על פי התפיסה הרווחת בשיח הציבורי בישראל, ה"סכסוך" הישראלי-פלסטיני מתקיים במנותק מהסביבה האזורית. השחקנים המוסדיים והאחרים הפעילים בעיצוב השיח הזה – אמצעי התקשורת, האקדמיה, מכוני מידע ומחקר חוץ-אקדמיים, ארגוני חברה אזרחית, פרשנים, משקיפים ואנשי מקצוע, ועל אחת כמה וכמה גורמים רשמיים – ממעטים ברובם הגדול לקשור בין התפתחויות ותהליכים במזרח התיכון ובין המתרחש במרחב הישראלי-פלסטיני. 

לצד זאת מצטיירת תמונה שעל פיה ה"סכסוך" – בסוף המאמר אסביר מדוע אני מציע לתארו במירכאות – מתנהל בדינמיקה ייחודית בין הציונות ובין התנועה הלאומית הפלסטינית, ההופכת אותו לבלתי פתיר. בתמצית אפשר לומר כי על פי הטענה המקובלת, למעשיה של ישראל או למחדליה אין קשר ישיר לקיפאון בתהליך השלום, משום שהמקסימום שממשלה ישראלית שואפת שלטון יכולה לקבל לעולם לא יגיע למינימום שממשלה פלסטינית שואפת שלטון יכולה לקבל. 

זו נחשבת לגישה מאוזנת, משום שהיא מביאה בחשבון לכל הפחות את אפשרות קיומם של מרחבי גמישות והסכמה בין ישראל לפלסטינים, כאלה שנדונו בסבבי המשא ומתן בין הצדדים מ-1993 (אוסלו) עד 2007 (אנאפוליס). על פי גישות אחרות, רווחות לא פחות, ההנהגה הפלסטינית מנהלת משחק סכום אפס עם ישראל; היא מעולם לא התכוונה להגיע לשלום אמת עם ישראל, וזו הסיבה העיקרית לכך שהגענו עד הלום. לכן, כל שנותר לישראל לעשות הוא "לנהל את הסכסוך" בתבונה. המודל העיקרי שמשטרו של בנימין נתניהו מציע לצורך זה בשנים האחרונות הוא תפיסת השלום הכלכלי, שבבסיסה ההנחה כי ישראל תבטיח לאוכלוסייה הפלסטינית בשטחים הכבושים רמת חיים נסבלת וכך תקנה את שתיקתה. 

תוכניתו החד-צדדית של הימין לניהול הסכסוך התפתחה, כמובן, בצל חוסר רצונן של ממשלות ישראל מאז שנות ה-90 להתעמת חזיתית עם הימין הדתי ולפנות התנחלויות מהגדה המערבית. גם השמאל הציוני לא העז להידרש לנושא, ולו ממקום מושבו באופוזיציה, למשל בדמות תמיכה בחוק פינוי-פיצוי (לפחות עד 2019). אולם ישראל ואזרחיה אדישים להתמשכות הסכסוך לא רק בשל החשש ממלחמת אזרחים (או "מלחמת אחים") והרחקת אימת הטרור, אלא גם בשל התקבעות תפיסת ה"אין פרטנר" והאמונה הרווחת בהיותו של הסכסוך בלתי פתיר, מורשת אהוד ברק. 

כל אלה הזינו את הסרבנות המדינית של ישראל והניעו אותה בהדרגה לתמיכה במהלכים חד-צדדיים, שבאו לידי ביטוי, לראשונה, בהתנתקות מעזה בקיץ 2005. תוצאות המהלך, ובראשן עליית חמאס לשלטון שנתיים לאחר מכן, ליבו את תחושות התסכול והייאוש בישראל מהיעדרו של פרטנר וחיזקו את גישת ניהול הסכסוך ואת התודעה המאפשרת אותה. התוכניות המדיניות שהוצעו בהמשך מטעם השמאל הציוני, המרכז והימין – תוכנית ההתכנסות של ממשלת אהוד אולמרט, תוכנית ההרגעה של מפלגת הבית היהודי, המתווה האסטרטגי של המכון למחקרי ביטחון לאומי ו"שלושה נתיבים להיפרדות" של מפלגת העבודה – היו כולן השתקפויות שונות של אותה גישה חד-צדדית.

וילה וג'ונגל

תוכניתו של דונלד טראמפ, ששמה הרשמי הוא “Peace to Prosperity”, היא תמציתן של הגישה החד-צדדית ותפיסת השלום הכלכלי. בשונה מתוכניות קודמות להסדר ישראלי-פלסטיני, יש בה ויתור מראש על הרצון במשא ומתן עם הפלסטינים ועל הצורך בהשגת הסכמתם, ואף כוונה להקיף ולכלוא אותם תחת ריבונותה. יחסי הכוח המוטים לטובת ישראל באופן בלתי פרופורציונלי, בתמיכת כל הממשלים האמריקאיים, אינם עוד בבחינת גיבוי להסכם דו-צדדי, אלא סיבה לאכיפה של תביעה חדשה: קבלת זכויות אדם בסיסיות תמורת ויתור על זכויות אזרח בסיסיות. זוהי, במלים פשוטות, "עסקת המאה" של הימין השמרני הישראלי והאמריקאי. מאחר שגישת ניהול הסכסוך השתלטה, כאמור, על התודעה הישראלית-יהודית לכל רוחב החזית, תוכנית טראמפ התקבלה בברכה בזרם המרכזי בפוליטיקה ובציבור הישראליים. 

החשדנות העמוקה כלפי הפלסטינים וכוונותיהם (תוך התעלמות מוחלטת מיחסי הכוח בשטח), המחשבה כי הסכסוך איתם הוא בלתי פתיר בשל סרבנות אידיאולוגית מצדם בלבד, התמיכה במהלכים חד-צדדיים כוחניים, והדחייה ההולכת וגוברת של בחינה וביקורת עצמית (ושל נַשָּׂאֵיה בשיח הציבורי) – כל התופעות הללו אינן מתקיימות בחלל ריק. הן מתאפשרות, מתקיימות ואף מטופחות משום שהן חלק מהותי מהאופן שבו תופסת ישראל, ותופסים אזרחיה היהודים, את עצמם בסביבתם המיידית והאזורית: וילה בג'ונגל. 

