ראש ממשלת הונגריה ויקטור אורבן הפך בשנים האחרונות לכוכב הוועידה של "איגוד השמרנים האמריקאי", ארגון לובי חזק ומוקד כוח חשוב במפלגה הרפובליקנית. אורבן היה אחד הנואמים המרכזיים בוועידה השנתית של הארגון בדאלאס, טקסס, ב-2022, ובלט מאוד בנוף על רקע שלל נואמים אמריקאים תומכי נשק ומתנגדי הפלות. בד בבד, הונגריה גם הפכה לאחת המדינות הבודדות שמארחות כנסים של הארגון (כבוד שגם ישראל זכתה לו, בשנה שעברה). בכנס שנערך לאחרונה בבודפשט נהנו המשתתפים מ"אזורים נקיים מ-Woke" (או כפי שהוא מכונה אצלנו, "הטרלול הפרוגרסיבי"), והכריזו כהרגלם על מחויבותם לערכֵי משפחה פטריארכליים, זהות מגדרית שתואמת את המין בלידה, רדיפת להט"בים ושנאת גלובליסטים.

אורבן וטראמפ אינם החברים היחידים במועדון הזה, החדש יחסית. נמנים עמו, בין היתר, גם ז'איר בולסונארו, עד לא מכבר נשיא ברזיל; נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין; נציגים ממפלגת השלטון בפולין; ימנים קיצוניים ממדינות שונות במערב אירופה, לרבות מפלגת השלטון באיטליה; וכמובן גם ישראלים. על פניו, החיבור בין כל השחקנים האלה נראה טבעי – הם חולקים ערכים דומים בנוגע למוסדות הדמוקרטיה, ליחסֵי מגדר וליחס לַשמאל. אבל למעשה, החיבור בין התנועות האלה מלא בסתירות רעיוניות וחשוב מכך, בהתנגשות בין אינטרסים. לכן, אף שהקשרים בין הגורמים הא־ליברליים השונים הולכים ומתרבים, כדאי לבחון עד כמה הם עמוקים ולאן פניהם מועדות.

הא־ליברלים קשורים בעבותות לליברליזם

התנועות והמנהיגים הא־ליברליים שהפכו פופולריים בעשור האחרון קשורים קשר עמוק לדמוקרטיה הליברלית, הן קשר שלילי והן קשר חיובי. מצד אחד, הם מייצגים מחאות שונות נגד הליברליזם – נגד יחסי הכוחות המוטים בו לטובת עַשִירֵי המערב, נגד אי השוויון החברתי והכלכלי שיצר ונגד הזחיחות שמבטאת תפיסת "קץ ההיסטוריה" ולפיה המאבק בין האידאולוגיות השונות בעולם הסתיים בניצחון האידאולוגיה הליברלית. מצד שני, על אף שמנהיגים א־ליברלים פועלים להפיכת המשטר לסמכותני יותר, הם שואבים את הלגיטימציה שלהם מתמיכה עממית, כאשר ממש כמו המנהיגים הליברלים, הם אינם יכולים להתקיים בלעדיה. ההבדל העיקרי ביניהם הוא שמנהיגים א־ליברלים לא מהססים לשנות את כללי המשחק – בין היתר באמצעות הגבלות על המדיה, על החברה האזרחית ועל החופש האקדמי, לצד שינוי חוקי הבחירות – כדי לזכות בתמיכה הזאת.

טקטיקה חשובה נוספת שנוקטים מנהיגים א־ליברלים היא הפיכת יריביהם הפוליטיים לאויבים באמצעות הפצת תעמולה רעילה וארסית, והעמקתו, אגב כך, של הקיטוב הפוליטי והחברתי. הקמפיינים של א־ליברלים נגד יריביהם דומים מאוד זה לזה בין מדינות שונות. הם יסמנו תמיד את היריב הפוליטי כְּזר שאינו משתייך לאומה ה"אמיתית", כקוסמופוליטי וכבוגד. כך, ליברלים בפולין, כמו בהונגריה, כמו בישראל, מוצגים כעירוניים פריווילגיים שאינם מחויבים למדינה ולתרבותה הייחודית, ושמדברים בה סרה ברחבי העולם במטרה לזכות במימון מגורמים זרים הדורשים את רעתה.

