לאחר הודעות חוזרות ונשנות על מות השמאל וחוסר התוחלת של פתרון שתי המדינות, לאחר קמפיין דה-לגיטימציה רב-שנים על הממד הבוגדני בוויתור על שטחים, לאחר קמפיין ימני עיקש על טעות ההתנתקות – אפשר להבין מדוע מחנה המרכז-שמאל המיואש והחבוט מתקשה להחזיק בצורה עקבית, נחושה ומנומקת בתמיכתו ב"שתי מדינות" כפתרון הרלוונטי היחיד, גם היום, לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני. 

לצד "עדכון" השיח בצד הימני ומעבר מ"ארץ ישראל השלמה" למנעד שבין "ריבונות" ל"ניהול הסכסוך", עולה כפורחת במרכז הפוליטי גישת "צמצום הסכסוך". זו מבוססת על התפיסה כי גם אם פתרון שתי המדינות הוא הפתרון הצודק והוא ממשיך לשמש שאיפה מוסרית, הרי שהוא נראה כרגע כפתרון אוטופי שאינו אפשרי ליישום אם ישראל רוצה להיות מדינה בטוחה לאזרחיה. לכן, גורסת גישה זו, עלינו להוריד אותו מהשולחן בעתיד הנראה לעין ובמקומו לנסות ולקדם צעדים מסוימים שאמורים להועיל לשני הצדדים — חופש נוסף לפלסטינים (מינימום כיבוש) ושימור השליטה ארוכת הטווח שתשמור על הביטחון של הישראלים (מקסימום ביטחון). 

את ניסוחה ההגותי חייבת גישת צמצום הסכסוך בעיקר למיכה גודמן ולספרו "מלכוד 67" (הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2017). אחרי פרסומו פרץ ויכוח בכתובים בינו ובין אהוד ברק במוסף הספרים של "הארץ" ובעקבותיו, בין היתר, פירסם גודמן מאמר נוסף במגזין "ליברל" ובו פירט צעדי מדיניות, שיביאו את צמצום הסכסוך לידי מעשה בשטח. מייצגיה של הגישה בשדה הפוליטי הם הצדדים השונים שהרכיבו עד לא מכבר את רשימת כחול לבן. כך, למשל, הכריז יאיר לפיד ב-2018 כי "אני לא רוצה להתחתן עם הפלסטינים אלא להתגרש מהם", אבל באותה נשימה טען שפתרון כיום הוא בלתי אפשרי, בין היתר מפני שצה"ל יצטרך להישאר דרך קבע בשטחים. "בנושא הזה", אמר לפיד, "אני מסכים עם נתניהו. ביטחונה של ישראל לעולם לא יהיה בידי אחרים". גם המצע של יש עתיד (ששימש גם כמצע של כחול לבן לפני שהתפרקה) מבטא תפיסה זו. כשגבי אשכנזי נשאל בקמפיין הבחירות של 2020 אם הוא תומך בשתי מדינות, הוא השיב: "שואלים אותי כל הזמן אם אני בעד מדינה אחת או שתי מדינות, ואני תמיד עונה: אני בעד מדינת ישראל". בזירה הפוליטית, גישה זו מאפשרת עמימות. כך יכול היה בני גנץ, אז עוד מועמד לראשות הממשלה ויו"ר כחול לבן, להגיב על פרסומה של תוכנית השלום של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, שזכתה לתמיכה גורפת של הימין המתנחלי, במלים: "התוכנית משקפת נאמנה את עקרונות היסוד הכתובים במצע כחול לבן ומהווים בסיס להסדר עתידי במזרח התיכון". בהיותו שר הביטחון וראש הממשלה החליפי הכריז גנץ ביוני 2020 כי "תוכנית השלום של הממשל האמריקאי מהווה הזדמנות היסטורית". 

