שינוי חברתי הוא מצרך נדיר. פרספקטיבה היסטורית רחבה מראה שבמשך רוב הזמן, רוב החברות ברחבי העולם משמרות את הסטטוס קוו שבתוכו הן חיות. זה פשוט יותר, נוח יותר, מפחיד פחות, ומאפשר יציבות, בטחון ורוגע. מעניין לגלות כי השימור של הסטטוס קוו מתקיים גם כאשר אותו המצב מייצר באופן ישיר או עקיף השלכות קשות מבחינת הרווחה האישית וחיי היום יום של האנשים שחיים בהן. כך למשל, גם חברות היררכיות בהן מתקיימת אפליה קשה, או חברות בהן יש מתח, שנאה ואלימות פנימיים תמידיים, נוטות ברוב הזמן לשמר סטטוס קוו. הדפוס הזה נכון באופן כללי אבל הוא נכון עוד יותר כשזה נוגע לחברות שחיות במשך עשורים רבים בתוך הקשר של סכסוך מתמשך ואלים, כמו הסכסוך הישראלי-פלסטיני. על פי הפסיכולוג הפוליטי דניאל בר-טל, סכסוכים אלימים וקשים, כמו זה של המזרח התיכון, "לוכדים" חברות בתוכם משום שהם מאלצים אותן לפתח מנגנון הגנה פסיכולוגי להתמודדות עם הסכסוך. המנגנון הזה אומנם מגן על החברה מול האיומים הקשים שמפעיל עליה הסכסוך, אך גם מעוור אותה לאפשרויות יישובו של הסכסוך בדרכי שלום. אותו מנגנון, שמתבסס על תפיסה חד צדדית של המציאות, מקבל ביטוי בזיכרון קולקטיבי מוטה ובאתוס של סכסוך, שמסייעים לגייס את החברה להתמודדות עם הסכסוך, אבל גם מייצרים קפיאה קוגניטיבית שאינה מאפשרת שינוי. 

אבל, גם אם הם נדירים, שינויים גדולים ומשמעותיים כן מתרחשים מפעם לפעם, ולא רק שהם מתרחשים – פעמים רבות מי שמובילים אותם הם צעירים ובני נוער. צעירות וצעירים הובילו רבות מתנועות המחאה הבולטות במאות האחרונות – תנועות לשוויון וזכויות אדם, מחאות לקידום שוויון מגדרי, וגם מהלכים דרמטיים לקידום שלום ופיוס. דוגמה אחת בולטת מהשנים האחרונות היא גרטה טונברי, פעילת סביבה שוודית שנודעה באמירותיה החדות והממוקדות ובביקורת שלה כלפי מנהיגי העולם שכושלים שוב ושוב בהובלת מהלכים סביבתיים משמעותיים. הפוטנציאל שגלום בצעירים ובני נוער בהקשר של קידום מהלכים של שינוי חברתי נובע משילוב בין נאיביות מסוימת, שמאפשרת אמונה חסרת פשרות ביכולת שלהם להוביל שינוי, לבין אנרגטיות ויצירתיות שמאפיינים גילים צעירים. לכל אלה צריך להוסיף גם את חוסר המחויבות הכלכלית או המשפחתית, שמאפשר להם פעמים רבות לקחת חלק במאבק נחוש, חסר פחד וחסר פשרות. 

