים. 

בבחירות של 1973 התקרבה רשימת הליגה אל אחוז החסימה, אך לא חצתה אותו. הכישלון לא ריפה את ידיו של כהנא. הוא התמודד גם במערכות הבחירות של 1977 ו-1981. בשתיהן הגיע אומנם להישגים אלקטורליים זניחים בלבד, אבל פרח ציבורית ותקשורתית. כמו בארצות הברית, גם בישראל למד כהנא את הסוגיות העיקריות על סדר היום והתמחה בהתנהלות מול התקשורת המקומית.

הרקע של כהנא כתלמיד ישיבה במסגרת חרדית וכפעיל ציוני של תנועות בית”ר ובני עקיבא בארה”ב השפיע על השקפת עולמו. הוא בז לדמוקרטיה והתייחס אל החילוניות כאל התייוונות. למעלה מעשור לפני שהקהילה האקדמית החלה לדון בסתירה האינהרנטית בין המרכיב האתנו-לאומי לבין המרכיב הדמוקרטי במשטר מדינת ישראל, תיאר כהנא את המשטר בישראל כסובל מפיצול אישיות. הוא האמין שאת הכנסת יש להחליף בסנהדרין, ושהחוק היחיד הראוי למדינה יהודית הוא ההלכה. 

ובכל זאת, מול המתנחלים שילם כהנא את המחיר העיקרי של היותו מהגר. ניסיונותיו להתקרב אל הנהגת גוש אמונים ולהקים התנחלות לא צלחו. תלמידי הרב קוק, מרביתם ילידי ישראל, ראו בעצמם את החלוצים החדשים. הם טיפחו מסגרת תרבותית חדשה ויוקרתית. כהנא נותר זר, מהגר עם מבטא אמריקאי כבד. הוא הצליח לאסוף סביבו מהגרים אחרים מארה"ב ובריה"מ, אך לא הפך לכוח פוליטי משמעותי. 

הנושא שהעניק לכהנא חשיפה תקשורתית, וחשף אותו בפני קהלים הולכים וגדלים, היה הערבים. לא רק בהקשר של נקמה. הערבים, גילה כהנא, הם קרדום לחפור בו. 

ישראל השנייה, מושג שזוכה לאחרונה לעדנה מחודשת, הייתה המקום שבו כהנא והמסרים שלו פרחו. בעצרות בעיירות פיתוח ובשכונות מצוקה, תיחום הגבול "בינינו" היהודי ל"בינם" הערבי קשר בין כהנא לבין שומעיו והשיל ממנו את זהות המהגר המוקצה. הערבים היו לַאחר המוחלט ומהאיים. למרבית הסיפורים שכהנא סיפר לשומעיו, ובמרכזם ערבים שמשתלטים על מקומות עבודה של יהודים וחומדים את בנותיהם, לא היה כל יסוד עובדתי. ובכל זאת, גיבורי הסיפורים הללו שימשו עבור כהנא כלי להפניית אצבע מאשימה לאחראים האמיתיים למצב: השמאל, החילונים, האשכנזים – כלומר, האליטות – שאיפשרו לערבים ליהנות מפריבילגיות שנשללו מישראל השנייה. 

בבחירות לכנסת ה-11 בשנת 1984, זכה כהנא בפעם הראשונה והאחרונה במושב בכנסת. חושיו הפוליטיים החדים, שהובילו אותו אל בית המחוקקים, הכזיבו אותו כאשר התמודד עם הממסד. כבר במערכות בחירות קודמות, קיבלה ועדת הבחירות המרכזית בקשות לפסול את מפלגתו, ׳כך׳, מהתמודדות. הרקע לבקשות הפסילה היה המצע הגזעני שעודד שימוש באלימות נגד ערבים, ותבע לבטל את המרכיבים הדמוקרטיים של המשטר. היעדר תשתית חוקית לפסילת מפלגה על רקע מצעה שלל את אפשרות הפסילה. 