משה דיין היה ישר דיו כדי להכיר בקשר שבין הווילה לג'ונגל: הוא הבין שהמאבק הערבי-פלסטיני בישראל נובע מגזל האדמות ומהגירוש, ולכן סבר שנגזר על ישראל לחיות עם רגשות השנאה ומאוויי הנקם של שכניה: על חרבה תחיה. אהוד ברק, שתרם לפוליטיקה הישראלית לא רק את האין פרטנר אלא גם את הביטוי "וילה בג'ונגל" – שתי תפיסות הדרות היטב זו עם זו בכפיפה אחת, היה גם הוא לכל הפחות אמיץ מספיק כדי להודות, בראשית דרכו הפוליטית, שלוּ היה פלסטיני היה מצטרף לחמאס או לג'יהאד האיסלאמי. 

אולם באקלים הפוליטי הנוכחי בישראל תפיסת הווילה בג'ונגל אינה סובלת קשר סיבתי, ביקורת עצמית או בחינה השוואתית. הביטוי הוא חד-צדדי, בלתי חדיר, שחור ולבן: וילה אינה יכולה להיות שלילית, וג'ונגל אינו יכול להיות חיובי. ישראל ואזרחיה היהודים נשמרים בקפדנות במצב של ניתוק סביבתי ותודעתי. איננו מכירים עוד באלימות המדינתית שאנו מפעילים באמצעות הכיבוש, הנישול, הדיכוי, משטר האפליה בגדה והמצור בעזה, כמניע לאלימות הפלסטינית היזומה והספונטנית. "על חרבנו נחיה" ללא כל קשר למעשינו, ולכן גם ללא תקווה או סיכוי למציאות אחרת.

הבעיה אינה נעוצה רק בתודעה ובהכרה. הימין בישראל מנצל בתחכום רב את המציאות הכאוטית השוררת במזרח התיכון בעשור האחרון כדי לחזק את תפיסת הווילה בג'ונגל, להרים את חומות המבצר הישראלי ולחזק אותן. יתר על כן, המציאות הפריכה את נבואות הזעם של השמאל: העולם, דהיינו – המדינות הליברל-דמוקרטיות במערב, אינו מעניש את ישראל על מעלליה. המדינות הללו שקועות במאבקים פנימיים עם הימין השמרני, מאבדות מאחזים לטובת כוחות ומשטרים פופוליסטיים, ואדישות להמשך הכיבוש או חסרות אונים מולו. ספק אם תוכניות הסיפוח ייתקלו במידה רבה של התנגדות אפקטיבית בעולם, ודאי כל עוד הן זוכות לתמיכה מלב לבו של ממשל טראמפ. 

לצד כל אלה, הימין מריע להוכחה הניצחת לצדקת דרכו: מדינות ערב "ויתרו" על הפלסטינים. בעשור האחרון נאבקים המשטרים האוטוריטריים במזרח התיכון לשרוד את גלי ההתקוממות וזרמי התסיסה. ירדן ומצרים, שתי המדינות הערביות היחידות שחתמו על הסכמי שלום עם ישראל, אינן מוכנות לבטלם גם לנוכח קריסת הסיכוי להקמת מדינה פלסטינית עצמאית. מדינות המפרץ, ובראשן סעודיה, חרדות בראש ובראשונה מכוחה העולה של איראן באזור, והמדיניות האנטי-פלסטינית של ממשלות נתניהו מטרידה אותן כקליפת השום. היחסים המתחממים בין מדינות ערביות שונות ובין ישראל יוצאים בהדרגה מחושך לאור, ותוך כדי כך אמצעי תקשורת הממומנים על ידי סעודיה ומצרים חובטים קשות בפלסטינים ומביעים סלידה מהם ולעתים אף מיאוס כלפיהם. 

אם יושבי הווילה מתקבלים בברכה כאשר הם יוצאים ממבצרם אל הג'ונגל, אזי הימין צדק. ישראל יכולה להמשיך לנהוג כ"עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב", להעמיק את כיבוש האדמה הפלסטינית ונישול האדם הפלסטיני, ולכפות על הציבור הפלסטיני – לא העם הפלסטיני חלילה – את עסקת השלום הכלכלי באין מפריע. 

האם זו אכן המסקנה המתחייבת? אני טוען שלא. 

את מאמרי אקדיש לבירור יחסי הגומלין בין המתרחש במרחב המזרח-תיכוני למתרחש במרחב הישראלי-פלסטיני, ולניתוח ההשלכות הקיימות והפוטנציאליות של התהליכים השונים באזור על עתידו של המרחב שבין הים לנהר. 

במקומות רבים אפנה את המתעניינים/ות בכך להעמקה והרחבת קריאה. רוב ההפניות הללו תהיינה לאתר הפורום לחשיבה אזורית, ובעיקר לחומרים מפרויקט אופק, המשותף למכון ון ליר בירושלים ולפורום לחשיבה אזורית. הפרויקט מציע לקורא הישראלי שפע גדול ועשיר של מידע וניתוח על תמורות חברתיות, פוליטיות ותרבותיות במרחב הערבי.

