עליית התמיכה במפלגות המרכז בשני העשורים האחרונים היא אחת ההתפתחויות המשמעותיות ביותר בפוליטיקה הישראלית הנוכחית. עובדה זו מתחדדת אף יותר לנוכח דעיכתו של השמאל בסבבי הבחירות האחרונים. היסטורית, מדובר בשינוי חסר-תקדים במפת ההצבעה הישראלית. בעשורים האחרונים של המאה הקודמת, עם תום עידן המלחמות הגדולות והעברת מרכז הכובד אל השטחים הכבושים, הפכה הפוליטיקה הישראלית למערכת דו-גושית ובליבה מחלוקת על גבולותיה הפנימיים והחיצוניים של המדינה. שתי המפלגות הגדולות קרצו למרכז המתון, ודאי בהשוואה להיום, אולם השסע ביניהן היה ברור: מצד ימין, לאומנות יהודית וחזון ארץ ישראל השלמה אך עם גוונים ליברליים וממלכתיים, ומצד שמאל, העדפת פשרה טריטוריאלית אך בכפוף לביטחוניזם פרגמטי וללא חיבה יתרה לערבים. 

המערכת הדו-גושית הזו לא הותירה מקום למרכז מובחן בעל בסיס מצביעים יציב ונבדל. מקום המדינה ועד שנות האלפיים, מפלגות המרכז נטו להיות שוליות או זמניות, ואלה מהן שהיו חפצות חיים התמזגו בסופו של דבר עם המפלגות הגדולות. במשך עשורים ארוכים, ידו של השסע האידיאולוגי הדו-גושי בין ימין ושמאל נותרה על העליונה. 

כל זאת, כידוע, השתנה במאה העשרים-ואחת, אז הפך גוש המרכז למאפיין קבוע ומרכזי בפוליטיקה הישראלית. מה השתנה והזיז מצביעים לזרועות המרכז באופן קבוע? יש המשערים שמדובר בהתחזקות חשיבותן של סוגיות אזרחיות כמו יוקר המחייה או דת ומדינה על חשבון הסכסוך. אחרים מעריכים שמדובר במיתוג גרידא, ושמצביעי המרכז הם מצביעי השמאל בשינוי אדרת. אני רוצה להעלות טיעון אחר, המתבסס על מחקר אקדמי שערכתי עם נתוני דעת קהל והצבעה בשני העשורים האחרונים: התמיכה הגדלה בגוש המרכז נטועה בראש ובראשונה בשינוי עמוק ואמיתי בתפיסת הסכסוך הישראלי-פלסטיני, שהיה – ונותר – שורש הפוליטיקה בישראל. התמיכה במרכז, לפי הנתונים, נבנית על תחושת דיסוננס גוברת כלפי הסוגייה הפלסטינית. 

המרכז, אפוא, נבנה קודם כל כמקום מפלט עבור המבולבלים מימין ומשמאל. בה בעת, קשה לזהות חזון אידיאולוגי פוזיטיבי שצמח במרכז מתוך השלילה הכפולה הזו של שני המחנות הניצים. בעוד הפוליטיקה הפכה תלת-גושית בשני העשורים האחרונים, וייתכן שהיא מתארגנת מחדש במבנה דו-גושי מסוג שונה, שאלת היסוד שמניעה את הפוליטיקה הישראלית נותרה דיכוטומית ובלתי-פתורה. במידה רבה, עתידה של המדינה תלוי באופן שבו מצביעי ומנהיגי המרכז יתמודדו איתה.

עלייתן של היונים הספקניות

מדוע נוצר בסיס קבוע למרכז בישראל, ומדוע דווקא החל משנות האלפיים? השאלה הזאת אינה מובנת מאליה. שינויים משמעותיים בדפוסי הצבעה מקושרים לרוב לתהליכי עומק מבניים, כגון תמורות במבנה החברה, עלייתן של סוגיות אידאולוגיות חדשות ובוערות או רפורמות מוסדיות שמשנות את חוקי המשחק. קשה לזהות תהליכים משמעותיים מסוג זה שהבשילו בתחילת שנות האלפיים ופעלו דווקא לטובת המרכז. השינויים הדמוגרפיים המרכזיים, דוגמת הילודה הגבוהה בקרב חרדים וערבים או העלייה הרוסית של שנות התשעים, חיזקו גושים אחרים מחוץ למרכז. מבחינת סוגיות, אמנם קיים עניין גדל ביוקר המחייה ובמחירי הדיור בשני העשורים האחרונים, אולם עמדות כלכליות אינן מתבטאות בדפוסי הצבעה בישראל. יתרה מזו, לפי מספר מחקרים, מרבית המשתתפים במחאה החברתית ב-2011 הגיעו מהשמאל וחלק ממנהיגיה אכן השתלב במפלגות שמאליות. גם קמפיינים בנושאי דת ומדינה לא החזיקו מעמד בראש הכותרות לאורך זמן. ולבסוף, בתקופה זו גם לא התרחשו רפורמות מוסדיות בולטות ששינו את המפה המפלגתית, למעט שינויים באחוז החסימה שהשפיעו בשוליים. 