נאומיו בכנסת והפרובוקציות שחולל מחוצה לה הובילו חברי כנסת רבים לצאת מאולם המליאה בזמן עלייתו של כהנא אל דוכן הנואמים. מזכירות הכנסת התגייסה אף היא להצר את צעדיו, אך אפילו תיקון 7א לחוק יסוד הכנסת, שסיפק את התשתית החוקית לפסילה עתידית של מפלגתו, לא הוביל את כהנא לשנות את סגנונו. הפוטנציאל ההרסני ביותר מבחינת כהנא היה טמון דווקא בהחלטה של רשות השידור, בעלת המונופול על שידורי הטלוויזיה והרדיו אז, למנוע ממנו כיסוי תקשורתי. לקראת הבחירות לכנסת ה-12, ב-1988, הוגשו לוועדת הבחירות המרכזית הוגשו תיקים עבי כרס. בין היתר, נכלל בהם מסמך שבו השווה חבר הכנסת מיכאל איתן מהליכוד את הצעות החוק שכהנא העלה לחוקי נירנברג. שערי הכנסת ננעלו אז בפני כהנא. לפי מחקרו של שפרינצק, אם היה מתמודד – היה צפוי להגדיל את כוחו הפוליטי.

מרבית הפרשנים העריכו כי מצביעיו המאוכזבים של כהנא יעבירו את תמיכתם למפלגות ימין טריטוריאליות ובראשן מולדת, שעודדה טרנספר של פלסטינים מהגדה המערבית. אך לא כך היה. חוקר מדע המדינה יואב פלד, שהתחקה אחרי מצביעיו של כהנא בעיירות הפיתוח, גילה שהמרוויחות העיקריות מפסילת "כך" היו דווקא המפלגות החרדיות – ש"ס ויהדות התורה.

ניצחון המתנחלים

באביב 1992 הייתי סטודנט בשנת הלימודים הראשונה שלי באוניברסיטת חיפה. זו הייתה תקופה סוערת ומסעירה. ב-23 ביוני עמדו להיערך הבחירות לכנסת ה-13. זמן קצר קודם לכן איחדנו את תאי הסטודנטים של רצ, שינוי, ומפ”ם. המסגרת החדשה, מרצ, סיפקה לנו חולצות וחומרי הסברה. עמדנו ברחבת הבניין הראשי ועשינו נפשות בקרב חברינו לספסל הלימודים. הסטודנטים הגיבו בהתלהבות. 

אם זכרוני אינו מטעה אותי, המותג שלנו היה אז פופולרי יותר מאלה של העבודה והליכוד, שנציגיהן חלקו עמנו את הרחבה. עוד אני זוכר שלהפתעתנו, צומת, מפלגתו הקטנה של הרמטכ”ל לשעבר רפאל איתן, עוררה גם היא עניין רב בקרב הסטודנטים. כמו מרצ, הדגישה צומת את חשיבות חיזוקו של הפן החילוני-אזרחי במדינה. בכך הסתכם הדמיון בין המפלגות.

מפלגת העבודה ומרצ תמכו בפשרה טריטוריאלית. למען הסר ספק, לא דובר אז על שתי מדינות לשני עמים, או אפילו על משא ומתן ישיר בין ישראל לבין אש"ף, שהחוק אסר על קיומו. מפלגות השמאל הציוני תרו אחר נוסחה לפשרה עם ירדן והפלסטינים, במטרה להקים ישות פוליטית פלסטינית אוטונומית, לא מדינה, ששטחיה ומעמדה הסופי ייקבעו במסגרת משא ומתן. הליכוד והמפלגות שלצדו – המפד"ל, התחייה, מולדת וצומת – ביקשו כולן להנציח את השליטה הישראלית בשטחי הגדה המערבית, ירושלים המזרחית, רצועת עזה ורמת הגולן. 

העבודה זכתה ב-44 מנדטים ומרצ ב-12. בצד ימין הייתה צומת הפתעת הבחירות כשזכתה ב-8 מנדטים. הישגיהן של שאר המפלגות היו מעורבים. הליכוד איבד שמונה מנדטים. המפד"ל ומולדת זכו במנדט נוסף כל אחת. יחד עמדו כולן על 49 מנדטים.

