יש שתי דרכים לקרוא את ואנקמה: סיפורו של הטרור היהודי, ספרו החדש של כתב "כאן 11" רועי שרון. מצד אחד זהו קובץ סיפורי פשע אמיתי (True Crime) הנכנס לפרטי הפרטים של הפשעים האלימים וחקירות השב"כ; מתאר בסגנון רזה, תכליתי ומשכנע את הדרמה הפלילית; ומציג גלריה של אנשים שמתחרים זה בזה בזוועות שחוללו. אבל בו בזמן, הספר הוא מותחן פוליטי, או – מוטב – טרגדיה פוליטית. שכן בשונה מעלילות פשע אמיתי אחרות, הזוועה האמיתית בספרו של רועי שרון נוצרת מתוך ההקשר החברתי, ההיסטורי והפוליטי שבתוכו פועלים גיבורי הספר – הקשר שנותר מרומז בלבד בטקסט.

במובן זה, הפסקה המפחידה ביותר בספר לא מתארת את מעשיהם המזוויעים של חברי מחתרת בת עין, רוצחי משפחת דוואבשה או ברוך גולדשטיין, אלא אדם שמעולם לא נטל את חייו של אדם אחר. כפי שנכתב בעמוד 142: "מאז שנת 2012… ייצג בן גביר עשרות חשודים יהודים בפשיעה לאומנית, תוך שהוא נותר ציר מרכזי במערך ההסברה של פעילי הטרור היהודי. בשנת 2022 מונה לתפקיד השר לביטחון לאומי בממשלת נתניהו, ולחבר בקבינט המדיני־ביטחוני".

נקמה, לא חשוב על מה

לא מעט כתבים ופרשנים התגייסו בשנים האחרונות להעשרת ארון הספרים העברי ולא פחות מכך, להזרקת מידה בלתי מבוטלת של יוקרה לקורות החיים. ספק אם כל הכותרים ביבול הזה מצדיקים את המעבר לפורמט הארוך. חלקם מהווים המשך של החלטורה בדרכים אחרות. הקייס של רועי שרון משכנע בהרבה. כמי שמסקר את הטרור היהודי ומכיר אותו מקרוב זה 15 שנה – עובדה הניכרת היטב מהיקף ועומק המידע המובא בספר – הוא רשם לזכותו כמה וכמה גילויים עיתונאיים חשובים בתחום: הוא הביא לידיעת הציבור את הספר תורת המלך שהתיר הלכתית רצח ערבים, פרי עטם של רבני ישיבת "עוד יוסף חי" המזוהה עם נוער הגבעות ועם הרב יצחק גינזבורג; הוא פירסם את התיעוד מ"חתונת השנאה" שבה דקרו החתן וחבריו את תמונת התינוק עלי דוואבשה, שנרצח יחד עם בני משפחתו כמה חודשים קודם לכן; וכן חשף כי היעד מספר אחת של החטיבה היהודית בשב"כ הוא מאיר אטינגר, נכדו של מאיר כהנא ומנהיג קבוצת "המרד" שקראה להפיל את השלטון ולהקים תחתיו "מדינה יהודית".

ואנקמה אינו מתיימר לפרוש תזה רחבה או לספק הסבר כולל לתופעת הטרור היהודי בקרב הימין המתנחלי. הוא תוחם את גבולות הגזרה שלו למעשֵי הטרור היהודי של 30 השנים האחרונות, ונמנע במוצהר מעיסוק באירועים משמעותיים שקדמו לתקופה זו – פרשת המחתרת היהודית משנות ה־80 או כנופיית ליפתא משנות ה־70 – וכן ברצח יצחק רבין על ידי יגאל עמיר, שעליו נכתבו כבר אינספור ספרים. עיקרו הוא תיאור מפורט ושיטתי, כתוב בסגנון עיתונאי יבשושי. חלק מהאירועים נחקקו היטב בזיכרון הישראלי, כמו הטבח במערת המכפלה, רצח משפחת דוואבשה בדומא או רצח מוחמד אבו ח'דיר, שעליהם מוסיף שרון מידע חדש; אחרים הם עלומים באופן יחסי, או לפחות כאלה שפרטיהם נשכחו ברבות השנים – על האחים קהלני מקרית ארבע, הרוצח גור המל או ההסתעפויות השונות של פרשת מחתרת בת עין.

