אחר הצהריים טובים, גבירותיי ורבותיי, חבריי הדמוקרטים.

כעורך דין וכפוליטיקאי סוציאל-דמוקרטי פולני, זו זכות גדולה עבורי לעמוד מול אולם מלא באנשים שאכפת להם. שאכפת להם מצדק חברתי. שאכפת להם משלטון החוק. שאכפת להם מזכויות אדם ומחירויות היסוד.

אני רוצה לחלוק אתכם מחשבה אישית. בכל פעם שאני רואה חדשות מישראל על אודות המאבק המרשים שלכם למען הדמוקרטיה ולמען יסודותיו של שלטון החוק, אני מתרגש. בד בבד, אני גם חש מבוכה ובושה כשאני שומע את המוני הדמוקרטים הישראלים צועקים: "יריב לוין, פה זה לא פולין!". בהתחשב במה שקרה בארצי, אני יודע שאתם צודקים. זה מזכיר לי מה אנחנו, בפולין, עברנו ועודנו עוברים.

פופוליסטים ופונדמנטליסטים בכל העולם משתמשים בדרך כלל בכלים דומים. הם לומדים זה מזה. יש להם אותה מטרה: בראש ובראשונה, להפוך את המדינה לעסק הפרטי שלהם. אני רואה דמיון רב בכל הנוגע להיבט המעשי של ריסוק שלטון החוק בפולין ובישראל.

תחילה הם מנסים להשתלט על מערכת המשפט. הם יודעים היטב שבתי משפט ושופטים עצמאיים יהיו המכשול הראשון בדרכם. ביטוי פולני אומר: "אם יש לך שפעת, שבור את המדחום והבעיה תיעלם". אז מה עשו הפופוליסטים בפולין? הם תקפו את השופטים ואת בתי המשפט בצורה ברוטלית מאוד אך מתוחכמת, באמצעות סדרה מתוזמרת של פעולות.

צריך לזכור שאפילו במשטרים אוטוקרטיים, כל ההחלטות צריכות להיראות חוקיות או לכל הפחות מוצדקות מבחינה ציבורית. מהטעם הזה הם המציאו את הצורך ברפורמה במערכת המשפט. ב-2016, מפלגה ששמה האירוני הוא "חוק וצדק" עלתה לשלטון והחלה בקמפיין לאומי מעורר חלחלה נגד שופטים עצמאיים. הם הוציאו מיליון אירו מכסף ציבורי לטובת הפקת תשדירי טלוויזיה ושלטי חוצות המציגים את השופטים בפולין כמושחתים, עצלים, תאבי בצע ונגועים בהטייה פוליטית. ובעיקר – כחזקים מדי. כך, השופטים הפכו לאויבי הציבור מס' 1.

ראשית, הם יצרו צורך ציבורי בשינוי, ומייד לאחר מכן הציעו רפורמה במערכת המשפט, המושחתת לכאורה. כך זה עובד. יוצרים אווירה ציבורית מסוימת, ואז מציעים את הפתרון לבעיה. זה תמיד מתחיל בבתי המשפט וביתר המוסדות הדמוקרטיים.

כפי שכתב פרופ' טימותי סניידר בספרו המעולה על הרודנות: 20 לקחים מהמאה ה-20: "אנחנו נוטים להניח שהמוסדות יתנגדו באופן אוטומטי למתקפות ישירות עליהם". ובכן, לא. המקרה הפולני מראה את ההיפך הגמור.

מה שייחודי במקרה של פולין, זה שכל המוסדות שקיימים מתוקף החוקה נותרו על כנם. בניגוד להונגריה, הפופוליסטים בפולין מעולם לא הצליחו לגבש רוב לשינוי החוקה. אז מה עושים כשאין רוב? משנים את החוקה מבלי לשנות את החוקה. איך? פשוט מחליפים את האנשים שיושבים במוסדות. עד אשר בית המשפט החוקתי, שמפקח על מהלכי החקיקה של הפרלמנט ושל הממשלה, מאויש בידי מועמדים פוליטיים שמונו לתפקידיהם כדי לגבות החלטות פוליטיות.

