ישנם ישראלים התומכים בשלום בין שני העמים החולקים את הארץ, אולם ניכר שמלבד ציון של כמה מוסדות וגופים בפלסטין ואולי גם שמות של שניים-שלושה פוליטיקאים פלסטינים, הישראלי הממוצע, גם זה השוחר שלום, אינו יודע רבות על מבנה הרשות הפלסטינית ועל המתרחש בה. מאמר קצר זה מבקש לסייע לקורא להשלים את הפער ולהכיר ולו במעט את המתרחש מעבר לחומת ההפרדה.

הקמת הרשות הפלסטינית ב-1994, בעקבות הסכמי אוסלו שנחתמו שנה קודם לכן, היתה ציון דרך חשוב בהיסטוריה הפלסטינית. לראשונה, הוקם מוסד פוליטי שלו נתונות הסמכות והלגיטימציה הבינלאומית לייצג פלסטינים על חלק מהשטח הפלסטיני. בהסכמים נקבעו שני עיקרים חשובים: הראשון, שכוחות הצבא הישראלי ייפרשו מחדש בשטח הפלסטיני מתוך כוונה שכוחות הביטחון הפלסטיניים יתפסו את מקומם בבוא העת; השני, שהממשל האזרחי הישראלי יעביר את סמכויותיו לממשלה הפלסטינית שתוקם בהמשך.

בעקבות ההסכם, הצבא הישראלי פרש מחדש את כוחותיו והעביר את הסמכויות הביטחוניות והאזרחיות בערים הגדולות שבשטח A – הכולל 18% משטחי הגדה המערבית – לידי הפלסטינים; בשטח B – שהוא 21% משטח הגדה – הועברו לידי הרשות הסמכויות האזרחיות בלבד – תעסוקה, בריאות, חקלאות, חינוך וכדומה;, ואילו בשטח C – הכולל 61% מהשטח – נותרו הסמכויות הביטחוניות והאזרחיות כולן בידי ישראל. שטח זה כולל שטחים חקלאיים רבים, שטחים המיועדים לבנייה, למגורים ולמסחר, מקורות מים וכמובן – את מזרח ירושלים. הדיון ביתר הסוגיות, והן היו משמעותיות מאוד עבור הפלסטינים, נדחה לשלב המשא ומתן על הסדר הקבע, שהיה אמור להתחיל שלוש שנים לאחר חתימת ההסכם, ולהימשך עד שנתיים – במקביל לשלב מעבר בשטח. כלומר, בתום חמש שנים מיום חתימת ההסכם היתה אמורה לקום מדינה פלסטינית. תהליך המשא ומתן נוהל כולו מול ארגון אש"ף.

אש"ף נתפס בעיני הפלסטינים כמולדתם הרוחנית. ב-1964 החליטה הליגה הערבית, שמקום מושבה בקהיר, להקים ארגון שישרת את בני העם הפלסטיני שהיו פזורים אז, כמו היום, בכמה מדינות. היה זה לאחר גירושם ופיזורם של פלסטינים ברחבי ישראל, בגדה המערבית שהיתה בשליטת ירדן, ברצועת עזה שנשלטה על ידי מצרים, במחנות הפליטים בירדן, לבנון, סוריה ועיראק ובמקומות נוספים, וכן בדרום אמריקה. בהמשך, אש"ף זכה להכרה כנציג הלגיטימי היחידי של העם הפלסטיני מצדם של האו"ם, ארגון הוועידה האיסלאמית (המכונה כיום "הארגון לשיתוף פעולה איסלאמי") וכן רוב המוסדות הבינלאומיים. לראשות הארגון מונה אחמד שוקיירי, שהיה איש ציבור פלסטיני בעל מוניטין וממקימי מפלגת "אל-איסתקלאל" בימי השלטון הבריטי.

הארגון לשחרור פלסטין

הקמת אש"ף נחשבה להישג משמעותי בבנייתה המחודשת של הזהות הלאומית הפלסטינית, והאמנה הלאומית ("האמנה הפלסטינית") שאימץ הארגון שימשה כחוקה לעם הפלסטיני. האמנה מתייחסת לצורך לשחרר את פלסטין, להקים לאחר סיום הכיבוש מדינה לאומית חילונית לכל אזרחיה, ובכללם היהודים שהיו חלק מהמרקם החברתי של העם הפלסטיני עד הצהרת בלפור, וכן יהודים נוספים שירצו להצטרף למדינה. חלק מסעיפי האמנה הלאומית, העוסקים במאבק המזוין, בגבולות פלסטין ובסוגיות נוספות, בוטלו לאחר הסכמי אוסלו.

מרבית הפלגים הלאומיים הפלסטיניים הצטרפו לאש"ף, ביניהם פתח (התנועה לשחרור פלסטין), שמשמש כעמוד השדרה שלו, וגם החזית העממית והדמוקרטית לשחרור פלסטין. תנועות חמאס והג'יהאד האיסלאמי לא הצטרפו מסיבות שונות, ומאוחר יותר הפילוג הפלסטיני נהפך לסיבה נוספת לאי-הצטרפותן. היו מי שראו בהקמת אש"ף כארגון היציג הפלסטיני מזימה להוצאת הערבים והמוסלמים ממעגל העימות עם ישראל, וניסיון להותיר את הפלסטינים החלשים יותר מול ישראל לבדם במערכה.

