הרבה גבות הורמו עם מינויה של ד"ר גלי סמבירא למנכ"לית משרד ההסברה תחת השרה גלית דיסטל־אטבריאן. יחד עם זאת, לא רבים יודעים שהמינוי הוא מעין סגירת מעגל – אמנם מעגל עצוב ושוטה – בעולם עמותות השמאל. מה שהתחיל כניסיון של פעילים במחנה המרכז־שמאל להתגבר על כישלונו של השיח הליברלי להגיע לקהלים מסורתיים, הסתיים בכך שהפכו לאידיוטים שימושיים בשירות הימין הקיצוני.

בידיעה באתר "וואלה!" שדיווחה על מינויה, תוארה סמבירא כ"אחת ממייסדות מכון שחרית לקידום תפיסת הטוב המשותף". זהו מונח מפתח להבנת הפוליטיקה של סמבירא וכן לתיאור המעגל שמינויהּ סגר. כך מגדירים את המונח "הטוב המשותף" אנשי מכון "שחרית" במסמך שחיברו תחת הכותרת: "תנאים לקידום של הטוב המשותף":

"טוב משותף הינו אמצעי לשינוי חברתי פוליטי: הוא מציע דרך מחשבה ופעולה לחיבור בין יחידים וקבוצות, באמצעות בנייה של תפיסה ערכית־חברתית משותפת עבור המגזרים השונים בחברה הישראלית… יישומה של תפיסת הטוב המשותף מצריך שותפים אשר מוכנים להכיל ולכבד את האמונות והצרכים של יחידים, קבוצות ו'צדדים' שונים סביב שולחן הדיונים בהינתן שוני עמוק ומגוון חברתי. זו אינה ברית בין קצוות החברה, אלא בניית עמוד שדרה בין אלה שמוכנים להכיל את הקבוצות האחרות בחברה, מבלי לוותר על עולם המשמעות שלהם".

קשה להבין איך דיסטל-אטבריאן והממשלה שהיא חלק ממנה הם "שותפים שמוכנים להכיל ולכבד את האמונות והצרכים של 'צדדים' שונים", ואיך הם בדיוק שותפים לבניית עמוד שדרה של המגזרים השונים בחברה הישראלית. בידיעה ב"וואלה!" הוגדרה סמבירא עצמה כ"פמיניסטית, בעד מדינה פלסטינית ולסבית", כך שמתבקש גם לשאול כיצד אישה שעולם הערכים שלה מורכב לכאורה משוויון מגדרי, שוויון ללהט"ב ותמיכה במדינה פלסטינית, כה נלהבת לשרת ממשלת ימין "על מלא" שמאיימת ישירות על הערכים האלה? ואיך היא נכונה לעבוד עם אחד הסמנים הקיצוניים בממשלה? התשובה לשאלות הללו מספרת סיפור חשוב שהתרחש בשמאל הישראלי בשנים האחרונות. היה לי הכבוד לקחת בו חלק.

שני מודלים של התחדשות

המינוי של סמבירא זרק אותי תשע שנים אחורה, ל־2014. שימשתי אז כסמנכ"ל וכמנהל מחלקת המענקים בקרן החדשה לישראל, ובעברית – כמי שאחראי לניהול כל המענקים שהקרן נותנת לארגונֵי חברה אזרחית. בתוקף התפקיד הייתי שותף לתהליך חשיבה אסטרטגית יסודי של הקרן, ואחת המסקנות המרכזיות שעלו ממנו היא שעל רקע מגמות העומק בחברה הישראלית – תזוזה ימינה, היחלשות המחנה הליברלי, ירידה בתמיכה בערכים של הדמוקרטיה הליברלית – יש צורך בשינוי אסטרטגי.

עד אז הקרן הסתכלה על החברה הישראלית דרך העדשות של ה"צרכים" או "הבעיות", ותמכה באסטרטגיות כמו קידום מדיניות, פעילות משפטית וארגון קהילתי שנועדו לענות עליהם. כעת הקרן הגיעה לתובנה שאופני הפעולה האלה הם הכרחיים אך לא מספיקים. בחינה של התארגנות המחנה הדמוקרטי בארצות הברית אחרי שלטון בוש הבן ושל התארגנות מחנה הימין בישראל אחרי ההתנתקות לימדה שיש צורך חיוני באסטרטגיה חדשה. אסטרטגיה שמטרתה היא לא טיפול בבעיות אלא בנייה של מחנה פוליטי.