המהפכה שהוחמצה

מוחמד אל-בועזיזי, הרוכל התוניסאי שהצית את עצמו בדצמבר 2010, נהפך לסמל לא רק משום שבמותו הרים את גל המהפכות האדיר שכונה "האביב הערבי", אלא משום שבעקבותיו הופנו כל המבטים לראשונה אל המצוקות הכלכליות-חברתיות המבניות במזרח התיכון הערבי. הספרות האקדמית והמקצועית על האזור שיקפה עד אז דומיננטיות יתרה של סוגיות פוליטיות וביטחוניות, בראשן טרור, אלימות ויציבות משטרים, וכן עיסוק בשאלת היעדרה של דמוקרטיה או סוד כוחה של האוטוקרטיה הערבית. מצב עניינים זה איפיין תחומי ידע אקדמיים נוספים שנולדו כמענה לצרכים פוליטיים ושלטוניים. המזרחנות הישראלית מנותקת עוד יותר ממחקר בין-תחומי על המזרח התיכון בן זמננו, משום שנוסף על האמור לעיל היא מתרכזת באופן מובהק בדיסציפלינות ההיסטוריות, ונתח גדול של פעילות המחקר וההוראה שלה ממוקד באימפריה העותמאנית ובראשית המאה ה-20.

הספרות המקצועית בעולם שעסקה בהתפתחותו של הניאו-ליברליזם במרחב הערבי החל בסוף שנות ה-80 של המאה הקודמת, ובהשלכותיו המצטברות בשנים שלאחר מכן, היתה דלה ומאוחרת, וכך הוחמצו התהליכים המרכזיים שהולידו את האביב הערבי. הדו"חות השיטתיים של הלשכה האזורית לענייני מדינות ערב של סוכנות הפיתוח של האו"ם, שהחלו להתפרסם רק ב-2002, היו בבחינת מאמץ חריג לנטר ולנתח את שורש הבעיות: תת-הפיתוח הכרוני שבו שרויות מדינות ערב. הדו"חות הללו, שעוררו שיח ציבורי מוגבל במרחב הערבי ובקהילה הבינלאומית, התבררו לימים כדבר האמיתי; את שרשרת המהפכות הניע לא ארגון טרור, חונטה צבאית, יורש עצר מודח או מפלגת אופוזיציה איסלאמיסטית, אלא רוכל מתוסכל ומיואש שהושפל על ידי פקחית עירייה. 

עם התפוגגותו של הגל הראשון של המהפכות, שיבתם של המשטרים האוטוריטריים הערביים בכוחות מחודשים (ולעתים עם פנים חדשות), וכמובן עלייתו ושקיעתו של ארגון המדינה האיסלאמית (דאע"ש), חזר השיח האקדמי והמקצועי על המזרח התיכון אל תחומי הנוחות שלו: פוליטיקה, צבא, טרור איסלאמי, יציבות משטרים ומעורבות בינלאומית.

האביב הערבי סובל מיחסי ציבור גרועים מאוד, ובדרך כלל בצדק. ההבטחה שהביא בכנפיו היתה קצרת מועד; במקומות רבים הסתיימה קריסתו של הסדר הישן במלחמת אזרחים ובאנרכיה או במאזן אימה חדש בין הכוחות הישנים – הצבאות, בעלי ההון, האיסלאם הפוליטי ושחקנים אזוריים ובינלאומיים. במקומות רבים מדי שב הסדר האוטוריטרי על כנו כשהוא חזק מתמיד, ונישא על חששותיהם של האזרחים הערבים מהאיסלאם הרדיקלי ועל נכונותם לשאת שלטון דיכוי ובלבד שיבטיח סדר ציבורי וביטחון אישי מינימלי. במובן זה, השלטונות האוטוריטריים הערביים כיום נהנים מלגיטימציה ציבורית גדולה יותר מאשר השלטונות הקודמים, משום שאזרחי המדינות הערביות זכו בהצצה קצרה ומחרידה לאלטרנטיבה השלטונית. הם אינם אוהבים את "מרדכי" – משטרי הדיכוי, כשם שהם חרדים, הרבה יותר מבעבר, מ"המן" – האנרכיה.

אין בכך כדי להצדיק, מוסרית ואף לא מעשית, את משטרי הדיכוי. גורמים רבים, ובהם כמובן גם האליטה הצבאית והפוליטית הישנה, תמרנו את ההתרחשויות כך ששיבת האוטוקרטיה תיתפס כרע במיעוטו. המזרח התיכון אינו יוצא דופן בהקשר זה, לא בזמן ולא במרחב. משטרים אוטוריטריים הם ישויות פוליטיות עמידות במיוחד: קרוב ל-80%  מהמשטרים הללו ברחבי העולם, שהתערערו מראשית שנות ה-70 ועד סוף שנות ה-90, שבו בכסות חדשה או מחודשת, ורק כחמישית מהמדינות שבהן היו משטרים כאלה סיימו את התהליך כדמוקרטיות. סיכוייו של האביב הערבי, אם כן, היו נמוכים מלכתחילה, ולא בשל האיסלאם או התרבות הערבית אלא לנוכח חוזקה המבני של השיטה האוטוקרטית. 

נקודות של אור

לצד התמונה הכללית העגומה אפשר להצביע על כמה תוצאות חיוביות לאביב הערבי. ראשית, חוזקה של המדינה. בהתחשב בעוצמת המחאות וגלי ההדף האדירים שלהן, והיסודות הרעועים של היחסים הבין-קהילתיים במדינות הערביות השונות, פלא שמוסד המדינה במרחב שרד. למעשה, גם שלוש המדינות שידעו את מלחמות האזרחים הקשות והאלימות ביותר ועמדו על סף קריסה – סוריה, תימן ולוב – שרדו בגבולותיהן המוכרים. האתגר הממשי היחיד לשלמותן הטריטוריאלית של חלק ממדינות האזור בעשור האחרון, ארגון המדינה האיסלאמית, התפוגג (כארגון אם לא כרעיון). לסיכום, המדינה הערבית ב-2020 חזקה יותר משהיתה בשנת 2010, אולי יותר משהיתה אי פעם. אין משמעות הדבר שתמו סכנותיה, אלא שהוכח כי הן נוגעות לניהול פנימי הרבה יותר משהן נוגעות לאיומים מבחוץ.