כך וכהנא חי, שתי המפלגות שקידמו את רעיונותיו של כהנא לאחר שנרצח בניו-יורק ב-5 בנובמבר 1990, נפסלו מהתמודדות גם הפעם. אחוז החסימה שעמד על 1.5 אחוזים מהקולות הותיר גם את התחיה, "גאולת ישראל" החרדית ו"התורה והארץ" של הרב לוינגר מחוץ לכנסת. 

מספר שבועות לאחר הבחירות הצטרפנו לחברי תא הסטודנטים של מפלגת העבודה בבית המפלגה הישן בשכונת הדר הכרמל, לשמוע את חבר הכנסת הצעיר והכריזמטי אברהם בורג. להפתעתי הרבה, בורג שפך דלי של מים צוננים על יושבי החדר הנלהבים. הוא ביקש מאיתנו לקרוא בעיון את תוצאות הבחירות ולהבין שהמרחק בין ניצחון לתבוסה היה קטן. מפלגות השמאל הציוני זכו בקצת יותר מ-44% מקולות הבוחרים. מפלגות הימין שעברו את אחוז החסימה זכו ב-39%. המפלגות הערביות זכו בקצת יותר מ-4% מהקולות, והמפלגות החרדיות, יהדות התורה וש”ס, במעט יותר מ-8%. 

כדי שיוכל ראש הממשלה הנבחר יצחק רבין להקים קואליציה, היה צורך בהרחבת המעגל מעבר לשמאל הציוני. באותה העת שררה בקרב המפלגות הציוניות הסכמה בשתיקה על כך שאין לשתף בקואליציה מפלגות ערביות שאינן ציוניות. למעשה, זו לא הייתה שאלה, משום שתמיכתן ניתנה לראש הממשלה גם ללא שותפות בקואליציה. אם לא הייתה נמצאת מפלגה שותפה נוספת, הייתה הקואליציה נותרת לעמוד על שישים ואחד חברי כנסת.

המפלגות החרדיות והלא ציוניות לא עוררו במפלגות השמאל הציוני את אותה הרתיעה שגרמו להן המפלגות הערביות. להיפך. ההנחה המקובלת, בימין ובשמאל כאחד, הייתה שבהיותן מנותקות מהוויכוח הטריטוריאלי שפילג את הציבור הציוני, הן יצטרפו לכל ממשלה. יותר מכך, רבים זלזלו בהן והאמינו שהגורם היחיד שעומד ביניהן לבין שותפות בקואליציה מימין או משמאל הוא האתנן שיוצע להן. בסופו של דבר, ש”ס אכן הצטרפה לקואליציה, אך לא לזמן רב.

כמו בורג, גם מנהיגים מהימין ערכו חשבון נפש. בכתב העת של המתנחלים, נקודה, תחת הכותרת "לא הצלחנו להתנחל בלבבות", התריע יואל בן-נון על חלקיות ההצלחה של תנועת גוש אמונים וממשיכותיה. דבקותם של המתנחלים ברעיון ההתיישבות, טען, גבתה מחיר בזירות אחרות. בשנת 1992 עמד מספר המתנחלים בגדה המערבית על 95,000 בקירוב. אולם, לטענתו של בן-נון, בניגוד להישג המרשים הזה, את כלל הציבור הישראלי לא הצליחו המתנחלים לסחוף. החתימה על הסכמי אוסלו כשנה לאחר מכן והצלחתו של ראש הממשלה להשיג רוב דחוק בכנסת להמשך תהליך השלום בין ישראל ואש”ף, אוששו את טענתו. 