להווי ידוע שהשחקנים המרכזיים במהלך של בניית מחנה פוליטי הם "מכוני חשיבה ועשייה" (Think&Do Tanks) – הם אלה העוסקים בפיתוח חזון עבור המחנה הפוליטי, בגיבוש ובקידום מדיניות קונקרטית שנגזרת מהחזון הזה, בהכשרת מנהיגות שתקדם את החזון, ובהשפעה על השיח הציבורי.

כשחיפשנו שותפים לאסטרטגיה החדשה גילינו שני מכוני חשיבה חדשים שקמו, פחות או יותר, באותו הזמן, ושבאופן מעניין הגיעו לאותה המסקנה שאנחנו הגענו אליה – שכדי לקדם ערכים, לא מספיק לעבוד בשיטות הישנות של החברה האזרחית אלא צריך לבנות כוח פוליטי שידחוף את הערכים הללו בשלל זירות.

שמות המכונים האלה היו "מולד" ו"שחרית". לא לחינם, כנראה, שניהם בחרו בשמות שמציינים התחדשות – הם באמת ביקשו להביא בשורה חדשה לחברה האזרחית בישראל. אלא שבכך מתמצה הדמיון ביניהם. בכל מובן אחר, הם היו שונים ובעצם הפוכים. בעוד ש"מולד" חתר לחזק את מחנה השמאל בישראל, הרי שנקודת המוצא של "שחרית" היתה ביקורת חריפה על השמאל הישראלי והמטרה המרכזית שלו היתה יצירה של מרכז פוליטי המבטא הסכמה רחבה; השמאל, כמו הימין, נתפס במערכת הערכים הזאת כחלק מהבעיה, לא כחלק מהפתרון.

לחדור את מגבלות השיח הליברלי

שני המכונים הללו הפכו עד מהרה לכתובת המרכזית למענקי הקרן, במסגרת אותה אסטרטגיה חדשה של בניית כוח פוליטי. אולם, בעוד שהתמיכה ב"מולד" היתה מהלך טבעי לקרן – שכן היתה חפיפה מלאה בין עולם הערכים שלה לשל "מולד", החל מהתנגדות לכיבוש ותמיכה בפתרון שתי המדינות וכלה בקידום חופש דת – הרי ששאלת התמיכה ב"שחרית" עוררה ויכוח סוער בהנהלת הקרן.

היו חברי הנהלה שסברו כי אין טעם להשקיע בְארגון שמידת ההזדהות שלו עם ערכי הקרן אינה ברורה דיה, ומנגד, היו כאלה שחשבו שיש צורך "להרחיב את המחנה", ושמאחר ש"שחרית", בניגוד ל"מולד", תכנן לעבוד עם כל הקבוצות בחברה הישראלית (לרבות דתיים־לאומיים, חרדים, מסורתיים ואנשי ימין), הרי שחשוב היה, לדידם, לתמוך בו.

אני השתייכתי למחנה שחשב שצריך לתמוך ב"שחרית". האמנתי שהביקורת של המכון על מגבלות השיח הליברלי היא נכונה וחשובה, ושאפילו אם "מולד" ואחרים יצליחו מעל למשוער במטרתם לחזק את מחנה השמאל – עדיין ייוותר צורך בשותפים חדשים מהמרכז הפוליטי ומהימין הרך על מנת ליצור קואליציה בת־קיימה שתיתן מענה להתחזקות הימין בישראל.

זאת ועוד, האמנתי שגם אם "שחרית" לא מוכנה לחתום על כל הספקטרום של ערכי הקרן (למשל, מאבק בכיבוש), נותר עדיין מנעד רחב של נושאים חשובים שלגביהם הקרן ו"שחרית" רואים עין בעין – למשל, המאבק בגזענות וקידום השוויון לאזרחים הערבים בישראל – ושישנה חשיבות לגיוס קבוצות בפסיפס הישראלי שאינן מזדהות עם השמאל לטובת תמיכה בנושאים האלה.