שנית, תוניסיה. יש הטוענים כי ישראל היא "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", ומתעלמים מההגדרות המקובלות במדע המדינה (דמוקרטיה אתנית או אתנוקרטיה), מההבחנה בין דמוקרטיה פורמלית לדמוקרטיה מהותית ומכינונה של מדינת המשטרה בשטחים שנכבשו ב-1967. אולם גם לשיטתם הם כבר טועים. תוניסיה, "הפרח של האביב הערבי", נחשבת כיום למדינה "חופשית" המצויה בתהליכי דמוקרטיזציה. זהו הדירוג שגם ישראל מתכבדת בו, לצד הרמז העבה כי המדינה היהודית "מבטיחה זכויות פוליטיות וחירויות אזרחיות לרוב אוכלוסייתה". הדמוקרטיזציה בתוניסיה אינה חפה מבעיות, כמובן, כשם שאף מדינה שעברה תהליכים דומים לא היתה חפה מהן. אולם היא מודל מוצלח במרחב הערבי לניהול היחסים בין רוב שמרני למיעוט חילוני-ליברלי ובין מפלגה איסלאמיסטית (שמתמודדת עם הפסד אלקטורלי בכבוד) לכוחות פוליטיים אחרים, ובראשם הממסד הצבאי-ביטחוני.

שלישית, עליית שיח האזרחות והמדינה האזרחית. האביב הערבי, על כל תלאובותיו, הוליד לראשונה את מושג האזרח הערבי, המחזיק בריבונות (agency) על גורלו ובא חשבון עם שליטיו. גם האחים המוסלמים הפנימו כי מדינת הלאום הערבית, הנגועה בפיצול ובשסעים קהילתיים, חייבת להתפתח למדינה אזרחית שוויונית ומכבדת. ימים יגידו אם השיח הזה מסמן תמורה חברתית ותרבותית עמוקה, בבחינת ה"תוכנה" הדרושה ל"חומרה" הקיימת (בחירות סדירות, מפלגות, פרלמנט ועוד). אולם הגל השני של האביב הערבי כבר נתפס ומנותח במובנים אלה בשיח הציבורי הערבי. רבים מצביעים על המיאוס מהעדתיות ומהפלגנות הדתית, ועל המחאות הלא-אלימות המאפיינות את הגל הזה כעל התפתחותה של תודעה פוליטית ותרבותית קולקטיבית חדשה במרחב הערבי.

רביעית, ירידת קרנה של הדת בפוליטיקה. מגמה זו ניכרת בשלוש התפתחויות המשולבות זו בזו, גם אם הכרונולוגיה שלהן שונה: ההלם התודעתי שחולל ארגון המדינה האיסלאמית, קסמם המתפוגג של האחים המוסלמים, והמעבר ההדרגתי של הפולחן הדתי מהמישור הציבורי למישור האישי.

בקיץ 2014 השתלט דאע"ש, לימים ארגון המדינה האיסלאמית, על שטחים נרחבים במזרח סוריה ובצפון-מערב עיראק. בכך הוא עקף את ארגון אל-קאעדה, אביו-מולידו, והתמקם כראש החץ של זרם הסלפיה הג'יהאדיה. זרם זה התפצל מהאידיאולוגיה של האחים המוסלמים במהלך כמה תחנות חשובות בהיסטוריה של התנועה במאה ה-20, בהובלת מנהיגים או מלומדים רדיקלים וכריזמטים כמו סייד קוטב ועבדאללה עזאם, ובהמשך אוסאמה בן לאדן ואבו מוחמד אל-מקדסי. פיגועי 11 בספטמבר 2001 עוררו תגובת-נגד מוקדמת באיסלאם הפוליטי ואיפשרו את צמיחתו של זרם מרכזי פרגמטי באיסלאם. עם זאת, היה זה הזרם התכפירי של הסלפיה הג'יהאדיה, המיוצג על ידי דאע"ש וארגון המדינה האיסלאמית, שפרץ את הגדר החמורה ביותר באיסלאם הסוני: הכרזה על מוסלמי, ובעיקר על קהילה שלמה של מאמינים, ככופרים, והענקת היתר להוצאתם להורג. 

הסלפיה הג'יהאדיה החשיבה מיסודה שליטים או מוסלמים "כופרים" כאיום חמור יותר על האיסלאם מאשר המערב או ישראל, ולכן הפנתה את המאבק פנימה. אולם כאשר נפרצה הגדר, הותר הדם, והחלו מעשי טבח המוניים של מאמינים מוסלמים ואזרחי מדינות ערב, כביכול בשם האיסלאם, איבדה הסלפיה הג'יהאדיה את הרחוב הערבי והמוסלמי כליל. המאבק הצבאי בדאע"ש היה עיקש, וכלל כמובן גם כוחות מערביים. הוא הסתיים בתבוסתו המוחצת של ארגון המדינה האיסלאמית ובמכה קשה לרעיון הסלפי-ג'יהאדי. מאות מיליוני מוסלמים במזרח התיכון וברחבי העולם כולו נכוו קשות באש האלימות הדתית המופנית כלפיהם מבית, ושילמו עליה בחיי אדם וברכוש יותר מזולתם. השליטים הערבים החלו להיאבק בקיצוניות האיסלאמית לא רק בשטח, כפי שעשו חלקם לפחות מאז שנות ה-90, אלא גם במוסדות החינוך והדת הגבוהים ביותר. במהלכים ההיסטוריים הללו מושקעים מאמצים ומשאבים חסרי תקדים, שכבר החלו לשאת פרי בהתמתנות דתית. 

