אני כותבת את הספר הזה בעיצומה של מגפת הקורונה, שמציבה אתגרים עצומים בפני כל החברות האנושיות ברחבי העולם כולו. כדי להביס את המגפה נדרשת השקעה אדירה במוצרים ובשירותים גשמיים וחברתיים — מהמרוץ לחסן את אוכלוסיית העולם, עבור בציוד מיגון אישי ובשיטות הולמות ללימודים מקוונים לילדים שאינם מגיעים לבית־הספר, וכלה בחשיבה מחודשת על רשתות ביטחון חברתיות. נדרשת גם רמה חסרת תקדים של שיתוף פעולה בין מדינות, אזרחים, הממשל והמגזר הפרטי — כזו שכמוה לא נראתה בימי חיינו. ביסודו של דבר, זהו מבחן לקמוס לתפקיד המדינה ולממשל אפקטיבי בתוך מדינות וביניהן. 

ממשלות ברחבי העולם מסתגלות לאתגר הזה בדרכים שונות ובדרגות משתנות של הצלחה. משילות היא מהותית להסתגלות מוצלחת. תגובותיהן של המדינות השונות נבדלו הן בכמות הפעולות שנקטו והן באיכותן של הפעולות הללו. ממשלות רבות התחייבו לסכומים כבירים, במנטליות נוסח "בכל מחיר". אבל אם יש דבר אחד שלמדנו מהמשבר הפיננסי של 2008 הוא שלהזרקה של טריליונים לתוך הכלכלה תהיה השפעה מועטה בלבד אם מוציאים את הכסף על מבנים חלשים. אנחנו לא יכולים להסתכן באפשרות שזה יקרה שוב.

האם אנו מסוגלים לייצר מספיק ציוד מיגון אישי עבור העובדים שבחזית, מספיק מכשירי הנשמה לחולים ביחידות לטיפול נמרץ, מספיק חיסונים כדי לבנות חסינות עדר עולמית? האם אנו יכולים להגן על מי שאיבדו את משרותיהם כך שייהנו מן הזכות הבסיסית להכנסה מינימלית, למזון, למחסה ולחינוך?

התשובות לכל השאלות הללו אינן תלויות רק בסכום הכסף שנשפוך על הבעיות, אלא בראש ובראשונה באופן שבו הכלכלה שלנו מאורגנת. הן תלויות במבנים הממשיים, בתפקידים ובסוגי השותפויות בין המגזר הציבורי לפרטי. הן דורשות חזון המאפשר לנו לדמיין עולם אחר. החזון לסוג הצמיחה שאנחנו שואפים לו, ולצדו הכלים הדרושים להגשמתו, הם אלה שייצרו כיוון חדש לכלכלה. וכיוון חדש אכן דרוש. 

דוגמה מעניינת לכך ניתן למצוא בתגובתה המוצלחת של וייטנאם לקורונה. אף שכלכלת וייטנאם עדיין מסווגת כ"מתעוררת", ממשלתה הצליחה להניע פיתוח מהיר של בדיקות זולות. זה התאפשר משום שהיתה לה היכולת לרתום חלקים שונים בחברה (האקדמיה, הצבא, המגזר הפרטי, החברה האזרחית) למטרה משותפת ולעשות שימוש אסטרטגי ברכש מו"פ (מחקר ופיתוח) בתחום הבריאות כדי למשוך פתרונות חדשניים – כלומר, להשתמש בהוצאה ממשלתית כדי להגדיל את ההשקעה מצד המגזר הפרטי. 

שיתוף פעולה ציבורי־פרטי יעיל אִפשר ייצור מסחרי מהיר של ערכות שיוצאו לאירופה ולמקומות אחרים בעולם, ושימשו גם בווייטנאם עצמה. הממשלה הצליחה לעורר לפעולה אמני פוסטרים, לרתום ביצירתיות את המדיה החברתית ואפילו להנפיק בולים במטרה לקדם שינוי התנהגותי. בהודו, סיפור ההצלחה של מדינת קרלה (בניגוד לתגובה הלאומית הלא־אחידה) היה גם הוא תוצאה של השקעה ארוכת טווח בבריאות (כולל פרוטוקולים שנקבעו לאחר התפרצות נגיף הניפה ב־2018-19, שכמו הקורונה, גם הוא נגיף המועבר מבעלי חיים לבני אדם) ושל מודל שותפוּת ציבורית־פרטית מוצלח בין שירותי הבריאות של המדינה ובין ספקים פרטיים. המנגנון הממשלתי, שנסמך בין היתר על אמון אזרחי משמעותי שנבנה לאורך השנים, הסתייע גם בקבוצות עזרה עצמית ומיהר להנהיג הגבלות מחמירות במקביל לדאגה לפגיעים ביותר, ובכללם מהגרי עבודה.

ואולם, בחלקים רבים של העולם היה מצב העניינים עגום.