ובאמת, באותם ימים של שחר חדש והתחדשות רעיונית – ימים בהם איימן עודה, בשבתו אז כמזכ"ל חד"ש, היה אחד מהנואמים המרכזיים בכנס של "שחרית" – האמונה שלי לא היתה מופרכת. לשמחתי, בוויכוח שהתנהל בהנהלת הקרן, "מפלגת שחרית" ניצחה והקרן התחילה לתמוך במכון, לצד התמיכה ב"מולד". כמנהל מחלקת המענקים בקרן, שימשתי כאיש הקשר עם שני מכוני החשיבה והעשייה הללו וזו היתה חוויה מרתקת. היה מעניין לראות כיצד הם מתפתחים במקביל באופן כל כך שונה.

גברים אשכנזים סגורים בחדר

אחרי למעלה מ־25 שנה של עבודה עם החברה האזרחית בישראל, אני מאמין שיש דבר שנקרא "די־אן־אי  ארגוני", כלומר שלארגונים יש קוד גנטי שהוא מעבר לנפשות הפועלות בהם, שבאות והולכות לאורך השנים. ובכן, ל"מולד" ול"שחרית" היה די־אן־אי שונה לחלוטין – בעוד שאנשי "מולד" ידעו בדיוק מה צריך לעשות ובעיקר דאגו שלא יפריעו להם לחשוב (כך, ממש, הם אמרו לי פעם כששאלתי אותם למה אין שלט על דלת הכניסה למשרד שלהם: "כדי שאנשים לא ימצאו אותנו ויפריעו לנו לחשוב"), הרי שאנשי "שחרית" האמינו שכדי להבין מה הם צריכים לעשות, הם צריכים להתייעץ עם מגוון רחב של אנשים חכמים המייצגים את כל הקבוצות בחברה הישראלית.

אני כשלעצמי הזדהיתי עם הגישה של "שחרית". במסגרת העבודה בקרן היתה לי הזכות לעבוד עם כל מגוון הקבוצות בחברה הישראלית, והייתי מודע לשוני הגדול בנראטיבים ובהנחות היסוד. הייתי מודע גם לכישלון המתמשך של השמאל בישראל לפרוץ אל קהלים חדשים, והסכמתי עם הביקורת של "שחרית" ושל אחרים כלפי חלקים מרכזיים בשמאל ולפיה הכישלון הזה קשור, בין השאר, גם לארוגנטיות, לביטחון נטול ספקות ב"צדקת הדרך", ולחוסר נכונות להקשיב באמת ל"אחר".

את רעיון "הטוב המשותף" הבנתי כקידום חזון משותף לחברה הישראלית אשר לוקח בחשבון את העמדות והנראטיבים של החלקים השונים שלה. לא שלושה גברים אשכנזים עם תארי דוקטור שיושבים בחדר סגור ויודעים הכי טוב מכולם מה צריך להיות החזון, אלא שיחה דיאלקטית מורכבת שלכולם יש בה מקום שווה – גברים ונשים, יהודים וערבים, מזרחים ואשכנזים, דתיים וחילונים, סטרייטים ולהט"בים. אישית גם היה לי ברור שהשיחה הזאת תחוּמה בעקרונות יסוד כמו התנגדות חסרת פשרות לגזענות ואמונה מלאה בעיקרון השוויון, כי אם זה לא היה המצב, כך חשבתי, מישהו כמו איימן עודה לא היה נכנס לחדר.

נורה אדומה בדמות אלי ישי

תוכנית הדגל של "שחרית", כראוי לארגון שחותר להשפיע על המערכת הפוליטית בישראל, נקראה "120" – תוכנית מנהיגות שאפתנית שמטרתה היא לייצר את חברי הכנסת של העתיד. לתוכנית נבחרו, בקפידה רבה, צעירים שמייצגים את מגוון הקהילות בחברה הישראלית ושיש להם שאיפות פוליטיות ברורות. תיאוריית השינוי של "120" אמרה שאם "שחרית" תכשיר – במהלך מספר מחזורים – 120 מנהיגות ומנהיגים צעירים שחולקים את התפיסה ה"שחריתית" של "טוב משותף", הרי שמספיק שעשרה אחוזים מהם יכנסו לכנסת בשנים הקרובות כדי לחולל שינוי של ממש במרחב הפוליטי בישראל.