וכשהפופוליסטים משתלטים על המוסדות, מגיע זמנהּ של החברה האזרחית. מנהיגים אוטוקרטיים תמיד זהירים מאוד בכל הנוגע לדעת הקהל וללגיטימיות הציבורית. לפיכך, הם עושים שני דברים: נאבקים בחברה האזרחית הדמוקרטית והמאורגנת; ויוצרים חברה אזרחית אלטרנטיבית משלהם.

הם תמיד צריכים שעיר לעזאזל שניתן יהיה להאשים בכל כשליהם, ושסביבו אפשר יהיה ליצור פאניקה. ללבות רגשות בזויים. ללבות שנאה. לעורר מרבצם את כל הדעות הקדומות והסטריאוטיפים האיומים.

בפולין של 2015, הראשונים ששימשו שעירים לעזאזל היו פליטים שהואשמו בהעברת מחלות וחיידקים. אני יודע איך זה נשמע למאזין מבחוץ – בטח בישראל. אז כן, הם השתמשו באותה שפה שבה השתמשו בגרמניה שלפני מלחמת העולם השנייה.

ב-2019 וב-2020 הגיע זמנם של להט"בים. הם הואשמו בהרס משפחות פולניות ובהרס התרבות הפולנית. ב-2023, הטרנסג'נדרים סומנו כַאיום הגדול ביותר על הדת, המסורת והאומה.

תאמינו או לא, הפאניקה הציבורית שנוצרה סביב קהילת הלהט"ב הובילה להכרזה על ערים ומחוזות רבים בפולין כ"אזורים חופשיים מאידאולוגיה להט"בית". כן, זאת פולין של 2023 – למרבה הזוועה, 80 שנה אחרי שהנאצים הכריזו על אזורים דומים. זו החוויה הקשה ביותר שעברתי – לא רק בתור פוליטיקאי, אלא בתור חבר הפרלמנט הגיי המוצהר היחיד בפולין.

אוטוקרטים זקוקים לא רק ללגיטימציה. הם זקוקים לברכת ההנהגה הדתית. הברית בין הממשלה לכנסייה בפולין נעשית חזקה יותר ויותר. מוסדות הכנסייה הקתולית בפולין מקבלים עוד ועוד נתחים – הן חומריים והן אידאולוגיים. בתמורה, הם מעניקים גושפנקא למהלכי הממשלה ותומכים ישירות במפלגת השלטון, בכך שהם מציגים אותה כמגינה הבלעדית של המסורת.

אני מניח שכאן, בישראל בשנת 2023, זה נשמע מוכר למדי, לא?

הנשים בפולין שילמו את המחיר הגדול ביותר על הברית הבזויה הזאת. ב-2020, בית המשפט החוקתי, עושה דברהּ של הממשלה, אסר באופן מוחלט על הפלות בפולין. כן, נשים וזכויותיהן הוקרבו כדי לשמור על הברית שבין הדת והמדינה. מאז שפסק הדין המביש הזה נכנס לתוקף, שש נשים כבר מתו. אלה הקורבנות האמיתיים של האוטוקרטים!

חברים יקרים, לסיכום: אני נשאל לעתים קרובות, מהי שיטת השלטון הנוהגת בפולין. האם אנחנו חיים עדיין בדמוקרטיה? האם אנחנו נהנים עדיין מזכויות אדם ומחירויות היסוד? האם זו כבר אוטוקרטיה? האם זה משטר טוטליטרי? ובכן, אני בהחלט לא אוהב את הביטוי "דמוקרטיה א-ליברלית". דמוקרטיה יכולה להתקיים בלי חירויות? בלי בתי משפט חופשיים ושופטים חופשיים ועצמאיים? בלי עַם חופשי? בהחלט לא!

מוטב לומר שבפולין יש שלטון אוטוריטרי־תחרותי שבו כן יש מפלגות אופוזיציה, הציבור כן מצביע, הבחירות כן מתנהלות, כל המוסדות הדמוקרטיים קיימים, אולם למפלגת השלטון יש מספר מנגנונים שדרכם היא משפיעה על התהליכים האלקטורליים.

המונח "אוטוריטריות תחרותית" מתאר היטב את המצב, משום שמערכת משטרית מסוג זה מתבססת על הבטחת יתרון למפלגת השלטון על פני המתחרים ששואפים להחליף אותה בשלטון. והיא נשענת על תקשורת. גישה לכספי ציבור. מוסדות שפועלים בעיקר כדי להבטיח את האינטרסים של מפלגת השלטון. פרקליטות, משטרה ושירותים אחרים. אלה חוליות בשרשרת. שרשרת של כוח.