כיוון שאש"ף היה בעל הסמכות לנהל משא ומתן בשם העם הפלסטיני וכך גם נתפס בעיני הצד הישראלי והצד האמריקאי, היה ברור כי ברגע שתוקם רשות פלסטינית היא תהיה למעשה הביטוי המדיני של הארגון ותנוהל על ידיו. על הרשות הוטל לדאוג לשירותים הקשורים בחיי היום-יום של הפלסטינים, וחברי המועצה המחוקקת הפלסטינית ברשות היו גם לחברים במועצה הלאומית הפלסטינית של אש"ף. בהמשך, יו"ר הרשות הראשון, יאסר ערפאת, מיזג את ישיבות הממשלה הפלסטינית עם אלה של הוועד הפועל של אש"ף, ולעתים השתתפו בהן גם חברי הוועד המרכזי של תנועת פתח, יועציו של ערפאת ומנהיגי הפלגים שתמכו בהסכמי אוסלו. כוונתו של ערפאת היתה ברורה: הוא רצה לשמור על מעמדו של אש"ף כמקור הסמכות תוך שיתוף ואינטגרציה של גופי ההנהגה של הפלגים והמוסדות השונים.

שלושה מוסדות עיקריים קיימים באש"ף: הוועד הפועל, שבראשו עומד היום הנשיא מחמוד עבאס (אבו מאזן), הוא הרשות העליונה של בני העם הפלסטיני בכל מקומות מושבם. כאמור, הוועד אחראי על הרשות, על המשא ומתן עם ישראל, על הרכבת ועדות אש"ף השונות ועוד. הוועד מונה בין 14 ל-18 חברים הנבחרים על ידי המועצה הלאומית. בימי שלטונו של עבאס, הוועד מתכנס בתדירות נמוכה יותר מכפי שהיה בתקופתו של ערפאת. המועצה הלאומית היא בית הנבחרים הפלסטיני במולדת ובתפוצות, ומונה כיום כ-720 חברים. בראשה עומד כיום סלים אל-זענון. המועצה קובעת את הרכבן של הוועדות העוסקות במדיניות, תרבות, כלכלה, ביטחון ועוד. המועצה גם חברה בפורומים הערביים והבינלאומיים השונים. המועצה המרכזית מונה כ-120 חברים, פועלת לצדו של הוועד הפועל, ועתה היא משמשת כמקור הסמכות לרשות הפלסטינית בעוד הוועד מחליט בעיקר בענייני היחסים עם ישראל.

התקופה העבאסית

הפלישה הישראלית לשטחי הרשות ב-2002 (הישראלים מכנים את המבצע הצבאי בשם "חומת מגן") היתה נקודת מפנה בבניין מוסדות הרשות. הפלישה, השתלטות הצבא על חמש מתוך שש ערים פלסטיניות בגדה והמצור על המוקטעה הרסו את תשתיתה הארגונית של הרשות ואת סמלי השלטון וחיסלו, הלכה למעשה, את הגופים האזרחיים וגופי השיטור. כידוע, ברשות שרר כאוס במשך זמן רב בעקבות מהלכיה של ישראל וראש ממשלתה אז, אריאל שרון. ב-2003  החליט ערפאת – בעקבות לחץ בינלאומי – למנות את עבאס כראש הממשלה הפלסטינית הראשונה. זמן קצר לאחר מכן, כשלא זכה לגיבוי מערפאת, הגיש עבאס את התפטרותו. עם מותו של ערפאת, מייסד התנועה הלאומית הפלסטינית המודרנית, ב-2004 חלו זעזועים מהותיים בחברה הפלסטינית בכלל ובזירה הפוליטית בפרט – בתחושת אובדן הדרך בעקבות מותו מכאן ובמאבקי כוח בין ארגונים מכאן.

ישראל וארצות הברית ראו בערפאת סרבן שלום. לאחר מותו ועם בחירתו של עבאס לנשיא הרשות (ויו"ר אש"ף) ב-2005, נוצר רושם שיש הזדמנות ממשית להגיע להסכם שלום.

אולם, במערכת הבחירות השנייה למועצה המחוקקת הפלסטינית – בית המחוקקים של הרשות – שהתקיימה ב-2006 זכתה תנועת חמאס ברוב המושבים, עשר שנים לאחר שהחרימה את הבחירות הראשונות, והרכיבה ממשלה בראשות אסמאעיל הנייה, העומד כיום בראש הלשכה המדינית של התנועה. בתגובה לכינונה של ממשלת  הנייה, ממשלת ישראל בראשותו של אהוד אולמרט ניתקה את הקשרים עם הממשלה הפלסטינית ומוסדותיה, והפסיקה את העברת כספי המסים שהיא גובה עבור הרשות (נוהל שעליו הוסכם בהסכמי אוסלו) תוך גרימת נזק לרשות ולמנגנוני הביטחון המזוהים עם עבאס. חמאס הבינה שישראל, ארצות הברית וגורמים ערביים ובינלאומיים שונים מעוניינים להפוך את תוצאת הבחירות, להעניש את הבוחר הפלסטיני ולמוטט את שלטונה. הכרה זו דחפה את חמאס לחזור לפעילות חמושה, בה שבתה את החייל הישראלי גלעד שליט ביולי 2006. כידוע, הדבר הוביל להסלמה מחודשת, שכללה כמה מבצעים צבאיים ישראליים ברצועת עזה, ואלה עודדו את חמאס לבנות כוח צבאי לשם הגנה על עזה ועל שלטונה, תוך שימוש בסיוע איראני. ישראל המשיכה למנוע את העברת המסים לקופת הרשות עד יולי 2007.

ביולי 2007 השתלטה חמאס על רצועת עזה לאחר עימותים עם מנגנוני הביטחון הפלסטיניים, שנהרסו וסורסו על ידי הצבא הישראלי. עבאס הכריז על מצב חירום, פיזר את ממשלת חמאס והטיל על סלאם פיאדף ראש מפלגת "הדרך השלישית" ובכיר לשעבר בקרן המטבע העולמית, להקים ממשלה פלסטינית חדשה. עם הקמתה הודיעה ישראל שתחזור להעביר לרשות את כספי המסים וארצות הברית הודיעה שתחדש את הסיוע הכספי שלה, שהופסק גם הוא. במקביל לחידוש הסיוע, החל שיקומם של מנגנוני הביטחון הפלסטיניים – על בנייתם והכשרת אנשיהם הופקד מטעם הממשל האמריקאי לוטננט גנרל קית דייטון, שמונה לתפקיד המתאם הביטחוני בין ישראל לרשות הפלסטינית. במהרה גויסו אלפי צעירים, שאומנו בהתאם לדוקטרינה ביטחונית חדשה שאינה רואה בישראל אויב. דייטון ושותפיו רצו לצקת תוכן חדש לזהות הפלסטינית ולהתאים אותה לנורמליזציה תחת הכיבוש הישראלי. האמריקאים והישראלים חשבו שאם יצליחו ליישם מדיניות שתשפר את מצבם הכלכלי של הפלסטינים, יעלה בידם לרכך מאוד את ההתנגדות הפלסטינית. גם אם המדיניות עבדה עבור הנהגת הרשות, התוצאות בשטח הוכיחו את טעותם.

בחלוף עשור מסיום תקופת פועלו של דייטון באזור, הפער בין החברה הפלסטינית ובין הנהגת הרשות רק התרחב. רבים מהפלסטינים אינם תופסים עוד את הרשות כחשובה ולכן גם אינם דואגים להישרדותה. בעיניהם, קיומה הוא בעיקר אינטרס ישראלי ולא פלסטיני. הדברים תקפים אפילו בנוגע למי שנמנו בעבר עם תומכי מדיניות הרשות (בכללם פתח ושאר פלגי אש"ף). הסיבה הראשונה לכך נעוצה בדחיית תוצאות הבחירות למועצה המחוקקת ב-2006 על ידי ישראל וארצות הברית, מה שבעצם הוביל לביטולן. בעיני הפלסטינים, היה ברור כי המעשה מעיד על כך שישראל מעוניינת להוריד מסדר היום את האפשרות שתוכל להתקיים מדינה פלסטינית עצמאית, ולהסתפק בהרגעת השטח באמצעות פתרונות בעלי אופי ביטחוני וכלכלי בלבד. בכך המשיכה ישראל את ההיגיון העקום שעל פיו פעלה עד אז. הדבר לא עבד בימי האינתיפאדה הראשונה שהחלה ב-1987, כשמצבם הכלכלי של הפלסטינים היה טוב יחסית, ולא עבד גם בימי האינתיפאדה השנייה, שהחלה בשנת 2000.

מכל מקום, בעת שצוותו של דייטון השלים את בניין כוחות הביטחון הפלסטיניים צברה הממשלה הפלסטינית כוח בגדה. היא הקימה את משרדי הרשות המבצעת ואת המועצה העליונה לצדק, שהיא הרשות השופטת של המשטר הפלסטיני. עם זאת, הרשות המחוקקת (המועצה הפלסטינית) נותרה משותקת לאחר שישראל עצרה עשרות מחבריה, רובם אנשי חמאס. בתגובה החליט עבאס לפזר את המועצה וקרא לקיומן של בחירות חוזרות לנשיאות ולמועצה. בחירות אלה לא התקיימו עד היום, בשל הפילוג בין הרשות בגדה לחמאס בעזה. לכך אפשר להוסיף גם את האי-הסכמה בין ישראל לרשות בנוגע להשתתפותם של תושבי מזרח ירושלים בבחירות לנשיאות ולמועצה, שמונעת מהם בפועל להצביע. כך הגענו למצב שבו ישנן שתי רשויות בלבד ברשות הפלסטינית – שופטת ומבצעת. ברור שגם ללא קשר למהלכי הסיפוח, המצב אינו יכול להימשך כפי שהיה עד כה.