חשובה יותר מכך היא צניחת הלגיטימציה לאלימות בשם האיסלאם בקרב נפגעיה הגדולים ביותר: אזרחי מדינות ערב. האחים המוסלמים לא היו זקוקים לדחיפה הזאת כדי להצטרף למערכה הציבורית נגד הסלפיה הג'יהאדיה, משום שהתנועה נחשבה על ידי דאע"ש לכופרת מניה וביה. המאבק האידיאולוגי-תיאולוגי בינם ובין הזרם המיליטנטי התחזק על רקע מחזות האימים של דאע"ש באזור בשנים 2014—2015, והסלפיה הג'יהאדיה נהפכה למוקצה מחמת מיאוס במרחב הערבי כולו. קשה לחשוב על שותפות אינטרסים כה גדולה בהיסטוריה של המשטרים הערביים, האזרחים הערבים והאחים המוסלמים, שהיתה ונותרה תנועת האופוזיציה החזקה ביותר במזרח התיכון הערבי. לכל צד היה הרבה מאוד מה להפסיד, וביחד נוצרה חזית פוליטית, חברתית ודתית רחבה ביותר למאבק בהקצנה האיסלאמית.

אם האחים המוסלמים קיוו להשיג משהו בזכות עמידתם לצד המדינה הערבית ואזרחיה ברגעי המבחן הקשים ביותר עבורם, הם התבדו עד מהרה. עוצמתם הפוליטית בעקבות האביב הערבי, שהביאה אותם אל השלטון בחלק מהמדינות, רוסקה עד מהרה. הפיכת הנגד של הצבא במצרים ב-2013 הפיקה תועלת מטעויות קשות שהאחים המוסלמים הספיקו לעשות בתקופת שלטונם הקצרה במדינה, אולם נשענה גם על ההלם הציבורי מהאלימות המזוויעה בשם האיסלאם במצרים ובמרחב כולו, וכמובן גם על המניפולציות המתוחכמות של הצבא והממסד הישן נגד התנועה. 

בשיח הציבורי והאינטלקטואלי הערבי ניכרת מחלוקת בשאלה עד כמה המשטרים יצליחו במאבקם באחים המוסלמים ובאלימות הדתית בכלל, ורבים מודים שהדרך לתמורה חברתית-דתית היא ארוכה ודורשת התגייסות פוליטית מקיפה. אולם המשבר האותנטי שבו שרויה התנועה האדירה הזאת ברור גם לה עצמה. אפשר לתארו כמעט כבלתי נמנע; האחים המוסלמים הם תנועה חברתית אך גם פרלמנטרית, וכל הצלחה שלהם גורמת ל"לכלוכם" בפוליטיקה, מה שמעמעם את זוהרם ומקל את הרחקתם ממוקדי הכוח וההשפעה. תהליכים דומים איפיינו גם תנועות איסלאמיות רדיקליות הרבה יותר מהם – למשל, התנועה הווהאבית בסעודיה.  

לתהליך ירידת קרנה של האופציה האיסלאמית הערבית, הן הניהיליסטית הן הפרגמטית, מיתוסף תהליך נוסף ומרתק: אף שהאיסלאמיזציה במרחב הערבי ממשיכה להתקיים, היא נהפכת בהדרגה מפרויקט לגיוס חברתי ופוליטי למסע לשחרור ולהעצמה אישיים. במלים אחרות, האיסלאם במרחב הערבי עובר בדיוק את אותה תמורה שעברו דתות אחרות בעידן הניאו-ליברלי: התעוררות רוחנית ניו-אייג'ית, שבמסגרתה מידת הדתיות של המאמין והפרקטיקות הדתיות שהוא מחזיק בהן מתפרשות יותר ויותר כעניין של החלטה אישית והגשמה עצמית. מעבר למחקר המתפתח בנושא זה, תופעות יוצאות דופן בחיי החברה והתרבות של המאמין או המאמינה המוסלמים במזרח התיכון ומעבר לו, כמו אתיאיזם, פוליאמוריה, להט"ביות ומתירנות מינית מחד גיסא, ודתיות אולטרה-מודרנית מאידך גיסא, מלמדות כי התמורה הזאת אינה שולית. לכל הפחות, היא יכולה לספק הסבר נוסף לא רק למשבר של האיסלאם הפוליטי הערבי, אלא אף להיחלשותם של הממסדים הדתיים הערביים עצמם.            

השומר אחי אנוכי

תולדה נוספת של האביב הערבי היא ההתמקדות הפנימית של המדינות והאזרחים הערבים בענייניהם. הפוליטיקה הערבית בעשורים האחרונים משקפת תהליכים הדרגתיים, גם אם לא חד-כיווניים, של התכנסות פנימה, שבאו לידי ביטוי בהסכם השלום בין ישראל למצרים (1979), ההתנתקות הירדנית מהגדה המערבית (1988), ועידת מדריד (1991, שבה הציע שר החוץ הסורי לעמיתיו הערבים ש"כל אחד יחלץ את הקוץ שלו במו ידיו"), הסכם אוסלו (1993), הסכם השלום בין ישראל לירדן (1994), תוכנית "ירדן תחילה" (2002) ונסיגת כוחות סוריה מלבנון (2005). מדינות המפרץ העשירות המשיכו להתערב בפוליטיקה הערבית באופן ישיר או עקיף – סעודיה בהסכם טאיף ב-1989 וקטאר עם אימפריית אל-ג'זירה החל באמצע שנות ה-90, אולם באמצע העשור הראשון של המאה ה-21 מצוקתן של המדינות הערביות הסוניות היתה כבר ברורה לכל. מלחמת לבנון השנייה הבהירה לאינטלקטואלים ערבים רבים כי עתיד המזרח התיכון, והמדינות הסוניות, מצוי בידיהן של שתי מעצמות בעלות הגמוניה אזורית: ישראל ואיראן. 