בסופו של דבר, לא צריך לחפש רחוק. כל התהליכים שהוזכרו מחווירים מול השינוי הגדול והברור ביותר שחל מאז תחילת שנות האלפיים בסוגייה הפוליטית המרכזית בישראל: התפרקות תהליך השלום, פרוץ האינתיפאדה השנייה, התחזקותו הפוליטית של חמאס לאחר ההתנתקות והמבוי הסתום ונטול האופק שאליו נקלע הסכסוך. הדור הצעיר והימני יותר שגדל בשני העשורים האחרונים אינו זוכר את עוצמת השבר. ואולם המשבר המתגלגל הזה הוביל לשינוי משמעותי בדעת הקהל כלפי הפלסטינים ועתיד הסכסוך – הסוגייה שעדיין מנבאת הצבעה בישראל באופן העקבי ביותר. 

עם זאת, השינוי שחל בדעת הקהל איננו טריוויאלי. גם בעבר נע הציבור הישראלי לימין (לאחר סבבי אלימות) או לשמאל (לאחר פריצות דרך מדיניות), אבל התנועות הללו נותרו בתוך אותה מסגרת דו-גושית. האופי הדיכוטומי של המחלוקת נשמר: בצד האחד תמיכה בפתרון שתי המדינות באמצעות משא ומתן, ובצד השני שאיפה לשלוט בכל השטחים ושלילה עקרונית של האפשרות לחיות בשלום לצד הפלסטינים.

אירועי שנות האלפיים שברו את הדיכוטומיה הזו. מצד אחד, הם הובילו לשבר עמוק באמונה שהפלסטינים מעוניינים להגיע לשלום ושניתן הגיע איתם להסכם. מסורתית, סבבי אלימות גורמים לאזרחים רבים להביע עמדות ימניות יותר בטווח הקצר, כשהדם עוד רותח והפחד מפיגוע או מפגיעת טיל עוד מרחף. ואולם, מחקרים מראים שההשפעות הללו בדרך כלל חולפות תוך זמן קצר, כשהדם מתקרר והפחד דועך. או אז אנשים חוזרים לעמדות המוצא שלהם. הסיפור בשנות האלפיים היה שונה: אמנם תחושת הביטחון האישי שוקמה אחרי סוף האינתיפאדה השנייה – מי שחווה אותה על בשרו ודאי זוכר את הפחד היומיומי לעלות על אוטובוס או לשבת בבית קפה, הבדל תהומי לעומת תחושת הביטחון הנוכחית – אבל אובדן האמון העקרוני בכוונותיהם של הפלסטינים לא שוקם. 

השינוי הזה ניכר בגרף למטה, המבוסס על שאלה חוזרת בסקר הבחירות הלאומי של ישראל (פרויקט INES) שמנוהל באוניברסיטת תל אביב, מדי מערכת בחירות, מאז 1969. הגרף מנגיד שתי מגמות בין 1988 ל-2022. הראשונה, המסומנת בעקומה בצבע הכחול, בוחנת את תחושת הביטחון האישי – אחוז הישראלים שמעידים על פחד גבוה שמא הם או קרוביהם ייפגעו בפיגוע טרור. כפי שניתן לראות, תחושת הפחד עולה ויורדת לפי המצב הביטחוני הנתון, ובהתאם ירדה באופן ניכר מאז תום האינתיפאדה השנייה. 