אין תקווה בלי דמיון

התכונות והמאפיינים הללו של צעירים ובני נוער הם גם אלה שהופכים אותם פעמים רבות למקור התקווה והאופטימיות של חברות במשבר. לא מדובר בתקווה כמליצה. תקווה יכולה לשמש הן כמצפן שמראה את כיוון השינוי המבוקש והן כדלק שמניע את רכבת השינוי לכיוון אליו הורה המצפן. הספרות הפסיכולוגית על תקווה מראה קשר בין החוויה של תקווה לבין היכולת להציב יעדים ברי השגה, לתכנן מסלול ברור להגעה אליהם ולפעול באותו המסלול. ברמה קונקרטית יותר, ממצאים אמפיריים רבים קושרים בין תקווה לנכונות לקחת סיכונים ובינה לבין השתתפות אקטיבית במהלכים של מחאות ופעולות קולקטיביות. בהקשר של סכסוכים אלימים ומתמשכים, הממצאים מראים קשר בין תקווה לבין נכונות לבצע פשרות חברתיות ופוליטיות עמוקות במטרה ליישב סכסוך בדרכי שלום. הקשר הזה חשוב עוד יותר כשהוא נמצא אצל קבוצות שמחזיקות במירב הכוח בסכסוך שאינו סימטרי, משום שהצד החזק יותר הוא זה שבידיו הכוח לייצר הזדמנויות משמעותיות לשינוי, הזדמנויות שיכולות בתורן לייצר את הבשלות והתנאים שיאפשרו את השינוי.

אז, אנחנו יודעים שתקווה יכולה להוביל לשינוי חברתי ובהקשר של סכסוך מתמשך גם לתרום לפתרונו. ואנחנו גם יודעים שלרוב, צעירים חשים ומביעים תקווה ברמות גבוהות יותר בהשוואה למבוגרים. אולם, מה גורם לאנשים לחוש תקווה? בחינה אינטגרטיבית של הספרות המחקרית בנושא מצביעה על שלושה אלמנטים מרכזיים. שילוב מיטבי ביניהם מייצר ומשמר תחושת תקווה, בהקשר של סכסוך אבל גם מחוצה לו. ראשית, מודלים של ערך (value expectancy models) מדגישים את הצורך של אנשים לדמיין עתיד טוב יותר מההווה, ומבססים את האפשרות לחולל שינוי על הפער בין המצב המצוי לבין המצב המדומיין, שנתפס כרצוי. למשל, תקווה לשלום מחייבת אנשים להיות מסוגלים לדמיין כיצד ייראה עתיד של שלום ישראלי-פלסטיני הן מבחינת החברות הישראלית והפלסטינית בכלל, והן מבחינת חיי היום יום שלהם בפרט. הפער בין המצב הנוכחי, האישי והקולקטיבי, לזה המדומיין, מהווה את מגרש המשחקים עליו אפשר לתכנן דרכים שונות לשינוי שיביא אותנו אל עתיד של שלום. שנית, על מנת לחוש תקווה לדבר מה, אנשים צריכים שתהיה להם כמיהה אמיתית להשגת אותו הדבר. המילה כמיהה יכולה בהקשר כזה להיות שאיפה עזה להגיע אל המצב המדומיין הרצוי, אבל גם יכולה להיות תחושה של צורך דחוף להשתחרר מהמצב הקיים. למשל, אנשים יחושו תקווה לשלום בין ישראל לפלסטינים רק בתנאי ש שהמציאות הקיימת שנוצרה בעקבות הסכסוך (ביטחונית, כלכלית או בינלאומית) תהיה בעיניהם בלתי נסבלת ולכן השגת שלום תיראה להם מהותית ואולי אפילו דחופה עבור החברה הישראלית. והמרכיב השלישי ששילובו עם שני הקודמים יכול לייצר ולשמר תקווה, הוא האמונה באפשרות השגת היעד אליו היא מוכוונת. כלומר, אנשים צריכים להיות מסוגלים להאמין שהמעבר מהמצב המצוי לרצוי הוא לא רק רצוי ואולי אף דחוף, אלא שהוא גם אפשרי ובר השגה. כך למשל, תקווה לשלום ישראלי-פלסטיני מחייבת אמונה עמוקה שהשלום אליו שואפים הוא בהישג יד, גם אם הדרך להשגתו לא תהיה פשוטה.

זה נוער זה?