האביב הערבי עירער קשות את המשטרים הערביים ואת הביטחון העצמי שלהם, והאיץ את תהליכי התכנסותם פנימה. התבוננות והשוואה אזורית היו חלק מתהליך הלמידה וההערכה: לפתע התחוור למשטרים, לאזרחים או לשניהם גם יחד שלהקצנה אין גבול וחובה להיאבק בה; שהשליטים הערבים מסוכנים לאזרחיהם הרבה יותר משישראל מסוכנת להם או לפלסטינים; ושחוסנן של המדינה הערבית ושל אזרחיה מצריך בדק בית וטיפול דחוף. מלחמות האזרחים, בראשן זו שבסוריה, הולידו עשרות מיליוני פליטים חדשים עם טראומות איומות. מיליונים מהם מאכלסים את המדינות השכנות ומכבידים על התשתיות שלהן, ובעיית הפליטים הפלסטינים נדחקה למעמד של זיכרון רחוק ומעורפל. האזרח הערבי, והמדינה הערבית, חרדים לעצם קיומם; הם נדרשים עתה לטפל בבעיות קשות ודוחקות הרבה יותר מהבעיה הפלסטינית.

לצד כל זאת, השליטים הערבים, ובראשם שליטי מדינות המפרץ, החלו לחשוש מאיראן. המלך עבדאללה טבע את המונח "הסהר השיעי" – המשתרע מאיראן, דרך עיראק ולבנון, עד עזה – עוד ב-2004, אולם מלחמת לבנון השנייה, המעורבות האיראנית בעיראק ובעזה, משבר הגרעין האיראני והמלחמה בתימן הפכו את החשש לאימה של ממש. סיועה של ישראל למאבק של המדינות הערביות-הסוניות באיראן נהפך לחיוני, הן מצד עצמו הן בזכות השפעתה של ישראל על ארצות הברית. כך החלו מדינות המפרץ בתהליך נורמליזציה שקט שבהדרגה נהפך לפומבי. התהליך הזה אמנם הונע על ידי המשטרים עצמם, אולם לראשונה הוא כלל שני מרכיבים נוספים וחשובים: ראשית, שיח ציבורי ותקשורתי מאוזן יותר ביחס לישראל. שיח זה כלל גם ביקורת, לעתים בוטה, על הפלסטינים, שלא נעדר ממנה ממד של נקמה על התעלמותם ממצוקת האזרחים הערבים בשנים עברו; שנית, התהוותה ההדרגתית של אווירה ציבורית אדישה ביחס לישראל, ובשוליים אף אוהדת כלפיה, בעקבות התפתחויות האביב הערבי שתוארו לעיל.

התוצאה המצרפית של התהליכים שתוארו לעיל היתה אחת עבור הפלסטינים: ההבנה כי הם נותרו לבד לגורלם מול ישראל ומול עוצמתה המתפרצת. זאת, דווקא כאשר הם ניצבים מול ממשלת ימין דורסנית הנחושה למוטט את פתרון שתי המדינות ומגובה על ידי הממשל האמריקאי הפרו-ימני ביותר בהיסטוריה של הסכסוך. 

קשה להפריז בתחושות התסכול והייאוש המציפות את הרשות הפלסטינית ואת אוכלוסיית הגדה המערבית ועזה לנוכח פערי העוצמה המתרחבים בין ישראל לבינן; לא זו בלבד שבישראל ובארצות הברית שולטים משטרים חסרי עכבות ביחס לפלסטינים, אלא שגם הבגידה הוותיקה של המשטרים הערביים בהם הולכת ומעמיקה, והאזרחים הערבים טרודים ומפוכחים מכדי לעמוד לצדם. 

כישלונו המהדהד של הזרם הפייסני ברשות הפלסטינית, שאותו מוביל מחמוד עבאס, לחלץ מישראל מדינה עצמאית בגבולות 1967, והשחיתות הפושה ברשות מלמטה למעלה, הותירו אותה כקבלן ביצוע מוצלח בשירות הכיבוש. הממסד הצבאי-ביטחוני בישראל, והאליטה השלטונית הפלסטינית שקמה מתוקף הסכמי אוסלו, הם השחקנים המרכזיים המרוצים מהרשות הפלסטינית ומגינים על קיומה. עבור רבים מהפלסטינים בשטחים נזקה של הרשות הפלסטינית גדול מתועלתה, וחוסר האמון בהיתכנותה של היפרדות מישראל ובעצם היכולת הפלסטינית לתחזק מדינה הוא עצום. הרהורי כפירה על הטעויות האסטרטגיות של אש"ף, על קבורת אוסלו, על מרי אזרחי נגד פתח וחמאס גם יחד, ועל פנייה למאבק לשוויון זכויות במרחב שבין הים לנהר תחת שלטון ישראל – כל אלה נהפכו לחיזיון נפוץ ומולידים ניתוחים נועזים בשיח הציבורי הפלסטיני והערבי והרהורים על זכויות וחובות בישראל, לרבות שירות בממסד הצבאי-ביטחוני של המדינה.

זכויות תמורת לאומיות

תהליכים דומים עברו גם על המיעוט הילידי הערבי-פלסטיני בישראל. מאז הקמתה של מדינת ישראל, איפיינה נורמליזציה את יחסיהם של אזרחי ישראל הערבים עם המדינה ועם אזרחיה היהודים; מאז ביטול הממשל הצבאי ב-1966 הם השתלבו בהדרגה בכלכלת ישראל, לרבות במגזר הציבורי שלה, והחל ב-1988 הם נפרדו מרשימות הלוויין הערביות הציוניות בכנסת עם עלייתן של מפלגות ערביות לא-ציוניות. אולם לעליית כוחו של הימין בישראל בשני העשורים האחרונים, ובייחוד לאביב הערבי, היו אפקט מצנן על הפוליטיקה הערבית בישראל. חילוקי דעות אידיאולוגיים, פוליטיים וקהילתיים ביחס למתרחש באזור פילגו את המרחב הפוליטי הערבי בישראל וחיזקו את תהליכי הישראליזציה של האזרחים הערבים: את התרחקותם מבעיותיהם של הפלסטינים בשטחים, התכנסותם פנימה (בדיוק כפי שאירע ביתר המדינות באזור) וחתירתם להשתלבות במדינה תוך מאבק על שוויון זכויות. הגישה הלאומית-פלסטינית שייצגה מפלגת בל"ד נקלעה למשבר, וראש הרשימה המשותפת, איימן עודה ממפלגת חד"ש, מוביל מגמה של שיתוף פעולה עקרוני עם הפוליטיקה הציונית. התהליכים הללו, לצד הגזענות וההסתה הגוברת בימין היהודי, הביאו את הרשימה המשותפת להתעצמות אלקטורלית חסרת תקדים בבחירות 2020. 