קו המגמה השני, המסומן בעקומה בצבע הכתום, ממחיש את האמון העקרוני בפלסטינים באמצעות שאלה על שאיפותיהם הסופיות המשוערות מבין ארבע חלופות: האם הפלסטינים מעוניינים להחזיר לעצמם חלק מהשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, להחזיר את כל השטחים הללו, להשתלט על ישראל כולה (שטחי 1948) או, לבסוף, להשתלט על ישראל כולה ולהשמיד חלק ניכר מאוכלוסייתה היהודית? הקו משרטט את אחוז הנשאלים שבחרו באפשרות האחרונה והאפלה ביותר. המגמה ברורה: מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה, חלק גדול מהישראלים השתכנע שפני הפלסטינים להשמדת מדינת ישראל והיהודים הגרים בה. התחושה הזו לא שככה אלא התקבעה לטווח הארוך. אחוז המחזיקים בה אף עקף את ימי האינתיפאדה הראשונה טרום תהליך אוסלו. ישראלים רבים, אפוא, מאמינים שפני הפלסטינים להשמדתם. 

ומצד שני, לא מדובר באימוץ מלא של עמדות הימין. למרות אובדן האמון בכוונות הפלסטינים, לא חלה ירידה דומה בתמיכה העקרונית בפשרה טריטוריאלית. גם הנקודה הזאת ניכרת בנתונים. הגרף הבא בתור מבוסס על נתוני סקרים חודשיים של מדד השלום, פרויקט ששואל ישראלים מדי חודש, מאז 2001, את אותן שתי שאלות בנוגע לסכסוך עם הפלסטינים: ראשית, מהי מידת התמיכה העקרונית במשא ומתן עם הפלסטינים, ושנית, מהי מידת האמונה שהסכם שלום אפשרי בפועל בשנים הקרובות. הגרף משרטט את מידת התמיכה נטו (אחז התומכים בניכוי אחוז המתנגדים) בכל אחת מהשאלות. היקף התמיכה העקרוני במשא ומתן מסומן בקו האדום והיקף האמונה בסיכוייו המעשיים בקו הכחול.

הגרף משרטט דפוס מרתק. מחד, האמונה שנגיע להסכם הידרדרה משמעותית מאז אמצע שנות ה-2000 – שיקוף של אובדן האמון בכוונות הפלסטינים, כפי שכבר ראינו. הצניחה הגדולה באמצע העשור רומזת שהיא אינה קשורה רק בקריסת תהליך אוסלו ובאינתיפאדה השנייה, אלא גם בכישלון להתקדם סביב שולחן המשא ומתן ביום שאחרי ובהתחזקות חמאס לאחר ההתנתקות מרצועת עזה. מאידך, היקף התמיכה במשא ומתן על שתי מדינות נותר יחסית יציב לאורך שני העשורים. על אף עליות וירידות, נכון ל-2019 עדיין תמך בו רוב קטן. 

התוצאה, אפוא, היא עמדה מסוג חדש, שניתן לכנות בשם "יוֹניוּת ספקנית": תמיכה עקרונית בפשרה לצד אובדן אמונה בתוחלת המעשית שלה. במילים אחרות, מדובר בשלילה בו-זמנית של חזון הימין ושל הדרך המעשית של השמאל, חוסר חיבה מקביל למפעל ההתנחלויות ולמחנה השלום. 

לא ימין, לא שמאל

כפי שניתן לנחש, קיים קשר ישיר בין המגמות הללו ובין התחזקות המרכז. הנתונים שראינו מעידים שהשינוי בדעת הקהל העמיק באמצע שנות ה-2000. בדיוק באותה תקופה, חל מיני-מפץ פוליטי עם פרישתו של אריק שרון מהליכוד והקמת קדימה, מפלגת מרכז חדשה עם פוליטיקאים בולטים מימין ומשמאל. קל לשכוח ששרון עשה זאת ממניעים אינסטרומנטליים, ובפרט המרד הפנימי נגדו במרכז הליכוד לאחר תכנית ההתנתקות. ואולם, הבחירה להקים מפלגת מרכז בעלת אג'נדה מדינית באמצע הדרך, שמקבלת את עקרון שתי המדינות אך מדגישה צעדים חד-צדדיים (גדר הביטחון, פתיחות לנסיגות חד-צדדיות נוספות) ודרישות מחמירות מהפלסטינים, משקפת היטב שזיהה את הביקוש הציבורי לכך.