אם תקווה – כמושג ממשי שדוחף לפעולה – היא תכונה שמאפיינת צעירים, וכך גם הנטייה שלהם להיות מנוע לשינוי חברתי בכלל, ושינוי בהקשר של סיכסוך מתמשך בפרט, יהיה הגיוני מצידנו לצפות שאוכלוסיית הצעירים – ישראלים ופלסטינים – יהיו מי שיחזיקו את האפשרות לשלום. שהם יהיו אלה שמסוגלים לדמיין את השינוי הזה, יאמינו שהמעבר ממציאות של סכסוך למציאות של שלום הוא דחוף וחשוב, ומעל הכל – יאמינו שאפשר להגיע אליו. הנתונים, לצערנו, מראים אחרת. מחקרים שנערכו בשנים האחרונות בישראל על ידי חוקרת התקשורת והפסיכולוגיה החברתית ביאטריס האסלר וסטודנטים מהמעבדה שלי (PICR Lab) באוניברסיטה העברית חשפו ממצאים מפתיעים על הקשר בין תקווה לגיל בכל הנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני. במחקר נבחנו רמות התקווה לסיום הסכסוך והאמונה בהיתכנות סיומו לאורך עשרות שנים ובהפרדה לקבוצות גיל שונות. המחקר בחן הן ישראלים והן פלסטינים, אבל אתמקד כאן בשני נתונים שעלו בהקשר של הנבדקים הישראלים-יהודים והם משמעותיים מאוד. 

הנתון הראשון, והוא סותר את כל מה שנכתב למעלה על מה שמאפיין צעירים, הוא שהתקווה לשלום, כמו גם האמונה בהיתכנות השלום, נמוכות יותר ככל שיורד גיל הנחקרים. כלומר, ככל שהנשאלים היו צעירים יותר, כך הם הביעו ייאוש גדול יותר ותקווה נמוכה יותר לגבי האפשרות ששלום בין ישראלים לפלסטינים יושג בשנים הקרובות. הנתון השני הוא שהפער הגילי ברמות התקווה לשלום עולה ככל שחולפות השנים. כלומר, גם לפני שני עשורים נרשמה מגמה דומה של תקווה נמוכה יותר בקרב צעירים בהשוואה למבוגרים, אבל הפערים בין הצעירים למבוגרים ברמות התקווה היו קטנים יותר בהשוואה למה שאנחנו רואים בשנים האחרונות.

מה יכול להסביר את הנתונים הללו? בראש ובראשונה אני רוצה לייחס את הרמות הנמוכות של התקווה בקרב צעירים בישראל לתפיסה סטטית שלהם לגבי ה"מצב". בסדרת מחקרים ארוכה, הראתה החוקרת סמדר כהן-חן שאחד הגורמים הדרמטיים ביותר ביצירה ושימור של תקווה היא תפיסה דינמית של המצב או של נשוא התקווה, כלומר דפוס חשיבה שגורס ששינויים מתרחשים כל הזמן וכיוון שהתרחשו בעבר, הם יכולים לקרות גם בעתיד. בהקשר של סכסוכים אלימים, תפיסה של דינמיות היא למעשה תפיסה משולשת. צלע אחת שלה משמעה להאמין שהאויב שלי יכול להשתנות ואכן משתנה תמידית – הן בעמדותיו, הן במוטיבציות שלו והן בהתנהגותו. הצלע השנייה שלה היא אמונה שגם הסכסוך עצמו הוא בר שינוי, כלומר, שסכסוכים מסוג כזה כבר נפתרו והשתנו, ולפיכך גם הסכסוך הנוכחי עשוי להיפתר. והצלע השלישית של התפיסה הדינמית בהקשר של סכסוך אלים היא אמונה שגם הקבוצה או החברה אליה אני משתייך או משתייכת יכולה או עשויה להשתנות עם הזמן בפרמטרים שונים, פרמטרים שיש בכוחם לקדם יישוב של הסכסוך בדרכי שלום. 

