לפני מספר שנים נפגשתי עם יוצרים שעבדו על כתיבת תסריט לסדרת דרמה. הסדרה ביקשה לעסוק במזרח ירושלים והיוצרים רצו לשמוע את רשמיי ואת דעותיי על המקום. מעבר להיותי חוקר בתחום ומדריך סיורים באזור, מה שהביא אותם אליי היתה כתבה שהתפרסמה ב"הארץ" באפריל 2021. סיפרתי בה על התנסות קצרה שהיתה לי כמאבטח בסילואן.  

הסיפור התחיל כשעניתי למודעת דרושים שרצה בוואטסאפ, בזו הלשון: "לתפקיד משמעותי ליישוב הארץ במזרח ירושלים, דרושים מספר חמושים בעלי כושר קרבי. […] שכר ליום העצמאות 750 שקל, ליום רגיל 500 שקל". מתוך סקרנות של מי שעוקב אחר פעילות העמותות הללו שנים ארוכות, יצרתי קשר עם הקב"ט והצטרפתי למשימה. הוא לא שאל פרטים ולא ביקש רישיון לנשק. ערב לפני כן התקשרתי למכריי הפלסטינים בסילואן וביקשתי שיתעלמו מקיומי אם ייתקלו בי בשכונה. אחרי כמעט יממה כמאבטח במתחם חדש של מתנחלים בסילואן, פרשתי בכתבה של העיתונאי (וחברי הקרוב) ניר חסון את תובנותיי ואת מחשבותיי מהחוויה. הכותרת היתה: "פועלים כמו ארגון ביון".

האנשים שהגיעו אליי בעקבות הכתבה הם מי שלימים יהיו יוצרי "איסט סייד", סדרה שעלתה לשידור בכאן 11 בפברואר 2023 ושעוסקת בדרמה המתמשכת של ייהוד מזרח ירושלים. כוכב הסדרה, בגילום יהודה לוי, הוא מומי בן דהאן, איש שב"כ לשעבר שמעמיד את כישוריו לשירות עמותות הייהוד ומשמש בפועל כסוחר נדל"ן מטעמן במזרח ירושלים.

אלא שכבר בתחילת הפרק הראשון מובן שאין מדובר בעבודת נדל"ן רגילה ושמומי הוא לא עוד מתווך. כדי לייהד את המרחב הפלסטיני, האסלאמי והנוצרי בירושלים נדרשים כישורים מיוחדים במינם; זו עבודה שנעשית במחשכים, היא אלימה ומניפולטיבית, ודומה יותר לעבודתם של ארגוני ביון כאמור, או פשיעה. לא בכדי משמשים בתפקיד יוצאי המשטרה החשאית. על מנת להחדיר מתנחלים עוינים אל לב שכונה פלסטינית צפופה צריך לדעת לאתר את הנכס המתאים, לפרום את המרקם המשפחתי והקהילתי, למצוא את החוליה החלשה מקרב הבעלים והיורשים – הומוסקסואל בחברה מסורתית, מכור או כל אדם שנמצא בצרה כלשהי, מחובות עד מחלה – ולהכניסו תחת מכבש לחצים בלתי אפשרי. אולם בכך לא מסתיים סט הכישורים של סוכנֵי החרש מטעם המתנחלים. הם מפעילים גם את כלל רשויות המדינה, מקטן ועד גדול, על מנת להוציא לפועל את תוכניותיהם.

ואולם, התנהלות זו – בעייתית ככל שהיא – איננה הרעיון המרכזי שניסיתי להעביר ליוצרי "איסט סייד". כשישבתי לשוחח עמם, חזרתי והתעקשתי על מסר אחד: שעמותות המתנחלים בלב המרחב הפלסטיני הורסות את ירושלים, פוגעות במרקם החיים המשותף ומהוות אסון אמיתי, מוחשי, ערכי, מוסרי ומינהלי לחיים בישראל בכלל ולחיים המשותפים בפרט. יתרה מכך, כפי שראינו באירועי אפריל-מאי 2021, הן תרמו תרומה משמעותית, אם לא חוללו ממש, את ההסלמה הביטחונית ואת חוסר היציבות בארץ כולה.

האם לדבריי אלה נמצא לבסוף ביטוי בסדרה? האם הותירו איזשהו משקע? זו כשלעצמה אולי איננה שאלה חשובה, אבל בעיניי התשובה לה דווקא מספרת סיפור מעניין.