כיום, אנו יודעים שקדימה נכשלה כפרויקט מפלגתי ומדיני. אבל היא הצליחה במובן אחד חשוב: היא תירגמה את שינויי דעת הקהל לדפוסי הצבעה חדשים והאיצה את יצירתו של גוש חדש וקבוע. קדימה הייתה המנצחת הגדולה של בחירות 2006. בחינת נתוני הסקרים מהבחירות הללו מגלה שהמפלגה אספה אל המרכז מצביעים גם מהשמאל וגם, בניגוד לנראטיב שהתקבע מאז, מהימין. הזיכרון הציבורי הסלקטיבי נוטה כיום להדגיש את מעבר הקולות למרכז מהשמאל המאוכזב. עם זאת, המרכז קלט גם את בני דמותם של ציפי לבני, דן מרידור ואהוד אולמרט: ימנים ליברליים ממעמד הביניים שתמכו בארץ ישראל השלמה אך השתכנעו שהיפרדות מהפלסטיניים היא הכרחית. חלק גדול מהאלקטורט הזה נשאר במרכז עד היום. 

מדובר בשינוי טקטוני. ניתוחים סטטיסטיים שערכתי על נתונים מכל מערכות הבחירות מ-2006 ועד 2019 מגלים שעמדות יוניות-ספקניות הן המנבאות החזקות והעקביות ביותר של הצבעה למרכז. המערכת התלת-גושית של שני העשורים האחרונים, אפוא, מחולקת קודם כל לפי ליונים בשמאל, ניצים בימין ויונים ספקניות במרכז. הדימום של מצביעים מתונים מימין ומשמאל גם הקצין את שני הגושים הישנים בשלל עמדות. כאשר הוא מדולל מרכיביו הליברליים והממלכתיים, מחנה הימין הנוכחי הוא גרסה יותר ניצית ולאומנית של הליכוד הישן. מחנה השמאל, ובעיקר העבודה, הפך מצידו ליותר פרוגרסיבי תרבותית, קוסמופוליטי ועירוני והנושא הביטחוני-מדיני הפך מוצנע יותר. 

הניתוח שלי גם בחן אם מצביעי המרכז מחזיקים בעמדות ייחודיות בתחומים אחרים. התשובה שלילית. המרכז יותר חילוני ותומך בהפרדת הדת מהמדינה לעומת הימין, אבל אינו שונה בכך מהשמאל. מבחינה כלכלית, למרות האופן שבו יאיר לפיד רכב על גלי המחאה החברתית, מצביעי המרכז קפיטליסטיים יותר מהשמאל, אולם אינם שונים בכך באופן מהותי מהימין. יתרה מזו, ההבדלים הללו הם יחסיים ומינוריים – אבסולוטית, קיימת בישראל תמיכה חוצת-מחנות במדינת רווחה נדיבה. מבחינה דמוגרפית, מצביעי המרכז דומים יחסית לשמאל, אם כי הם צעירים יותר, מעט פחות משכילים ומפוזרים יותר מבחינה גאוגרפית. במילים אחרות, אף אחד מהגורמים הללו לא מצליח להסביר מדוע נשברה החלוקה הקלאסית של שמאל וימין. הם אף אינם מנבאים באותה עוצמה ועקביות הצבעה למרכז.

התובנה הזו מתחזקת כאשר בוחנים את עמדות מפלגות המרכז עצמן. שני דפוסים בולטים במיוחד. ראשית, מפלגות המרכז כולן, כולל אלו המתמקדות לכאורה בנושאים לא-ביטחוניים, הקפידו בתקופה הנ"ל לנקוט עמדות דיסוננטיות ומעורפלות לגבי הסכסוך. יאיר לפיד, למשל, דאג באופן קבוע לאזן כל רמיזה למתינות מדינית בתוקפנות מופגנת כלפי הפלסטינים וערביי ישראל (ה"זועביז"). דוגמה נוספת לכך היא מצע בחירות 2015 של מפלגת "כולנו" בראשות משה כחלון, פורש ליכוד ימני שפנה למרכז עם אג'נדה כלכלית, שמזכיר במעורפל "יצירת אופק מדיני לישראל" לפי "מתווה מדיני מפוכח", מבלי לנדב פרטים נוספים. אבל המייצג המובהק ביותר של הנטייה הזו הוא בני גנץ. בינואר 2019, בנאומו הראשון כפוליטיקאי, הצהיר גנץ שיחתור לשלום ולשינוי אזורי כממשיך דרכם של בגין ורבין. באותו חודש בדיוק הוא פרסם סרטון שצולם מרחפן המציג לראווה את הריסות עזה מתקופתו כרמטכ"ל ומשוויץ ש"עזה חזרה לתקופת האבן" ו"רק החזק מנצח". הכפילות הזאת נראית לעתים מגושמת או מלאכותית, אבל למעשה היא מייצגת באופן נאמן את עמדתם המבולבלת של מצביעי המרכז. 

הדפוס השני שבולט בעמדות המפלגות הוא היעדרה של אג'נדת מרכז עקבית וברורה. לאורך השנים, מפלגות המרכז החליפו דגשים ונושאים באופן מסחרר: יוקר המחייה, מחירי הדיור, מצב הקשישים וניצולי השואה, אנטישמיות באירופה, כפייה דתית, שחיתות שלטונית, הגנה על מערכת המשפט ועוד. כל הנושאים הללו יכולים לדור יחד כחלק ממצע מסודר ואג'נדה חקיקתית ממוקדת שתואמים את תפיסות מצביעי הגוש, אבל זה לא המקרה. יש עתיד היא דוגמה מייצגת. אחדים מהקוראים אולי זוכרים את יאיר לפיד נכנס לפוליטיקה ב-2013 כמושיע מעמד הביניים השואל איפה הכסף. ב-2016, אחרי שנתיים לא-מסעירות במשרד האוצר, המסר הוצנע לטובת נאומים בבירות אירופה נגדBDS  ואנטישמיות. בסבבי הבחירות האחרונים, בין 2019 ל-2022, המסר העיקרי כבר היה החלפתו של בנימין נתניהו לטובת ניהול "שפוי" של המדינה. גם בצד המפלגות, אם כן, קשה לשרטט בבירור שסע אידיאולוגי תלת-גושי ברור בין הימין, השמאל והמרכז – אלא במונחי היחס לסכסוך ושלילה של המחנות האחרים.

בואו לא נתבלבל

הנתונים שמצאתי, אם כן, מדגימים שהמרכז הנוכחי צמח לא סביב אג'נדה ברורה אלא קודם כל כעיר מקלט לקבוצה גדולה של מצביעים שפוסלים חלקים הן מהימין והן מהשמאל; המרכז כשלילה. לו הטור הזה היה נכתב ב-2019, הייתי מסכם שישראל עברה כך באופן מבני למערכת תלת-גושית שמבטאת את הבלבול סביב פתרון הסכסוך. ואולם, כיום, לאחר סבבי הבחירות של 2019-2022 ומחיקת רוב כוחו של השמאל, קשה יותר לקבוע זאת בפסקנות. מנגד, קשה גם להכריז על מעבר למערכת דו-גושית חדשה, המבוססת על ימין ומרכז בלבד. ועם זאת, האופן שבו החלקים הנעים האלו יסתדרו בשנים הקרובות קריטי לעתידה של המדינה ושל הסכסוך עם הפלסטינים. 

הפרשנות השכיחה של הבחירות האחרונות גורסת שהתמיכה האידיאולוגית בשמאל התאדתה כמעט סופית ורוב מצביעיו עברו למרכז. זו פרשנות סבירה בהחלט. ואולם, סבבי הבחירות הללו התאפיינו גם במאבק גושי פרסונלי סביב בנימין נתניהו, יצרו ברית הדוקה בין המרכז לשמאל והפכו את ההצבעה של רבים מהבוחרים לאסטרטגית. קשה לזכור, אך רק לפני שבע שנים, ב-2015, מפלגת העבודה המחוזקת בתנועה של ציפי לבני זכתה ב-24 מנדטים לעומת 11 של לפיד. גם אז, נראה שמספר רב של קולות זרמו למפלגה בעלת הסיכוי הרב ביותר להדיח את נתניהו מכיסאו. כל עוד זה המצב, קשה מאוד לזהות את החלוקה האידיאולוגית ה"אמיתית" בין מצביעי המרכז והשמאל. 

בה בעת, התחזקות המרכז, אפילו מסיבות של הצבעה אסטרטגית, יכולה להוביל לשינוי הדרגתי ארוך-טווח בחיבורים רגשיים למפלגות ולגוש. ספרות אקדמית ענפה מראה שהחלטתנו למי להצביע מוכרעת על-ידי הזדהות מפלגתית-רגשית לא פחות מאשר עמדות אידאולוגיות. ככל שמצביעי המרכז הזמניים יישארו שם, הם עשויים לפתח קשר אמיתי למחנה ולסייע לעיצוב מערכת דו-גושית שמתיכה יחד את המרכז עם השמאל.