לראשונה מאז הסכמי קמפ דיוויד שהובילו לפינוי ההתנחלויות הישראליות מסיני, ניצבו המתנחלים מול איום קיומי על מפעל חייהם – ההתיישבות היהודית בגדה המערבית ובעזה. החשש לא ריפה את ידיהם. הם הפעילו לחצים על חברי כנסת מש”ס וממפלגת העבודה, ארגנו מסע מחאה חסר תקדים כנגד תהליך השלום, ובעיקר, כפי שהדגים חוקר מדע המדינה עודד חקלאי, סללו את דרכם אל לב המנגנונים המסועפים של הבירוקרטיה הישראלית. מטרתם הייתה לגייס תומכים מקרב הפקידים במשרדי הממשלה, בסוכנות היהודית ובקרן הקיימת לישראל. 

פוליטיקאים משרתים במשרות מיניסטריאליות לתקופות קצרות ובשבתם במשרדי הממשלה, שרים שנישאו לשלטון על בסיס הבטחות נחרצות מקריבים את האידיאולוגיה שלהם על מזבח הפרגמטיזם. זה היה לקח שהמתנחלים זכרו היטב מאיש אמונם, אריאל שרון. עשור קודם לכן, הוא הסיט את המרץ הבלתי נדלה שלו מבניית התנחלויות להחרבת היישובים היהודים בסיני. 

לעומת פוליטיקאים, פקידים נוטים להישאר זמן רב בתפקידם ומהווים אוטוריטה בכל הנוגע לחוקים ולנהלים של משרדיהם. אמנם אין להם סמכות ישירה לקבוע מדיניות, אולם הם יכולים לפרש את הנחיות הממונים עליהם בדרכים שמשרתות את האינטרסים שלהם ושל בעלי בריתם. 

ההתנחלות בלב המנהל הציבורי הייתה, אם כן, תוכנית לטווח הארוך. בינתיים, בטווח הקצר, הלחצים על ש”ס נשאו פרי. המפלגה נמנעה בהצבעה על הסכמי אוסלו וזמן קצר לאחר מכן פרשה מהקואליציה. מי שהאמינו בהיותה של ש"ס "רק" מפלגה לא ציונית שעתיד הגדה המערבית לא העסיק אותה, יכולים היו להישען על החלטת בג"ץ כי דרעי אינו כשיר להמשיך בכהונתו כשר הפנים נוכח כתב האישום שהוגש נגדו כהסבר מספק לפרישה מהקואליציה. חיזוק נוסף למתינותה המדינית של ש"ס מצאו תומכי אוסלו בפסיקתו של מנהיג המפלגה, הרב עובדיה יוסף, בזמן פינוי יישובי סיני. על אף שנאסר למסור חלקים מארץ ישראל, קבע אז הרב יוסף, הרי שכשמדובר בשאלה של פיקוח נפש, הצלת חיים, מצדיקה ויתור על שטחים. אנשי מחנה השלום ששיבחו את הרב יוסף על מתינותו המדינית, לא ירדו לעומק דבריו ולא הכירו את ההקשר הפסיקתי. דין השלום עם מצרים לא היה כדין הסכמי אוסלו, מבחינתו, משום שבעוד שהראשון הבטיח את הפסקת הקזת הדם בין המדינות וכך מנע קורבנות יהודים נוספים, השני לא הביא לאותה התוצאה.  

ניצחון הכהניסטים

כשהתפרסמו המגעים בין ישראל והפלסטינים בקיץ 1993, פתחו המתנגדים לפשרה – יהודים ופלסטינים – בקמפיין אלים במטרה למנוע התקדמות בתהליך השלום. בשעות הבוקר המוקדמות של ה-25 בפברואר 1994, פתח ברוך גולדשטיין, רופא, תלמידו של כהנא ואיש תנועת כך, באש אוטומטית לעבר גבם של 800 מתפללים מוסלמים באולם יצחק במערת המכפלה. הוא הצליח לרצוח 29 ולפצוע 125 נוספים.