אני זוכר היטב את השיחות הארוכות שניהלתי עם אילון שוורץ, מנכ"ל שחרית, בשאלה מה תיחשב כהצלחת המיזם. הוא הסכים איתי שגם אם שני חברי כנסת היפותטיים בוגרי תוכנית "120", מחד"ש ומהבית היהודי נאמר, לא יסכימו מן הסתם לגבי רוב הנושאים – הציפייה היא שכל אחד מהם יראה ברעהו נציג לגיטימי שראוי לכהן בכנסת, ושהם גם יביעו את העמדה הזאת באופן ציבורי.

הנורה האדומה הראשונה הופיעה באחד המחזורים הראשונים של "120", כשהוחלט להזמין את אלי ישי לפגישה עם המשתתפים בתוכנית. ההחלטה הזאת עוררה ביקורת בקרב חלקם, על רקע העמדות הלא־סובלניות והגזעניות של ישי נגד מבקשי מקלט (לעדותו, ביקש "להמאיס עליהם את החיים כדי שיעזבו את הארץ", כשהיה שר הפנים), קהילת הלהט"ב, ואזרחים פלסטינים־ישראלים.

ההזמנה של ישי העלתה את השאלה מה הם, בעצם, הקווים האדומים של "שחרית"? מי מוזמן ומי לא מוזמן לשבת סביב השולחן? האם בשם "הטוב המשותף" והרצון להעניק מקום למגוון של דעות ושל נראטיבים הכל הולך, או שיש גבולות שמי שחוצה אותם לא יוזמן?

והיו עוד חריקות. אילון שוורץ חזר ודיבר איתי, למשל, על הקושי שיש להם לגייס שותפים ימנים בגלל התמיכה של הקרן החדשה לישראל. הרי מה שחשוב זה טובת העניין, הוא אמר, כלומר שנצליח לגייס מגוון רחב ככל האפשר של שותפים, וזה הרי גם מה שהקרן רוצה, לא? אז מה אכפת לכם שהתמיכה שלכם לא תהיה פומבית?

אבל כמובן שהיה אכפת לנו מאוד, וזה היה לב הבעייתיות שהלכה והתבהרה – שבעולם ה"שחריתי" היו מי שנלחמו על זכותו של אלי ישי להשמיע את עמדותיו הגזעניות ברבים, אבל הדרישה "להחביא" את תמיכת הקרן החדשה לישראל בשל עמדותיה ותדמיתה השמאלניות נראתה סבירה והגיונית. והיתה גם המוזיקה הכללית שהלכה והתגברה בעולם ה"שחריתי" – למשל, המאמר שפרסם פרופ' ניסים מזרחי, שהוביל קבוצת מחקר משותפת של "שחרית" ומכון ון ליר, "מעבר לגן ולג'ונגל" שמו, שהטענה המרכזית בו גרסה ש"הפוליטיקה האוניברסלית, הנתפסת מנקודת מבט ליברלית כמפתח לתיקון חברתי, נחווית על ידי קבוצות שונות בחברה היהודית בישראל כאיום זהותי חמור".

יש לומר: זהו מאמר חשוב שכולל ביקורת רצינית וראוי להקשיב לה. אבל בשעה שיד שמאל של "שחרית" נופפה במאמר הזה ושלחה חצים מושחזים לעבר מחנה השמאל, יד ימין לא החזיקה מאמר מקביל שמצביע על כשליו ומגבלותיו של מחנה הימין בישראל, אלא נופפה אל מחנה הימין בתחינה והזמינה אותו לשבת סביב השולחן המשותף ללא כל תנאים מוקדמים.

ב־2018 הקרן הפסיקה את התמיכה ב"שחרית". מעל לכל, לא יכולתי להצדיק יותר את השותפות הזאת – היה כבר ברור בעליל שהעבודה של "שחרית", בניגוד זועק לתיאוריית השינוי שהצגתי להנהלה שלנו, לא מרחיבה את הציבור הישראלי שמתנגד לגזענות ותומך בחברה יהודית־ערבית משותפת ושוויונית. יחד עם זאת, המשכתי לעקוב בעניין אחרי הפעילות של "שחרית" וגם המשכתי להיפגש מדי פעם עם אילון שוורץ.