האם ראשי כחול לבן ויש עתיד, התומכים עקרונית בשתי מדינות (במצע יש עתיד, לדוגמה, נכתב: "הפתרון הנכון למדינת ישראל הוא שתי מדינות"), הפסיקו לתמוך בפתרון זה משהחלו לתמוך בתוכנית טראמפ, שהפלסטינים מקבלים בה לכל היותר אוטונומיה מפורזת והיעדר חירות לקבוע את מדיניותה? האם לכל מי שתומך בפתרון שתי המדינות יש דעה נחרצת על סיפוח בקעת הירדן או אפילו מעלה אדומים או גוש עציון? הסוגיה המדינית-ביטחונית, או העמדה בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני, היא שקובעת איזה פתק נשים בקלפי והיא גם זו שמחלקת – היסטורית לפחות – את המחנות הפוליטיים בישראל לשמאל ולימין. היום, תומכי שתי המדינות חוסים תחת שני מחנות פוליטיים – מרכז ושמאל – אך בעוד שניהם נשבעים באותו פתרון, נראה שאינם מתכוונים לאותו הדבר.

צמצום הסכסוך קונה אחיזה בשנים האחרונות בלבבות רבים מהתומכים העקרוניים בפתרון שתי המדינות משום שהוא נדמה כפשוט ופרגמטי יותר. יש לו עקרונות אצבע שנשמעים טוב – מינימום כיבוש, מקסימום ביטחון; הוא מצליח לעשות הפרדה בין שטחים כבושים (אין שטחים כבושים, טוען גודמן, זו הרי ארץ אבותינו) לאנשים כבושים (הם אכן כבושים, הוא טוען, ואת זה צריך לתקן); הוא מאיץ בנו לחבק את ההווה באמצעות תמיכה בצעדים שניתנים למימוש וליישום מיידיים ולהשתחרר מהכורח לדמיין עתיד שממנו יש לגזור פעולות עכשוויות; והוא מרכך את הפחד להיות מזוהים עם צד פוליטי אחד, על משקלו הכבד, ההיסטורי, הערכי והמחייב. כמו מייצגיה בזירה הפוליטית, גם לפני גישת צמצום הסכסוך הולך הג'ינגל הידוע "אין יותר ימין ושמאל".

בין שוויון לשליטה

אפשר ללכת עם התרגיל המחשבתי האחרון צעד אחד רחוק יותר, לשחרר לרגע את הזיהוי הפוליטי ולמפות את סוגי המחנות הקיימים בישראל בכל הנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני. 

גישת הריבונות הבלעדית – גישה זו, שהאוחזים בה שייכים ללא עוררין לצד הימני של המפה הפוליטית, יוצאת מתוך נקודת הנחה ששטחי הארץ מהירדן לים שייכים כולם למדינת ישראל באופן בלעדי, בין שבגלל נימוקים דתיים-לאומיים, נימוקים ביטחוניים או שילוב בין שני הסוגים. מצדדי הגישה מבקשים לשנות את המציאות הקיימת של היעדר השליטה (או בשיח החדש "להחיל ריבונות") על ארץ ישראל השלמה באמצעות סיפוח הגדה המערבית ושינוי גבולותיה של מדינת ישראל, כך שישקפו את הסטטוס הלאומי הרצוי בעיניהם. אשר לעתיד הפלסטינים המתגוררים בשטח הוצעו כמה פתרונות, בהם גם כאלה הכוללים זכויות אזרחיות פרטיות. פתרונות אחרים כללו טרנספר או סוגים שונים של אפרטהייד. אף אחת מהאפשרויות הללו אינה כוללת זכות לאומית מלאה ושוות ערך לזכותם של היהודים במרחב. תומכי הריבונות הבלעדית יתנגדו לתוכנית טראמפ מימין. כל אזכור של מדינה פלסטינית, ללא קשר לגבולותיה או מידת עצמאותה, נתפס בעיניהם כשלילי.