בתגובה לאירוע, הכריזה ממשלת רבין על כך ועל כהנא חי כעל ארגוני טרור, מה שלא מנע את הפיכתו של גולדשטיין לדמות נערצת בעיני אנשי כך בחברון. הטבח במערת המכפלה סיפק לחמאס את התירוץ להאיץ את מסע טרור המתאבדים שבו החל זמן קצר קודם לחתימה על הסכמי אוסלו. ארבעים יום לאחר הטבח, פוצץ ראיד זכארנה את מכונית התופת בה נהג לצד אוטובוס של חברת אגד שעצר לאסוף נוסעים. זה היה פיגוע ההתאבדות הקטלני ביותר עד אז בישראל. שמונה ישראלים נרצחו ו-55 נפצעו.

ממשלת רבין והרשות הפלסטינית דבקו בתהליך אוסלו. בצד הפלסטיני, החמאס והג׳יהאד האסלאמי הגבירו את מאמציהם לחבל בו באמצעות הטלת טרור על האוכלוסייה בישראל. בצד הישראלי, המחאה המתמשכת של המתנחלים שיתקה עורקי תחבורה מרכזיים ושיבשה את חייהם של תושבי המרכז בקיץ 1995. שלושה חודשים לאחר מכן, יגאל עמיר רצח את ראש הממשלה רבין, במטרה לסכל את המשך התהליך.

בבחירות שאחרי הרצח, הצביעו הישראלים לראשונה בשני פתקים: האחד לראשות הממשלה והשני לכנסת. השינוי בשיטת הבחירות סיפק הצצה אל המפה הפוליטית שהתהוותה בישראל. את הקמפיין הזכור "נתניהו. זה טוב ליהודים", לא הובילו הליכוד או המפלגות שייצגו את המתנחלים, אלא תנועת חב”ד שזוהתה עם יהדות התורה. 

ניצחון הפופוליסטים

בבוקרו של יום שישי ה־29 בספטמבר 2000 נסעתי מחיפה למרכז הארץ בענייני עבודה. בדרכי חזרה, סקרנותי הובילה אותי לשערי כלא מעשיהו. ימים ספורים קודם לכן החל שר הפנים לשעבר אריה דרעי לרצות שם את שלוש שנות המאסר שנגזרו עליו. תומכיו הקימו מחוץ לבית הסוהר ישיבה מאולתרת והעניקו לה את השם "שאגת אריה". אני לא יודע מה ציפיתי למצוא, אך המתחם נראה פחות מרשים מכפי שציירתי אותו בדמיוני. יכול להיות שהסיבה לציפיות המוגזמות שלי מצויה במסע הבחירות של ש”ס באביב 1999. במרכזו הציבה ש"ס את דמותו של דרעי, שחודשיים לפני כן הורשע בשוחד, מרמה והפרת אמונים וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. המפלגה הפיצה ברחבי הארץ קלטת וידאו שכותרתה "אני מאשים". התכנים בקלטת היו חסרי תקדים בחריפותם. דרעי האשים את המשטרה ואת בית המשפט ברדיפה על רקע פעילותו הציבורית עבור "ישראל השנייה". היום היו קוראים לזה פופוליזם.

זו הייתה מערכת הבחירות השנייה שבה פיצלו הבוחרים הישראלים את קולותיהם בין המועמד לראשות הממשלה לבין המפלגה המועדפת עליהם, והיא לא הותירה ספק ביחס להצלחת המסר של ש”ס. המפלגה זכתה ב-17 מושבים בכנסת והייתה למפלגה השלישית בגודלה. כחלק מההסכמים הקואליציוניים עם מפלגתו של ראש הממשלה הנבחר אהוד ברק, הוחלף דרעי באלי ישי. האחרון, שהוביל את המפלגה עד לחזרתו של אריה דרעי לחיים הפוליטיים בשנת 2012, חשף במהלך השנים את תמיכתו במתנחלים ואת קרבתו האידיאולוגית לממשיכי דרכו של מאיר כהנא. בבחירות 2014, רצה המפלגה בראשותו ברשימה אחת עם עוצמה יהודית של איתמר בן גביר. היא לא עברה את אחוז החסימה.