מה בוער

אם אמרנו קודם שהדרך לקיומה של תקווה עוברת ביכולת לדמיין עתיד שונה, ברור שדפוס החשיבה הדינמית הוא קריטי ליכולת לדמיין עתיד כזה. לא פחות מזה, לאור חשיבותו הברורה של דפוס החשיבה הדינמית קל להבין מדוע צעירים רבים כל כך בישראל – גברים ונשים בטווח הגיל שבין 20 ל-30 – אינם מסוגלים לדמיין עתיד של שלום. החוויה ההיסטורית של צעירים בישראל, של עשור או שניים אחורה מציירת את קו ההשתנות (או אי ההשתנות) של הסכסוך כקו ישר, בניגוד להוריהם שחוו עליות ומורדות, סבבי משא ומתן לשלום וגם מלחמות. בנוסף, התודעה של צעירים בישראל התעצבה על ידי תמת ה"אין פרטנר פלסטיני" שנהגתה בכישרון רב על ידי ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק ומשתמרת עד היום, אטומה ועמידה בפני כל סדק או ניסיון שינוי. לפיכך, בעוד שדור ההורים תופס את הסכסוך כדינמי, דור הילדים חי בתודעה סטטית של סכסוך. ותודעה סטטית, כאמור, אינה מאפשרת תקווה. ההנחה של כהן-חן ועמיתיה היא שתפיסת העבר וההווה כסטטיים מעצבים גם תפיסה סטטית של העתיד. באופן טבעי, תפיסה מסוג כזה אינה מאפשרת לחווים אותה לזהות פער בין המצב הנוכחי לכל מצב רצוי פוטנציאלי. אי היכולת להצביע על פער כזה, כאמור, מעקרת בתורה את אפשרויות הדמיון של עתיד אחר, טוב יותר.

בנוסף לתודעת הסטטיות של הסכסוך, פוטנציאל התקווה של צעירים בישראל מוגבל על ידי התפיסה של רבים מהם שיישוב הסכסוך אינו דחוף, ושהתועלות שיכולות לנבוע ממנו אינן משתוות לפשרות שנדרשות להשגתו. במילים פשוטות, צעירים רבים בישראל לא טורחים לדמיין עתיד טוב יותר פשוט כי הם לא חושבים שיש בו צורך. מנקודת מבטם המפוכחת, הם לא לגמרי טועים. הם רואים את ישראל במצב כלכלי לא רע בכלל ואת האיום הביטחוני מצד הפלסטינים כמוגבל באופן יחסי. חוויות שגרתיות של פיגועי טרור, ואפילו סבבי לחימה עיתיים, נתפסים על ידי רבים מהם כקשים ומזיקים, אך גם כחלק מהחבילה הטבעית עמה צריכה להתמודד חברה בסכסוך. העובדה שרוב הזמן ה"אחר", על חייו העניים והקשים, סגור מאחורי חומה, שרוב אירועי הירי מתבצעים במקומות מרוחקים גיאוגרפית, ושחלקים גדולים בחברה הישראלית כבר לא שותפים באופן אקטיבי ויום יומי בלחימה והשיטור שהם פועל יוצא של הסכסוך – ולפיכך גם אינם משלמים עליהם מחירים כבעבר – משפיעה גם היא על ההפחתה בתחושת הדחיפות הממוצעת. במובן הזה, אחד הדברים שמבדילים את הדור הצעיר בישראל מהדור המבוגר יותר הוא אי ההכרה של הצעירים במחיר הכבד של המלחמה או במחירים הפוטנציאליים של אי החתירה לשלום. בניגוד להוריהם שחוו מלחמות קשות, שילמו מחיר כבד, ואף חוו חוויות של חרדה קיומית אמיתית למדינת ישראל, עבור הדור הצעיר יותר קיומה של המדינה ובטחונה כמעט מובנים מאליהם. לצדם, נתפס בעיניהם המחיר שצריך לשלם על אלימות פלסטינית נגד הכיבוש, גם אם הוא קשה לעיתים, לרוב כנסבל. זאת ועוד, החוקר עודד (אדומי) לשם טוען  שאצל חלק מהצעירים מתפתחת אפילו תודעה שמרמזת על ניצחון או הכרעה ישראלית בסכסוך. תודעה זו גורסת שישראל, הלכה למעשה, כבר הכריעה את העם הפלסטיני, וההתנגדות האלימה המועטה יחסית בה אנו חוזים מהווה לא יותר מדמדומי גסיסה של חברה שהבינה שלא תשיג בדור הנוכחי את מטרתה הגדולה. תודעה כזו מפחיתה מעוצמתה האפשרית של ההתנגדות הפלסטינית ומפחיתה גם את קיומה של הדילמה המוסרית לגבי המשך הכיבוש, דילמה שמטרידה הרבה יותר את הדורות הבוגרים. 