כישלונות פרטיים, מחיר ציבורי

בשעה שהספר הזה יורד לדפוס, ארצות הברית ובריטניה ניצבות מול בעיות שהן תוצאה של 40 שנים של יכולת הולכת ונחלשת למשול ולנהל — בין היתר, תולדה של האידאולוגיה שלפיה הממשל צריך להסיר את ידיו מן ההגה ולהתערב רק כדי לפתור בעיות לאחר שכבר התעוררו. תורה של ניהול ציבורי, המזלזלת ביכולתו של הממשל לפעול ביעילות ומקדמת הפרטה, דחקה לבצע מיקור חוץ של תפקידי הממשל ולהוציא אותם אל המגזר הפרטי, והביאה גם להתמקדות שגויה אך בלתי נלאית במדדֵי יעילות סטטיים. הממשלות נותרו עם פחות אפשרויות לפעולה, ונתלו בתרופות פלא טכנולוגיות לא־מעשיות כמו בינה מלאכותית או "ערים חכמות". היא הובילה גם להשקעה נמוכה יותר ביכולות ציבוריות, לאובדן הזיכרון הממסדי ולתלות מוגברת בחברות ייעוץ, שהרוויחו מיליארדים בחוזים ממשלתיים.

בבריטניה, הממשלה ביצעה מיקור־חוץ של חוזים בתחום הבריאות בסך 9.2 מיליארד פאונד ב־2018 לבדה.  יותר מ־84 אחוז מכלל המיטות בבתי האבות נמצאים במוסדות בבעלות פרטית. 50 אלף מהמיטות הללו נמצאות במוסדות המנוהלים בידי קרנות השקעה פרטיות שמטרתן היא רווח, לא טיפול. מיקור־החוץ הזה שולב בקיצוצים בהשקעה הציבורית. במונחים ריאליים, סך שווי מענקֵי בריאות הציבור בבריטניה (המאפשרים לרשויות מקומיות לספק שירותי בריאות חיוניים וטיפולים מונעים) נמצא בירידה: מ־4 מיליארד פאונד ב־2015-16 ל־3.2 מיליארד ב־2020-21, קרי, ירידה של כמעט 900 מיליון פאונד. הקיצוץ השנתי נעצר רק ב־2020 כאשר הקורונה השתוללה, אך התקציב לנפש נותר נמוך ב־22 אחוז במונחים ריאליים ביחס ל־2015-16. בשלב זה, הצמצום כבר הסב נזק משמעותי ליכולות המקומיות בתחום בריאות הציבור, וערער את היכולת להגיב לקורונה ביעילות.

המנטרה בדבר "יעילות משופרת", כשמה כן היא: מנטרה. בבריטניה, חברת הייעוץ הבינלאומית דלויט קיבלה תשלום כדי לנהל את בדיקות הקורונה – ואיבדה את הבדיקות. זו היתה מעין תזכורת לכישלון העצום של G4S, חברה פרטית אחרת שנדרשה לספק אבטחה לאולימפיאדת לונדון 2012; בסופו של דבר, הצבא נקרא להציל את המצב. 

בדומה לכך,ֵ החברה הפרטית סרקוֹ, אשר זוכה פעם אחר פעם בחוזי מיקור־חוץ, נקנסה בשל הונאה בשימוש באיזוק אלקטרוני לאסירים – אך זכתה בחוזה בהיקף 45.8 מיליון פאונד לבדיקות ואיתור מגעים, וזאת, שנה בלבד לאחר שנקנסה ביותר ממיליון פאונד בשל כישלונות שכללו הפרה של כללי אבטחת מידע (כשחשפה בטעות כתובות דואר אלקטרוני של מתלמדים). העלות האדירה והכישלונות הכבירים של מערך הבדיקות והאיתור שהופעל במיקור־חוץ בבריטניה נחשפו לעיני כל בידי ועדת החשבונות הציבוריים של בית־הנבחרים.

האתגרים דחופים

כך קרה גם לממשל הפדרלי של ארצות הברית. ב־2007 הכין הממשל תוכנית שתכליתה לזרז פיתוח של מכונות הנשמה ניידות וזולות לשימוש במקרה חירום. בתחילת 2020, 13 שנים לאחר מכן, מכונות ההנשמה טרם סופקו. אחת הסיבות המרכזיות לכך היתה ההסתמכות על מיקור־חוץ. משבר הקורונה הפך את התוצאות של היעדר היכולות הזה לדרמטיות עוד יותר. 

למעשה, ממשלו של הנשיא ברק אובמה כבר נתקל בבעיות טכנולוגיית מידע מביכות ב־2010, כאשר ניסה להשיק את רפורמת חוק הגנת החולה וטיפול בר־השגה, הידועה יותר בשם ״אובמה קֶר״. רבים לא הצליחו להיכנס לאתר או להשלים את בקשותיהם לביטוח. התוצאה היתה גל של יחסי ציבור גרועים, ומתנגדיו של אובמה מיהרו לנצל אותו. אילו היו לממשל האמריקני יכולות טכנולוגיות ניכרות יותר משל עצמו, סביר להניח שהיה נתקל בפחות קשיים וסופג פחות חיצי ביקורת פוליטית. למרות זאת, ושלא במפתיע, גם ב־2013 וגם ב־2018 חברת סרקו – שספגה ביקורת משפילה בבריטניה בשל כישלונותיה החוזרים ונשנים – זכתה בחוזים מטעם ממשל ארצות הברית כדי לנהל את הפניות לאובמה קר: 1.2 מיליארד דולר ב־2013 ועוד 900 מיליון דולר ב־2018.

מיקור־חוץ כשלעצמו אינו בעיה כל עוד הממשלות נותרות כשירות, ערוכות לסיכונים ומסוגלות לצפות את הנולד, וכל עוד ה"שותפויות" עם המגזר הפרטי מתוכננות באמת ובתמים לטובת הציבור. האירוניה היא שהיקפיו הנרחבים של מיקור־החוץ פגעו ביכולותיהן של ממשלות לנסח חוזים. במרס 2020, כמעין הד לקשיים שבהם נתקל הממשל האמריקאי, ממשלת בריטניה כשלה בניסיון להבטיח לעצמה את מספר מכונות ההנשמה שהיו דרושות, להערכתה.

לקח מרכזי הוא, שהתערבות ממשלתית בעתות משבר תהיה יעילה רק אם המדינה אכן ערוכה לפעולה. מוטב שממשלות לא יצמצמו את תפקידן לכלל מתקנות כשלֵי שוק במקרה הטוב או מוציאות למיקור־חוץ במקרה הרע, אלא ישקיעו בבניית יכולותיהן בתחומים מכריעים, כגון כושר ייצור ויכולת רכש, שיתופי פעולה ציבוריים־פרטיים שבאמת ובתמים משרתים את האינטרס הציבורי ומומחיות דאטה ודיגיטל (תוך שמירה על פרטיות ואבטחה). בלי כל אלה, הן אינן מסוגלות אפילו לנסח תנאי מסגרת ברורים ואיתנים עבור החברות שהן מכניסות, שיכולות להשתלט על סדר היום בקלות יתרה.

הספר שלפניכם גורס שאיבדנו את הדרך, ושאין לנו אפשרות להמשיך לעשות אותן שגיאות שוב ושוב. העולם ניצב בפני שלל אתגרים – החל באתגרים מתחום הבריאות, עבור במשבר האקלים וכלה באתגרי הפיקוח על טכנולוגיה דיגיטלית כדי להגן על הפרטיות. ואכן, ב־2015, 193 מדינות חתמו על התחייבות להתמודד עד 2030 עם 17 יעדי פיתוח בר־קיימא שאפתניים של האו"ם — יעדים העומדים בזיקה לכמה וכמה בעיות, מעוני ועד הזיהום באוקיינוסים. 

כדי לעשות זאת, עלינו לנסח גישה שונה בתכלית לשותפויות ציבוריות–פרטיות מזו שיש לנו עתה. לשם כך עלינו לחשוב מחדש, מן היסוד, על השאלה מה מטרתו של הממשל ומה הן היכולות והסמכויות הנדרשות לו. וחשוב אף יותר, השאלה היא מה סוג הקפיטליזם שאנו רוצים לכונן, מה סוג היחסים שאמורים להתקיים בין המגזר הציבורי לפרטי, ומה הם הכללים, מערכות היחסים וההשקעות הדרושים כדי להבטיח שכל בני־האדם יוכלו לשגשג גם בהתחשב במגבלותיה של הפלנטה. 

כפי שאראה בספר, לצורך כך עלינו להקים כלכלה מבוססת־פתרונות שתתמקד במטרות השאפתניות ביותר – המטרות החשובות באמת לאנשים ולכדור הארץ. אין מדובר בתפיסה שתכליתה להעלות על נס פרויקט מונומנטלי אחד ויחיד כדוגמת הנחיתה על הירח, כי אם בשינוי משמעותי של הממשל מבפנים ובחיזוק של מערכות הבריאות, החינוך, התחבורה והסביבה שלו – וכל זאת, תוך מתן כיוון חדש לכלכלה.

כדי לחזור למסלול הנכון אנחנו צריכים לשוב ולשאול את עצמנו איזה סוג של תפקיד אמור הממשל למלא בכלכלה, ולאור זאת, מה הם הכלים, המבנים והיכולות הדרושים לו – גם בגופים הציבוריים עצמם וגם בכל הנוגע לשיתופי פעולה בין גופים ציבוריים לפרטיים שיפעלו יחדיו באופן סימביוטי, ויחלקו הן את הסיכונים והן את הפירות, כדי לפתור את הבעיות הבוערות ביותר של זמננו. במובן זה, אנו עוסקים כאן בעיצוב מחדש של הקפיטליזם עצמו. האתגרים דחופים. חיי האנשים ובריאות כדור־הארץ תלויים בכך שנעמוד בהם.

תרגום: עפר דק.

על מריאנה מצוקאטו

פרופ' לכלכלה ולחדשנות בקולג' האוניברסיטאי של לונדון, מחברת של מספר ספרים, ואחד הקולות הכלכליים החשובים כיום בעולם. ספרה כלכלת המשימה, ממנו לקוח הפרק, רואה אור בימים אלה בסדרת "בארי" והוא הראשון מבין ספריה שמתפרסם בעברית. מהדורה מוקדמת שהודפסה מהספר תישלח למנויים חדשים של "תלם פרימיום".