בחזרה ל-1999. אהוד ברק אומנם הביס את ראש הממשלה המכהן, בנימין נתניהו, אולם זה היה ניצחון פירוס. מפלגתו של ברק, ישראל אחת, שכללה את העבודה, גשר, ומימד, זכתה ב-26 מושבים. מרצ זכתה ב-10 מושבים נוספים. ברק הקים קואליציה גדולה אך שברירית. בתחילת ימיה של הממשלה היא ייצגה 75 חברי כנסת. קצת למעלה משנה לאחר מכן, ברק נשא ונתן עם הפלסטינים בקמפ דיוויד כשהוא עומד בראש קואליציית מיעוט של 32 חברי כנסת. ישראל בעלייה, המפד"ל וש"ס, שהתנגדו לפסגת קמפ דיוויד, הצטרפו ליהדות התורה שפרשה מהקואליציה קודם לכן וחזרו לאופוזיציה.

עם השנים, הוצע מגוון רב של הסברים לכישלון השיחות בקמפ דיוויד מול השאלה המרכזית "מי קיבל רגליים קרות?". אולם השאלה הזאת מתעלמת משתי עובדות יסוד שהיו ידועות לשני הצדדים ורלוונטיות מאוד לכישלון התהליך. הראשונה היא שלברק לא היה רוב בכנסת. השנייה היא שבין הבחירות לכנסת ה-13 והקמת ממשלת רבין לבין מועד תחילת השיחות בקמפ דיוויד, מספר המתנחלים בגדה המערבית יותר מהכפיל את עצמו. מ-94,834 בשנת 1992 הוא זינק ל-191,125 בשנת 2000. בשנה זו, שתיים משלוש ההתנחלויות הגדולות ביותר היו יישובים חרדיים שנבנו בגדה המערבית. מודיעין עילית זינקה מאפס תושבים בשנת 1992 ל-16,400. ביתר עילית גדלה מ-2,610 תושבים ב-1992 ל-15,800 בשנת 2000. 

בחזרה לכלא מעשיהו בספטמבר 2000. עוד אני צופה בתומכיו של אריה דרעי מתארגנים לקראת קבלת השבת וראש השנה, החלו להישמע ברדיו דיווחים על הפגנות פלסטינים ברחבת הר הבית עם תום תפילות יום השישי, במחאה על ביקורו של ראש האופוזיציה אריאל שרון במקום יום קודם לכן. המשכתי להקשיב לרדיו במהלך הנסיעה. המחאות התפשטו במהירות לגדה המערבית ולעזה, ולראשונה מאז 1976 גם ליישובים ערביים בשטחי מדינת ישראל. הניסיונות להנמיך את הלהבות בימים שלאחר מכן כשלו. ישראל והפלסטינים גלשו לעימות הארוך והאלים ביותר בתולדות הסכסוך בין העמים. 

במשך קרוב לארבע שנים שחקו הצדדים זה את זה. הפלסטינים שיגרו עשרות רבות של מתאבדים. ישראל הגיבה בסיכולים ממוקדים ובמבצעים צבאיים שהפכו את חייהם של הפלסטינים על פניהם. העימות הנורא שחק גם את שאריות האופטימיות של הישראלים והפלסטינים תומכי הפשרה הטריטוריאלית שראו בה עד אז מוצא יחיד לפתרון הסכסוך. 

את עקבותיה של הטראומה הישראלית מאינתיפדת אל-אקצה אפשר לאתר באופן מובהק בספר החוקים של מדינת ישראל. שלוש שנים לפני גל האלימות של 2021, שבמהלכו שוב גלשה האלימות בין יהודים וערבים אל ליבה של מדינת ישראל הריבונית, הכנסת פתרה אחת ולתמיד את פרדוקס המדינה היהודית והדמוקרטית כשהעבירה את חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי. החוק קבע, מעשית, שמדינת ישראל היא מדינתו של העם היהודי בלבד. הוא ביטל את מעמדה של השפה הערבית כשפה רשמית במדינה, העניק מעמד רשמי לסמלים וחגים יהודיים וקיבע העדפה חוקית להתיישבות יהודית בשטחי המדינה. באימוצה את חוק היסוד, ויתרה הכנסת סופית על היומרה להציב את ישראל בשורה אחת עם דמוקרטיות ליברליות, וקיבעה את מעמדה כדמוקרטיה תהליכית או פרוצדורלית בלבד.