גישת השוויון הלאומי – גישה זו רואה את הלאומיות היהודית כשוות ערך ללאומיות הפלסטינית במרחב שבין הים לנהר, בין שבגלל נימוקים של זכויות לאומיות, ובתוך כך גם כאלה הנוגעים למשפט הבינלאומי, בין שבשל נימוקים דמוגרפיים – כדי לשמור על ישראל יהודית ודמוקרטית יש צורך ברוב יהודי בתוך מדינת ישראל – ובין שבגלל נימוקים של מוסר אוניברסלי. על פי הגישה, לעם הפלסטיני זכות לממש את חירותו ולחיות כעם חופשי משליטה ולממש את לאומיותו בבית לאומי באופן זהה לעם היהודי. הפועל היוצא המדיני העיקרי של גישה זו הוא פתרון שתי המדינות באמצעות סיום הכיבוש וחזרה לגבולות 1967. רוב האוחזים בפתרון זה שייכים לשמאל הציוני וחלקם לשמאל הלא-ציוני כמו מפלגת חד"ש. עם זאת, יש מי שעבורם גישת השוויון הלאומי גוזרת מדיניות של שוויון לאומי ואזרחי בתוך מדינה אחת, בין שבאמצעות הפיכתה של ישראל ממדינה המזוהה כיהודית ודמוקרטית למדינת כל אזרחיה ובין שבאמצעות הקמת קונפדרציה מסוגים שונים.

גישת ההפרדה האתנית – המחזיקים בגישה זו רואים באתניות קו הפרדה הרמטי בין אוכלוסיות ומאמינים כי אין הן יכולות לחיות חיים שוויוניים ומשותפים במדינת לאום אחת. בהתאם לכך, שינוי המציאות שאליו הם שואפים מתבטא לא רק ביצירת שני בתים לאומיים, אלא גם בסידור מחודש של המרחב בין הירדן לים כך שיפריד בין שני העמים באופן מלא. ביטוי מעשי לגישה זו אפשר למצוא בתוכנית טראמפ, הקוראת להעביר את אזור המשולש מישראל לצד הפלסטיני משום ש"גם הם (תושבי המשולש) מזדהים כפלסטינים". מי שהיה המייצג הבולט של גישה זו בעבר הוא יו"ר ישראל ביתנו, אביגדור ליברמן. בתגובתו לפרסום תוכנית טראמפ בינואר 2020 בירך ליברמן את נשיא ארצות הברית על "שכחלק מתוכנית השלום שלו, אימץ את התוכנית שלי לחילופי שטחים ואוכלוסיות". 

גישת השליטה הקבועה – האוחזים בגישה זו מאמינים בשימור השליטה ארוכת הטווח של ישראל על הפלסטינים מתוך נימוק ביטחוני, ובכך הם דומים לאוחזים בגישת הריבונות הבלעדית. אך להבדיל מהאחרונים, מצדדי השליטה הקבועה אינם מבקשים לשנות את המציאות הקיימת, אלא מתמקדים בשיפור המצב הקיים ובדרכים להמשיך ולקיימו בצורה "נוחה" יותר לשני העמים החיים באותו תא שטח. רוב הצעדים המעשיים המוצעים על פי גישה זו הם צעדים חד-צדדיים, ברובם ביטחוניים וצבאיים. 

בחזרה למפה הפוליטית. אנשי שמאל ומרכז מצאו ומוצאים עצמם – והדבר נכון לפחות מאז 1967 – תומכים באחת משתי גישות, זו של השוויון וזו של השליטה. לכאורה, שתי הגישות באות מאותו בית גידול ותומכות באותו פתרון: שתי מדינות. שתיהן גם מדברות בשפה מוסרית שנשמעת דומה, משום שהן פועלות לאור ההבנה שהכיבוש מושחת ומשחית. בפועל, גם אם הן מדברות שפה מוסרית דומה (לפחות באופן חלקי), הן מקדמות באמצעותה מדיניות הפוכה: גישת השוויון ממקדת את מדיניותה בסיום השליטה הישראלית בפלסטינים ואילו גישת השליטה – עניינה בשימור השליטה לאורך זמן. אין פלא שרוב תומכי מחנה המרכז-שמאל מבולבלים.

