"אין בישראל אנשים רעבים, אולי רק מי שבדיאטה" (אברהם פורז, 2004); "הנתונים שפורסמו מוגזמים, יש לי חמישה ילדים ואני לא חושב ששניים מהם רעבים" (בצלאל סמוטריץ', 2015); "השטויות האלה שאין לאנשים מה לאכול זה חרטא" (צחי הנגבי, 2020).

ההתבטאויות הללו מפי חברי כנסת לאורך השנים מלמדות לא רק על האופן שבו הם מבינים את המתרחש בישראל, אלא גם על תפיסה רווחת למדי בציבור. היא גורסת כי במדינת ישראל יש אולי פערים חברתיים, אבל אין בה אנשים רעבים. עם זאת, הנתונים הרשמיים, כמו למשל מחקרי הביטוח הלאומי על אי־ביטחון תזונתי, מספרים סיפור שונה לחלוטין.

לפני שנפרוש את המספרים נחדד שאי־ביטחון תזונתי מוגדר על ידי ארגון הבריאות העולמי כ"מחסור בנגישות לכמות מספקת של מזון מזין". השימוש במושג גבַר מאוד בשנים האחרונות והחליף את המילה "רעב" שהיתה נפוצה עד לאחרונה בהקשרים דומים. ואולם, אלו לא מושגים שקולים לחלוטין. "רעב" בשיח הרווח מתייחס למצב שבו אדם נמצא בסכנת חיים מיידית בשל מחסור במזון, ואילו ההגדרה של אי־ביטחון תזונתי מבקשת להרחיב את המבט ולהביא בחשבון גם את מי שמחסור במזון ותחושת רעב הם חלק משגרת יומו – מה שפוגע בבריאות הפיזית, הקוגניטיבית והנפשית, בטווח הקצר והארוך.

כך, העיסוק באי־ביטחון תזונתי מאפשר לכמת ולנתח את ממדיה של בעיה חברתית משמעותית, במקום את מקרי הקצה הקשים ביותר. כמה משמעותית הבעיה? אנשים המתמודדים עם אי־ביטחון תזונתי סובלים מתופעות כגון תשישות, מחלות לב, יתר לחץ דם, סכרת, אוסטיאופורוזיס, אנמיה, השמנת יתר ועוד. אי־ביטחון תזונתי גורם גם להידרדרות מתמשכת בבריאות הנפש, למצוקה פסיכולוגית, לדיכאון ולחרדה וכן לפגיעה קוגניטיבית המשפיעה על כישורי הלמידה, הזיכרון והחשיבה. ילדים החיים באי־ביטחון תזונתי עלולים לסבול מעיכוב התפתחותי ומפגיעה ביכולת הריכוז ובתפקוד הפסיכו־סוציאלי שלהם.

ועכשיו למספרים

ב־2011, לאחר הזנחה של שנים מצד המדינה, הביטוח הלאומי החל לחקור אי־ביטחון תזונתי בישראל. במחקרים שערך, הוא התבסס על סקרי דיווח עצמי, כלומר על אנשים שנשאלו ישירות על אודות היבטים שונים של הביטחון התזונתי שלהם. התוצאות לאורך השנים מלמדות עד כמה התופעה נרחבת. מהסקר האחרון, שהתפרסם בינואר 23', עולה שכ־16 אחוז מהמשפחות בישראל וכ־21 אחוז מהילדים חיים באי־ביטחון תזונתי; מהם, כמחצית חיים באי־ביטחון תזונתי חמור הכולל סממנים של רעב ומאופיין בצמצום בצריכת המזון ופגיעה באיכותו. בחלוקה לקבוצות, המחקר הראה שכ־11 אחוז מהיהודים הלא־חרדים, כ־16 אחוז מהיהודים החרדים וכ־42 אחוז מהערבים חיים באי־ביטחון תזונתי.

נראה אפוא שמדינת ישראל העשירה והמפותחת לא מצליחה לספק את המינימום ההכרחי למשפחות רבות, ובמשתמע, שלא הפנימה כי האחריות לדאוג לביטחונם התזונתי של אזרחיה מוטל על כתפיה. למעשה, ההזנחה רחבה אפילו יותר מכפי שמשתקף בנתונים. כיום פועלות בישראל כ-2,000 עמותות פרטיות שממלאות את הוואקום שיצרה ההזנחה – עלייה של עשרות אחוזים בהשוואה לתחילת המיליונים. העמותות הללו עוסקות בחלוקת מזון ומסייעות לעשרות אלפי משפחות מדי שבוע. בלי העבודה הקשה והחשובה שלהן, ממדי אי־הביטחון התזונתי היו נרחבים בהרבה.

הפתרון המוסדי הבלתי מספק

מה הרשויות בכל זאת עושות כדי להתמודד עם אי הביטחון התזונתי בישראל? בשנת 2011, בעקבות עתירות לבג"ץ והמלצות ועדה מיוחדת (ועדת איצקוביץ') שהוקמה לבחינת הנושא, נחקק בכנסת החוק להקמת המועצה הארצית לביטחון תזונתי. נקבע שתפקיד המועצה הוא לייעץ לשר הרווחה בתכנון מדיניות בתחום הביטחון התזונתי, לבחון מודלים להשגת ביטחון תזונתי ולערוך מחקרים הדרושים לכך. עוד נקבע שתורכב ממומחים משלל תחומים ומנציגי משרדי ממשלה שונים.

ב־2014 גיבשה המועצה הלאומית לביטחון תזונתי תוכנית לאומית, שבמסגרתה הומלץ להקים מיזם סיוע חודשי למשפחות הנזקקות להבטחת ביטחון תזונתי. בשנת 2017 משרד הרווחה השיק פיילוט אשר מסייע – עד היום – ל־30,000 משפחות החיות באי־ביטחון תזונתי. במסגרת הסיוע, כל משפחה מקבלת מדי חודש כרטיס נטען בשווי של 250 שקל לרכישה ברשתות המזון וכן סל פירות וירקות בשווי 150 שקל המגיע עד לביתה.

כפי שאפשר להתרשם, מדובר במענה חלקי בלבד, ולא רק בשל הסכום הפעוט. גם בחלוף עשור המיזם עדיין מוגדר כפיילוט, לא מעוגן בחקיקה ראשית, עמד מספר פעמים בסכנת סגירה ופעילותו אף הופסקה בעבר למשך מספר חודשים. ובעיקר – הוא מסייע לשישה אחוזים בלבד מהמשפחות שזקוקות לסיוע (זהותן נקבעת בכפוף למכסות אזוריות ועל פי שיקול הדעת של מערך העבודה הסוציאלי המקומי). גם פעילות המועצה הלאומית לביטחון תזונתי התקיימה במתכונת מצומצמת בלבד בשנים האחרונות. רק ב־2022 היא חזרה לפעילות מלאה, ועל אף שהיא מנסה לקדם את הנושא בכל כוחה, אין בידיה תקציב שמאפשר לה להוציא מהכוח אל הפועל את המלצותיה.

על הכישלון העמוק בכל מה שקשור לטיפול במצוקה החריפה הזו, ניתן גם ללמוד מהנעשה בלשכות הרווחה, שהוקמו במקור כדי להעניק מענה סוציאלי לאוכלוסיות החיות בעוני. עובדות סוציאליות העידו באוזניי לא אחת כי אין בידיהן דרך לסייע למי שחיים באי־ביטחון תזונתי ופונים אליהן בבקשה לעזרה; שהן נאלצות שוב ושוב להפנות משפחות שמבקשות סיוע לבית התמחוי או העמותה הקרובים; ואילו העמותות, מצדן, מתמודדות עם פניות רבות וכמעט שלא עומדות בעומס.

ובעוד שבתקופת משבר הקורונה העולמי, ארגוני המזון בישראל דיווחו על עלייה של מאות אחוזים במספר הפניות אליהן – בחודשים האחרונים נרשמה גם כן עלייה של עשרות אחוזים בפניות, הפעם בשל התייקרות המחירים במשק. איפה, אם כך, המערכת הפוליטית עומדת בסוגייה?  

תפור למידותיה של החברה החרדית

אם בפתיחת המאמר הוצגו התייחסויות של פוליטיקאים אשר נעו על הציר שבין הכחשה להתנערות מאחריות, הרי שבשנים האחרונות, וביתר שאת מאז משבר הקורונה, אנחנו עדים לאסטרטגיה נוספת: מינוף של ההזנחה וההתעלמות מצד המדינה, וניסיון לגזור עליה קופון פוליטי. המפלגה ששכללה את דפוס הפעולה הזה לדרגת אמנות היא ש"ס.

לזכותה, המפלגה החרדית היתה הראשונה במערכת הפוליטית שהבינה כי מדובר בבעיה אמיתית המטרידה את השכבות המוחלשות. אולם, המענים שהיא מציעה עומדים בניגוד לצרכים של הסובלים מאי־ביטחון תזונתי. בתקופת הקורונה, כחלק מחבילת הסיוע הכוללת שנועדה להתמודד עם המשבר, אריה דרעי הצליח, בשבתו כשר פנים, לגייס מהממשלה הפריטטית תקציב שלא נראה כמותו בתחומי הרווחה – 700 מיליון שקל לקידום הביטחון התזונתי. לשם השוואה, עד אז תקציב המיזם לביטחון תזונתי כולו עמד על 20 מיליון שקל בשנה.

הצעד המתבקש היה לממש את הסכום במסגרת לשכות הרווחה – הגורם המנוסה והמיומן ביותר בסיוע לאנשים החיים בעוני. אבל דרעי קבע שדווקא משרד הפנים שבראשותו יהיה זה שיעסוק בחלוקת הכספים. מה למשרד הפנים ולביטחון תזונתי? התשובה: שניהם כפופים לאינטרסים של ש"ס.

וכך, במסגרת חלוקת הסיוע הוחלט שהזכאים יהיו מי שנהנים מהנחה של 70 אחוז ומעלה בארנונה, כאשר מי שלא זכאי להנחה, נדרש להגיש בקשה פרטנית ולהוכיח שהוא עומד במבחן הכנסה. מדוע קריטריון הזכאות לסיוע במזון הוכפף דווקא לארנונה? ברובד המוצהר, משום שהכורח להעניק סיוע מהיר, בעטיו של משבר הקורונה שהתפתח באחת, דרש להתבסס על קריטריונים קיימים המשמשים את הרשויות בשוטף. אולם קשה להתעלם מהקֶשר בין השר שהחליט על כך לעובדה שמשקי בית חרדיים מקבלים הנחה בארנונה בהיקף משמעותי יותר משאר האוכלוסייה – בין היתר משום שאחד הקריטריונים לקבלת הנחה הוא גודל המשפחה, ובשל מיצוי זכויות גבוה יחסית של חרדים מול הרשויות המקומיות.

ובמספרים: מבדיקה שנערכה על ידי אגף התקציבים במשרד האוצר עלה כי 32 אחוז ממשקי הבית החרדיים מקבלים הנחה בארנונה בשיעור של למעלה מ־70 אחוז, לעומת 17 אחוז מממשקי הבית הערביים ושמונה אחוזים ממשקי הבית היהודיים הלא־חרדיים. זאת על אף שכפי שראינו, כ־16 אחוז בלבד מהמשפחות החרדיות חיות באי־ביטחון תזונתי (כמחצית בלבד ממספר הזכאים להנחה) לעומת 42 אחוז מהמשפחות הערביות ו־11 אחוז מהמשפחות היהודיות הלא־חרדיות. במילים אחרות, הצמדת הזכאות להנחה בארנונה נתפרה למידותיה של החברה החרדית, וכך היא זכתה ליהנות בעשרות אחוזים יותר מאחרים מסיוע של כרטיסי מזון.

משרד הרווחה התנגד כמובן למהלך. גורמי המקצוע טענו שהקריטריון בעייתי, שכן האוכלוסיות שזקוקות לסיוע יותר מכל ייפלו בין הכיסאות, בין היתר משום שמיצוי הזכויות של אוכלוסיות מוחלשות הוא נמוך יחסית ושהקריטריון "מפספס" דיירים בשכירויות משנה ובכפרים לא מוכרים. גם ארגונים חברתיים פעלו נגד התוכנית ואף הוגשה לבג"ץ עתירה מטעם התנועה לאיכות השלטון, שנדחתה.

אמנות השליטה של ש"ס בזכאות

השליטה בזכאות התגלתה, אכן, ככלי פוליטי להפליא שש"ס יודעת להפעיל היטב כדי לממש את מטרותיה הצרות. כך למשל, כרטיסי המזון שחולקו באותו שנה נטענו בשלוש פעימות שונות (בסכום כולל של 7,200 שקל), כאשר הפעימה האחרונה נקבעה מספר ימים בלבד לפני מועד הבחירות לכנסת ה־24, במרס 2021. קשה להאמין שמדובר בצירוף מקרים. הכרטיסים לסיוע במזון שחולקו מטעם המדינה ושולמו מהכספים של כולנו, הפכו אפוא לכלי בתעמולת בחירות מפלגתית.

גם במערכת הבחירות האחרונה, של נובמבר 2022, הסלוגן "רעבים לשינוי" קיבל מקום מרכזי בקמפיין של ש"ס. המפלגה הבטיחה בסרטונים ומעל גבי שלטי חוצות, שתטפל באי־הביטחון התזונתי. באחד הסרטונים הפופולריים נראו ילד ואימו עומדים בקופה בסוּפּר ומתגעגעים ל"כרטיסי דרעי" – מונח שחזר בהזדמנויות רבות נוספות בקמפיין – אשר ממשלת השינוי גנזה. הקמפיין התברר כאפקטיבי למדי וש"ס גדלה מתשעה מנדטים ל־11, מה שהפך אותה למפלגה החמישית בגודלה בכנסת.  

כמובן שעם האוכל בא התיאבון. אחרי הניצחון הגדול של קואליציית נתניהו־חרדים־חרד"לים בבחירות, והמשא ומתן הקואליציוני הפרוע שהגיע בעקבותיו ובו המפלגות המגזריות סחטו ככל שיכלו, ש"ס ודרעי איתרו הזדמנות להעמיק עוד יותר את הזיהוי בין חלוקת תלושי המזון לשייכות פוליטית. דרעי, כפי שהדברים נראים כעת, עומד לגייס סכום עתק שינוע בין 700 מיליון שקל למיליארד, לטובת הנושא, בה בשעה שהוא דורש להכפיף את הזכאות, שוב, לקריטריון ההנחה בארנונה. וזאת, על אף שהסיבה שניתנה לכך אז, כבר איננה תקפה היום; משבר הקורונה שַכך ויש די זמן ויכולת לקבוע קריטריונים חדשים ורלוונטיים יותר.

בעת כתיבת הדברים, הדיונים על התקציב עודם באיבם וההערכה היא שהסיוע הזה לא ייכנס לבסיס התקציב – מה שהיה מבטיח את התחדשותו האוטומטית מדי שנה – אלא יימשך בתקציב הקרוב מהכספים הקואליציוניים ובכך למעשה יותנה בפועל בַהשתתפות של ש"ס בקואליציה, מה שיהפוך אותו למזוהה פוליטית אפילו יותר.

בשל כל סיבות הנדונות, גורמי המקצוע ובראשם המועצה לביטחון תזונתי התנגדו כצפוי, שוב, למיזם, בנימוק שהוא "עלול לעודד תלות של מקבלי השירות במערכת הפוליטית". בגילוי דעת שפרסם יו"ר המועצה, פרופ' רוני סטריאר, הוא הביע "דאגה עמוקה" בעניין המיזם בשל חלוקת כסף "בלא כל דיון בסוגיות של בריאות ושל ליווי סוציאלי", כמו גם בגלל פיצול ההשקעה בנושא הביטחון התזונתי בין שני משרדים שונים, הרווחה והפנים, ללא נימוק מקצועי מניח את הדעת. 

המקרה של ש"ס ותלושי המזון הוא דוגמה קלאסית לתופעה שההיסטוריון פרופ' דני גוטווין מכנה "מנגנוני הפיצוי". על פי גוטווין, ממשלות הימין מייבשות את מנגנוני הרווחה האוניברסליים ויוצרות מנגנונים אלטרנטיביים עוקפים, במטרה לשרת מגזרים שהן חפצות ביקרם. על ידי כך הן מבטיחות נאמנות מפלגתית מצד מי שזקוקים לסיוע. מי שנפגעים מכך הן אוכלוסיות אחרות שמשוועות לעזרה אך אינן נמנות עם המחנה הפוליטי "הנכון" וכן ערך השוויון בכללו.

התשובה: סוציאל־דמוקרטיה

התשובה לפוליטיזציה של אי־הביטחון התזונתי שהממשלה הנוכחית מקדמת היא מדיניות סוציאל־דמוקרטית שוויונית ולא סקטוריאלית. יש להגדיר את אי־הביטחון התזונתי כבעיה לאומית ולקבוע תוכנית עבודה למאבק בנושא. בניגוד לאופן שבו הממשלה הנוכחית מקדמת את הסוגייה, על המאבק הזה להיעשות על בסיס עקרונות היסוד של תפיסת העולם הסוציאל־דמוקרטית – כזכות ולא כצדקה, באמצעות מנגנון שוויוני ואוניברסלי, ובאופן שמביא בחשבון שאלות חברתיות, מעמדיות ואקולוגיות. 

בין היתר, יש לעגן את המיזם הלאומי לביטחון תזונתי בחוק ולא כפיילוט, כפי שהוא פועל עכשיו, ולהרחיב את תחולתו כך שיוכל לתת מענה לאומי לכלל המשפחות הזקוקות לסיוע. בנוסף, יש להרחיב את סמכויות המועצה הלאומית לביטחון תזונתי, כך שמסקנותיה, שהן כיום במעמד המלצה בלבד, יחייבו התייחסות רצינית ואופרטיבית מצד הממשלה; להעמיד לרשות המועצה תקציב מוגדר; ולהטיל עליה לגבש תוכניות ייעודיות לאוכלוסיות שסובלות משיעור גבוה של אי־ביטחון תזונתי: תלמידי בית ספר, מבקשי מקלט וזקנים החיים בקהילה. בנוסף, על תוכניות אלו להיבנות בשיתוף נציגות של האוכלוסיות של החיים באי־ביטחון תזונתי בשולחן קבלת ההחלטות. זה המודל שמקדם פורום הירושלמי לביטחון תזונתי, שבו גם אני עובד.

המאבק באי־ביטחון התזונתי הוא גם הזדמנות עבור השמאל להצביע על הקשר בינו לבין פערים חברתיים ואקולוגיה. על פי נתוני ארגון "לקט ישראל", כשליש מהמזון בארץ נזרק לפח או לא נאכל, ובזבוז מזון זה הוא הגורם לשישה אחוזים מפליטות גזי החממה בישראל. בנוסף, 185 מיליון מ"ק מים יורדים לטמיון בכל שנה בשל אובדן מזון – כמות שיכולה למלא 57,000 בריכות אולימפיות.

זהו לא רק מצב מעוות מבחינה מוסרית וסביבתית, אלא גם בלתי יעיל כלכלית. העלות של אובדן מזון בישראל גבוהה והיא נאמדה בשנת 2021 בכ־3.6 מיליארד שקל – מתוכם, כ־1.4 מיליארד שקל בשל נזקי פליטות גזי חממה ומזהמי אוויר, כ־1.4 מיליארד שקל כתוצאה מאובדן מיותר של משאבי קרקע ומים, וכ־800 מיליון שקל בשל עלות ישירה של הטיפול בפסולת.

לפיכך, מדיניות רווחה סוציאל־דמוקרטית וסביבתית צריכה לקדם אפיקים שיעודדו הצלה וצמצום בבזבוז המזון לכל אורך שרשרת הייצור – החל משלב השדה ועד לצרכן הביתי. לדוגמה, על המדינה לעודד ואף לחייב מניעת בזבוז מזון במשרדי ממשלה ובחברות ממשלתיות, וגם במלונות וברשתות הקמעונאיות הגדולות. מודל נוסף שניתן לאמץ, הפעם ברמה הקהילתית, הוא הקמה של שווקי מזון פתוחים בקהילה שמתבססים על עודפי תוצרת טרייה ש"חולצו" מהשווקים הסיטונאיים בעיר. ארגון "מצילות המזון" מפעיל כיום מיזם דומה ברחבי ירושלים.

בנוסף, במקום לסבסד את הלחם האחיד או לייצר מנגנון "מס סוכר", שנתפס כצעד מנותק שמגלגל עלויות על ציבור מוחלש, על המדינה לסבסד "סל מזון בריא", כפי שמומלץ גם על ידי משרד הבריאות, הכולל פירות, ירקות ודגנים מלאים. זה יאפשר למשפחות מוחלשות לקנות סל מזון איכותי אשר יתרום לבריאותן ולרווחתן, ובטווח הארוך יתרום גם להקלה על מערכת הבריאות הציבורית, המתמודדת עם שיעורים גבוהים של מחלות הנגרמות בשל תזונה לקויה. בראשן עומדת הסוכרת, שהפכה זה לא כבר למגפה לאומית עם למעלה מחצי מיליון ישראלים חולים, ושנפוצה בשיעור גבוה במיוחד בקרב אוכלוסיות מוחלשות מבחינה סוציו־אקונומית (25 אחוז, בהשוואה לתשעה אחוזים באוכלוסייה הכללית).

אלה רק חלק מההצעות שעל השמאל להניח על סדר היום במסגרת המאבק למען ביטחון תזונתי לכולם. חשוב לזכור כי אי־ביטחון תזונתי אינו עומד לבדו, והוא חלק מבעיה כללית יותר של עלייה בשיעורי העוני, אי השוויון והפערים החברתיים. דווקא בעת הזו נחוץ לקדם מדיניות אחרת, אוניברסלית ושוויונית, כזו שזוכרת שסוציאל־דמוקרטיה מתחילה קודם כל בצלחת, ושאין דבר פוליטי יותר ממחיר הלחם.

על אריאל שורץ

משפטן ועובד סוציאלי, רכז הפורום הירושלמי לביטחון תזונתי.