מנקודת מבט אסטרטגית-פוליטית, צעד כזה הוא נבון, אולי בלתי-נמנע. עם זאת, הוא גם מאלץ את גוש המרכז-שמאל לגבש לעצמו זהות אידיאולוגית קוהרנטית ומובחנת יותר, כזו שתציג חזון ברור ותוכל לאחד ולהניע את מצביעיה גם ביום שלאחר בנימין נתניהו. למרות הרצון ושאיפות הלב, הסכסוך במובנו הרחב – גבולות המדינה והכיבוש, זהותה היהודית-לאומית ויחסי יהודים-ערבים בשטחים ובתוך גבולות ישראל – היה ונותר הציר המרכזי שמניע את הפוליטיקה ואת השיח הציבורי במדינה.

סימנים ראשונים להבנה הזו ניכרו בנכונותו של לפיד, בשבתו כראש ממשלה ומנהיג הגוש ב-2022, לתמוך במוצהר בפתרון שתי המדינות ולראשונה להושיט יד, גם אם מהוססת, לציבור הערבי. באופן אירוני, הצלחתו של המרכז בבליעת השמאל מחלישה את יכולתו להישאר בנקודת אמצע מעורפלת בין שני מחנות אידיאולוגיים יריבים. ייתכן שהתכנסות המצביעים לשני גושים תכריח את המרכז לנוע מעט שמאלה, הישר אל המקום שבו נמצאה מפלגת העבודה בשנות השמונים והתשעים: תמיכה חד-משמעית יותר בפשרה טריטוריאלית ונכונות לקדמה בפועל, גם אם תוך חשדנות ודאגה לשיקולים ביטחוניים ולאומיים-רכים.

ובכל זאת, אם השמאל חפץ חיים, צריך ואפשר יותר. כפי שאבישי בן ששון-גורדיס טען מעל במה זו בעבר ("הימין אמר להרים ידיים", גיליון מס' 1), ניתן להפסיק להתגונן ולגבש חזון פוזיטיבי בנוגע לסכסוך גם מהמרכז ומהשמאל. יש גם מי שמצביע על הצורך לייצר שותפות קבועה וממוסדת יותר עם הציבור הערבי, ולו ממניעים אסטרטגיים, אל מול הברית של הימין עם החרדים והדתיים. גם הצעד הזה, סביר להניח, לא יקרה ללא התמודדות עם שאלת הסכסוך ויחסי יהודים-ערבים. 

בסופו של יום, התמסרות לבלבול הרעיוני של מצביעי המרכז אינה פתרון. בפרט, היא טומנת בחובה סכנה לאבד את האלטרנטיבה האידאולוגית היחידה למאמץ הימני הזוחל לספח את השטחים ולפרק חלקים דמוקרטיים-ליברליים במדינה, מאמץ שגם מצביעי המרכז מתנגדים לו. שאלת הסכסוך, ובמשתמע עתיד גבולותיה הפיזיים, החברתיים והרעיוניים של המדינה, נותר דיכוטומי: היפרדות מהפלסטינים והתמקדות בנעשה בגבולותיה המוסכמים או התמזגות איתם לכדי מדינה אחת, על המשמעויות לדמוקרטיה הישראלית שתרחיש זה יגזור. נכון לעכשיו, המרכז אינו מציע חזון אידיאולוגי קוהרנטי לבעיה הזו, פרט להכחשה ולמשיכת זמן. הנתונים שהצגתי פה ממחישים שהמפלגות בגוש משקפות את הבלבול של מצביעיהן במקום להוביל את הדרך ולעזור להם לגבש עמדה. נרצה או לא, במוקדם או במאוחר המציאות עלולה להכריח את כולנו להישיר מבט אל השאלה הזו.

על אלון יקטר

ד"ר אלון יקטר הוא מרצה בבית הספר למדע המדינה, ממשל ויחסים בינלאומיים באוניברסיטת תל-אביב. תחומי המחקר שלו כוללים דעת קהל והתנהגות בוחרים, כלכלה פוליטית ויחסים בין-קבוצתיים.