בשנים האחרונות נוקטת ממשלת הימין מהלכים סותרים, לכאורה, ביחס למיעוט הערבי-פלסטיני בישראל: מחד גיסא, היא פועלת לחזק את מעמדם הכלכלי-חברתי של אזרחי המדינה הערבים כפי שאף ממשלה קודמת לא עשתה, והחלטה 922 תעיד על כך; מאידך גיסא, היא מנהלת מערכה פוליטית ארסית ושלוחת רסן נגד המפלגות, הארגונים והמוסדות הפוליטיים הערביים, הגולשת להסתה ישירה ועקיפה נגד האזרחים הערבים ופגיעה בסמלי זהות מרכזיים כמו השפה הערבית. חוק הלאום הוא העדות המובהקת ביותר לאופן שבו מבקש משטר נתניהו לקבע את העליונות היהודית בישראל.

המהלכים הללו סותרים רק לכאורה, כאמור. קו מקשר עובר בין מדיניותה של ישראל כלפי ריכוזי האוכלוסייה הפלסטינית שבשליטתה בגדה המערבית, במזרח ירושלים ובישראל עצמה. חוט השני הוא גישת השלום הכלכלי שתוארה לעיל, על העסקה המרכזית המוחבאת בה: זכויות מהריבון תמורת ויתור בפועל על הלאומיות הפלסטינית. מעמדן המשפטי והאזרחי של האוכלוסיות הללו שונה, כמובן, וממנו נגזרים גם פרטי העסקה: בגדה המערבית, כאמור, הפלסטינים ייהנו מזכויות אדם תמורת ויתור על זכויות אזרח; במזרח ירושלים, שבה הם נהנים ממעמד רעוע של תושבות, הם ייהנו מעסקה דומה – אם ייטיבו להתנהג אולי אף יזכו לאזרחות, כל עוד יסכימו להיות "ישראלים" ולשכוח מהיותם "פלסטינים" (למעשה, בעצם קבלתם את האזרחות יש מבחינתם ממד של התכנסות פנימה המוצדקת מתוקף הנסיבות); ובישראל ייהנו האזרחים הערבים מזכויות אזרח ובלבד שיוותרו על זהותם ולאומיותם הפלסטינית – דהיינו, אזרחות במובן ליברלי-אינדיבידואלי, לא במובן רפובליקאי-קולקטיבי. 

על פי ניתוח זה, לישראל אין עוד עניין בעזה: זהו המקום היחיד שבו היא מאפשרת לפלסטינים לקיים לאומיות פלסטינית כל עוד הם לא מאיימים עליה, והיא יכולה לעשות זאת דווקא משום שאינה שולטת ישירות על אדמתם ואין לה שאיפות לשוב אליה. במובן זה, ישראל מתייחסת לעזה כמו לירדן: היא אדישה למימושה של לאומיות פלסטינית שם. ההבדל המרכזי הוא שעזה אינה מדינה ולכן ישראל יכולה לשלוט בה באופן עקיף, בשונה מירדן שעמה יש לישראל הסכם שלום ויכולת ההשפעה שלה על המתרחש מעבר לגבול מצומצמת מאוד. הבדל נוסף הוא שהחל בשנות ה-80 העדיף הימין, מסיבות ברורות, שהלאומיות הפלסטינית תיכון ותתממש בירדן.

אם נחזור לאזרחי ישראל הערבים, העסקה המוצעת להם היא שלום כלכלי במובן של שיפור משמעותי במצבם הכלכלי-חברתי, לרבות הכרה באפליה השיטתית שממנה סבלו עד כה, תמורת הפיכתם ל"ערבים טובים" – ישראלים בלבד, לא פלסטינים. הזרם המרכזי בפוליטיקה הישראלית היהודית, במרחב שמשמאל לליכוד עד שרידיהן של מפלגות העבודה ומרצ, לא הציע עד כה גישה חלופית להגדרת זהותם ומעמדם של אזרחי ישראל הערבים-פלסטינים, אף לא של תושבי ישראל במזרח ירושלים. ביחס לכיבוש, על פני הדברים נראה כי המרכז-שמאל הציוני מוכן להתייחס לגדה המערבית כשם שהימין מתייחס לעזה: פלסטינים שישראל אינה נמצאת עוד בשטחם מתוקף מהלך חד-צדדי, אולם היא שולטת בו וביושביו מצדו השני של גבול. אלא שגם את החזון הבעייתי הזה המרכז-שמאל הציוני אינו יכול לממש, בשל חולשתו הפוליטית הגדולה.

הפוליטיקה של הרשימה המשותפת נבדלת מגישת השלום הכלכלי של הימין בכך שהיא חותרת לקבע את מעמדו של המיעוט הערבי בישראל כפלסטיני וכישראלי בו זמנית. במלים אחרות, עבורה ישראליזציה אינה מוציאה פלסטיניות, אף לא לאומיות פלסטינית, והן יכולות לדור בכפיפה אחת זו עם זו. מבט מפוכח על תמונת המציאות במרחב שבין הים לנהר מעלה שגישה זו יכולה לסלול את הדרך לשיכוך האלימות, העוינות והחיכוך, ולשלום בין ציונים לפלסטינים, וזאת תוך ניתוק משאלת הנוסחה המדינית שתסדיר את היחסים בין שני הלאומים ואת הגבולות הפנימיים והחיצוניים ביניהם: שתי מדינות, קונפדרציה או מדינה אחת.