להנציח את הסכסוך

במהותה העמוקה ביותר ירושלים, עיר קודש מרכזית עבור שלוש הדתות האברהמיות, היא עיר משותפת, אוניברסלית וקוסמופוליטית. בפועל, עם קרוב למיליון תושבים, כ-40 אחוז מתוכם פלסטינים שמרביתם אינם אזרחי ישראל, היא העיר הגדולה בארץ ובשטחים – הן מבחינת האוכלוסייה היהודית, הן מבחינת האוכלוסייה הפלסטינית, ומן הסתם גם העיר היהודית-ערבית המשותפת הגדולה והחשובה ביותר. כמובן, היא בירת ישראל והבירה (המוצהרת) של הפלסטינים, ובליבה נמצאת הרחבה הקדושה – הר הבית ומסגד אל-אקצא, הלב הפועם של הזהות היהודית-ישראלית והפלסטינית-מוסלמית.

זמן קצר אחרי כיבוש מזרח העיר ב-1967, הקימה ממשלת ישראל גוף סודי בשם "איגום" שפעל באמצעות מינהל מקרקעי ישראל כדי לרכוש קרקעות מפלסטינים סביב האגן הקדוש (העיר העתיקה וסביבתה) ולהעבירן לידיים יהודיות. איגום נסגר בשלהי שנות ה-70 ופעילותו הופרטה לעמותות ימין דתיות אשר מצד אחד פועלות באופן גלוי יותר ואף חופשי יותר, ומצד שני זוכות לכל התמיכה הממסדית שהן צריכות.

עמותות הימין הללו – המוּכּרוֹת שבהן הן עטרת כהנים ואלע"ד – פועלות בלב המרחב הפלסטיני בירושלים במטרה "לגאול" בתים ולייהד אותו. אלה גופים אידאולוגיים הדוגלים בעליונות יהודית ושאיפתם היא להפוך את ירושלים לעיר יהודית "טהורה" – כלומר כזו שלא חיים בה גויים; למנוע כל אפשרות של חיים משותפים של בני ובנות דתות, עמים ותרבויות שונים; ולסכל את הסיכוי לפשרה גיאופוליטית סביב האגן הקדוש. זאת, באמצעות יצירת טבעת של התנחלויות במרחב הפלסטיני שסביב העיר העתיקה, באופן שימנע כל אפשרות לחלוקה – אפילו מינהלית בלבד, כפי שהציע למשל מתווה קלינטון – ואגב כך ינציח את הסכסוך כולו.

אלו עמותות עשירות ביותר, בעלות אמצעים בלתי מוגבלים כמעט. עם תורמיהן נמנים אוליגרכים ומיליארדרים יהודים-אמריקאים. המקור של חלק ניכר מהכסף איננו גלוי, שכן במקרים רבים הוא זורם דרך חברות הרשומות במקלטי מס ברחבי העולם. בשטח, העמותות פועלות בכל כוחן כדי להדיר את האוכלוסייה הכי ענייה, מוחלשת ומפורקת בארץ. פלסטינים בסילואן ובשייח' ג'ראח, שעמותות המתנחלים חומדות את בתיהם, מספרים בעקביות על "טיפול מיוחד" שלו הם זוכים מצד כלל הרשויות – החל מההוצאה לפועל ורשות המסים וכלה במשטרה ובעירייה – המצטבר לכדי מכבש לחצים משולב ומתוזמר הפועל כולו בשירות הניסיון לפנותם מהנכסים. "איסט סייד" מבקשת להביא אפוא את המציאות הזאת מסמטאותיה של מזרח ירושלים ומפינותיה הנידחות של הביורוקרטיה הישראלית, אל תוך לב ליבו של הפריים-טיים.

האירועים שהעניקו לסדרה השראה

ואכן, ההרס בעשרת פרקי העונה הראשונה של "איסט סייד" מסחרר (מכאן ואילך יופיעו לא מעט ספוילרים). אנו רואים כיצד מומי בן דהאן הורס את חיי משפחתו של קונדיטור פלסטיני פשוט, תושב סילואן בשם עיסאם חלאווה (בגילומו של ג'מיל ח'ורי), אחרי שנכנס לחובות והתפתה למכור בחשאי את ביתו לעמותת המתנחלים הבדיונית "ארעא". בהמשך, מומי אחראי על הרס חייו של אדם נוסף, מחמוד נמירי (בגילומו של עלא דקה), צוֹרֵף פלסטיני, בנו של איש דת מוסלמי והומוסקסואל בארון, אשר שימש כמקור של מומי עוד כשעבד בשב"כ ובהווה של הסדרה נסחט בידו על רקע נטיותיו. זאת ועוד, העבודה עם מומי מביאה גם לרציחתו של אשרף פטוש ("אשר", בגילומו של אמיר ח'ורי), צעיר פלסטיני הולל המשמש כאיש קש בעסקאותיו האפלות. הוא נורה בידי סוכן של המודיעין המסכל הפלסטיני.