כהנא ניצח

במאמר חשוב שפירסם בשנת 2000, עוד לפני פרוץ האינתיפאדה, כתב מורי וידידי חתן פרס ישראל לסוציולוגיה סמי סמוחה, כי מעצם אפיו הדואלי, המשטר הישראלי מקדם מדיניות לא ליברלית, כזו שמפלגות ימין רדיקליות ברחבי העולם שואפות לממש. בשני העשורים האחרונים לימדה אותנו המציאות כי היסודות האתנו-לאומיים הללו הזינו את הפופוליזם הישראלי והביאו אותו להישגיו הנוכחיים.  

כחודש לפני בחירות 2022, חגגו מנהיגי המתנחלים ציון דרך משמעותי. מספר המתנחלים בגדה המערבית חצה את רף החצי מליון. אל הקבוצה הזו מתווספים 375 אלף יהודים שמתגוררים באזור ירושלים על אדמות שעד לשנת 1967 היו בשליטה ירדנית. לא מדובר רק במספר התושבים. המתנחלים הצליחו במשימתם להתיישב לאורכה ולרוחבה של הגדה המערבית. הם ניצלו את היכרותם העמוקה עם השטח, החוקים והתקנות והביורוקרטיה. הם ביתרו בהצלחה את הגדה המערבית ממערב למזרח באמצעות רצף של התנחלויות, כבישים ומאחזים, והביאו את הקץ על חזון שתי המדינות.

הם לא עשו את זה לבד. מעמדן העתידי של הגדה המערבית ושל מזרח ירושלים, כמו גם עתידם של הפלסטינים והישראלים החיים בשטחיהן, שבעבר עמדו בלב הוויכוח הפוליטי הישראלי תפסו מקום שולי בוויכוח בין המחנות הפוליטיים בחמש מערכות הבחירות מאז 2019. לא רק הרוב המכריע של חברי המחנה שניצח בבחירות דוחה על הסף פשרה טריטוריאלית מכל סוג. גם בקרב רבים ממנהיגי המחנה המובס רווחת עמדה זהה. סיעת ישראל ביתנו לא תמהר להתייצב מאחורי פשרה טריטוריאלית, וכך גם חברי רשימת המחנה הממלכתי גדעון סער, זאב אלקין ומתן כהנא. ואולי העדפנו לשכוח, אבל נפתלי בנט, ראש הממשלה הראשון מבין השניים של ממשלת השינוי, הציג כבר לפני עשור את "תוכנית ההרגעה", שבה הציע לספח שטחים נרחבים מהגדה המערבית (שטחי C) למדינת ישראל. 

אל הניצחון הזה של הימין המתנחלי, שחוזק באמצעות הפופוליזם של הליכוד ושל ש"ס, מתווסף ניצחונו הבלתי נתפס של הימין הכהניסטי. שנים אחרי שנבעט מתחומי הכנסת וממשיכיו נמנעו מלהיכנס אליה, מאיר כהנא הצליח להעמיד יורש מובהק שקיבל בממשלה החדשה את תפקיד השר לביטחון הלאומי. לא בכדי, אחד היעדים העיקריים שאיתמר בן גביר סימן לעצמו הוא ביטול סעיף 7א בחוק יסוד הכנסת, אותו סעיף שמנע מכהנא להיבחר בשנית. נותר רק לקוות שבניגוד לחזון שתי המדינות, שהימין המתנחלי סתם עליו את הגולל, את החרבתה של הדמוקרטיה הישראלית בידי הימין הכהניסטי עוד ניתן למנוע.

על פרופ' עמי פדהצור

עמי פדהצור הוא פרופ׳ למדע המדינה באוניברסיטת טקסס באוסטין