בשיטה זו, השלטון שואף להרחיב את הגבול של מה שנתפס כמקובל, ובו בזמן להשתלט על עוד ועוד מוקדי כוח, במטרה להבטיח את ניצחונו בבחירות, ניצחון שמושג בזכות נקודת פתיחה בלתי שווה.

אני יודע, מחאות המוניות והפגנות זה דבר נהדר. הן גורמות לנו לחוש מאוחדים וחזקים. אני מכיר את זה היטב כמפגין וכמארגן הפגנות דומות בפולין. אבל צריך יותר מזה. בעיקר משום שבמוקדם או במאוחר, תחושת השחיקה תגיע. זה טבעי, וזה לא צריך לתסכל אותנו.

עליי להזהיר אתכם: לעתים האוטוקרטים לוקחים צעד אחורה. זה לא מעיד על כישלון. הם פשוט לוקחים קצת זמן כדי להיערך טוב יותר לסיבוב הבא. כך קרה עם איסור ההפלות בפולין. הם לא היו אמיצים מספיק כדי להעביר את החוק בפרלמנט בזמן מחאת הענק, אז הם עשו זאת כעבור מספר שנים, באמצעות בית המשפט החוקתי שבשליטתם.

אחרי תקופת ההפגנות ההמוניות מגיעה תקופת העבודה האפורה.

תבנו תקשורת משלכם – אתם תראו שזה רק עניין של זמן עד שהאוטוקרטים יניחו את ידיהם על עיתונים וערוצי טלוויזיה. תראו מה קרה בהונגריה. אצלנו בפולין המצב הרבה יותר טוב, משום שיש לנו תקשורת פרטית חזקה.

תתמכו במאבקים אחרים, גם אם אתם חושבים שזה לא נוגע אליכם. להט"בים, נשים, עיתונאים, מהגרים, שופטים ונוער. כולם יהפכו במוקדם או במאוחר למטרה.

לפני כמה ימים פגשתי את מריאן טורסקי, ניצול שואה בן 96, ששרד את אושוויץ-בירקנאו. הוא נפגש עם גוש השמאל בפרלמנט הפולני, והמסר היחיד שהוא ביקש להעביר היה: "אל תהיו אדישים!". אל תפנו עורף לכל מי שסובל מאפליה, השפלה או הדרה. משום כך, עלינו להתנגד לכל ביטוי, ולוּ הקטן ביותר, של שיח שנאה.

תביעו בגלוי את עמדותיכם הפוליטיות. תתמכו בחברה האזרחית העצמאית באמצעות זמנכם, מרצכם וכספכם. אוטוקרטים שונאים כל דבר פרטי שאינו נסמך על משאבים ציבוריים.

תהיו אמיצים ככל שביכולתכם. טימותי סניידר אומר: "אם איש מאיתנו לא מוכן למות למען החופש, כולנו נמות משועבדים". כמו כן, הוא מדגיש: "למדו ממה שקרה במדינות אחרות. שמרו על קשרים עם חברים בחו"ל, או שתכירו חברים חדשים בחו"ל. קשיי ההווה הם חלק ממגמה כללית. ואף מדינה לא תמצא פתרון לבד". זה בדיוק מה שאנחנו עושים כאן עכשיו, בתל אביב.

זו אסטרטגיה שמאפשרת לא רק לשמר את המומנטום שיש לכם בישראל כרגע, אלא גם לבנות קשרים חזקים בין קבוצות ובין בני אדם. מזה בדיוק האוטוקרטים חוששים. זה הסיוט שלהם.

אני מודה לכולכם ויכול להבטיח לכם: פולין עדיין נאבקת. פולין עדיין נכונה להיאבק למען זכויות יסוד. פולין מסתכלת בדריכות על מה שקורה בישראל, ואתם מהווים השראה גדולה עבורנו.

תודה רבה לכולכם.

על ד"ר קז'ישטוף שמישק

חבר הפרלמנט הפולני, סגן נשיא מפלגת "השמאל החדש" בפולין וד"ר למשפטים. את הדברים הללו נשא שמישק בכנס האחד במאי של קרן ברל כצנלסון שהתקיים ביום חמישי, הארבעה במאי, בתל אביב.