כשחוק הלאום עבר ב־2018, הצטערתי לגלות – אבל לחלוטין לא התפלאתי – ש"שחרית" לא אמר מילה בנושא. לא ציפיתי שהארגון יגבש עמדה חד משמעית נגד החוק. אבל גם לא הבנתי איך ארגון שמתיימר לדאוג "לטוב המשותף" לא נוקף אצבע נוכח מהלך שברור שהוא מנוגד באופן בוטה לתפיסת הטוב של 20 אחוז מאזרחי ישראל.

עידית סילמן, אחת מ־120

אחת הבוגרות במחזור החמישי של תוכנית "120" ענתה לשם עידית סילמן. זוכרים את השיחה של אילון שוורץ ושלי בשאלה, מה תיחשב כהצלחה של התוכנית? אז הנה, בוגרת שלה נבחרה לכנסת, וכח"כית במפלגה ימנית היא אולי לא מסכימה על דבר כמעט עם חברי הכנסת הערבים, אבל – ברוח ערכי "הטוב המשותף" – היא בטח מכבדת אותם ומכירה בלגיטימיות שלהם כחברי כנסת, לא?

סילמן היתה חברה בממשלה הראשונה בישראל שיישמה שותפות פוליטית יהודית־ערבית, ועוד עם ערבים "נוחים" שלא מדברים כלל על הנראטיב הפלסטיני או על הכיבוש. זה לא הפריע כזכור לנתניהו ולשופרותיו לתקוף את השותפוּת הזאת על היותה "נסמכת על תומכי טרור" ולבצע דה־לגיטימציה בוטה של חברי הכנסת הערבים. ואיך הגיבה סילמן? לא רק שהיא לא עשתה מה שאילון שוורץ ואני ציפינו שבוגרת תוכנית "120" תעשה – כלומר תכריז באופן ציבורי שהיא חולקת על מנצור עבאס כמעט בכל, אבל רואה בו שותף פוליטי לגיטימי – אלא שהיא עזבה את הממשלה ברגע קריטי, צעד שקירב מאוד את נפילתה.

אם יש משהו שסילמן כן הפנימה הרי זה את מושג "הטוב המשותף". בהודעת ההתפטרות שלה היא העזה והשתמשה בו: "כאחת שבאה מעולמות הטוב המשותף", כתבה, "עמלתי רבות עבור הקואליציה הנוכחית". הסיבה (הכוזבת) שהיא סיפקה אז להתפטרותה היתה, כזכור, ההחלטה של שר הבריאות ניצן הורוביץ לאכוף את פסיקת בג"ץ ולאפשר הכנסת חמץ לבתי חולים בפסח. סילמן טענה שלא תוכל להשלים איתה: "לצערי לא אוכל לתת יד לפגיעה בזהות היהודית של עם ישראל ומדינת ישראל".

במילים אחרות, סילמן גרמה במו ידיה להפלת ממשלת החלומות של "הטוב המשותף" שבּה ישבו כולם סביב אותו השולחן – גברים ונשים, יהודים וערבים, מזרחים ואשכנזים, דתיים וחילונים, סטרייטים ולהט"בים, ובכך סירבה הלכה למעשה "להכיל ולכבד את האמונות והצרכים של יחידים, קבוצות ו'צדדים' שונים סביב שולחן הדיונים", וכל זאת בטענה – המשתמעת מדבריה, כמו גם מהגדרת מושג "הטוב המשותף" שהבאתי לעיל – שהכנסת חמץ לבתי חולים בפסח היא ויתור על עולם המשמעות שלה. האם ככלות הכל הטוב המשותף הוא ליהודים בלבד?

הכל לגיטימי. חוץ מפלסטיניוּת

אני לא יודע אם אפשר להגדיר את מייסדי "שחרית" כאנשי שמאל, אבל בוודאי אפשר לומר שנקודת המוצא שלהם היתה אֵמונה בערכי היסוד של הדמוקרטיה הליברלית, כמו שוויון, צדק, כיבוד זכויות אדם וסובלנות כלפי קבוצות שונות; היזכרו בסופרלטיבים שהידיעה ב"וואלה!" קשרה לסמבירא. יתרה מכך, מייסדי "שחרית" גם הבינו משהו נכון על המגבלות של השיח הליברלי האוניברסלי – שהוא מאיים על הזהות של קבוצות שונות ולכן הן דוחות אותו (דינמיקה שאנחנו רואים לאחרונה שוב ושוב גם ברמה הגלובלית).