הימין שבשמאל

ישנן סיבות היסטוריות-פוליטיות למצב זה. מפלגת העבודה, שהוקמה ב-1968 כאיחוד של כמה מפלגות, שילבה מראשיתה בין קבוצות אידיאולוגיות שונות: היו בה כאלה שתמכו בשליטה בכל ארץ ישראל, דוגמת אנשי אחדות העבודה, והיו קולות שקידמו את רעיון שתי המדינות. ככל שהפתרון היה רחוק ממימוש, כך יכולות היו קבוצות שונות אלה לדור בבית אידיאולוגי ומפלגתי משותף תוך כדי קרבות אידיאולוגיים פנים-מפלגתיים. אך המציאות השתנתה לבלי הכר בעשורים האחרונים. אין דומה ישראל של שנות ה-70 – חלשה יותר ומביטה אל האיום מירדן ומעיראק – לישראל בספו של העשור השלישי במאה ה-21, שהיא מדינה יציבה, בטוחה וחזקה, שיש לה הסכמי שלום עם ירדן ומצרים וכבר שנים מקיימת שיתוף פעולה ביטחוני גם עם הרשות הפלסטינית. גם ההבנה של משמעויות הכיבוש על העם הנכבש והכובש השתנתה במשך השנים. אין דומה הכובש הנאור, הבא להציל את הילידים הפלסטינים מעליבותם לכאורה, לישראלי למוד הניסיון אחרי שתי אינתיפאדות ועשורים של פעולות טרור ומבצעים צבאיים, שמבין את ההשלכות השליליות של כיבוש אוכלוסייה, ודאי לאורך זמן. לכן, ואף שקיים פער עמוק בין מחנה השוויון למחנה השליטה, המעבר ביניהם אפשרי. הוא התרחש ומתרחש כל העת בתוך מחנה המרכז-שמאל.

הבעיה במעברים הללו היא שהם מפתים לראות במחלוקות שבין מחנה השליטה ובין מחנה השוויון רק עניין של ספקטרום – כאילו עמדת מחנה השליטה נוטה לתהליך אטי לקראת שלום בעוד מחנה השוויון מעוניין בתהליך מהיר יותר. הראשונים רוצים "שלום עם ביטחון" ולכן הם זהירים יותר, והאחרונים חפצים ב"שלום עכשיו" ולכן הם זהירים פחות. אך למעשה, ההבדלים בין שני המחנות עקרוניים וככל שתנועת המטוטלת המוחלטת היא לכיוון מחנה השליטה – שהוא מחנה צמצום הסכסוך – כך נהפכת התנועה יותר ויותר לפטאלית והיא מונעת אפשרות להגיע לפתרון אמיתי, שמבוסס על הערכים המרכזיים של השמאל הציוני בפרט ושל התנועה הציונית בכלל.

סוגיית בקעת הירדן היא דוגמה מובהקת להבדלים בין המחנות. בתוכנית שהציע ארגון "יוזמת ז'נבה", השייך לגישת השוויון, בקעת הירדן תישאר תחת שליטה צבאית בינלאומית זמנית ורק בחלוף זמן, לאחר שיהיה אפשר לבחון את המציאות שנוצרה, תעבור הבקעה לשליטה פלסטינית. ההצעה נבעה מהקונפליקט של יוזמי התוכנית בין הצורך להמשיך לשלוט בשטח ובין ההבנה שסיפוח של הבקעה לא יאפשר הקמתה של מדינה עצמאית פלסטינית. גנץ, מייצגה של גישת השליטה, קבע לעומתם ש"בקעת הירדן תהיה בשליטה ישראלית לעד". אין מדובר רק במחלוקות על לוח זמנים, אלא בכאלה הנובעות מתפיסת המרחב ומהיעד הסופי. 

מחנה השוויון מציב יעד מדיניות שבסופו הנראה לעין קיימות שתי מדינות ריבוניות, ובשולי המחנה יש המציעים קונסטלציות רב-לאומיות אחרות. לעומת זאת, בקצה היעד של מחנה השליטה, ישראל עדיין שולטת בגדה. מחנה השוויון יכול להציג תהליך ארוך או קצר, ומחנה השליטה יכול לדבר ברטוריקה יונית או נצית. אך ההבדל ביניהם יישאר מהותי: מחנה אחד יקדם את סיום השליטה הישראלית בפלסטינים – והשני ינסה לשמרה תוך צמצום אלמנטים מסוימים שלה. זהו המחנה שתומך בפתרון שגודמן קורא לו "צמצום הסכסוך".