אם אמרנו ששלושת המרכיבים המשמעותיים לתחושת תקווה שמכוונת פעולה לשינוי בכלל ובהקשר של סכסוכים ארוכים בפרט, הם תפיסה דינמית של קבוצות וחברות ככאלה שיכולות להשתנות, יכולת לזהות פער בין ההווה המצוי לעתיד הרצוי ותחושת דחיפות בשינוי המציאות הקיימת, הרי שנותר לנו רק להבין מה אומרים המחקרים על צעירים בישראל לגבי המרכיב האחרון. התשובה היא שהנתונים מראים שרוב הצעירים גדלו והתחנכו בחברה שבה הכמיהה להשגת שלום, או התפיסה של החברה הישראלית-יהודית כשוחרת שלום, אינה דומיננטית כפי שהיא הייתה בעבר. יותר מכך, מבחינת הנורמה החברתית, לדמיין עתיד טוב יותר בהקשר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני או אפילו לחלום על עתיד טוב יותר נתפס בעיני החברה כפעולה כמעט לא לגיטימית. בני אדם בכלל, וצעירים בפרט, מושפעים לא מעט ממה שהחברה משדרת להם שראוי להרגיש או להאמין בו. הם מסתכלים סביבם ומפענחים את הרמזים החברתיים שמסמנים להם למה לשאוף או לאן לחתור. בני הנוער הישראלים-יהודים של היום לא גדלו בסביבה שבה שרים שירים לשלום, חשים ערגה או חולמים על שלום, או בסביבה שבה ברור שלהיות חברה טובה או מוסרית משמעה להיות חברה שוחרת שלום. מחקרים מראים שהאפשרות לדמיין עתיד טוב יותר מצריכה משאבים קוגניטיביים ורגשיים לא מבוטלים. חוסר האמונה באפשרות של שלום, המחשבה שלמעשה אין בו כל כך צורך כדי להמשיך ולחיות חיים טובים, והנורמה החברתית שלא כוללת את השלום כיעד לכמיהה או רצון אנושי וחברתי, מסיטים את המשאבים הקוגניטיביים והרגשיים של הצעירים לאזורים אחרים. בעולמות יצירתיים של גיימינג וטכנולוגיה, אומנות, פיתוח אישי ועוד, משקיעים הצעירים היהודים בישראל שעות ומשאבים רבים, מותירים את יישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני הרחק מאחוריהם וגם, כפועל יוצא, מאחורי כולנו. 