אבל משהו קרה להם בדרך. הלהיטוּת להביא אל השולחן המשותף ימנים והביקורת הקשה על מחנה השמאל (ללא ביקורת מקבילה על מחנה הימין), גרמו לאנשי "שחרית" לאבד כיוון ולסטות מהדרך. במקום לגייס קהלים שמרניים לתמיכה בעקרונות יסוד כמו שוויון והתנגדות לגזענות, הם העניקו לגיטימציה לאנשי ימין גזענים ותרמו לשיח הציבורי והתקשורתי הממאיר שמחפש באובססיביות אחר "איזון"; שיח המניח שאין הבדל בין שמאל וימין, בין מי שתומך בשמירה על זכויות אדם ובקידום שוויון וצדק חברתי לבין מי שתומך ברמיסה של האחר ובמציאות כלכלית של "אדם לאדם זאב". הכל, הרי, עניין של תפיסות עולם ונראטיבים אשר כולם לגיטימיים (חוץ מהנראטיב הפלסטיני כמובן); הכל זה מרכיבים של "הטוב המשותף" שרק צריך לערבב אותם ביחד ובסוף בטח ייצא משהו טוב.

הכשל המרכזי של "שחרית" הוא ההימנעות מקביעה של קווים אדומים שמגדירים מי יכול להצטרף אל השולחן המשותף ומי צריך להישאר מחוץ לו. קל להבין את הבעייתיות הטמונה בכך אם נרחיק עדות ונסתכל, למשל, על ימי מלחמת האזרחים האמריקאית. תארו לעצמכם מכון מקביל המזמין לשולחן המשותף את אנשי מדינות הדרום התומכים בעבדות, מצד אחד, ואת אנשי מדינות הצפון המתנגדים לעבדות ואת העבדים השחורים, מן הצד השני. איך השיח הזה אמור להתנהל בלי קו אדום שאומר ש"כל מי שתומך בעבדות לא יכול לשבת סביב השולחן המשותף"? אם עמדתם של בעלי העבדים היא לגיטימית, איך אמור להיראות "הטוב המשותף" להם ולעבדים? האם זהו "טוב משותף" במסגרתו מותר עדיין להחזיק עבדים אבל צריך לשפר את תנאיהם? צריך לשחרר חצי מהעבדים אבל מותר להחזיק בחצי השני?

חמישה לקחים

ומה אני למדתי מכל הסיפור הזה?

ראשית, למדתי שאם רוצים לשמור בישראל על ערכי הדמוקרטיה הליברלית הרי שפוליטיזציה של החברה האזרחית היא מהלך הכרחי – תובנה שמציאות ההפיכה המשטרית מחזקת אלפי מונים. היכולת של ארגוני חברה אזרחית להשפיע מוגבלת מאוד אם אין להם שותפים חזקים במרחב הפוליטי שמקדמים את אותם הערכים. ואולם, המשמעות של פוליטיזציה היא לא רק כניסה של אנשים למרחב הפוליטי הפורמלי – המשמעות שלה היא שכל אדם שמשתייך למחנה הפוליטי התומך בדמוקרטיה ליברלית צריך לשאול את עצמו מדי בוקר איך הוא מקדם את ערכֵּי המחנה. כל אחת ואחד, ואחת היא מה עיסוקם, יכולים לקדם את הדמוקרטיה הליברלית ובלבד שהערכים שלה ברורים להם, והם פועלים מתוך תפיסה של מחנה פוליטי. מחנה הימין בישראל הבין את זה מזמן. המחנה שמאמין בדמוקרטיה ליברלית הגיע לתובנה הזאת באיחור טראגי.

שנית, הבנתי שגם אם מסכימים שהצורך לעשות פוליטיזציה הוא הצעד הראשון – השאלה איך עושים את זה בפועל היא כבר עניין הרבה יותר מורכב. הסיפור של "שחרית" הוא הדוגמה האולטימטיבית לכך. ובכל זאת, בקליפת אגוז: אין תנועה פוליטית בלי אידאולוגיה (כלומר חזון), אבל גם אין תנועה פוליטית בלי "חיילים" בשטח ובלי יכולת להעביר אליהם את החזון. כמובן, אין תנועה פוליטית בלי מנהיגים.  

שלישית, מחנה השמאל בישראל, כמו ברוב המקומות בעולם, הוא פלורליסטי ומפוצל יותר – מעצם טבעו – מאשר מחנה הימין. זו הסיבה שבשמאל הישראלי אין מכון חשיבה אחד מרכזי שמתעסק בהכל (מחינוך בגיל הרך ועד חוק הלאום), כדוגמת מכון "קהלת", אלא יש מספר מכוני חשיבה שעוסקים בתחומי תוכן שונים – קרן ברל כצנלסון, זולת, מתווים ומרכז אדוה. זו גם הסיבה שאין תנועת שטח אחת למחנה השמאל בישראל; הקרן החדשה לישראל תומכת כיום בשלוש תנועות שטח שונות: עומדים ביחד, זזים ומרכזים לצדק חברתי. על הרקע הזה, היכולת ליצור שיתוף פעולה אסטרטגי בין הארגונים השונים שעוסקים בפוליטיזציה הוא קריטי. במבט השוואתי אפשר להיות אופטימיים – רמת שיתוף הפעולה והסינרגיה בין מכוני החשיבה, בין תנועות השטח, ובין מכוני החשיבה לתנועות השטח, טובה יותר לעומת המצב לפני חמש שנים, אבל אפשר לשפר אותן עוד הרבה יותר.

רביעית, חשוב להגיע לקהלים שאינם "החשודים המיידיים". אי אפשר להסתפק במשוכנעים (למרות שגם איתם אפשר עוד לעשות עבודה פוליטית רבה – ההנחה שלמצביע השמאל־מרכז הממוצע יש תודעה פוליטית מבוססת שגויה לגמרי). אבל הניסיון שהיה לקרן עם "שחרית" מלמד שהדרך להגיע אל הקהלים האלה היא לא לרדד ולצמצם את מנעד העמדות והערכים השמאליים כדי לאפשר לכמה שיותר אנשים לשבת ליד השולחן. הדרך היא לעבוד עם פעילים שמשתייכים לקהילות האלה ושמזדהים באופן מלא עם ערכי הדמוקרטיה הליברלית, ולעזור להם לייצר בית אידאולוגי בתוך הקהילות שלהם. גם בנושא הזה, אגב, מחנה הימין הקדים אותנו – כפי שמלמדת למשל העבודה המאומצת של "קרן תקווה" עם הציבור החרדי.

וחמישית, למדתי גם ששינוי חברתי – ובוודאי שינוי פוליטי – זו עבודה ארוכת טווח של ניסוי ותהייה. אין מִשנה סדורה או תוכנית עבודה שאפשר להוריד מהמדף וליישם בהצלחה באופן אוטומטי. מה שיש בידינו זה רק אמונה בצדקת הדרך וכמה קווים מנחים שצריך להמשיך ללכת לאורם – ניסיתי למנות אותם כאן. אבל לצד זאת, חשוב גם להיות פתוחים לביקורת.

הביקורת של "שחרית" על מחנה השמאל עדיין רובצת לפתחנו ודורשת חשיבה עמוקה, פתוחה ונועזת. איך מקבלים ביקורת ומיישמים אותה מבלי להחריב את האדנים האידאולוגיים עליהם המחנה מתבסס? איך אפשר לצאת "מעבר לגן ולג'ונגל" ולדבר ערכים ליברליים בשפה שלא כלואה בתוך השיח הליברלי המצמצם? זו שאלת מיליון הדולר, אבן החכמים של האלכימאים ההופכת עפר לזהב.

במאבק מול ממשלה שהכריזה מלחמה על ערכי הדמוקרטיה הליברלית אנחנו צריכים להיצמד ללא מורא לערכים הבסיסיים האלה, אבל בו בזמן להמשיך ולחשוב למה לא הצלחנו לשכנע ציבור רחב בחברה הישראלית בצדקתנו ולחפש דרכים חדשות כדי להצליח לעשות את זה. איך מקיימים את הדיאלקטיקה הזאת בפועל? פתגם סיני עתיק אומר ש"הדרך חכמה מההולך עליה" ואילו פתגם יהודי עתיק אומר: "לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להבטל ממנה".

על יובל יבנה

סמנכ"ל בקרן החדשה לישראל, עוסק בכתיבת פרוזה ובמוזיקה והוא מהמקימים של "הוצאת כהל" – פלטפורמה לשיתוף פעולה בין יוצרים עצמאים ממדיומים שונים.