עיקר הספר מוקדש לצלילה לתוך פרטי הפרטים של הפרשות הללו, לרבות תיאור מדוקדק של הכנת מטען הנפץ שבאמצעותו מחתרת בת עין ביקשה לרצוח המוני תלמידות פלסטיניות במזרח ירושלים והנסיבות המקריות שבהן המבצעים נתפסו על חם, תרגילי החקירה המתוחכמים שסייעו להפליל חלק מהטרוריסטים וכשלו מול אחרים (כולל תיאטרון בית כלא שלם שהוקם עבור חשוד אחד), ושחזור הרצח בדומא על ידי עמירם בן אוליאל שבמהלכו סיפק החשוד פרטים שייתרו את השימוש בממצאי החקירה אשר נגבו בעינויים. כל אלה הופכים את הספר למסמך מרתק וקריא מאוד.

ובכל זאת, למרות היומרה המוגבלת שהספר לוקח על עצמו והימנעותו המופגנת מפרשנות (הוא מבקש להשאיר מחוץ לספר את "הוויכוחים על מהותו של הטרור" ומצהיר כי אינו "עוסק בציבור המתנחלים ביהודה ושומרון"), בין רבות מהפרשות המתוארות עוברים כמה חוטי שני – דמויות חוזרות, שיטות פעולה, דפוסים ובעיקר אידאולוגיה גזענית, משיחית ואלימה.

קורותיהם של לפחות שני דורות של טרוריסטים יהודיים מתוארים בספר, והדמיון ביניהם מצמית. תאוות הרצח של הטרוריסטים היהודים פורחת הן בימים של תהליכים מדיניים (הטבח במערת המכפלה ורצח רבין בימי אוסלו, הפיגועים של אשר ויזגן ועדן נתן זאדה לקראת ההתנתקות), והן במנותק מהמציאות המדינית. כנקמה על טרור פלסטיני או כחלק מתוכנית משיחית ("קירוב הקץ"). יש לשים לב כי השימוש במושג "נקמה", שאף מעטר את כותרת הספר, מתייחס הן לנקמה על מעשים נקודתיים והן לנקמה רחבה יותר, במסגרת מלחמת הדת עם הגויים. ודוק, באף אחד מהמקרים המוצגים בספר, ה"נקמה" אינה מופנית נגד אנשים עם דם על ידיהם אלא נגד חפים מפשע.

את ההסברים לדמיון בין פעילים שונים, לאורך שנים ארוכות ובמקומות שונים, אפשר לתלות במספר גורמים: ההשפעה האידאולוגית הדרמטית של דמות כמו הרב גינזבורג – שמלמד את משנתו שמסיתה למאבק אלים במוסדות המדינה ולפעולות טרור אלימות נגד ערבים לפחות מאז שנות ה־90 ועד ימינו, ושרבים מהטרוריסטים בספר פעלו בהשראתו הישירה או העקיפה; נעם פדרמן, שמוצג כַמוח שמאחורי משחקי החתול והעכבר שניהלו החשודים בטרור עם החטיבה היהודית בשב"כ; והתנועה הכהניסטית, שסיפקה גב אידאולוגי וכוח אדם לשורות הטרור היהודי.

מקצועיות לפני אידאולוגיה

הספר של שרון הוא קודם כל עבודה עיתונאית טובה ומקצועית. קשה שלא להזכיר בהקשר הזה את הרקע האישי של המחבר, איש הציונות הדתית שגדל בקרני שומרון ומזדהה עם האידאולוגיה המתנחלית. בראיון ל"מקור ראשון" לקידום הספר, שרון הודה כי "בסצנה של הגבעות היה משהו רומנטי", וכי הוקסם מה"חלוציות" של נערי הגבעות ש"נוסעים בטרקטור, שותלים עצים, רוכבים על סוסים כדי לשמור. הצבא מפנה אותם, אבל הם נלחמים על ארץ ישראל… נוער הגבעות הביא בעיניי איזה קסם חדש לאוויר".

ההזדהות הזאת והרקע המתנחלי עזרו לשרון להתקרב אל מושאי הסיקור ולרכוש את אמונם. עובדות אלה עוררו חשש, טרם הקריאה, שהספר ייפה את המציאות המכוערת בשם הזיקה האידאולוגית. קריאה של כמה עמודים הפיגה אותם בקלילות: שרון אולי לא מסתיר את הזדהותו עם מפעל ההתנחלויות, אבל הוא לא תועמלן אלא עיתונאי, ולפיכך לא עושה הנחות – לעצמו או לדמויות. העובדות מדברות בעד עצמן, והן מתגבשות לכדי כתב אישום מהדהד. השאלה היא מי נכלל ברשימת הנאשמים. עוד נשוב לכך.

מרחק שיחה אחת מהשוליים למרכז

בהקדמה לספר שרון טוען כי "אכן, אין מקום להשוואה בין הטרור היהודי לטרור הפלסטיני… מספר המעורבים בטרור יהודי נע בין כמה עשרות למאות בודדות, בזמן שמספר המתנחלים כבר מתקרב לחצי מיליון. מהבחינה הזאת, פעילי הטרור לא מייצגים אפילו את כל נוער הגבעות". ספק אם חלקם היחסי של הטרוריסטים באוכלוסייה הוא הפרמטר הרלוונטי להשוואה, אבל צבר המקרים המתוארים בספר – וברקע, המשנה הגזענית שנפוצה במחוזות הימין המתנחלי – בהחלט חורג מסטיית התקן. גם ללא ההשוואה לטרור הפלסטיני, יש מקום לתהות מדוע הטרור היהודי הוא נחלתו הבלעדית של הימין הדתי (עובדה שהספר לוקח כמובנת מאליה), וכיצד תפיסות גזעניות כה בוטות השתרשו באותו מגזר.

סוגייה מרכזית העולה מהספר, בין השורות, נוגעת ליחס שבין קני הטרור היהודי למיינסטרים הציוני־דתי. שרון אמנם מבקש להציג את הטרוריסטים היהודים כבטלים בשישים בתוך אוכלוסיית המתנחלים, אך כאשר מסננים מתוך אותם חצי המיליון את המתנחלים הלא־אידאולוגיים – חרדים, משפרי דיור ואחרים – נותרים עם גרעין קשה, אוונגרדי וקנאי, שבתוכו משקלם של הטרור היהודי ובתי הגידול שלו משמעותי בהרבה. מעניין לשים לב לניסיונות בספר להנגיד בין הטרור היהודי למיינסטרים של הציונות הדתית. כך, למשל, בפרק המתאר את מעשי הרצח של אשר ויזגן ועדן נתן זאדה ערב ההתנתקות, מוצגים מעשיהם המתועבים של השניים כמנוגדים להתנהלותם של מתנחלי גוש קטיף. "אלפיים נערים ונערות התבצרו בשני בתי הכנסת של [נווה דקלים]. בעוד כמה שעות יישאו מאות הנערות תפילה אקסטטית שתיצרב בדברי הימים של הציונות הדתית… שוועת הנערות הרטיטה לבבות בציבור הדתי והחילוני שראו בתפילה זו אקט אמוני מחשמל. בצד אחר של הציונות הדתית, הקבוצות הקנאיות יותר של פעילי הימין, נצרבה התפילה כאות חולשה, אקט של פסיביות נמוכת קומה בפני 'המשטר'".

אלא שבניגוד למהלך המוצהר של שרון ולטענתו כי גורמי הטרור הם עשבים שוטים שצומחים בשולי החברה, פעם אחר פעם מתברר שהיחס של הממסד הציוני־דתי לאלמנטים הטרוריסטיים שבקרבו אינו חד משמעי – ובעיקר, שהמרחק בין המיינסטרים לשוליים קטן מאוד. גור המל, שרצח חקלאי פלסטיני חף מפשע ליד מאחז גבעות עולם שבאזור שכם, מוצג כדמות שוליים, פרא אדם שסחב טראומות ילדות קשות ושהתמודד עם בעיות נפשיות כל חייו. ובכל זאת, מייד לאחר הרצח, פעיל המאחזים הידוע אברי רן (בעצמו אדם בעל רקורד פלילי), שפרש על המל את חסותו, ביקש את עזרתם של זאב חבר (זמביש), מראשי מועצת יש"ע, ושל ח"כ בני אלון מהמפד"ל. מהשוליים המעורערים להנהגת המתנחלים בשיחת טלפון אחת.

בפרשות אחרות – מחתרת בת עין, "תג מחיר" ועוד – מתואר כיצד מחאות נגד עובדי החטיבה היהודית שגרים בהתנחלויות, או קצינים בכירים בצה"ל מהציונות הדתית (הדוגמה הבולטת ביותר היא סגן הרמטכ"ל יאיר נוה), זכו לתמיכה רבתי במגזר. הקמפיין למען החשודים ברצח משפחת דוואבשה זכה גם הוא לרוח גבית משמעותית בציונות הדתית, לרבות תמיכת רבנים בולטים בציבור הדתי־לאומי דוגמת שמואל אליהו.

המחבר מבקש ללמד סניגוריה על הממסד הדתי-לאומי והמתנחלי שלטענתו דחה את גורמי הטרור והציג דרך אחרת ובלתי אלימה; אבל בו בזמן הוא פורש תשתית ראייתית מספיקה כדי להרשיע את אותו הממסד ביחס רך מאוד אל הטרור היהודי. כך, למשל, הקמפיינים נגד החטיבה היהודית ובעד "זכויות העצורים" שננקטו בימי מחתרת בת עין, הרצח בדומא ומקרים אחרים, נחשפים בספר כיוזמה של פעילי טרור שקנתה אחיזה בלב המיינסטרים. זה דווקא לא לגנותו של הספר, אלא עדות לנחישותו לספר את הסיפור במלואו, מבלי להשמיט עובדות לא נעימות.

ייתכן שהרצון להציג את הטרור המתנחלי כגורם שולי מסביר גם את ההחלטה לפתוח את הכרוניקה כעשור אחרי פרשת המחתרת היהודית, שכפי ששרון עצמו מציין, "כללה גברים צעירים מתוך הזרם המרכזי של הציונות הדתית". שהרי בין חברי המחתרת נמנים דמויות מרכזיות כמו זמביש, יהודה עציון (שגם אותו שרון מנגיד למבצעי הרצח בדומא), חגי סגל ויהודה נוביק, אביו של עקיבא נוביק, חברו של שרון ("פורום תחריר", כפי שמכנה את עצמה חבורת עיתונאים בני הציונות הדתית ששרון ונוביק נמנים עמה, מוזכר בדף התודות).

ואולי לא צריך יותר טרור יהודי

כתב האישום שהספר פורש במשתמע, אפוא, הוא לא רק נגד הנהגת הציונות הדתית שלא עשתה מספיק כדי להקיא מקרבה את מחוללי הטרור היהודי ואת מפיצי המשנה הגזענית, אלא נגד מדינת ישראל, שברוב שנותיה נהגה בצורה רכה וסלחנית כלפי הטרוריסטים ומוריהם הרוחניים, מיעטה להרשיע טרוריסטים וכשכן הרשיעה – לא פעם המתיקה את העונש. העובדה שיצחק גינזבורג ממשיך עד היום לחנך לפי תורתו האלימה ולהוות השראה לדורות של טרוריסטים, גם מכספי ציבור, היא בלתי נתפסת. שרון מרבה לתאר בספר את "קרב המוחות" שבין החטיבה היהודית בשב"כ לבין החשודים, את תרגילי החקירה של השב"כ ואת הטכניקות וחוברות ההדרכה שפיתחו החשודים כדי להערים על השב"כ בחזרה; אבל קשה להימנע מהתחושה שקרב המוחות הזה התנהל על פי רוב כשמדינת ישראל נלחמת עם יד אחת קשורה מאחורי הגב. רק בפרקים האחרונים בספר, המתארים את המאבק במחבלי "תג מחיר" וברוצחי משפחת דוואבשה, דומה כי המדינה החלה להיאבק בתופעת הטרור היהודי ברצינות, גם אם מאוחר מדי.

הקריאה בואנקמה – מרתקת וסוחפת ככל שתהיה – אינה מספקת את ההנאה האסקפיסטית שעלילות פשע אמיתי אחרות עשויות לספק. הטרגדיה שבמציאות מרימה את ראשה בכל פסקה. קבוצת "המרד", שהחלה לפעול בעשור הקודם, חתרה להפיל את המשטר בישראל ולהקים במקומו מדינת הלכה שבראשה מלך. על מנהיג הקבוצה מאיר אטינגר אמר איתמר בן גביר, שכאמור זכה בעצמו להתייחסות מורחבת בספר, שהוא "אחד הגיבורים של הדור הזה". על בצלאל סמוטריץ', שאמנם אינו מוזכר בספר, סיפר סגן ראש השב"כ לשעבר, יצחק אילן, כי תכנן לבצע פיגוע תופת המוני ערב ההתנתקות. סמוטריץ' עצמו התבטא בעבר נגד שירות הביטחון הכללי באופן שלקוח מהשיח הקונספירטיבי של נערי הגבעות, ורק לאחרונה נתן רוח גבית למבצעי הפוגרום בחווארה. בן גביר וסמוטריץ' הם, כידוע, השותפים הקואליציוניים הבכירים בממשלה המכהנת, שעושה כברת דרך רצינית להגשמת החזון של מחוללי הטרור היהודי. על רקע זה, קשה להשתחרר מהמחשבה שהטרור היהודי ניצח. ואולי הוא פשוט התייתר.

ואנקמה: סיפורו של הטרור היהודי, מאת רועי שרון, כנרת זמורה דביר, 250 עמודים.