מצבם של הפלסטינים הלך והסתבך עם התמשכות הפילוג הפלסטיני. הכיבוש הישראלי, מצדו, הזין את הפילוג. לכל הפחות, ישראל קיוותה להשתמש בהיעדר מנהיגות מקובלת על כל הפלסטינים כדי לחמוק ממשא ומתן עם ההנהגה הפלסטינית והנשיא עבאס, שדבק בשלום. מנקודת המבט הישראלית נתפס עבאס כמי שסירב לכל ההצעות שהונחו על השולחן, אבל מנקודת המבט הפלסטינית הוא הלך רחוק מאוד עם מדיניותו הפרגמטית ורודפת השלום כדי להשיג הסכם שלום המבוסס על פתרון שתי המדינות, שבמסגרתו תוקם מדינה פלסטינית בגבולות 1967. חלק מהפלסטינים חושבים שהוא הלך רחוק מדי בכך שאינו רק מקבל את מרבית התנאים האמריקאיים והישראליים, אלא גם מקיים באופן רציף מאז התחלת כהונתו שיתוף פעולה ביטחוני עם ישראל. פעם אפילו כינה אותו "מקודש".

היחסים הפנים-פלסטיניים עמדו מאז 2006 מול שוקת שבורה, ותנועת פתח נחלשה מאוד בעקבות המדיניות המתונה שאימצה. רבים ראו בה ביטוי לגישה תבוסתנית המוותרת על המשך המאבק לשחרור לאומי ולסיום הכיבוש ואף מסייעת לשמר אותו באמצעות שיתוף הפעולה הביטחוני. מול ההתנהלות הגמישה והוותרנית הזאת, הפלסטינים רואים כי עמדות ישראל נותרות כפי שהן בעשור וחצי האחרונים. למעשה, הן רק נהפכו לקיצוניות וימניות יותר, כעין תמונת מראה לפרגמטיות הפלסטינית.

בונה המדינה

סלאם פיאד מונה לתפקיד שר האוצר בממשלה הראשונה שקמה בראשות עבאס ב-2001, בתקופתו של ערפאת. הוא שימש בתפקיד זה עד התפטרותו של עבאס ב-2003 ופעל בנחישות לפתח את הקשרים בין הפלסטינים ובין ארצות הברית ואירופה. סייעה לו העובדה שקודם לכן מילא תפקידים שונים בקרן המטבע העולמית, כולל נציג הקרן ברשות הפלסטינית. פיאד התמודד בבחירות השניות למועצה המחוקקת ב-2006 בראש רשימה עצמאית בשם "הדרך השלישית" וזכה בשני מושבים. באותן בחירות זכו חמאס, פתח ושאר פלגי אש"ף ב-130 מושבים. כשהשתלטה חמאס על רצועת עזה ב-2007 מונה פיאד לראש ממשלת החירום, אולם זו לא זכתה באמון המועצה המחוקקת בשל הפילוג והשבתתה של המועצה.

בתקופת כהונתו הניח פיאד את היסודות לאסטרטגיה של בניין מוסדות הרשות והכשרתם כמוסדות המדינה הפלסטינית. הוא ייחס חשיבות רבה לפיתוח כלכלי ויזם אלפי פרויקטים בהיקף קטן ובינוני, במיוחד באזורים כפריים והרוסים. בדרך זו רצה להילחם בעוני, באבטלה ובהקצנה, וקיווה לשקם את אמונם של תושבי אזורים אלה ברשות, בתהליך השלום ובהיתכנות הקמתה של מדינה פלסטינית. במובן מסוים, בעיות הקיימות בין מרכז לפריפריה בישראל קיימות גם בפלסטין. באזור בית לחם ובחברון, לדוגמה, רווחת תחושה שהרשות נותנת עדיפות לעיר רמאללה בחלוקת משאביה הדלים. פיאד ניסה לשנות את המשוואה – בין היתר, בהקמת פרויקטים שמטרתם לקדם מודרניזציה בתהליכי העבודה של חקלאים ממועצות קטנות. פיאד פעל במשותף עם הממשל האמריקאי ו"כוח דייטון" כדי לשקם את מנגנוני הביטחון הפלסטיניים – הוא ניתק את הממסד הביטחוני מהשיוך למפלגות הפלסטיניות ושם דגש על בנייה מקצועית שלו מתוך תפיסה של מדינה עתידית שמושתתת על חוק וסדר.

כחלק מהאסטרטגיה למיגור העוני, מאבק בשחיתות ומניעת ההקצנה בחברת הפלסטינית, פיאד מילא תפקיד משמעותי גם באיתור מקורות מימון לבניית מטות והכשרות לתפקידי ביצוע ברשויות השונות. בזמן כהונתו החלה הרשות השופטת לפעול בתמיכה כספית של ארצות הברית ואירופה. הוא חיזק את אמונו של התושב הפלסטיני במערכת המשפט והקים בגדה ובעזה רשת ביטחון סוציאלית, שהתבססה על חלוקת תקציבים חודשיים, גם אם זעומים, עבור עשרות אלפי משפחות פלסטיניות עניות.

גם בתקופתו של פיאד המשיכו ממשלות ישראל לתקוע מקלות בגלגלי הרשות – באמצעות מניעת פיתוח פרויקטים חקלאיים וכלכליים שהיו זקוקים לסיוע כלכלי אירופי ובעצם המשך האחיזה שלה בקרקעות בשטחי C. בנוסף, מדיניותה של ישראל למען שימור הפילוג בין הגדה לרצועה לא איפשרה לרשות לבסס את סמכותה ולפעול לטובת כל הפלסטינים בגדה ובעזה, מה שהיתה מצליחה לעשות באמצעות תהליכי גישור עם חמאס שהיו מובילים לשיתופה של חמאס בשלטון ובתהליכי שלום עתידיים. עמדתו של פיאד ביחס לחמאס היתה פרגמטית: אם היה הנייה מוכן לפרק את הכוחות החמושים של חמאס מנשקם ולקבל את סמכות הרשות, היה פיאד תומך בקיומו של דיאלוג בין התנועות בלי התנאי המוקדם שיכיר בישראל ובהסכמים שאש"ף חתם איתה. אף הסכם מדיני עתידי לא ייחתם בלי איחוד לאומי פלסטיני. ממשלותיו של בנימין נתניהו פעלו ופועלות כדי לסכל את האיחוד הזה.

מושחתים, נמאסתם

כישלון הסכמי אוסלו ושתי האינתיפאדות הביאו לדיון ציבורי ער בציבור הפלסטיני על תפקידה של הרשות ועל הסיכוי לשינוי מצבו של העם הפלסטיני. בשנים האחרונות, חוסר שביעות הרצון מתפקוד המערכת השלטונית והמדינית שולט בדיון והוא הוביל לניכור של רבים מהחברה הפלסטינית מפעילות ציבורית אזרחית. לעתים התבטא הניכור גם באימוץ עמדות קיצוניות כלפי ישראל (ופעולות צבאיות נגדה) או בהשלמה מתוך ייאוש עם המצב הקיים, שהביאה איתה גידול בפשיעה ובשימוש בסמים, תופעה שהיתה רחוקה מלהיות מקובלת בעבר בחברה הפלסטינית.

השחיתות היא אחד הפרמטרים המכריעים בקביעת עמדותיו הפוליטיות של הציבור הפלסטיני. בשנים האחרונות חלה נסיגה ברורה בתמיכה בתנועת פתח בגדה בשל השחיתות הפושה בה. בעזה, הכרסום בתמיכה ובכוח הפוליטי של חמאס הוא תוצאת כישלונה של התנועה לספק לתושבים חיים בני קיימא. גם ההשתייכות המפלגתית משפיעה על השיח הפוליטי, והפילוג בין פתח לחמאס נתן את אותותיו. בעזה, אנשי פתח נמנים עם מבקרי חמאס ושלטונה בעוד אנשי חמאס ותומכיה דבקים בדרך התנועה ומגינים עליה. בגדה, חמאס מבקרת את הרשות בעוד אנשי פתח מאמצים היגיון שבטי ומגינים עליה, אם כי הרבה פחות מכפי שאנשי חמאס מגינים על שלטונם בעזה. כאלה הם פני הדברים בשל המבנה המפלגתי החזק של חמאס, לעומת פתח המתאפיינת בגמישות רבה יותר.

ההיבט הכלכלי ממלא תפקיד חשוב בעמדותיו של הציבור הפלסטיני. העובדה שחמאס זכתה ברוב המושבים בערים – בין שמדובר בעזה, בחברון או ברמאללה (בירת הרשות) – מעידה כי שכבות הביניים והסוחרים אינם מרוצים ממדיניותה הכלכלית של הרשות. השחיתות של הרשות באה לידי ביטוי בכך שהיא מעניקה זכויות יתר והקלות לקבוצה קטנה של בעלי הון, השולטת במרבית החברות הפלסטיניות. אך הסיבה המרכזית שבגללה הרשות לא הצליחה לאפשר חיים של כבוד לתושב הפלסטיני אינה השחיתות וגם לא הפילוג הפוליטי הפנים-פלסטיני, אלא שליטת ישראל במשאבים השונים שהיו אמורים להיות לרשות ובמעברים החיצוניים והפנימיים אליה, בתוכה וממנה. הרשות אינה יכולה לפתח חקלאות, לנהל את כלכלתה הפיננסית או לנהל סחר חוץ. הסכם פריז, שהיה נספח להסכם אוסלו, התבסס על איחודי מכס כפי שרצו הישראלים (הפלסטינים היו מעוניינים בהקמת אזור סחר חופשי). כחלק ממחשבה על חתימת הסכם שלום בעתיד הקרוב, היה אולי היגיון בשיטת איחוד המכסים, שהיה אמור לחזק את הקשרים בין ישראל לרשות, להגדיל יעילות ולייצר אינטגרציה ביניהן. אך במציאות שנוצרה מאז החתימה וביתר שאת מאז 2006, ההסכם כבל למעשה את הכלכלה הפלסטינית. ישראל היא שקובעת מה הפלסטינים יכולים לייצא, לייבא ולקנות מישראל. גם כדי להקים מפעל כלשהו ברשות, נדרש אישור ישראלי. אפילו מוקדי מקורות המים בגדה המערבית ופעולתם נמצאים תחת שליטה ישראלית והפלסטינים נאלצים לקנות את המים שלהם מהמינהל האזרחי. בפועל, אם כן, הרשות היא בת ערובה של ישראל ומצבה הכלכלי הקשה הוא פועל יוצא של המדיניות הישראלית.

איך נראית הכלכלה הפלסטינית מהזווית האנושית? עוגת ההכנסה הפלסטינית מורכבת מ-25% פקידים ברשות, 25% פועלים שעובדים בתוך ישראל, 45%  עובדים במגזר הפרטי ו-5% שמועסקים באונר"א, במלכ"רים ובגופים בינלאומיים. יוקר המחיה בגדה, בניגוד למצופה, גבוה מאוד. רוב הסחורות שנצרכות בשטחי הרשות מגיעות מישראל ומחירן דומה לזה שבו הן נסחרות בישראל, אבל גובה השכר הממוצע של הפלסטיני נמוך בהרבה משל הישראלי. שכר ממוצע של פקיד ברשות הוא 115 שקל ליום (בעזה הממוצע הוא 96 שקל). פועל בתוך שטחי ישראל משתכר בממוצע 230 שקל ליום, והכנסתו של מי שעובד במגזר הפרטי היא 115 שקל ליום בממוצע (ובעזה – 25 שקל בלבד).

העם דורש צדק חברתי

מערכות השלטון של פתח וחמאס ריסקו את המסגרות שהובילו את הפעילות האזרחית נגד השחיתות, ובפרט את ארגוני העובדים ומעמד הביניים. עם זאת, התקיימו בשנים האחרונות בגדה ובעזה פעולות ציבוריות רחבות היקף. לדוגמה, במחנה הפליטים ג'באליה, הממוקם בצפון רצועת עזה, החלה ב-2017 התקוממות בעקבות השיבושים התכופים באספקת החשמל. ההתקוממות התפשטה בהמשך לכל רחבי עזה וכללה עימותים אלימים, שדוכאו על ידי חמאס. עם זאת, מחאה זו היתה מקומית וניתנת לשליטה משום שמרבית תושבי עזה חשבו כי הרשות עצמה ותנועת פתח הן שעומדות מאחורי המאבק, במטרה להפיל את חמאס באמצעות ניצול מצוקת החשמל, ולכן נמנעו מלהשתתף בו.

בגדה פרצה לפני כמה שנים שביתת מורים בדרישה להעלאת שכרם וזו הביאה לשיתוק כללי של מערכת החינוך. צעדים חריפים שננקטו ורדיפות של שובתים לא הצליחו לדכא את השביתה, שנמשכה שבועות וחוללה שינוי בעמדת הרשות. לבסוף, הנשיא עבאס נאלץ להסכים לרוב דרישות השובתים. דוגמה נוספת היא ההפגנות שפרצו ב-2019 ובהן השתתפו אנשי עסקים, מפלגת השחרור האיסלאמית (חזב א-תחריר אל-אסלאמי) וכמה גופי שמאל, על רקע התנגדות לחוק הפנסיה שניסתה הרשות להעביר. מטרתו של החוק היתה להקים קרן פנסיה ממשלתית עבור הגמלאים הפלסטינים. המתנגדים טענו שמדובר בשיתוף פעולה ישראלי-פלסטיני. הרשות נסוגה מהרעיון לאחרונה, לאחר הסלמה בשביתות ובשל חשש מהתפתחות המחאה לאינתיפאדה פנימית. רגע לפני משבר הקורונה פרצה גם שביתת רופאים במערכת הרפואית הציבורית בדרישה להעלאת משכורות. עבאס קרא לשביתה "מתועבת". הרשות ניצלה את משבר הקורונה כדי להכשיל את השביתה בלי להיענות לדרישות בקלות יחסית.

בדרך לתהום

מדיניות הייהוד, הסיפוח ונישול העם הפלסטיני מזכויותיו המדיניות נמשכת באין מפריע. בעוד ישראלים נעים בחופשיות בכל האזורים שהפלסטינים ראו ועודם רואים בהם את מולדתם, הפלסטינים חנוקים בשטחים צפופים, חלקם חיים בכלובים של ממש שאינם ראויים למגורי אדם. ישראל ממשיכה לשלוט במשאבים הפלסטיניים, והרשות הפלסטינית נתפסת בעיני העם הפלסטיני – כתוצאה מכישלונות המשאים ומתנים והתמשכותו של הכיבוש – כמכשיר ריסון ושליטה פנימי. הייאוש בציבור הפלסטיני גדול, אבל לישראל המצב הנוכחי עדיין נוח מסיבות רבות. הנה דוגמה כלכלית קטנה מאוד שיש בה כדי להעיד על הכלל. בחברון קיים מפעל תעשייה המייצר מזרנים לשוק הישראלי ומעסיק כ-1,200 פועלים. המשכורת העלובה שמקבלים הפועלים בו, הנמוכה במאות אחוזים משכרם של פועלים ישראלים, אולי תורמת ל "כלכלה הפלסטינית", אבל היא טובה בעיקר לישראל, שנהנית מעבודה זולה מאוד ומהעלויות הנמוכות של תחבורה וחשמל ברשות.

זה שנים שמאות צעירים פלסטינים, ולעתים אלפים, מתעמתים עם הצבא הישראלי ודם רב נשפך. העלייה בהתנגדות האלימה היא תוצאה של ייאוש מצטבר. אם הרשות תתרסק, רבים עוד יותר יפנו לכיוון אלים יותר, ולא רק ליידוי אבנים.

העם הפלסטיני הראה מבחינתו כי הוא מוכן לוויתורים וחפץ בפתרונות שיובילו לחיים משותפים לצדה של ישראל – גם אם הפתרונות צנועים מאלה המגיעים לו. במקום לפעול במשותף לבניית תשתיות בריאוֹת בשטחי הרשות, כדי שהחברה הפלסטינית והמוסדות שלה יוכלו להתפתח, ישראל ממשיכה להתעלם מהשטח הפלסטיני ומנצלת את חולשת החברה הפלסטינית. האמירות האחרונות של עבאס על הפסקת התיאום הביטחוני במקרה של סיפוח חד-צדדי נראות רציניות ומעידות בעיקר על כך שגם בעיניו נהפך קיומה של הרשות לאינטרס ישראלי בלבד. ברגע שהרשות תחדל מסיכול פיגועים נגד ישראל או תתפרק (ואז ממילא תפסיק בסיכול), אלפי צעירים פלסטינים יפרשו את הצעד הזה כמסר שמעודד הסלמה. גרוע מכך, זו תהיה הזדמנות לאיראן ולבעלי בריתה השונים למלא את הריק שייווצר.

משום כך, סיפוח בקנה מידה רחב ישנה את המציאות מן היסוד והאזור עלול להידרדר לכאוס. אם אכן יבוצע סיפוח, הפעם לא יהיו אלה הפלסטינים לבדם שישלמו את המחיר. אז יגלו הישראלים כי ממשלותיהם החמיצו את ההזדמנות שהיתה מונחת לפתחן במשך יותר מ-20 שנה.

מבנה המשטר הפלסטיני – בוקסא

הרשות המבצעת – הממשלה הפלסטינית

נשיא הרשות הפלסטינית מטיל על ראש הממשלה המיועד להקים את הממשלה. על פי הסכמי אוסלו עליה למנות 24 אחראים, המכונים "מחזיקי תיקים" ולא "שרים". נוסף על משרדי השרים פועלים גם עשרות גופים ממשלתיים שבראשם עומד פקיד בדרגת שר. חשיבותם נופלת מזו של משרד שר והם שנויים במחלוקת בציבור, מכיוון שהם מכבידים על קופתה הדלה של הרשות. הממשלה והעומד בראשה מפקחים על כמה ממנגנוני הביטחון. עם אלה נמנים הביטחון המסכל האחראי על ביטחון הפנים, הביטחון הלאומי, המודיעין הצבאי המקביל לצבא, וכן המשטרה הכחולה האחראית על ביטחון הציבור. המנגנונים מקבלים סיוע תקציבי אמריקאי ואירופי עבור הפעלתם והוצאותיהם. את המשכורות מקבלים אנשי הביטחון ממשרד האוצר הפלסטיני.

הממשלה אחראית על שירותי הבריאות, החינוך, השירותים החברתיים, מים, חשמל ותשתיות, שאליהם מופנה עיקר תקציב הממשלה המסתכם ב-1.4 מיליארד דולר לשנה. הכנסות הממשלה עהן כ-350 מיליון דולר בחודש. חצי מהן מגיעות מכספי המסים שגובה ישראל, וחצי ממקורות פנים ואחרים. כספים אלה משמשים לתשלום משכורותיהם של פקידי הרשות ואנשי הביטחון בגדה וברצועה, שמספרם עולה על 160 אלף באוכלוסייה שמונה כ-2.8 מיליון בני אדם. מספר זה אינו כולל עשרות אלפי פקידי חמאס ברצועה, המקבלים את משכורתם מתנועת חמאס. בנוסף, אחת לרבעון משלמת הרשות ל-130 אלף משפחות עניות בגדה וברצועה סכום של 200 דולר למשפחה. סכום זעום זה מעיד על עומקו של המשבר הכספי.

הרשות השופטת – המועצה העליונה לצדק

"חוק הרשות השופטת הפלסטינית" נחקק ב-2002, אולם בניית המערכת המשפטית התעכבה מסיבות שונות, החשובה שבהן היא פלישת כוחות הצבא הישראלי לשטחי הגדה המערבית שהועברו לאחריות פלסטינית. הוקמו כמה בתי משפט עבור ערכאות שונות, בראשן בית המשפט העליון. נפתחו בתי משפט נוספים, כגון בית משפט שלום, בית משפט לערעורים ובית משפט לחוקה ואלה עמוסים לעייפה בשל הצטברותם של מאות אלפי תיקים מתקופת הממשל הצבאי הישראלי בשטחים הפלסטיניים. מדובר בעיקר בתיקי ירושה, כספים, שותפויות ומחלוקות שונות. הקמת בית המשפט העליון ובתי המשפט השונים הפזורים בערים ובכפרים הגדולים בגדה חוללה שינוי חשוב בהכרתו של תושב הרשות: הפצתה של תרבות שלטון החוק בקרב החברה הפלסטינית. בחלק מהמקומות פנייתו של אדם לבית המשפט לשם הגנה על זכויותיו נחשבה בעבר לדבר מביש. חלק מהאנשים העדיפו להפר את החוק בנקמות דם או חיסול חשבונות אישי, ואחרים פנו למסורת השבטית.

נוסף על בעיית המשאבים הכספיים והאנושיים הדלים ועל המספר העצום של תיקים בני עשורים רבים, מדיניות הכיבוש ופעולותיו הן המכשול הגדול והמשמעותי ביותר העומד בפני מערכת המשפט הפלסטינית, בשל השליטה הישראלית על תנועת השופטים והאסירים המקשה על פעולות מערכת המשפט. לצד זאת, לא פעם מנגנוני הביטחון הפלסטיניים מפירים את החלטות בית המשפט.

הרשות המחוקקת – המועצה המחוקקת הפלסטינית

הבחירות הראשונות למועצה המחוקקת התקיימו ב-1996. חמאס החרים אותן ופתח ניצחה בהן. לעומת זאת, בבחירות שהתקיימו ב-2006 זכתה חמאס ב-74 מושבים, פתח – ב-45, וב-13 המושבים הנותרים התחלקו מפלגות שמאל: החזית העממית, החזית הדמוקרטית, המפלגה הקומוניסטית, רשימתו של סלאם פיאד והעצמאים. חילוקי דעות פנימיים בפתח והתמודדותם של חלק מחברי התנועה ברשימות עצמאיות תרמו להפסדה בבחירות. תוצאה זו היתה נקודת מפנה בתולדות התנועה הלאומית הפלסטינית ואש"ף משום שהיא שמטה את הטענה כי הם הנציגים הלגיטימיים היחידים של העם הפלסטיני. תנועת פתח שילמה גם את מחיר שחיתותה של הרשות. חמאס, שרשימתה נקראה "שינוי ורפורמה", עשתה שימוש בסיסמה: "למען אללה ולא למען שררה וכיבודים". מרבית התושבים הפלסטינים שסבלו משחיתות הרשות ושייכים לחברה דתית ומסורתית השתכנעו להצביע לחמאס.

העימותים בין חמאס לפתח במועצה התעצמו לאחר ניצחון חמאס. ישראל הוסיפה אש למדורה כשעצרה חברים במועצה לאחר שחמאס חטף את החייל גלעד שליט, כדי ללחוץ על התנועה לשחרר אותו ללא מחיר מצד ישראל. מספרם של חברי המועצה העצורים הגיע ל-46 ועמנם נמנו גם עזיז דוויק, יו"ר המועצה וחבר חמאס, מנהיג פתח כגון מרוואן אל-ברגותי (האסור זה שנים רבות בישראל), מזכ"ל החזית העממית אחמד סעאדאת, ונציגת החזית העממית ח'אלדה ג'ראר.

המועצה נעשתה משותקת. ב-2018 הורה עבאס על פיזורה וקרא לבחירות לנשיאות ולמועצה, אך בחירות אלה לא התקיימו.

מוסד הנשיאות

הנשיא מחמוד עבאס עומד בראש הרשות מאז הבחירות ב-2005, לאחר מותו של יאסר ערפאת. בידי הנשיא הסמכויות בכוח ובפועל בכל מה שנוגע למשטר הפלסטיני והוא למעשה ראש היישות המדינית. הוא האחראי על התוויית המדיניות, כולל הביטחונית, בהיותו יו"ר אש"ף, וכוחות הביטחון הפלסטיניים נמצאים תחת פיקודו. בסמכותו להכריז על מצב חירום ולמנות מפקדים במנגנוני הביטחון. גם המודיעין הכללי, המונה אלפי עובדים וקצינים, כפוף ישירות לנשיא. נוסף על אחריותו הביטחונית בשטחי הרשות, וספציפית בעניין הביטחון המדיני והתיאום הביטחוני, המודיעין הכללי אחראי גם על אבטחת הרשות בחו"ל. הנשיא הוא זה שמטיל על ראש הממשלה להרכיב את ממשלתו, ובסמכותו גם לפטר אותו או להעמידו למשפט. הוא גם ממנה את בכירי הרשות ומחליט בעניין קידומם של פקידי הרשות בממשלה ובשגרירויות הפלסטיניות. סמכויותיו של הנשיא אף הורחבו עם פיזור המועצה המחוקקת לפני כשנתיים. מאז הוא מוציא צווים שתוקפם כחוקים, אף שיש מי שמתנגדים לכך.

על עאדל שדיד

עאדל שדיד הוא חוקר פלסטיני המתמקד בחקר הסכסוך הישראלי-פלסטיני. שדיד כותב ומתראיין רבות בתקשורת הערבית. הוא בוגר אוניברסיטת אלקודס באבו-דיס ועמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית. שדיד מתגורר בדורא שבנפת חברון שבגדה המערבית.