פיגומים חדשים

החוקרת מאיה תמיר מראה במחקריה שלמוטיבציה של אנשים וחברות לחוש רגשות מסוימים יש השפעה גדולה על התחושה שלהם בפועל. החברה הישראלית פועלת כבר שנים כדי להפחית את הרצון של חבריה לחוש תקווה, ובכך היא לא רק מפחיתה את רמות התקווה, אלא גם חוסמת את האפשרות לייצר הזדמנויות ממשיות לקידום של יישוב הסכסוך בדרכי שלום. המנהיגים הפוליטיים, מימין ומשמאל משדרים כבר שנים ארוכות  לבני הנוער, במילותיהם ובמעשיהם, ששינוי בהקשר הישראלי-פלסטיני הוא לא אפשרי וגם שהוא לא דחוף. הנורמה היא שמי שעוסק בנושא הזה הוא חריג, ולעיתים אפילו הזוי, ושמדובר בנושא שאין טעם לעסוק בו כרגע ושרצוי לדחות אותו לעתיד שאינו נראה לעין. מערכת החינוך אף הסירה מסדר יומה באופן מפורש כל מרכיב שהופיע בעבר בתחום של חינוך לשלום, ואפילו ארגוני חברה אזרחית רבים שתומכים ומקדמים פעולות שמטרתן לקדם שוויון וסובלנות, מגבילים את אמירותיהם ופעולותיהם לקידום שוויון וסובלנות בתחומי ישראל בלבד, וללא נגיעה או אמירה מפורשת בנושא הכיבוש או החתירה לשלום. 

אז מה עושים? אם היה מרשם חד וברור שעל פיו ניתן לייצר תקווה, חיינו כחברה בסכסוך היו קלים יותר. אבל גם אם אין מרשם, יש תובנה שעוברת כחוט השני בכל המחקרים בהם נגעתי במאמר הזה, וזו תובנה שחשוב ונכון להשקיע בהטמעתה אצל צעירים: שתקווה לשלום אכן מייצרת אפשרויות לשלום, וייאוש מייצר נבואה שמגשימה את עצמה של חוסר תוחלת. לא מדובר, כאמור, באמירה רוחנית או ניו-אייג'ית מסוג כלשהו, אלא בתפיסה מעשית, ריאלית ומבוססת נתונים.

ויש גם מה לעשות מעבר להנכחת החשיבות ויצירת המוטיבציה לחוש תקווה – לנסות ולבנות את הפיגומים עליהם יוכלו לטפס צעירים וצעירות ישראליים כדי להסתכל אל האופק ולדמיין אפשרות לעתיד ששונה מההווה שבתוכו אנחנו חיים. הפיגומים האלה צריכים לעמוד על שלוש רגליים: נורמה חברתית ששלום הוא חשוב, אמונה עמוקה בתחושת הדחיפות והצורך להשיג אותו, ותפיסה דינמית של הסכסוך על כל מרכיביו, שיכולה להגביר את האמונה בהיתכנות הפתרון של הסכסוך. אני רוצה להוסיף ולומר שלוש הרגליים הללו מזינות אחת את השנייה – כאשר אנחנו מאמינים שדבר מה אינו אפשרי, אנחנו משכנעים עצמנו גם שהוא לא חשוב או דחוף, ולפיכך גם נמנעים מלדמיין אותו. כשדבר מסוים נתפס כלא חשוב, אנשים אינם מתחבטים כלל בשאלת ההיתכנות שלו או בניסיון לדמיין מצב רצוי ששונה מההווה הנוכחי. בשדה השינוי החברתי יש קונצנזוס על כך ששינוי, ובעיקר שינוי בהקשר של אתגר חברתי קשה ומתמשך כמו סכסוך אלים, אפשרי רק כאשר האפשרויות הממשיות במציאות נובטות על בסיס פלטפורמה של דמיון ותקווה. רק תשתית יציבה של פיגום שמתבסס על שלוש הרגליים שהזכרתי כאן יכולה לאפשר מבט חד, ברור ומבטיח אל העתיד, מבט שיכול להניע בנות ובני נוער ישראלים לפעולה חברתית משמעותית שמטרתה יצירת שינוי חברתי נדיר, אך הכרחי. ואחריהם נוכל לנוע כולנו.

על עירן הלפרין

עירן הלפרין הוא פרופסור לפסיכולוגיה חברתית באוניברסיטה העברית ויו"ר שותף של אקורד.