הפרדה במעמד צד אחד

לקראת סיום אחזור לשאלה שבה פתחתי: בהתחשב בכך שעליונותו של הימין בישראל נראית, לפחות בעתיד הנראה לעין, מובטחת; שהמרב שאפשר לצפות לו מהמערב הליברל-דמוקרטי הוא תמיכה בתהליך יותר מבשלום; שהאביב הערבי הכה קשות בתמיכה בפלסטינים בקרב מדינות ערב; שהלאומיות הפלסטינית שרויה במצוקה אסטרטגית עד כדי זניחת התביעה למדינה עצמאית; ושאזרחי ישראל הפלסטינים, וכמוהם תושבי מזרח ירושלים, מתמקדים בשיפור עמדות עצמאי מול ישראל – בהתחשב בכל אלה, האם אפשר להסיק שהימין ניצח ועל השמאל היהודי להרים ידיים?

תשובתי שלילית, כמובן. על השמאל היהודי והציוני להכיר את המציאות המתוארת לעיל, משום שרק בצורה זו הוא יוכל לכלכל את צעדיו בתבונה. אין טעם לצפות ללחץ בינלאומי או אזורי משמעותי. גם הרשות הפלסטינית אינה יכולה לאיים על ישראל באופן אפקטיבי. האיום החזק ביותר מצדה יהיה פירוק עצמי, שיפתח אופק נרחב של אפשרויות בפני ישראל – מסיפוח והענקת מעמד רשמי למשטר אפרטהייד ועד מציאת משתפי פעולה חלופיים שינהלו את העניינים עבור הכיבוש.

על השמאל הציוני להכיר בכך שהלאומיות הפלסטינית במרחב שבין הים לנהר מוצדקת מוסרית ומעשית: מוסרית, משום שגם הפלסטינים זכאים להגדרה עצמית; ומעשית, משום שבלעדיה לא ייכון שקט בר-קיימא במרחב שבין הים לנהר. במוקדם או במאוחר יבקשו הפלסטינים, בין שידוכאו או ידי ישראל או יועצמו על ידיה (כתושבים או כאזרחים במעמד נחות), הכרה בזהותם ובלאומיותם, וייאבקו עליהן עד חורמה. השמאל הציוני אינו יכול לשתף פעולה עם תהליך הכשלתה מבחוץ, וקריסתה מבפנים, של התנועה הלאומית הפלסטינית ושל התודעה הלאומית הפלסטינית. חולשתן של הלאומיות ושל החברה הפלסטינית אינה מתנה עבור הציונות, אלא אסון מוסרי ופוליטי בהתהוות.

אם השמאל הציוני שואף חיים וכוח, עליו לקבל את הנוסחה שמציעה הרשימה המשותפת בפועל, גם אם בלי אומר: ציונות לצד פלסטיניות כעיקרון מכונן, צודק ונכון. בכוחות משולבים, הגישה הזאת היא היחידה שתצליח לעמוד מול פרויקט המחיקה של הימין, ולהכשיר את הדרך לחיים משותפים עתידיים של יהודים וציונים ושל ערבים ופלסטינים – בשתי מדינות, בקונפדרציה או במדינה אחת המעניקה הכרה לשני הלאומים במרחב שבין הים לנהר. 

הצעד בונה האמון הראשון בדרך הארוכה העומדת לפנינו יהיה זניחת השיח העקר על הנוסחה המדינית הרצויה ופרטיה, והתמקדות במאבק לסיום הכיבוש: השליטה הכפויה של ישראל על הפלסטינים, המפלה בינם ובין אוכלוסייה יהודית החולקת עמם את אותה פיסת שטח, יהא זה בגדה המערבית או במזרח ירושלים. 

קשה לתאר את היחסים הישראליים-פלסטיניים כ"סכסוך". ישראל היא מדינתה המשגשגת של תנועה לאומית רבת און (וההגנה שהיא מעניקה ליהודים בוודאי נדרשת ומוצדקת בראייה היסטורית), מעצמה אזורית ובהיבטים מסוימים עולמית, הנהנית מתמיכה בינלאומית ומשיתוף פעולה שקט ברמה האזורית. הפלסטינים, שאת אדמתם ואותם ישראל כובשת, והולכת ומנשלת, הם אוכלוסייה חלשה, מבודדת ומבותרת, וחסרת תמיכה אפקטיבית מסביבתה הקרובה והרחוקה. בין שני צדדים כאלה לא יכול להתקיים סכסוך; ישראל מנהלת, במעמד צד אחד, פרויקט של כיבוש פיזי ומחיקה תודעתית כלפי הפלסטינים. 

ההפרדה בין השיח המדיני ובין המתרחש בשטח, ובעיקר במזרח ירושלים ובגדה המערבית, מעולם לא היתה חסרת רלוונטיות כפי שהיא בשנים האחרונות. בשעה שהשמאל הממסדי בארץ ובחו"ל, וכך גם חלק ממדינות ערב, רוכנים על שולחן השרטוט ומציעים תוכניות מדיניות דומות בשינוי אדרת, הימין בישראל עסוק בקביעת עובדות בלתי הפיכות בשטח על גבם של הפלסטינים, תרתי משמע. הגיעה השעה לאיחוד מאבקים. "מחנה השלום" הישראלי, כפי שהוא מכונה, ובתוכו הארגונים המחויבים לפתרון שתי המדינות ומקדמים אותו, חייב לחבור לארגוני זכויות אדם כדי לנהל את הקרב על התודעה הציבורית ואת המאבק בכיבוש, בפעילות יום-יומית של סולידריות ישראלית-פלסטינית, כדי לקעקע את הפרויקט של הימין ולעצור אותו.

על ד"ר אסף דוד

ד"ר אסף דוד הוא ראש תחום "ישראל במזרח התיכון" במכון ון ליר. הוא מייסד-שותף ומנהלו האקדמי של "הפורום לחשיבה אזורית". דוד מלמד במחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית.