ישבנו בפאנל בכנס שקשור ליחסי ישראל והתפוצות. מימיני ישבה חברת כנסת לשעבר ממפלגת העבודה. כשנשאלה על  מתווה הכותל ואדישותה כלפי הנושא היא אמרה "בסוף הכותל זה נושא דתי, ואני מסתכלת על דברים מנקודת מבט פמיניסטית – ליברלית ושני הדברים האלה פשוט לא יכולים להיפגש". לקח לי כמה שניות להתאושש מההפתעה ואז הושטתי לה יד מחויכת ללחיצה ואמרתי – "נעים מאד. אני פמיניסטית דתיה. יש דבר כזה". בצירוף מקרים לא מאד חריג, שבועיים אחר כך התפרסם ב"מקור ראשון", מאמר של נועה איתם ובו היא טענה כי "פמיניזם דתי הוא למעשה אוקסימורון, שכן אי אפשר להאמין בתורת משה, כמצופה מאדם דתי, ובאותה נשימה למחות נגד ההיררכיה שבה, כמצופה מפמיניסט". הפעם לא נדהמתי, ובכל זאת הצטערתי שלא יכולתי להושיט גם לה את אותה יד עם אותו חיוך ואותו נעים מאד. יש דבר כזה.

כשאני חושבת על הסיבה שהביאה אותי אל המרכז הפוליטי, כמחנה וכהשקפת עולם, אני חושבת שהיא נטועה בפמיניזם הדתי שלי. זה שהחל בגיל 16 בבית כנסת, והפך למסע חיים. זה שמכיל בתוכו ולפיכך מדגים יפה, את מה שאציע בהמשך המאמר כמאפיין המרכזי והמעצב של המרכז: מחויבות בו זמנית לשני עולמות ערכים, הגם שמתקיים ביניהם מתח אינהרנטי. 

אני מתחילה מהפמיניזם הדתי, למרות שזו דוגמה אחת וצדדית למדי מבחינה פוליטית, כדי לומר שהשקפת העולם שאציג כאן כהשקפת מרכז לא נובעת רק מהצורך לגבש דרך לחיים משותפים בין קבוצות והשקפות עולם שונות בחברה. היא לא נובעת רק מההכרח הפרגמטי לפשרה חברתית בתוך חברה המכילה בתוכה מגוון עמוק. היא נובעת בראש ובראשונה ממחויבות ונאמנות פנימית לשני ערכים המתנגשים ביניהם ולחוסר הנכונות, ולפעמים גם חוסר היכולת, לבחור ביניהם. בסופו של דבר, המחויבות הכפולה הזו הופכת, היא עצמה, למגדיר זהות מרכזי.  במקרה הזה – "פדלחושית", סוג של ראשי תיבות של קבוצת הפייסבוק "אני פמיניסטית דתיה ואין לי חוש הומור", שהפך לכינוי עצמי של פמיניסטיות דתיות ולסימון של זהות שאמנם מכילה בתוכה מחויבות כפולה אבל היא זהות אחת. אחודה ואורגנית. 

פוליטיקה זקוקה לסיפור

ומהדוגמה הספציפית והאישית, אל הנושא הרחב.

כשמדברים על המרכז הפוליטי בישראל אפשר לדבר על המאפיינים הסוציולוגיים של מצביעיו, אפשר לסקור ייצוגים פוליטיים שלו (שבניגוד למה שמקובל לחשוב, ימיהם כימי הפוליטיקה הציונית), ואפשר, וזה מה שאנסה לעשות בשורות הקרובות, לדבר על עקרונות החשיבה ותפיסת העולם שלו. הבחירה שלי לעסוק דווקא בהשקפת עולם נובעת מאמונתי בכוחם וחשיבותם של רעיונות כבסיס לכל עשיה פוליטית אבל לא פחות מכך מההכרה בכך שזוהי נקודת התורפה העמוקה ביותר של מחנה המרכז הפוליטי: העובדה שרוב האנשים, כולל אלה המצביעים למפלגות מרכז, ולפעמים אפילו אלה שמייצגים את המפלגות הללו, לא מזהים אותו כהשקפת עולם פוזיטיבית. ברור מאוד למה המרכז הפוליטי מתנגד, אך במה הוא תומך, על בסיס אילו אמונות ודעות מתעצבות ההחלטות או המדיניות אותן הוא מבקש לקדם, את זה קשה יותר הרבה יותר לנסח.

הבעיה מתחילה בעצם השם "מרכז". מטאפורה מרחבית שמתקשרת לאנשים באופן אינטואיטיבי עם נקודת אמצע וזו, מעצם ההגדרה, לא מבטאת מיקום עצמאי אלא מיקום המוגדר על ידי נקודות הקיצון. לפיכך, המרכז הפוליטי נתפס על ידי אנשים כפשרה או חיבור בין שני צידי מתרס פוליטי ולא כעמדת לכתחילה המוגדרת מתוך עצמה. אתגר נוסף הוא שבניגוד למהלך החידוש שביצע השמאל בישראל (בעיקר באמצעות הקרן החדשה) בשנות ה-80 וה-90 כאשר "תרגם" לעברית ולישראלית את התנועה לזכויות האזרח האמריקאית ואת המסורת הליברלית, ובניגוד למהלך החידוש שביצע הימין (בעיקר באמצעות קרן תקווה ופורום קהלת) בשני העשורים הראשונים של שנות האלפיים, כאשר תרגם לעברית ולישראלית את השמרנות האמריקאית מה"נאו-קון" ועד ל"מסיבת התה" – נראה שהמרכז הישראלי לא השקיע מעולם מחשבה ומאמץ ביצירת הגות ושפה. "אנחנו אנשי תכלס", אמר לי פעם בני גנץ, "בסוף המעשה חשוב מהמעשייה". "נדמה לי", עניתי בזהירות, "שבפוליטיקה המעשייה חשובה לא פחות מהמעשה". אנשים מצביעים עבור סיפור מסגרת, עבור זהות, הרבה יותר מעבור פתרון מעשי לבעיות מעשיות. יש לזה מחיר קשה כיוון שזה מעודד פוליטיקה של מאבקים וסמלים ולא של עשיה ופתרונות, אבל זו המציאות. תעיד על כך התפרקותה המהירה של "ממשלת השינוי", ממשלה שהיו לה הישגים אדירים בכמה מתחומי "החיים עצמם" –  רפורמה אדירה בטיפול בבעלי צרכים מיוחדים, שיא של עשרות שנים בהתחלות בניה, הסדרה מאוזנת של הסדרי הפרישה לנשים ומניעת הקריסה של קרנות הפנסיה ועוד. לא מעט. הישגים חשובים ללא סיפור מסגרת. ללא הצעה לאתוס וזהות. וההישגים המעשיים אכן לא היתרגמו להון פוליטי. פוליטיקה זקוקה לסיפור ומחנה מרכז יהודי-דמוקרטי זקוק לסיפור. לשפה, להגות ולא רק למדיניות.

הצורך הזה, בניסוח השקפת העולם וביסוס ההגות הוא אחד מהאתגרים עימם אנחנו מנסים להתמודד ב"יוזמת המאה" – יוזמה אזרחית א-מפלגתית שמבקשת לכונן מחנה יהודי-דמוקרטי שיוכל להציע למדינת ישראל התמודדות עם משבר הלכידות ומשבר המשילות המאיימים על עצם קיומה. ולצורך כך עוסקת היוזמה בבניית "בית", כלומר ביצירת הגות, מדיניות ומנהיגות למחנה המרכז היהודי-דמוקרטי בישראל. היוזמה היא שותפות של בכירים מהעולם העסקי, יוצאי השירות הציבורי ואנשי חברה אזרחית החולקים השקפת עולם יהודית-דמוקרטית, מחויבות ציבורית עמוקה ורצון לוודא את חוסנה ושגשוגה של המדינה בצעדה לקראת שנת המאה.    

בית הלל ובית שמאי מסרבים להיות אויבים

המשנה הרעיונית שחלק קטן ממנה אנסה לתאר כאן בקצרה אינה משקפת בהכרח את משנתן של מפלגות המרכז הקיימות או מצביעיהן אלא היא מה שאני ואנחנו רואים כרעיונות המכוננים של תפיסת עולם פוזיטיבית למרכז ישראלי. 

אז לאחר ההקדמה הארוכה, אני מבקשת לעסוק בעיקרון אחד יסודי שמהווה בסיס לצורת החשיבה של המרכז והוא עיקרון ה"גם וגם" או האליפסה. 

את המסע אליו אני מבקשת להתחיל במשנה מפורסמת במסכת עירובין. "שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל. הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה, אלו ואלו דברי אלו-ים חיים הם והלכה כבית הלל". במשנה יש שלושה שלבים. השלב הראשון – מחלוקת. שתי השקפות עולם, שני עולמות ערכיים, שני יסודות רעיוניים מתחרים ביניהם. הערכים האלה כנראה הופכיים, והמחלוקת מתנהלת מתוך הנחה שצדק של עמדה אחת הם טעות או עוול של השנייה. בשלב השני יוצאת בת קול, המייצגת את האמת האלוקית, ואומרת – אלו ואלו דברי אלו-ים חיים הם. המשפט הזה מתפרש לרוב כאמירה על פלורליזם או לפחות סובלנות. לדעתי זו פרשנות ממעיטה כי האמירה פה היא רדיקלית בהרבה. קל יותר לשמוע את הרדיקליות בניסוח של אותו רעיון עצמו על ידי הפיזיקאי זוכה פרס הנובל נילס בוהר, שהסביר פרדוקס כלשהו במכניקת הקוונטים באמצעות האמירה: "ההיפך של עובדה הוא שקר, אבל ההיפך של אמת עמוקה אחת עשוי בהחלט להיות אמת עמוקה אחרת". שני הניסוחים משקפים דבר שרובנו יודעים באופן כמעט אינטואיטיבי: יכולים להיות שני ערכים שיש ביניהם סתירה אינהרנטית והתנגשות מעשית ועדיין שניהם אמת. חירות ושוויון הם הדוגמה הראשונה שעולה לראש אך היא לגמרי לא היחידה. וזה לא רק שהסובלנות מחייבת אותי לסבול עמדות הפוכות משלי. זה לא רק שהפלורליזם מחייב אותי לתת מקום לעמדות אחרות. הערך או העמדה שאני אוחז בה היא, במקרים רבים, חלקית. יש ערך נוסף המתנגש בה והוא נכון, טוב וראוי לא פחות. 

אז מגיע החלק השלישי וההכרחי של המשנה: "והלכה כ…", כלומר – נדרשת הכרעה מעשית. אך לא רק שההכרעה המעשית הנקודתית אינה מבטלת את המישור העקרוני שבו יש שתי אמיתות ושני ערכים נכונים, אלא שבמקרים אחרים, נסיבות אחרות וזמנים אחרים ההכרעה תהיה שונה. ולפיכך בעולם המשפט וגם ההגות היהודית לעולם תיכתב ותושמע גם הדעה שלא מכריעים מעשית על פיה, כדי לאפשר חזרה אליה בנסיבות אחרות. 

התעכבתי על המשנה בכדי להגדיר את המאפיין הראשון והמרכזי ביותר לטעמי של המרכז והוא –היותו לאומי-ליברלי או, בהגדרה הישראלית, יהודי-דמוקרטי, עם מקף ובלי ו' החיבור, כלומר יהודי-דמוקרטי בדיבור אחד. למרות המתח האינהרנטי בין שני עולמות הערכים. מבלי לתעדף אחד על פני השני, מבלי להכחיש את המתח ותוך קבלת ההכרח להכריע הכרעות נקודתיות מתוך שמירה על מחויבות עקרונית לשני העולמות. כך, במציאות שבה "המחנה האמוני" מתאפיין בנשיאה על נס את יהדותה של ישראל תוך רדוקציה של הדמוקרטיה למנגנון קבלת החלטות והעמדתה על "הרוב קובע" והעברת שלטון ללא אלימות בלבד – כלומר תוך הכחשת או מזעור עולם הערכים ההומניסטי –  ובעוד ש"המחנה הדמוקרטי" מתאפיין בנשיאה על נס את הדמוקרטיה הליברלית ומבקש לראות בישראל מדינה דמוקרטית עם רוב יהודי – כלומר רדוקציה של היהדות למאפיין טכני כמעט של זהות הרוב – המרכז היהודי-דמוקרטי מחויב למדינה שהיא יהודית במובן עבה של תוכן, ערכים וזהות לאומית, ודמוקרטית במובן עבה של איזונים ובלמים, שוויון אזרחי ומגדרי וכבוד האדם. יהודית-דמוקרטית בדיבור אחד, מתוך החזקת המתח ביניהם. אין זה אומר שהוא לא ייצור שותפות פוליטית עם קבוצות שאינן יהודיות או אינן דמוקרטיות, אבל ההגדרה הפנימית שלו, ה"אנחנו" שלו הוא דו קוטבי. זהו המצפן הפוליטי וזו גם הזהות האישית והלאומית. זו, אגב, הייתה תמיד הזהות הציונית כפי שהיא שמתקפת נאמנה במגילת העצמאות. 

לעיקרון הזה יש השתמעויות פוליטיות רבות. כמו ההכרח לאחות את קרעי ישראל הראשונה והשנייה, קרע שמונע חידוש של הברית הציונית בין חלקי החברה הציוניים. כמו העדפה לממשלה ש"גרעין השליטה" שלה הוא ציוני, ואין בה יכולת וטו למפלגות לא ציוניות או אנטי ציוניות. גם וגם. לאומית-ליברלית. יהודית-דמוקרטית.  

המרכז הוא אליפטי

ולא רק יהודית-דמוקרטית. המחויבות העקרונית הכפולה הזו מאפיינת אותו גם לגבי מספר סוגיות נוספות ובעצם מגדירה את דמותו. המרכז הוא אליפטי, כלומר דו מוקדי. בניגוד לעיגול, שלו מרכז אחד וכל נקודה בו מוגדרת על פי המרחק שלה מהמרכז, אליפסה היא צורה גאומטרית שלה שני מרכזים. שני מוקדים. למה זה דימוי חשוב? כי אליפסה היא לא עיגול שהתפשר וגם לא עיגול שלא מסוגל להחליט. היא צורה גאומטרית בפני עצמה. באותו אופן המרכז הוא לא פשרה בין ימין לאומי לשמאל ליברלי או בין ימין המחויב לחירות הכלכלית, לשוק החופשי ולמיעוט רגולציה לבין שמאל המחויב לשוויון הזדמנויות וצמצום פערים, אלא מוגדר באמצעות מחויבות לשניהם בעת ובעונה אחת. כמו בדוגמה הפדלחושית. המחויבות הדו ערכית הופכת לזהות. והזהות הזו מוגדרת אמנם על ידי המחויבות הכפולה, אך היא זהות אחת ולכידה. 

המחויבות לערך אחד בלבד נתפסת בדרך כלל כיותר אותנטית וכביטוי יותר מלא וטהור של אותו ערך. זאת לעומת מצב שבו קיימת מחויבות ליותר מערך אחד ואז נדמה לנו ששני הערכים באים לידי ביטוי מדולל יותר. מחלישים אחד את השני. בשיחה שהייתה לי עם ההוגה מיכה גודמן, הוא הציע, בעקבות תורות חשיבה מזרחיות, לנסות ולחשוב על אפשרות הפוכה. נניח שאדם עולה למטוס בישראל, הסביר, וטס מערבה. בהתחלה הוא יגיע לאירופה. אחר כך לחוף המזרחי של ארה"ב ואז לחופה המערבי, ואם ימשיך הוא יגיע….למזרח הרחוק. כלומר ככל שאטוס יותר מערבה אני, למעשה, אתקרב למזרח. 

מה הנמשל? נדמיין מפלגה שחורתת על דגלה פטריוטיות, לאומיות וזכויות לקולקטיב שמרכיב את המדינה. מפלגה כזו תתחיל אומנם מהדגשת החיבור והסולידריות הלאומיות, אך ככל שהיא תתרכז יותר בסולידריות הלאומית, כפי שאירע פעמים רבות בהיסטוריה, היא גם תעסוק בסימון מי שהוא חלק מהלאומיות ולכן יזכה בסולידריות ומי שמחוצה לה ויוגדר בוגד. ואז תצא למלחמה נגדם. כלומר, מרוב ההעמקה במה שהגדירה כפטריוטיות ולאומיות, המפלגה תחתור תחת הסולידריות הלאומית שביקשה לקדם ותביא לקרע פנימי. גם המהפכה הקומוניסטית שהתרחשה בשם החתירה לשוויון, ולשוויון בלבד, הובילה בסופו של דבר דווקא ליצירתה של חברה מעמדית מאוד שבה התרכז הכוח בידיים של מעטים מעטות. גם המהפכה הצרפתית הובילה, בשם החירות, לשלילת חירות החיים של המונים מבני העם הצרפתי. הדוגמאות האלה מעלות את האפשרות, כך לפי מיכה, שהביטוי האותנטי יותר, המלא יותר של ערך הוא דווקא בביטוי היותר מתון שלו ולא בביטויו הקיצוני. כלומר שקיומו של ערך נוסף – מאזן, מוביל להגשמה מלאה יותר של ערך ולא להפך.

המשמעות היא כמובן שכל נושא וכל החלטה, שמתקיימת בה מחויבות דו ערכית צריכה להידון באופן ספציפי, ענייני ונטול דוגמטיות. דיון שמתאפיין פעמים רבות במעבר מהשאלה הדיכוטומית של "האם" לשאלת "כמה" או "איך". דיון שבסופו מתקבלת החלטה שאין בה הכרעה מוחלטת לטובת עיקרון אחד, אלא יש בה חשיבת רצף וסינתזה. 

הנה שתי דוגמאות. מייד כאשר פרצה המלחמה באוקראינה והתחילו להגיע לישראל פליטים פרץ הוויכוח הצפוי. צד אחד טען שאל לה לישראל לפתוח את שעריה לפליטים והאשים את תומכי פתיחת השערים בניסיון מכוון להציף את הארץ בלא יהודים ולבטל את אופייה של ישראל כמדינת לאום. מנגד, טענו תומכי פתיחת השערים כי אל לה לישראל לעמוד מנגד אל מול מצוקת הנמלטים וכי דווקא יהדותה של המדינה מחייבת אותנו לזכור כי "גרים היינו בארץ מצרים". אפשר לקרוא לזה לאומיות מול הומניזם אוניברסלי ואפשר גם יהדות כתוכן מול יהדות כזהות לאומית. כך או כך, אפשר לנהל ויכוח האם לקבל פליטים ואפשר גם, מתוך מחויבות לשני עולמות הערכים לשאול שאלה אחרת: כמה. כמה פליטים יכולה ישראל לקבל מבלי שיאוים הציביון הלאומי שלה. כמה ולכמה זמן, ובאילו תנאים. 

הנה דוגמה נוספת, טעונה הרבה יותר. הוויכוח על הפלות. מצד אחד ניצבים תומכי זכות החיים של העובר ומצד שני תומכי זכות הבחירה והאוטונומיה של האשה. אבל האם זה באמת דיון כל כך דיכוטומי? הרי גם תומכי זכות הבחירה של האשה, ברובם, לא חושבים שמוסרי להפיל ללא סיבה רפואית בשבוע 38 ורואים בעובר ישות בעלת זכות לחיים, וגם רובם המכריע של תומכי הזכות לחיים של העובר מסכימים שכאשר מדובר באונס או כאשר העובר נושא מום מסכן חיים לא מוסרי לכפות על האם ללדת. ולכן השאלה לא חייבת להיות שאלת האם אלא –  עד איזה שבוע, באילו תנאים ונסיבות.

כל התורה על שתי רגליים

האם זה אומר שכל ערך הוא אמיתי וטוב? שאין מקרים של ערך אחד הגובר וממגר ערכים אחרים? יש. בוודאי שיש. אני לא מחפשת תמהיל או איזון בין גזענות לשוויון ערך האדם. ואני לא מחפשת תמהיל בין החירות הכלכלית לסחור באיברים לקדושת חיי וגוף האדם. כזכור המצפן שלי הוא יהודי-דמוקרטי. אבל קל מדי, לטעמי, לברוח לשיח הקווים האדומים ולמלחמת בני אור בבני חושך. קשה הרבה יותר לשהות במרחב הניואנסי, שבו אני כן מחפשת תמהילים של מחויבות ונאמנות למסורת או למשפחה, יחד עם מחויבות לשוויון נשים. או לנאמנות לקבוצה יחד עם הומניזם ושוויון ערך כל אדם. שבו אני מחזיקה את המתח בין ערכי מוסר שמרניים לערכי מוסר ליברליים ורואה את הערך גם באלה וגם באלה.

המחויבות היהודית-דמוקרטית הדו קוטבית אינה הערך היחיד של המרכז. יש למרכז עוד מספר עקרונות חשובים העוסקים בעמדה בשאלת הרב תרבותיות וכור ההיתוך; בהכרה בפצע המזרחי תוך חתירה לפתרונו במקום שתי האופציות השולטות כיום בשיח – הכחשה או הנצחה לטובת הון פוליטי; באופן הייחודי בו הוא עוסק בסכסוך הישראלי-פלסטיני ובעוד שורה של נושאים. אני עוסקת כאן בעקרון ה"גם וגם", האליפטיות או המחויבות הדו קוטבית, משום שהוא הראשון והחשוב ביותר בעקרונותיו של המרכז, הבסיסי והיסודי ביותר שיש להבין כשמבקשים לרדת לפשרו. זו לא כל התורה על רגל אחת כי כל העיקרון של המרכז הוא עמידה על שתי רגליים אבל בהחלט יש צורך לאידך זיל גמור.     

יש גם צורך להרחיב לגבי ממלכתיות – כלומר העמדת הטוב המשותף מעל הטוב המגזרי – שמתבטאת, בין השאר, בחיזוק החינוך, הרווחה הבריאות והשיטור הציבוריים במקום בהעצמת המיגזור בחינוך, בשר"פ וקיומן של מיליציות המגנות על הביטחון האישי שמתרחשת בשנים האחרונות. יש גם הרבה להרחיב על כלכלה מעצימת אחווה, ועל הסדרי דת ומדינה בתפיסה של יהדות ממלכתית ועל איזוני הרשויות. כל אלה הם התכנים וההסדרים אותם צריך לקדם המרכז כפועל יוצא של המאפיין הזהותי שלו, אך הם אינם לא המאפיין הזהותי עצמו.  

אידאולוגי או פרגמטי

ההבחנה הזו היא חשובה משום שלצד המרכז כזהות ערכית, רעיונית, אליה התייחסתי עד כה, ישנו גם מרכז פרגמטי. כלומר, כזה שמקיים חתירה לעמדה המאזנת התנגשויות ערכיות, לא מתוך הזדהות או מחויבות דו מוקדית אלא מתוך הכרה בקיומם של עולמות ערכיים אחרים במרחב, וקבלה שלהם כנתון שאינו זמני ואינו בר שינוי. מרכז שבמרכזו חתירה למציאת נוסחה לחיים משותפים. זו אמנם עמדה אינסטרומנטלית יותר אך ראוי לציין שגם היא מבוססת על תפיסת עולם הרואה ב"יחד" ערך וגם היא הופכת לזהות בפני עצמה. הדגמה יפה ניתן למצוא בשיח ובפרקטיקות המסורתיות. אל מול עולם דתי-הלכתי המציב במרכז את הנאמנות לצו האל ואל מול עולם חילוני המציב את חירות ובחירת האדם במרכז, מציבה המסורתיות (בייצוג הרעיוני שלה, לאו דווקא הסוציולוגי) את ערך המשפחתיות והיחד כשווה משקל לשמירת ההלכה או לאוטונומיה. מתוך תפיסת היחד והמשפחה כערך, יתגבשו נורמות שהן לעיתים תמהיל פנימי בין נאמנות להלכה וחופש ולעיתים רצוא ושוב בין הלכה לחופש כשהמדד יהיה מה רוחב השותפות וההכלה לבד שהן מאפשרות. גם המסורתית היא עמדה וזהות כשלעצמה ולא נקודת פשרה או פסיחה על שני הסעיפים. 

בדומה לכך עמדת מרכז פרגמטית מתאפיינת בראיית היציבות הפוליטית והתנהלות באמצעות יצירת הסכמות כערך ואינטרס שווה במשקלו לערכים ואינטרסים פוליטיים אחרים. במחקר רחב היקף שערכה חוקרת הפסיכולוגיה הפוליטית יוליה אלעד שטרנגר על החברה הישראלית, היא הראתה שהחתירה להסכמות הפכה בעצמה למאפיין של מחנה פוליטי לא קטן ומגוון מאד. זהו מחנה שרואה בקיטוב הפוליטי את הבעיה הקשה והקיומית ביותר של ישראל, ולפיכך שם את ההתמודדות עמו בראש סדר העדיפויות הפוליטי.

אני מעריכה שבין שני המחנות הללו – המרכז הפוליטי והמרכז הפרגמטי, יש לא מעט חפיפה אך יש ביניהם גם שוני. לראשון משנה אידאולוגית וגבולות גזרה מובהקים בעוד השני הוא אופן פעולה פוליטי יותר מתפיסת עולם. ועוד הבדל חשוב – הראשון יכלול בעיקר יהודים ציונים ואילו בשני שותפים גם ערבים-ישראלים ויהודים חרדים. ולבסוף – לטעמי הראשון יכול שיהיה מפלגה, השני נכון שיהיה עיקרון מארגן לקואליציה ושותפות. 

מפלגות המרכז הובסו בבחירות האחרונות ונכון לרגע כתיבת שורות אלה הממשלה המסתמנת בנויה על העדר מוחלט של איזונים פנימיים ודחיה של הצורך או הערך באיזונים ובלמים. ממשלת עיגול שמקדמת מגזריות וחותרת לקחת את העיקרון של מדינה יהודית עד הקצה – הלאומני, ההלכתי והמשטרי. האלטרנטיבה לממשלה הזו לא תבוא, לתפיסתי, מהכיוון ההופכי לה, זה שידחה את כל הצעותיה ופעולותיה, אלא דווקא מהמרכז שמאמין ומחויב למדינה יהודית אך מחויב גם לערכים דמוקרטיים-הומניסטים וליחד הישראלי. כדי שתיווצר אלטרנטיבה כזו, צריך להיבנות מחנה יהודי-דמוקרטי שיש לו הצעה מלאה ופוזיטיבית לחברה הישראלית על כל גווניה.    

על תהלה פרידמן

ראש מרכז ליבא מבית יוזמת המאה. לשעבר חברת כנסת, יו"ר נאמני תורה ועבודה ויו"ר מייסדת של התנועה הירושלמית.