אם לא די בשובל הדמים המשתרך אחריו, מומי זורע פורענות גם בקרב הקהילה הנוצרית-פלסטינית היוונית אורתודוכסית בירושלים. הוא מנסה לרכוש עבור "ארעא" בית מלון גדול שבבעלות הפטריארכיה היוונית. מבחינת המתנחלים, ייהוד המתחם הענק יהווה הישג חסר תקדים. מה שהם לא יודעים זה שמומי מוליך גם אותם שולל כשהוא מנפח את מחיר העִסקה מתוך כוונה לגזור קופון של כמה מיליוני שקלים – הגביע הקדוש מבחינתו. אז מה אם על הדרך הוא צריך לפרום מבפנים את הסולידריות של קהילה דתית ותיקה, ולסכסך בין גורמים שונים בממסד הכנסייתי לבין קהילת המאמינים הפלסטינית המקומית? זו בסך הכל עוד מכה קלה בכנף עבורו.

כפי שמעיד סיפור המלון והפטריארך תיאודורוס (בגילום השחקן היווני פאנוס קורוניס), ל"איסט סייד" יש מקורות השראה מציאותיים ענֶפים. קו העלילה הזה מגולל סיפור כמעט זהה למקרה האמיתי של הפטריארך המודח אירינאוס הראשון, סביב פרשת מכירת המלונות "פטרה" ו"אימפריאל" לעמותת עטרת כהנים. ההשתמעות ברורה: "ארעא" היא מעין מקבילה בדיונית של עטרת כהנים, תחת הנהגתו הרוחנית של הרב שלמה אבינר ובניהולו של מתי דן, תלמידו לשעבר של אבינר. וכמו בסדרה, גם במציאות כל האמצעים כשרים לצורך השגת המטרה. כך, למשל, בעוד שהרב אבינר נודע ברבים כמחמיר בענייני צניעות, העמותה שפעלה תחת הנהגתו הרוחנית לא בחלה באמצעים כגון שידול נשים לזנות, מתן שוחד מיני למוכרים פלסטינים, איומים ושימוש באנשי קש.

גם דמותו של הצורף נמירי מעלה על הדעת אירוע שקרה במציאות – הוצאתו להורג של זוהיר רליד לאחרונה בשכם. אף שהיא התרחשה הרבה אחרי סיום הצילומים, היא בגדר תזכורת לפרקטיקה ישראלית מקובלת, מקובלת מדי, של סחיטת הומוסקסואלים פלסטינים, גיוסם בידי שב"כ והפקרתם למוות.

המחיר שמומי בכל זאת משלם

הצגת המציאות הקשה הזאת היא כבר כשלעצמה אמירה חשובה, כאשר הדברים, לפחות במידת מה, מדברים בעד עצמם. אולם במהלך הצפייה ב"איסט סייד", קשה להימנע מהתחושה שהיא מתחמקת מאמירה ערכית ישירה על המציאות שהיא מתארת. תמוהה בעיניי גם הבחירה התסריטאית בנוגע למניע של מומי הנחוש וחסר המעצורים. הוא איננו מוצג כאידאולוג קנאי או חמדן תאב בצע, אלא כמי שמוּנע מדאגה כנה לבִתו האוטיסטית: הוא חייב להבטיח את עתידה, שכן זה הוא והיא נגד העולם. כמה מניפולטיבי. הרי אין באתגרי החיים, קשים ככל שיהיו, כדי להצדיק איומים, שקרים, אלימות, שחיתות ופגיעה כה נרחבת בחיי אדם.

אולם בקריאה מעמיקה יותר, הדברים עשויים להיראות מורכבים יותר. נראה שהפגיעה שמחוללים מומי ועמותת המתנחלים השוכרת את שירותיו, לא נשארת בגבולות מזרח העיר. היא מחלחלת מערבה, לתוך החיים של מומי, לתוך החברה הישראלית. מומי מתגלה כנרקיסיסט רעיל ומניפולטיבי גם במערכות היחסים בחייו האישיים. הוא דורס את המוסכמות האתיות ההוריות והמקצועיות כשהוא מקיים רומן עם המטפלת של בתו ומשדל אותה לכתוב עבורה חוות דעת שקרית. הוא דוחף את בתו להתנדב לשירות צבאי כנגד המלצות כל גורמי המקצוע. הוא לא מפסיק לסובב בכחש את כל מי שמתקרב אליו.

וכך, אף שעל פני השטח מומי הוא אדם חזק, נחוש ובעל תושייה, ברובד העמוק יותר הוא אומלל. אין בחייו אף לא פינה אחת של אהבה תמימה, החפה מאלימות או משקרים. דומה שעבודתו בנישול פלסטינים מבתיהם שרפה את נשמתו. הוא לא מסוגל לחוש אמפתיה ולשים את עצמו בנעליו של האחר. במובן זה, חייו האישיים של מומי יכולים להיקרא כאלגוריה לחברה הישראלית, הנתונה מצד אחד למניפולציה של חבורה קיצונית, אלימה וחסרת מעצורים, ומצד שני מזינה אותה ללא כל בקרה או ביקורת.

מה מאפשר את ההתנחלות

זו נקודת מפתח בסיפור: עמותות המתנחלים לא היו יכולות להתקיים ללא תמיכה ממסדית נרחבת. כך, למשל, בעקבות מניפולציה שנקט אריאל שרון (שבעצמו רכש בית מעטרת כהנים ברובע המוסלמי) בימיו כשר השיכון, פרויקט ההתנחלות במזרח ירושלים זוכה לאבטחה של חברה פרטית במימון מאות מיליוני שקלים מתקציב משרד השיכון ותחת אחריות קצין הביטחון של המשרד. הלכה למעשה נוצרה כאן מיליציה פרטית של מאבטחים מאומנים הכוללת גם מערך היסעים וליווי, וכל זאת עבור קבוצת קטנה של תושבים שחיה בלב אוכלוסייה שאותה הם עוינים ומבקשים לסלק.

מדוע זכאים התושבים הללו לאבטחה פרטית ולא משטרתית ככל תושב? מדוע אבטחה זו מנוהלת על ידי משרד השיכון ולא בידי המשרד לביטחון פנים? במזרח ירושלים שאלות רבות נותרות ללא מענה. אבל זה לא נגמר כאן. הפקידות הממשלתית והמנגנונים הביורוקרטיים כולם, כפי שאפשר לראות כאמור גם ב"איסט סייד", משתפים פעולה באופן אקטיבי עם העמותות. למעשה, הם אלה שמאפשרים את קיומן. בלעדיהם, קרוב ל-4,000 מתנחלים לא היו יכולים לשרוד בלב אוכלוסייה של מאות אלפי פלסטינים. אולם האלימות שהם מפעילים איננה ספורדית, כלפי מוכרי נכסים כאלה ואחרים, אלה סיסטמתית.

בקהילות שלתוכן חודרים המתנחלים, כמו ברובע המוסלמי, בשייח' ג'ראח ובסילואן, אינספור ילדים מגיל עשר ומעלה נעצרו ונחקרו, והן מלאות במשפחות שחייהן נהרסו. במציאות כמו זו כל הומוסקסואל הוא בוגד פוטנציאלי, כל אדם שמוכר את ביתו עלול לגלות שהביא אסון על קהילתו ומשפחתו, כולם חושדים בכולם, וכולם מפחדים כל הזמן. הנדל"ן הופך לנשק, כל אדם זר הוא אויב בפוטנציה שרוצה לגרש אותך מביתך. התוצאה היא מרקם חברתי חַרֵב. שערו בנפשכם איך נראים החיים כאשר הקהילה והבית – המקומות שאמורים להיות למבצרכם – הופכים מלאים בחשדנות, פחד, תככים ואלימות. על היצירה הזאת חתומה מדינת ישראל.

אין זה בכדי. ההתנחלויות שהמדינה מקיימת משרתות את השאיפה הלאומית למלא את המרחב הערבי ברצף יהודי. לדברי הסופר, העיתונאי ואיש הימין נדב שרגאי, "לכאורה מדובר במיעוט מבוטל, אך זהו מיעוט שמגלם איכות אסטרטגית". על מנת להמחיש את דבריו, שרגאי מסביר שההתנחלות היהודית בשייח' ג'ראח, למשל, "יוצרת את הרצף הנחוץ כל כך בין הר הצופים לשכונות מערב העיר, שהממשלה לא השכילה ליצור".