הקמפיינים האלה לא רק שואבים השראה זה מזה; א־ליברלים גם חולקים יועצים פוליטיים, ולעתים הרטוריקה שבה הם משתמשים חוצה את גבולות מדינתם. הדוגמה האולטימטיבית לכך היא הקמפיין של ויקטור אורבן נגד איל ההון האמריקאי ממוצא הונגרי, ג'ורג' סורוס, שהיה התורם הגדול ביותר לארגוני חברה אזרחית במולדתו. התעמולה נגד סורוס היכתה גלים בקרב א־ליברלים ברחבי העולם כולו, והוא הפך בעקבותיה לדמות דמונית עבור גורמים בימין הקיצוני בפולין, טורקיה, רוסיה, איטליה, אוסטרליה וכמובן גם ישראל.

בארצות הברית, ההתקפות נגד סורוס היו בעבר נחלתם הבלעדית של השוליים הניאו־נאציים; אבל בשנים האחרונות, בהשראת הקמפיין ההונגרי, הן נעו ללב המפלגה הרפובליקנית, כאשר מגישי "פוקס ניוז" כמו טאקר קרלסון ואחרים הפכו את סורוס למטרה קבועה. רק לאחרונה המיליארדר אילון מאסק תקף את סורוס בציוץ רעיל ביותר שהשווה את סורוס לנבל־על וטען שהוא "פורם את מרקם האנושות כולה". אף שמדובר בקמפיין אנטישמי מובהק, שר החוץ אלי כהן ושר התפוצות עמיחי שיקלי הסתייגו מהגינוי שפקידי משרד החוץ הוציאו בעקבותיו. גם יאיר נתניהו שיתף בעבר תוכן דומה, שתוקף את סורוס תוך שימוש באמצעים אנטישמיים מובהקים (עוד על הפרדוקס שמזמן הא־ליברליזם האנטישמי לפתחו של הימין הפופוליסטי בישראל – בהמשך).

באופן אירוני, מחולל הקמפיין נגד סורוס הוא יהודי אחר, ארתור פינקלשטיין, שעבד כיועץ פוליטי למפלגה הרפובליקנית בארצות הברית ולימים גם כיועץ של בנימין נתניהו. ערב הבחירות בהונגריה ב-2013, שידכו אנשיו של נתניהו בין אורבן לבין פינקלשטיין, ובקמפיין ההוא היועץ האמריקאי סימן לראשונה את סורוס כמטרה. מאז ועד היום משמש סורוס בעיני הא־ליברלים כגילום הפרדיגמטי של הגלובליסט חורש הרעוֹת.

המדריך למנהיגים א־ליברליים

בשוך הקמפיין ועם הגיעם לשלטון, המנהיגים הא־ליברלים מרכזים כוח בממשלה ומחלישים את מוסדות הבקרה על השלטון – החל מבתי המשפט, עבור בתקשורת וכלה בארגונֵי חברה אזרחית. המהלכים האלה הפכו מעין מדריך קבוע למנהיג הא־ליברל, ובנקודה הזאת – הלמידה זה מזה והשעתוק של השיטות לריכוז הכוח – מצוי הקשר המשמעותי ביותר בין מנהיגים א־ליברלים ברחבי העולם.

הונגריה – ובמידה קיצונית בהרבה, גם רוסיה – שימשו כַמודל הראשוני לתהליך הזה, ומאז מדינות רבות הלכו בדרכן. לשיתוף הפעולה בנוגע לשיטות להפיכת השלטון לריכוזי יותר נחשפנו, למשל, כשגורמים בממשלת ישראל התייעצו עם שרים בממשלת פולין על אודות חוקי ההפיכה המשטרית. כדאי לציין בהקשר הזה שגם ליברלים הפיקו לקחים מניסיונן של הפיכות א־ליברליות. כך למשל, הציבור הליברלי בישראל התגייס נגד ההפיכה המשטרית, בין היתר מתוך הבנת ההשפעות מרחיקות הלכת שהיו לצעדים כאלה במקומות אחרים.

התשתית הרעיונית למהלכים שנוקטים הא־ליברלים בשלטון היא תפיסה בנוסח "אנחנו" מול "הם", והצורך במשבר מתמשך כדי לגייס תומכים לצד "שלנו". זו, למעשה, הגדרת היסוד של הא־ליברליזם של העשורים האחרונים. התפיסה של א־ליברלים גורסת שהממסד מושחת וממילא אינו מייצג את העם, ויותר מכך, שקיימת אליטה שמהווה "מדינה בתוך המדינה", שולטת בכל המתרחש וכופה את עֲרָכֶיהָּ באמצעים לא־דמוקרטיים. לכן, מהות הקיום ממש של א־ליברלים מצריכה מאבק מתמיד נגד אויבים מומצאים יותר ופחות, גם כשהם בשלטון. העיסוק בענייני מדיניוּת, מקטן ועד גדול, מתחבורה ציבורית ועד רווחה וחינוך, הוא לצנינים בעיניהם.

אחד המאבקים המרכזיים של א־ליברלים במקומות שונים נוגע לסוגיית "הערכים המסורתיים", ובמרכזם מבנה המשפחה הפטריארכלי, שאלות של מגדר והיחס לטרנסים. הסיבה העיקרית לכך היא שבשנים האחרונות, שינוי התפיסה במערב כלפי הקהילה הלהט"בית היה מהיר יחסית אך לא אחיד – מגזרים שלמים נותרו עוינים כלפיו, בעיקר מבוגרים ודתיים שמרנים. לכן זה נושא אשר קל יחסית לא־ליברלים לגייס תומכים סביבו. יתר על כן, בתוך הסוגיות הללו, שגם הקהל הליברלי לעתים חצוי לגביהן, כמו למשל היחס לבני נוער עם דיספוריה מגדרית, הם מאתרים את ההיבטים השנויים ביותר במחלוקת ומעצימים אותם. בחלק מהמקרים, הא־ליברלים הם שמרנים דתיים, למשל בפולין ובישראל, ולכן הם מקדמים את העיסוק בנושאים האלה מזה שנים; במקרים אחרים, כמו בהונגריה, נראה שההנהגה צינית לחלוטין ומשתמשת בכל רטוריקה שיהיה בכוחה לגייס תמיכה, תהא אשר תהא.

לעתים ההשראה, או ההשפעה, בין מדינה למדינה מגיעה גם עד כדי העתקה ממש. מדינת פלורידה – תחת המושל הא־ליברל וכעת גם המועמד בבחירות למועמד המפלגה הרפובליקנית לנשיאות, רון דה־סנטיס – העבירה סדרה של חוקים אנטי־להט"ביים האוסרים, בין היתר, סיוע לשינוי מגדר בקטינים, שימוש בשירותים ציבוריים שלא על פי המין בלידה, ואיסור על קטינים לצפות במופעי דראג. אחד החוקים, שמכונה על ידי מתנגדיו "אל תגיד גיי" (Don't say gay), אוסר על הוראה של תכנים הנוגעים בנטייה מינית או מגדרית בבתי ספר, פחות או יותר עד סיום התיכון. החוק הזה הועתק מחוק זהה שעבר בהונגריה ב-2021 וספג התנגדות קשה מצד האיחוד האירופי.

יד רוחצת יד

בסופו של יום ההשפעות ההדדיות הללו הגיוניות ומתבקשות, וכך גם התמיכה של מנהיגים א־ליברלים זה בזה, שכּן יש להם אינטרס מובהק בהצלחה של מקביליהם במדינות האחרות – הצלחה שמסייעת להם בתורה, בין אם בזכות מנת הפופולריות שהיא מזריקה לרעיונותיהם המשותפים, ובין אם בשל הפוטנציאל שהיא פותחת לבריתות, הסכמים ותמיכות הדדיות. 

אלו בהחלט קיימים. בתקופת נשיאותו, דונלד טראמפ קידם סדר יום שסייע במובהק לנשיא רוסיה ולדימיר פוטין: הוא עיכב תקציבי סיוע שהקונגרס הקצה לאוקראינה, ניסה לרכך את סנקציות שהקונגרס הטיל על רוסיה בתקופת כהונתו, איים לעזוב את נאט"ו ואכן הוציא את ארצות הברית ממספר ארגונים ואמנות בינלאומיים חשובים. טראמפ גם קידם סדר יום שסייע לבנימין נתניהו – הוא העביר את שגרירות ארצות הברית לירושלים ודחף את הסכמי אברהם.

בתמורה, פוטין ונתניהו סייעו לטראמפ לגייס תמיכה בתוך ארצות הברית, כדי לשפר את מעמדו הפוליטי. כך, למשל, טראמפ השתמש ביחסיו הקרובים עם נתניהו כדי לחזר אחרי אוונגליסטים תומכי ישראל מחד, ולהלבין את התדמית האנטישמית שדבקה במחנה תומכיו מאידך. דוגמה אחרת היא המזרח־אירופית: פוטין חתם עם אורבן על הסכם אנרגיה לקראת בחירות 2022 בהונגריה, ואורבן ניסה בתמורה – ועודנו מנסה – למנוע או לעכב חלק מהסנקציות שהטיל המערב על רוסיה.

סתירות רעיוניות

ואולם, לצד האחווה הנדונה בין המנהיגים הא־ליברלים, יש לא מעט סתירות רעיוניות הנובעות מהשילוב בין שיתוף הפעולה חוצה הגבולות שבנדון, לבין הלאומנות והתמיכה בריבונות מסתגרת, שהם הבסיס הרעיוני של הזרם הא־ליברלי, היסוד המוסד שלו.

א־ליברלים מוחים נגד גלובליזציה כלכלית ותרבותית, ונגד תרבות המערב הליברלית בטענה שהיא מוחקת את המאפיינים התרבותיים הייחודיים של הלאום. אותה "מחיקה" לכאורה גם ניצבת בבסיס ההתנגדות שלהם להגירה ממדינות מוסלמיות (או להגירה בכלל, בחלק מהמקרים). הם גם מתנגדים לתנועות רב־לאומיות כמו ארגוני זכויות אדם, בטענה שהן אינן משרתות את האינטרס של הלאום ומתערבות בענייניו מבלי להכיר את אורחות חייו. טיעון זה מיוצג בישראל בתיאוריית "הניידים והנייחים" של גדי טאוב, שמאשימה את האליטה, ואת בית המשפט העליון בראשה, בהשלטת ערכים ליברליים זרים (ובאִפשור הגירה), תוך דיכוי של "רצון העם" ושל הזהות הייחודית שלו.

ואולם, ההסתגרות שהתיאוריה הזאת ודומותיה מבטאות עומדת בסתירה חריפה מול הרשת חוצת־הגבולות שהקימו א־ליברלים, זו שאחראית על הפצת רעיונות בין מדינות, שעתוק של שיטות פעולה, הזרמת כספים וארגון כנסים. למעשה, הרשת הזו מנסה לחקות רשתות ליברליות שקדמו לה, כמו התנועות לזכויות האדם.

א־ליברלים, אם כן, מוטרדים מאוד מהתערבות של מדינות ושל ארגונים ליברליים בענייני מדינותיהם, אבל הרבה פחות מזה מהתערבות דומה של א־ליברלים, גם כשזו מפירה במובהק את הריבונות, שכה יקרה לליבם. כך למשל, כשרוסיה התערבה בבוטות בבחירות בכל רחבי המערב והפעילה חוות בוטים, א־ליברלים – החל מטראמפ וכלה במנהיגי הימין הקיצוני באירופה, כמו מארין לה פן בצרפת ומתאו סאלביני באיטליה – הוסיפו לתמוך בפוטין. במקרה של טראמפ, פירושה של התמיכה היה כרסום באמון הציבורי כלפי זרועות המודיעין האמריקאי אשר התריעו מפני המעורבות הרוסית.

עם זאת, נראה שחשיפת הסתירה הרעיונית אינה מזיקה לא־ליברלים, ממש כשם שחשיפת שערוריות אינה מזיקה להם בקרב תומכיהם כפי שהיא מזיקה למנהיגים ליברלים. ייתכן שהסיבה לכך היא שא־ליברלים רואים את עצמם כתנועת־נגד למוסרנות הליברלית – כלומר, הם אינם מעוניינים בעליונות מוסרית אלא רק בחשיפת הצביעות המוסרית של ליברלים. כנגד כל טיעון על אודות חוסר עקביות הם ישלפו מייד ווטאבאוטיזם כזה או אחר: "סתירה אצלנו? ומה עם הסתירה הליברלית בין ערך השוויון לאי שוויון בפועל בחלוקת המשאבים?" וכיוצא באלה.

יתרה מכך, לעתים התמיכה במנהיג הא־ליברלי גדלה דווקא כאשר הוא נתפס בשקר או בעבירה על החוק. עבור חלק מתומכיו, ממילא המערכת כולה פועלת נגד המנהיג הא־ליברלי ולכן ראוי שינקוט בכל האמצעים האפשריים בבואו לקדם את האינטרסים שלו, שהם הלוא ביטוי של רצון העם; מה גם שלדידם תמרון המערכת מעיד בעיקר על כישרונו של המנהיג. הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא דונלד טראמפ שמתגאה לעתים קרובות בכך שאינו משלם מסים כי הוא "חכם יותר מהמערכת" (בה בשעה שהוא מרבה להתלונן על "ציד המכשפות המשפטי" שמתנהל נגדו).

המקרה המוזר של האנטישמיוּת

המקרה של ישראל בהקשר של סתירות ערכיות הוא קיצוני ומעניין אפילו יותר. לעתים קרובות א־ליברלים נגועים באנטישמיות וזה כשלעצמו איננו מקרי. זהו הפועל היוצא של תמיכתם הנחושה והעקבית בלאומיוּת אתנית מדירה – אותה לאומיות שדחקה יהודים אל מחוץ למרחב הלגיטימי באירופה אחרי מלחמת העולם הראשונה. זאת ועוד, א־ליברלים גם נשענים על מיתוסים מוכּרים כדי לצייר את יריביהם כזרים לאומה; במקרה של מזרח אירופה, המיתוס המכונן של הגלובליסט חורש הרעות, שמתפקד על תקן האויב הפנימי הקוסמופוליטי, נוצק בתבנית המוכרת כל כך ששימשה במשך שנים נגד היהודי. כיום הא־ליברלים משתמשים בנראטיב דומה ובשפה דומה כלפי יריביהם הפוליטיים: הם מוצגים כתושבי הערים הגדולות, "גלובליסטים" או "בנקאים בינלאומיים" – שמות קוד ליהודים במדינות האלה.

יתרה מזו, א־ליברלים גם מלבינים את האנטישמיוּת הענפה בעברן של מדינותיהם. בהונגריה, ממשל אורבן מציג את המשטר הסמכותני שמשל בין 1920 ל-1944, בהנהגתו של מיקלוש הורטי, כ"דמוקרטיה מלאה" אף שלא היה דמוקרטי באופן מהותי, חוקק חוקי גזע ושיתף פעולה עם גרמניה הנאצית. בפולין, הממשלה מסרבת בתוקף להכיר באחריותם של פולנים על האנטישמיות שפרחה במדינה בין מלחמות העולם, והיא מטשטשת באופן פעיל מקרים של שיתוף פעולה עם הנאצים ורצח יהודים במלחמת העולם השנייה.

אנטישמיות, כמו גם שנאת זרים ודיכוי הקהילה הלהט"בית, מחזקים את הנראטיב הא־ליברלי על אודות לאום אתני "טהור" הנאבק מול אויבים שמנסים למחוק את הזהות הפרטיקולרית שלו ובכך מאיימים על עצם קיומו. מעבר לזה, בהקשר הספציפי של השואה, הכחשת המקרים ההיסטוריים מאפשרת לא־ליברלים גם להציג את יריביהם כמי שמשחירים את פני האומה בעולם ללא הצדקה, וזאת באמצעות האשמות שווא במעשים שהאומה אינה אחראית אליהם (כי "אלה היו הגרמנים", וכי "המדינה היתה תחת כיבוש וגם אנחנו היינו קורבנות", וכי "ממילא כולם עשו את זה" ועוד). הם עושים זאת, ממשיך הטיעון, רק כדי לקנות נקודות זכות בקרב שחקנים זרים ויהודים ליברלים.

במאבק הזה, בין א־ליברלים אנטישמים לליברלים, ישראל ודאי לא אמורה לעמוד לצד האנטישמים, אבל בשנים האחרונות היא עושה זאת שוב ושוב. החל ביחסי החברוּת החמים עם אורבן, עבור בקשרים הקרובים עם מפלגת השלטון משכתבת־ההיסטוריה בפולין, וכלה בהדהוד תעמולה אנטישמית בחשבונות הטוויטר של יאיר נתניהו ואחרים – דווקא ישראל, שמזהה נימה אנטישמית בכל דבר־ביקורת שנמתח על המדיניות שלה, לא ממהרת לגנות אנטישמיות ישירה ומופגנת.

יתרה מכך, הממשלה הנוכחית החזירה את המסעות לפולין על אף שהממשלה המקומית משלבת בהם הסברה שכל תפקידה הינו להכחיש את המעורבות (המובהקת) של פולנים בשואה. ממשלת פולין גם מנהלת מתקפה קשה על חוקרי שואה פולנים בולטים כמו ברברה אנגלקינג, יאן גרוס ויאן גרבובסקי, שעומדים כולם על האחריות המשותפת של פולנים לרצח יהודים בשואה, וממשלת ישראל לא נוקפת אצבע נגד שכתוב הנראטיבים המסוכן הזה.  

הכביש הדו־סטרי של התלות הכלכלית

אם את הסתירות הרעיוניות א־ליברליים מכילים בלי כאבי בטן, המצב מורכב יותר כשמדובר באינטרסים סותרים. רוב המדינות הא־ליברליות תלויות בקשרי מסחר וביטחון עם ארצות הברית ועם האיחוד האירופי, כמו גם באינטרסים נוספים, שלא תמיד עולים בקנה אחד עם הברית הלא־קדושה בין הא־ליברלים השונים לבין עצמם.

הונגריה, למשל, לא גינתה את רוסיה מיום שפלשה לאוקראינה ולו פעם אחת, כשבד בבד היא גם מקפידה להסתייג מקייב. מצד שני, מתוקף חברותה באיחוד האירופי, היא מקיימת את כל הסנקציות נגד ממשל פוטין למן 2014 ועד היום, פרט לאלה שהאיחוד מאפשר גמישות לגביהן. יתרה מכך: הונגריה אף הצביעה באו"ם בעד גינוי רוסיה בעוון הפלישה, ביחד עם כל יתר מדינות אירופה, כפי שהיא מצביעה בעקביות עם האיחוד בכל סוגייה. ההונגרים אמנם אוהבים לעצבן את בריסל יותר ויותר, אבל בסופו של יום, חלק לא מבוטל מהתקציב שמשמר את משטר אורבן מגיע מהאיחוד, ועוד יותר מזה, מקשרֵי המסחר עם מדינותיו ובראשן גרמניה, ומהשקעותיהן.

יש להניח שאם גרמניה היתה מעוניינת בכך, היה בכוחה להכאיב מאוד להונגרים, אבל גם בהקשר הזה האינטרס הכלכלי גובר, וכל עוד הונגריה משתפת פעולה עם מדיניוּת האיחוד, פחות או יותר, הגרמנים מבליגים וממשיכים לנצל את כוח העבודה הזול במדינה. כמובן, עם זאת, שהמצב יכול להשתנות בנקל. לאחרונה, עם הפיכת הונגריה לשחקנית יותר ויותר בעייתית מנקודת המבט של מדינות האיחוד, גובר הלחץ הכלכלי עליה, ואולי חשוב מזה, גובר גם הלחץ על גרמניה (לצד המדינות החזקות האחרות באיחוד) לנקוט עמדה נוקשה יותר בודפשט.

אפילו על התנכלות למהגרים קשה להסכים

התנגשות האינטרסים הבולטת ביותר של העת האחרונה, בין שתי מדינות א־ליברליות, הוא בין הונגריה ופולין. שתיהן התייצבו יחדיו נגד האיחוד האירופי פעם אחר פעם בשנים האחרונות. אבל בין חברות האמת עבר חתול שחור. הונגריה ופולין חלוּקות מן היסוד סביב הסוגייה הרוסית. הפולנים, יחד עם רוב רובן של מדינות אירופה (קל וחומר המדינות שחולקות עם רוסיה גבול), רואים במעצמה של פוטין איום קיומי, והם מתריעים על כך כבר שנים; לכן התגייסו לצד אוקראינה מהרגע הראשון. גישתה של הונגריה למלחמה הפוכה כאמור, ועל כן קשרֵי העבודה הקרובים בין הממשלות, במסגרת קבוצת וישגרד – ברית מדינות מרכז אירופה לקידום מטרות משותפות בתחומי הכלכלה, הביטחון והתרבות – התפרקו.

אפילו סביב נושא הגבלת ההגירה, שקרוב במיוחד לליבם של א־ליברלים בכל העולם, יש לעתים מחלוקות שמונְעות שיתוף פעולה. ב-2018 הגורמים הא־ליברלים בממשלות איטליה והונגריה הסכימו שהם אינם מעוניינים בהגירה למדינותיהם. אבל משמעותה של ההסכמה היתה שונה עבור כל מדינה. האיטלקים שאפו שמדינות נוספות באיחוד יסייעו בנטל קליטת הפליטים, משום שעל פי חוקי האיחוד הוא נופל באופן לא פרופורציוני על המדינות שדרכן הפליטים נכנסים בשעריו (ועל איטליה במיוחד, שכן בשנים האחרונות הם מגיעים בעיקר דרך הים התיכון).

ההונגרים, לעומת זאת, סירבו לשאת בנטל. כמי שבאופן מעשי סגרו את הגבול היבשתי הדרומי שלהם, בעקבות גל ההגירה העצום שגרמה מלחמת האזרחים בסוריה ב-2015, קליטה של פליטים שנכנסו לאיחוד באופן אחר לא באה בחשבון מבחינתם. יתרה מכך, ההונגרים גם הובילו את ההתנגדות של כמה מדינות אירופיות לתוכנית משותפת שיזם האיחוד ליישוב מהגרים. התוכנית עברה לבסוף אחרי עיכובים רבים, אבל הונגריה ופולין עדיין מסרבות לקלוט פליטים במסגרתה (אם כי מבחינת הפולנים, הדין לגבי פליטים אוקראינים שונה בתכלית). כך שגם כשכבר קיימת הסכמה רעיונית, היא לא תמיד מיתרגמת למדיניות משותפת.

לקראת עולם רב־קוטבי

במובנים רבים, ניגודי האינטרסים האלה הופכים את הקשרים בין המנהיגים הא־ליברלים השונים לשטחיים בשלב זה. אלה, חולקים שיטות פעולה ומבלים יחד בכנסים, אבל הם עדיין לא משתפים פעולה בקנה מידה רחב בענייני מדיניוּת.

שיתוף פעולה כזה תלוי בהעמקת האינטרסים המשותפים, ובדיוק את התשתית הזאת, מעצמות כמו סין ורוסיה (בעיקר ערב המלחמה באוקראינה) מנסות לספק. סין משקיעה ביצירת רשתות של קשרי חוץ, בתשתיות פיזיות שונות ברחבי העולם (יוזמת "החגורה והדרך"), והיא אף בנתה שורה של מוסדות אזוריים ובינלאומיים האמורים לשמש בהדרגה כתחליף למערב. לא כל המדינות שסין תומכת בהן נחשבות א־ליברליות, אבל בניגוד לארצות הברית, היא איננה מתְנה מן הסתם את התמיכה שלה בקידום הדמוקרטיה או ערכיה. רוסיה, לעומתה, פעלה בצורה אקטיבית יותר לקידום א־ליברליזם, באמצעות תמיכה כלכלית בתנועות א־ליברליות ויצירת קיטוב חברתי באמצעות קמפיינים במדיה החברתית, אבל בימים אלה יש לה כמדומה דאגות גדולות יותר.

ובעוד שהתמיכה הגלויה ברוסיה נמצאת בשפל, סין גם לא מהווה בשלב הזה תחליף כדאִי דיו למערב ולשלוחותיו במזרח אירופה ובמזרח התיכון. זאת, משום שבכל המקרים האלה התלות של הממשלות הא־ליברליות במערב עודנה גבוהה מאוד: מדינות מזרח אירופה ומרכזה הן לוויין של האיחוד האירופי מבחינת מסחר, תעשייה והשקעות; טורקיה היא חלק מברית נאט"ו, היא מקיימת קשרים קרובים עם האיחוד האירופי ובנוסף הכלכלה שלה גם נסמכת על כספים של אזרחים טורקים שחיים ועובדים במדינות האיחוד האירופי; וישראל תלויה כמובן באופן קיומי בסיוע הכלכלי־ביטחוני השנתי של ארצות הברית ובתמיכתה במוסדות הבינלאומיים.

המערב אפוא עודנו חזק ועשיר יותר ממתחריו. יותר מכך, תחת ההנהגה האמריקאית, מדינות המערב הקימו אחרי מלחמת העולם השנייה קהילה שנסמכת על רעיונות משותפים סדורים של סחר חופשי, זכויות פרט ליברליות ודמוקרטיה. הקהילה הזו מעוגנת במוסדות בינלאומיים רבים והמדינות החברות בה מקיימות קשרים ענפים בתחומי הכלכלה והביטחון. היא שגשגה במשך עשורים, וגם על רקע הגמגום הנוכחי שלה, טרם קם רעיון מסדר מתחרה לליברליזם המערבי. לכן, שיתוף הפעולה בין א־ליברלים נותר מוגבל. אבל המשברים שפקדו את המערב בעשורים האחרונים ובעיקר התגובה להם עלולים להביא להמשך ההסתגרות הכלכלית והביטחונית, ולחיזוק האינטרס הא־ליברלי המשותף, גם אם לא לאחדות רעיונית משמעותית מספיק במחנה הא־ליברלי.

ויש בהקשר הזה סיבות טובות לדאגה. אף שנשיא ארצות הברית הנוכחי, ג'ו ביידן, הפך במידת מה את מדיניות החוץ של שני קודמיו – טראמפ וברק אובמה – ששאפו להפחית מעורבות אמריקאית; ואף שהוא מעוניין לשוב ולחזק את הברית הטרנס־אטלנטית, כפי שניכר בין היתר בתמיכה הבלתי מתפשרת של ארצות הברית באוקראינה; המלחמה באוקראינה גם מבהירה שחלקים גדולים מהעולם, מהודו ועד ברזיל, אינם מעוניינים להתייצב לצד המערב, חרף ניסיונות שכנוע רבים.

נראה, אם כן, שארצות הברית ובעלות בריתה לא מצליחות לייצר כרגע אינטרס כלכלי חזק דיו עבור הכוחות העולים הללו, שמנווטים את דרכם בין המעצמות השונות, בעולם שמסתמן כרב־קוטבי. ומאחר שסדר היום הליברלי הוא לצנינים בעיני הקטבים החדשים הללו – בראשם סין אבל גם הודו – יש לשער שמרחב התמרון של הא־ליברלים יגדל מאוד במציאות החדשה שהם מבשרים.   

ד"ר הדס אהרן

מרצה במרכז ללימודים אירופיים וים תיכוניים באוניברסיטת ניו יורק. המחקר שלה מתמקד בלאומיות, פופוליזם ופוליטיקה אירופית.