אפשר לבטל את תפיסת צמצום הסכסוך בהינף יד מתוך עמדות מוסריות עקרוניות. הרעיון של שליטה תמידית, גם אם רכה, על אוכלוסייה שאיננה מעוניינת בכך נוגד את התפיסה המוסרית של רוב האזרחים בישראל ואת המשפט הבינלאומי, וראוי להיפסל על הסף. ועם זאת, כיוון שזו הגישה השלטת בשיח הציבורי, כיוון שהיא משמשת את רוב המחנה הפוליטי השייך למרכז-שמאל והיא המקור גם למבוכה סביב בקעת הירדן בפרט ותוכנית טראמפ בכלל, כדאי לנסות ולהתייחס אליה ברצינות – להבין מה היא אומרת, להעמיד את ההיגיון הקלוקל שעומד ביסודה על דיוקו, להבין את הממדים המניפולטיביים שהופכים אותה לאטרקטיבית בעיני מי שהכיבוש הוא פעולה פסולה בעיניהם ולתפוס מה צריך ויכול מחנה השוויון להעמיד מולה.

מקסם השווא של איכות החיים

כפי שכבר צוין, ישנן כמה סיבות לאטרקטיביות של גישת צמצום הסכסוך. אליהן כדאי להוסיף גם את העובדה כי היא נתפסת כגישה שמתמודדת באופן כן ואמיתי עם מצוקותיהם היום-יומיות של הפלסטינים ומציעה להם, לכאורה, חיים טובים יותר בתנאים הגיאו-פוליטיים שנכפו, לכאורה, על שני הצדדים. כך, תומכי השוויון יכולים לצדד בפתרונות המדיניים שמציעים תומכי השליטה בלב שלם. מי יתנגד לפיתוח הכלכלה הפלסטינית, להרחבת שטחי A, להקפאת הבנייה בהתנחלויות מחוץ לגושים ולבניית כבישים ייעודיים לפלסטינים בגדה? האם לא כדאי להסיט את הוויכוח על היעד – שתי מדינות או המשך שליטה – ואת ההבדלים בתפיסות עולם אם הפרקטיקות תומכות בפועל בשיפור איכות החיים של הפלסטינים?

למען האמת, זוהי מלכודת מסוכנת משום שהיא מרחיקה את מחנה השוויון מהמטרה שלו. השיפור בתנאי החיים של הפלסטינים בדרכים שמציע מחנה השליטה רק מקבע את יחסי השולט והנשלט. ושימור השליטה אינו מפרק את החיכוך; הוא משאיר אותו, בתנאים משופרים לשולט. הנה כמה דוגמאות:

1. הכל זורם: כבישים נפרדים אבל שווים? אחד האמצעים העיקריים שמציעים מצמצמי הסכסוך הוא יצירת מסלולים תחבורתיים נפרדים ליהודים וערבים בגדה. המטרה אינה לבטל את השליטה אלא לצמצם את החיכוך – לאפשר שליטה ישראלית במינימום נזק לפרט הפלסטיני. זו הצעה שמבוססת, כפי שמזכיר גודמן, על תוכנית צבאית ששמה "הכל זורם" ועל פיה נבנו כבישים עוקפים לקראת סוף האינתיפאדה השנייה. הכבישים הנפרדים אתנית מופיעים בתוכניות נוספות, חלקן גם ממשלתיות. בתוכנית אסטרטגית של החטיבה להתיישבות מ-1997, למשל, מציינים הכותבים: "לקראת היווצרות מצב חדש ביו"ש, יש לקבוע אסטרטגיה ישראלית לגבי ציר 60 בעתיד. לאור חיוניות הציר לשתי האוכלוסיות, הפלסטינית והישראלית, ניתן לבחון שתי אפשרויות — צירים מקבילים לכל אורך גב ההר או ציר לתנועה משותפת. האפשרות הראשונה נותנת מענה טוב יותר לסוגיית ההפרדה ומאפשרת חיים ביחד ולחוד גם במצבי מתיחות. האפשרות השנייה יותר זולה ונכונה תעבורתית ומתאימה למציאות של יחסי שלום".

לא רק שהחטיבה להתיישבות מעדיפה כבישים נפרדים, אף שסלילתם היא פעולה יקרה יותר ונכונה פחות מבחינה תעבורתית, אלא שמטרת הכבישים הללו היא ליצור מציאות נפרדת, "חיים ביחד ולחוד", גם במצבי מתיחות. במלים אחרות, כבישים כאלה מאפשרים ומקבעים נוכחות ישראלית בגדה לטווח ארוך. אך הם עושים יותר מכך: הם מקבעים את ההיררכיה שבה בתא שטח אחד יש שווים יותר (הישראלים) ושווים פחות (הפלסטינים), מכמה סיבות. הראשונה, משום שלפלסטינים אין מצד אחד שום חלק בתכנון הכבישים "שלהם", אך מצד שני הם משמשים כסוללים והמקימים של שתי המערכות, הערבית והיהודית. כך שאין פחות חיכוך בין הצדדים, או פחות סכסוך, אלא שהוא מצומצם לאזורים שנוחים יותר לצד הישראלי המנצל את הצד הפלסטיני. השנייה, משום שכבישים אינם רק משקפים מציאות הנובעת ממדיניות מסוימת, אלא הם גם יוצרים אותה. בחסות הכבישים העוקפים, מספר המתנחלים בגדה גדל מאוד בשנות ה-90 וה-2000. לפיתוח הפלסטיני, לעומת זאת, הם לא עזרו כלל. השלישית, הכבישים הנפרדים מאפשרים לישראלים לנסוע עם ולהרגיש בלי. נהגים ישראלים יכולים לעבור קילומטרים רבים על כביש 60 וסביר שלא ייתקלו בהם באף פלסטיני, אף שהם חיים באזור, מאחורי חומה. גם השלכה זו מעודדת בנייה בגדה.

2. הקפאת התנחלויות מחוץ לגושים. עמדת הבנייה בתוך הגושים נהפכה להיות כל כך מקובלת עד שקשה לזכור שמדובר בתפיסה חדשה יחסית. ב-2010 הכריז נתניהו עצמו על הקפאת הבנייה בכל ההתנחלויות, כולל הגושים, כחלק מניסיון לבנות בסיס אמון עם הצד הפלסטיני. ההצהרה על הקפאה מחוץ לגושים נועדה בעיקר כדי להכשיר את הבנייה בתוך הגושים ולספח אותם לישראל, לפני חתימת הסכם או אחריו. אין זה מפתיע, אם כך, שכמה שנים אחר כך נהפך הביטוי "הקפאה מחוץ לגושים" לנורמה. אך קשה בהרבה לגייס את דעת הקהל נגד תוכניות סיפוח של הימין כשמדובר ב"גושי ההתיישבות".

אך על מה אנחנו מדברים כשאנחנו משתמשים במונח "גושים"? מצמצמי הסכסוך מסרבים להתחייב. מבחינה היסטורית, גוש ההתיישבות היחיד בגדה המערבית היה גוש עציון, ובמובנים מסוימים אפשר להתייחס כך גם לאזור מעלה אדומים, אך כיום אפשר לשמוע את הביטוי "גוש" מוחל גם על אריאל, על קדומים-קרני שומרון, על בית אל-עפרה ועל שאר יישובי בנימין וקריית ארבע-חברון. ואם אין די בכך, הרי שבאף אחד מ"הגושים" לא ברור מהם הגבולות שתוחמים או שאמורים לתחום אותם. קידום סיפוח הגושים מייצר מציאות שבה גיאוגרפית, גם אם ישראל תכיר במדינה פלסטינית או תקדם הסכמה על מדינה כזאת, יהיה קשה לכנות את השטחים שיוקצו לה בשם "מדינה". מעבר לכך, מדובר דווקא בשטחים השנויים במחלוקת במשאים ומתנים קודמים.

זאת ועוד, הכרזה על הקפאה או על סיפוח גושים אינה הולכת יד ביד עם הכרזה על קץ התביעות הטריטוריאליות באזורים שמחוץ לגושים. נראה, אם כן, שמדובר בגישת "ספח ככל יכולתך", הרבה יותר מגישה השואפת לשתי מדינות.

3. כלכלה ללא יכולת קביעת מדיניות כלכלית. הרצון למזער את הכיבוש תוך כדי מקסום שליטה גורם לכך שתוכניות צמצום הסכסוך השונות שמות דגש על פיתוח כלכלה פלסטינית. בדרך כלל מוצעים הגברת האוטונומיה והרחבת שטחי A (השטחים שנמצאים תחת אחריותה המלאה של הרשות הפלסטינית מאז הסכמי אוסלו), עידוד של פיתוח אזורי תעשייה פלסטיניים והגדלת מספר אישורי הכניסה לשטחי מדינת ישראל הניתנים לפועלים פלסטינים. הנקודה האחרונה אמורה לעורר אי-נוחות או לפחות סימן שאלה בנוגע לגישה הדוגלת בהפרדה בין אוכלוסיות באמצעות, בין השאר, הכנסת עובדים פלסטינים רבים יותר לתוך מרחבים ישראליים. אך אין זו הנקודה המרכזית.

כמו הסעיפים הקודמים הנוגעים לכבישים ולהרחבת גושי ההתנחלות, גם עידוד הכלכלה הפלסטינית על פי הצעותיהם של מצמצמי הסכסוך נעשה תוך כדי קיבוע שליטתה של ישראל על המרחב. וגם עניין זה אינו חדש. למעשה, שר הביטחון אז, משה דיין, הציע זאת עוד ב-1967. הן ההצעות שגודמן ואחרים כגון INSS, מפקדים למען ביטחון ישראל ועוד פורשים בכתביהם, דוגמת פיתוח אזורי תעשייה פלסטיניים בשטחי C, והן ההצעות בתוכנית טראמפ טוענות כי מטרתן להיטיב עם הפלסטינים מבחינה כלכלית, אבל אין בהן ולו שמץ של הצעה להתייעץ עם הפלסטינים בנוגע לדרכים המועילות ביותר לפיתוח הכלכלה שלהם. אין הם נתפסים כאחראים לקביעת מדיניות הייבוא או הייצוא שלהם או ראויים להחליט בעצמם החלטות על מכסים. שתי הדרכים הללו, על פי קבוצת אקס, המונה כלכלנים ישראלים (בהם פרופסור אריה ארנון ופרופסור יוסף זעירא) ופלסטינים, הן הדרכים המרכזיות לפיתוחה של הכלכלה הפלסטינית. למעשה, המדיניות הכלכלית הפלסטינית אינה מוצעת בשום שלב להעברה לידיים פלסטיניות וכך נמנעת גם היכולת לצמצם את הפער הכלכלי מול ישראל. פער זה נותר זהה מאז 1967, למרות הטענה הימנית שהשליטה הישראלית היטיבה עם הכלכלה הפלסטינית. ובכלל, ההפרדה בין עצמאות כלכלית לעצמאות מדינתית היא מופרכת.

אנשי מחנה השליטה טוענים כי לנגד עיניהם עומד פתרון שתי המדינות, אך בהיותו אוטופי במציאות הנוכחית, עליהם לפנות לפתרונות שאולי לא יקרבו את השלום אבל יוכלו לקדם את ההיפרדות מהפלסטינים. באופן אירוני, המעשים שהם מבקשים לקדם הם אלה שמרחיקים את פתרון שתי המדינות והופכים אותו מפתרון ישים – גם אם בטווח הארוך מאוד ועם שלבי ביניים מורכבים – לפתרון שאין לו היתכנות. יתרה מזאת, הם מכשירים את הקרקע לסיפוח ובעקבותיו לפתרונות של מחנה הריבונות הבלעדית או ההיפרדות האתנית – שני מחנות שאנשי מחנה השליטה אינם שייכים אליהם בשום אופן.

עם ככל העמים

אל מול גישת צמצום הסכסוך, השמאל הציוני צריך להיזכר בזהותו. התפיסה המוסרית שלו נובעת מתוך תשתית אתית אוניברסלית שעל פיה הצידוק המוסרי לציונות אינו נובע מהכוח שעומד לרשות היהודים, אלא מהעובדה שיש להם זכות פוליטית להגדרה עצמית קולקטיבית בדיוק כמו לשאר העמים. כלומר, זכויות הלאום היהודי אינן יכולות לבוא על חשבון זכויות הלאום הפלסטיני.

התפיסה האתית העומדת בתשתיתה של קבוצה פוליטית אינה יכולה להשתנות בהתאם לתנאי השטח או בהתאם לפופולריות ציבורית, בדיוק כשם שציונות דתית הדורשת חילון מוחלט של המרחב הישראלי אינה ציונות דתית. הבריחה מפתרון הקורא לשוויון לאומי לצד מימוש השאיפות הלאומיות של שני העמים היא בריחה ממרכז הכובד של האידיאולוגיה השמאלית. שמאל ציוני שאינו דורש שוויון לאומי אינו שמאל. שמאל ציוני שאינו דורש שוויון לאומי אינו ציוני. ראיית הפלסטינים כפרטים שסובלים מכיבוש היא בוודאי חשובה, אך אינה מספקת משום שאין הם אך ורק פרטים פלסטינים. באופן לא-מפתיע, ההתמקדות בפלסטינים כאינדיבידואלים נטולי זהות לאומית קיימת בשני קצות הקשת הפוליטית – מהימני ועד השמאלי. גישת צמצום הסכסוך יוצרת היררכיות בתוך תא שטח אחד שבו ליהודים יש עליונות על ערבים ומתוך כך – אין היא מקדמת שוויון אישי או לאומי. אין פלא שכאשר דוברי השמאל הציוני בוחרים להשתייך בדבריהם למחנה השליטה ולא למחנה השוויון הם נשמעים מגומגמים ולא-קוהרנטיים. הבעיה אינה "מרכוז", אלא אובדן עקביות אידיאולוגית בסיסית. רק השאיפה לסיום השליטה, והפעולה לאורה, עולה בקנה אחד עם ערכי השמאל הציוני.

גישת צמצום הסכסוך, טוען גודמן, היא "ניסיון למקסם את שני הערכים הבסיסיים שעליהם נשענת הציונות: חירות וביטחון". אך כפי שהודגם בסעיפים המרכזיים המוצעים על פי גישה זו, גם אם הביטחון של ישראל נשמר (וגם על כך אפשר לערער, אך היריעה הנוכחית קצרה מלהכיל את הוויכוח הזה), אזי החירות הפלסטינית המוצגת בגישה זו היא לכל היותר חירות של נתינים נחותים ומעוטי זכויות. 

אם תרצו אין זו אגדה

לצד החירות והביטחון שמזכיר גודמן היה עיקרון נוסף שבלעדיו לא היתה הציונות מגשימה את מטרותיה – תעוזת הדמיון. התעוזה לדמיין עם קטן שמצליח להקים בית לאומי, מדינה ריבונית ככל העמים וכחלק ממשפחת העמים ובהסכמתה, היא שהביאה את אזרחי ישראל היהודים לכאן. על בסיסה של תעוזת הדמיון נבנתה כאן מדינה ריבונית, שעשרות שנים קורים בה דברים מעבר לכל דמיון. עכשיו צריך להיות לנו האומץ לחזור ולדמיין שלום והיעדר עליונות של עם אחד על אחר. לא רק היפרדות. זה צריך להיות היעד. לסיים שליטה של יותר מחצי מאה על הפלסטינים ייקח זמן. סיום השליטה צריך לקרות באחריות ובהסכם בין מי שמתעתדים להיות שווים. אבל המדיניות של ישראל צריכה להיגזר מהיעד שאליו נרצה להגיע. כן, בצעדים קטנים, קונקרטיים, שיכולים לקרות כבר עכשיו, אבל צופים פני אופק ואינם מתבוססים ברגע הזה.

זה למעשה ההבדל בין מחנה השוויון למחנה השליטה, בין תומכי צמצום הסכסוך לשמאל הציוני והמעגלים שסביבו. הראשון מסתכל על העתיד וגוזר ממנו אחורה, ואילו השני עסוק בהווה ובתוכו בונה צעדים מתוך תקווה שהם יובילו למקום טוב בעודו למעשה מקבע את הקיים ומרחיק את היכולת להגיע לפתרון. חלק מהצעדים ששני המחנות מציעים יכולים להיראות אותו הדבר או להיות דומים מאוד, אבל כשהמטרה והמוטיבציה שונות, הצעדים בהכרח יובילו למקום שונה.

על מיכאל מנקין

מיכאל מנקין הוא מנכ״ל תוכנית "השותפות". מנקין מנהל את פרויקט ״לאומיות ושותפות״ במכון ון ליר ועמית מחקר בתוכנית דרך של קרן ברל כצלנסון.