המחיר של יצירת אותו "רצף נחוץ" איננו מסתכם בפגיעה במרקם החיים הקהילתי הפלסטיני – חמור, אפל ומושחת ככל שהוא. אלא, וזה לב טענתי, הוא פוגע בביטחון וביציבות בירושלים ומכאן שגם בישראל כולה. זה מה שקורה כשהאסטרטגיה הגיאופוליטית של ישראל בירושלים מופקרת בידי חבורה קיצונית ונצית.

מי ומי בקרב העושים במלאכה? במעלה הזיתים – התנחלות מבוצרת בלב שכונת ראס אל-עמוד – מתגורר למשל אריה קינג, חבר מועצת העיר ירושלים וממשיך דרכו של מאיר כהנא, שזמן קצר לפני רצח הנער מוחמד אבו חדיר קרא לציבור לבצע נקמה בערבים. לצדו גר הרב יוסף קלנר שכינה הומוסקסואלים "סוטים וחולי נפש" ושדתיים לייט הם בעיניו "בהמות עם כיפה על הראש". נשים, מבחינתו, הן מוגבלות מבחינה רוחנית מעצם טבען ולכן מוכשרות פחות למלא תפקידים ציבוריים. עוד לפי קלנר, "לא לשמור תורה ומצוות זה חוסר מוסריות ובוגדנות לאומית" וכן "דין בוגדים על פי רוב זה כדור בראש".

אלה האנשים וזו הרוח המנשבת בהתנחלויות הללו. במילים אחרות, ישראל מטפחת קבוצות יהודיות אנטי-דמוקרטיות שיבצעו עבורה את הדיכוי והנישול של הפלסטינים. כתוצאה מכך, הקבוצות הללו צברו כוח רב וכעת הן פועלות להשליט את תפיסת עולמן על המיינסטרים – בין אם מדובר בתנועות המקדש שמתוכן יצא יו"ר ועדת חוק, חוקה ומשפט, ח"כ שמחה רוטמן, ממובילי ההפיכה המשטרית, ובין אם מדובר במתנחלים המבקשים לייהד את המרחב הערבי-הפלסטיני בירושלים, בשטחים ובתוך המדינה, בדרך להקמת מדינה הלכה. ודוק, באמצעות הכוח שמדינת ישראל נתנה לקבוצות הללו, הן מנסות בימים אלה להשתלט עליה.

הוויתור על ייצוג המתנחלים – והפלסטינים

"איסט סייד" מוותרת כמעט לגמרי על העיסוק בעולמם הפנימי של המתנחלים, ועל רקע הרגע הנוכחי בישראל והניסיונות בהובלת מתנחלים לשנות את אופי המשטר – זהו פספוס גדול שבעתיים. בוודאי בהתחשב בעובדה שאחת משני היוצרים מגיעה, כדבריה, מתוך הציונות הדתית ומהימין הדתי. אלא שבאותה נשימה היא מצהירה שביקשה ליצור "סדרה עם ערבים ויהודים שהיא לא פוליטית". אינני יודע מה המוטיבציה ליצור סדרה "לא פוליטית". זו בהחלט תעלומה.

מה שברור הוא, שכתוצאה משיקולים אמנותיים ותסריטאיים כאלה ואחרים, "איסט סייד" נמנעה מהצגתו של מרקם החיים ההרוס במרחב הפלסטיני (זולת היותם של המוכרים קורבנות של הרשות הפלסטינית), או בכלל מהצגת המשמעויות של ההתנחלות בלב המרחב הערבי. הסדרה לא מראה את החיכוך בין האוכלוסיות, את האדנותיות של המתנחלים, את המוטיבציה שלהם ואת עולמם האידאולוגי. ההסבר היחיד למהלכיהם מושם בפיה של מנכ"לית העמותה, שירשה בתפקיד את בעלה אחרי שנרצח בידי פלסטינים: היא טוענת שאין בעבודתה ממד אידאולוגי, אלא רק רצון אנושי טבעי להמשיך את מורשת בן הזוג.

יתרה מכך, הסדרה גם לא ממחישה שהפלסטינים בירושלים, חסרי האזרחות, תושבים סוג ב' בעיר הולדתם, נחותים במעמדם מיהודים תושבי העיר. חופש התנועה שלהם מוגבל, אופציות התעסוקה עלובות, התשתיות מעליבות. את החיים הכפריים האקזוטיים של משפחת הפטריארך ביוון, לעומת זאת, אנו דווקא זוכים להכיר מקרוב – מוקדש להם פרק שלם; לא את חייהם של ערביי סילואן. מה בכלל ההשלכות של כניסת מתנחלים על הקהילה הפלסטינית, על העם הפלסטיני, על ירושלים ועל החברה בישראל? אלו שאלות שבהן העונה הראשונה של "איסט סייד" לא עוסקת. הנה אפוא התשובה לשאלה שהעליתי בפתיחה. בעונתה הראשונה, הסדרה נמנעה מלהראות את היקפו האמיתי של האסון שמגלמות עמותות המתנחלים.

זהו אסון מתגלגל. אחרי שהמודל של ההתנחלות בלב אוכלוסייה הערבית חלחל מירושלים אל שאר הערים המשותפות במדינה, ראינו לפני כשנתיים תצוגת תכלית מצמיתה של השלכותיו. כזכור (או לא), אירועי אפריל-מאי 2021 החלו במזרח ירושלים בסמוך לתחילת הרמדאן, עם ההחלטה המשונה של משטרת מחוז ירושלים למנוע התקהלות בשער שכם, והם התגברו בעקבות פיצוץ המשא ומתן בין משפחות פלסטיניות בשייח' ג'ראח לבין עמותת המתנחלים המבקשת להשתלט על ביתן. די במקביל לכך החלה גם יפו לבעור, בעקבות ההתקפה האלימה שספג הרב אליהו מאלי (שהיה בעבר דמות בכירה בישיבת עטרת כהנים בירושלים) ב-18 באפריל בעת סיור נדל"ני שערך ביפו, מידי תושבים ערבים. משם, זלגה האלימות לכלל הערים המשותפות בארץ.

באירועים הקשים ההם ניכר היטב כיצד רמות הניכור, השנאה והאלימות היו גבוהות בהרבה במרחבים יהודיים-ערביים משותפים שבהם פעלו בשנים האחרונות ארגוני מתנחלים אידאולוגיים של הציונות הדתית – בין אם זה בירושלים, ביפו, בלוד או בעכו. השיטה כמעט זהה: מה שבמזרח ירושלים נעשה באמצעות עמותות המתנחלים, בערים בתוך ישראל נעשה על ידי הגרעינים התורניים, תמיד בשילוב של מוסדות לימוד וגרעינֵי התיישבות ובסיוע מעטפת מוסדית. בימים אלה אנחנו שומעים שוב ושוב ש"סבב נוסף" של אירועי אלימות בערים המשותפות הוא "עניין של זמן". שווה לזכור בגלל מי, ועבור מה.

ראוי בעיניי לסיים במילותיו של מיכאל בן יאיר, שנולד בשנת 1942 בנחלת שמעון בירושלים, שכונה יהודית ששכנה עד 1948 בתוך שייח' ג'ראח, בצד הירדני של הגבול. לימים, כשהיה בן יאיר היועץ המשפטי של ממשלת רבין השנייה (1992—1995), הוא יזם את הקמתה של ועדה ממלכתית לבדיקת פעולותיהם של עמותות המתנחלים. דו"ח הוועדה החמור הצביע על מינהל לא תקין בממשק שבין העמותות למוסדות השלטון השונים. אולם בעקבות עלייתו לשלטון של נתניהו אחרי רצח רבין, הדו"ח נקבר.

בית ילדותו של בן יאיר עבר לידי עמותות מתנחלים שביקשו להוציא ממנו את דייריו הפלסטינים. לאחרונה זכה בן יאיר לקבל לידיו את החזקה בנכס ובכוונתו להעבירו לבעלות הפלסטינים שגרים בו. את פעילותם של עמותות המתנחלים שפועלות לייהד את מזרח ירושלים מאז ראשית שנות ה-70 ושהפכו לשחקן מכריע בגיאופוליטיקה של ירושלים, כינה הילד שהיה לפליט יהודי משייח' ג'ראח בשתי מילים בלבד – "עוול ואיוולת".

על ד"ר ערן צדקיהו

מדריך גיאופוליטי, עמית פוסט-דוקטורט על שם ליידי דייוויס ועמית הוראה באוניברסיטה העברית ועמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית.