התחברות מרחוק

תרגום: דפנה לוי

בשיח הציבורי הישראלי, נתפסת ההתנתקות החד-צדדית מרצועת עזה ב-2005 כאסון פוליטי וצבאי. ישראלים רבים האמינו כי נסיגה תתרום לשיפור הביטחון הלאומי, תביא לסיומה של האינתיפאדה השנייה ותסייע לקידום השלום עם הפלסטינים. והנה במקום זאת, תנועת חמאס השתלטה ב-2007 על רצועת עזה וירתה מאז אלפי רקטות ששיתקו את החיים האזרחיים בדרומה של ישראל וגרמו לכמה עימותים צבאיים חמורים. נדמה היה שבתמורה לוויתורים טריטוריאליים כואבים ופינוי 8,000 מתנחלים, קיבלה ישראל רקטות וסיכנה את חופש הפעולה שלה ללחימה בטרור בזמן שההתנתקות חיזקה את תנועות ההתנגדות הפלסטיניות כמו חמאס והג'יהאד האיסלאמי.

מדוע היתה ההתנתקות החד-צדדית כישלון כזה? מה קיווה ראש הממשלה אריאל שרון – גיבור מלחמה לשעבר ובעל רקע ביטחוני מהולל – להשיג באמצעות פגיעה בוטה כל כך בביטחון הלאומי? שנים ספורות לפני כן הצהיר שרון כי "דין נצרים כדין תל אביב", דחה מפורשות את רעיון היציאה מרצועת עזה ועמד בראש התומכים בבניית התנחלויות בה. המתנחלים הרגישו כי ממשלה בראשות הליכוד נעצה סכין בגבם. למה, אם כן, ביצע שרון פניית פרסה כל כך בלתי צפויה?

מתנגדי הנסיגה מן הימין העלו שלוש טענות מרכזיות הנוגעות לסיבות להתנתקות, מטרותיה והשפעותיה. ראשית, הם טענו כי קנוניות פוליטיות פנים-ישראליות הן שהאיצו את הנסיגה – שרון יצא מעזה כדי להסיח את דעת הציבור מהאשמות בשחיתות ומשיעור תמיכה נמוך בו בסקרים. יועז הנדל, לדוגמה, טען כי "עומק העקירה כעומק החקירה". שנית, נטען כי הנסיגה הזיקה באורח משמעותי לביטחון הלאומי של ישראל בגלל היעדר היגיון אסטרטגי או מפני שנעשתה כתגובה לאלימות פלסטינית. משה (בוגי) יעלון טען לקראת הנסיגה כי היא "תחזק את היסוד האיסלמי הקיצוני". ולבסוף, מבקרים נתלו באופייה החד-צדדי של הנסיגה כדי לטעון שישראל נטשה שטחים רבי-ערך ללא משא ומתן או תביעות לוויתורים מהשחקנים האחרים בזירה. ב-2005 התפטר בנימין נתניהו מתפקידו כשר האוצר בממשלת שרון בגלל התוכנית וקרא לישראל לחזור למדיניות שנטשה ועל פיה יש לתבוע תמורה לכל ויתור שהיא מוותרת. שלוש הטענות הללו מצטרפות לכדי טענה כי הנסיגה היתה טיפשית מבחינה אסטרטגית והזיקה לאינטרסים הלאומיים של ישראל באופן שאינו בר-תיקון.

הטענות הללו הלכו ונפוצו במיינסטרים הישראלי עד שאפילו מנהיג מפלגת העבודה, יצחק (בוז'י) הרצוג, התייחס ב-2015 לרצועת עזה כאל "בסיס טילים אחד גדול" והצהיר כי "מבחינה ביטחונית, ההתנתקות היתה טעות". אנשי הימין ניצלו אתגרים בהווה שמקורם ברצועת עזה כדי לחזק את הטענה כי נסיגה רק פוגעת בביטחון הלאומי וכך למנוע הישנות של מדיניות דומה בגדה המערבית. במאמר זה אטען את ההיפך הגמור – הנסיגה, למעשה, חיזקה את ביטחונה הלאומי של ישראל והיתה מדיניות אסטרטגית ומחושבת; לא שיקולי תועלת פוליטיים פנימיים הם שהניעו אותה; ולבסוף, ההתנתקות לא היתה "חד-צדדית", כפי שנהוג לכנותה, אלא תוצאה של משא ומתן עם ארצות הברית, שהציעה לישראל ויתורים מפליגים בתמורה ליציאה מעזה.

שיטת מצליח

הביקורת שעל פיה שיקולים פוליטיים פנימיים, ולא היגיון אסטרטגי, הם שגרמו לישראל לעזוב את רצועת עזה נשמעת זה זמן רב. תומכי הטיעון הזה מדגישים עד כמה היתה הנסיגה פופולרית בדעת הקהל, בניגוד לחוסר הפופולריות של הממשלה. ואכן, שיעור התמיכה בשרון עלה במהירות לאחר שהכריז על תוכנית ההתנתקות. גם יריבים פוליטיים ותיקים, כמו מפלגות העבודה ומרצ, מיהרו להכריז על שביתת נשק עם שרון ותמכו בו בכנסת. בנוסף, לפני ההכרזה על ההתנתקות היתה פרקליטות המדינה בעיצומה של חקירה נגד שרון ובניו בשלושה תיקי שחיתות. במִסגור הדברים הזה, לא האינטראקציות של ישראל עם הפלסטינים או הקהילה הבינלאומית הן שהביאו לנסיגה מעזה, אלא זו היתה דרכו של שרון להבטיח את הישרדותו הפוליטית, באמצעות היעתרות למדיניות שגויה אך פופולרית.

הבעיה בטיעון הזה היא שהנסיגה המתוכננת מעזה סיכנה את מעמדו הפוליטי של שרון יותר מכפי שחקירות השחיתות או שיעור התמיכה הצונח בסקרים סיכנו אותו אי פעם. בתוככי האליטה של מקבלי ההחלטות בישראל, תוכנית ההתנתקות ניפצה את הקונסנזוס הימני. שרון ביטל פעמיים את ההצבעה שנקבעה בממשלה על ההתנתקות משום שלא היה רוב לתוכנית שלו. המחלוקת בתוך הקואליציה הכריחה את שרון להעמיד את תוכנית ההתנתקות להצבעה בקרב חברי מפלגת הליכוד, בעוד שר החוץ סילבן שלום ושר האוצר נתניהו מאיימים שוב ושוב להתפטר מהממשלה. במאי 2004 דחו חברי המפלגה את הצעת הנסיגה ברוב של 60 לעומת 40% למרות התבוסה הפוליטית המשיך שרון לקדם את התוכנית לאחר שערך בה שינויים קלים בלבד. השינויים מיתנו את תגובת הנגד, אבל רק במעט: ב-6 ביוני 2004 אישרה הממשלה את התוכנית ברוב של 17 מול 7, אחרי ששני שרים פוטרו. ארבעה שרים בכירים נוספים עזבו מאוחר יותר את הממשלה בגלל התוכנית, בהם נתניהו והשר לענייני ירושלים נתן שרנסקי.

כתוצאה מכך וכדי להוציא את תוכנית ההתנתקות לפועל נאלץ שרון לעשות שינוי קיצוני במבנה הקואליציה ובסדר היום החקיקתי. ב-15 במארס 2004 אישרה הכנסת לראשונה ועל חודו של קול – 46 לעומת 45, מספר תומכים קטן בהרבה מ-66 חברי הכנסת של הקואליציה, את "הודעת ראש הממשלה – תכנית ההתנתקות של ראש הממשלה ומדיניות הממשלה בשטחים". ממשלת שרון שרדה שתי הצבעות אי אמון בכנסת רק בזכות תמיכתן של מפלגות האופוזיציה. בסופו של דבר, מפלגת העבודה החליפה את המפד"ל ואת האיחוד הלאומי בקואליציה, אחרי ששתי האחרונות עזבו את הממשלה. הנסיגה גם עיצבה מחדש באופן מהותי את הפוליטיקה הישראלית. אחרי התמודדות עם מרד ממושך בליכוד עזב שרון בנובמבר 2005 את המפלגה שאותה עזר להקים וייסד את מפלגת המרכז קדימה.

אף שזכתה לתמיכתו של רוב הציבור, ההתנתקות החריפה מאוד את המחלוקת האזרחית בתוך ישראל ועוררה במיוחד את זעמם של מי שהיו עד אז הגרעין הפוליטי הקשה של תומכי שרון. בעוד כ-67% מהיהודים החילונים תמכו בהתנתקות, בקרב החרדים היא זכתה לתמיכת 10% ובציונות הדתית – לתמיכת 15%. הימין המתנחלי הדגיש במכוון את התוצאות הקטסטרופליות שעתידות היו להיות להתנתקות על הלכידות החברתית בישראל, כדי לסכל את הנסיגה מעזה וכן כל פינוי עתידי אפשרי של מתנחלים מהגדה המערבית. טקטיקות ההפחדה הללו מצאו להן הד בציבור הישראלי המפולג. הפער בין הדברים ניכר כל כך עד שלמרות התמיכה הברורה במדיניות עצמה, ענו 49% מהישראלים בסקר שנערך ב-2004 שהם חשים שההתנתקות עלולה להוביל למלחמת אזרחים.

מכל אלה אפשר להבין שלא היה קל לשכנע את הציבור הישראלי, את הכנסת ואת הממשלה להסכים לנסיגה מעזה. כמעט בן לילה גרמה תוכנית ההתנתקות למשבר קיומי בקואליציה, שהיתה עד אז יציבה. התוכנית הכריחה את שרון להתנתק מבעלי בריתו האידיאולוגים ולבסס את ממשלתו על קואליציית מרכז רחבה ולא יציבה. ואם היתה הנסיגה מעזה אמורה להפחית את צרותיו של שרון בתחום הפוליטי והפלילי, הרי שגם שם נחלה כישלון. אחד מבניו, עמרי, הורשע ונשלח למאסר, ואילו האישומים נגד שרון עצמו לא בוטלו בגלל הוצאתה לפועל של התוכנית. שרון שקע בתרדמת בינואר 2006, לפני שהפרקליטות סיימה את עבודתה על התיק. הוא לא התעורר ממנה עד מותו ב-2014.

הטענה כי שרון בחר בהתנתקות כתוכנית להסחת דעת ציבורית היא מופרכת, משום שכדי להאמין בה צריך להניח ששרון – רגע אחרי שניצח שוב בבחירות והקים ממשלת ימין יציבה – שם את עצמו בכוונה במרכזה של מערבולת פוליטית ותחת מכבש לחצים רק בגלל סקרי דעת קהל וחשש מאישום בפלילים. בפועל, מה שיצר את המערבולת היה המחירים הקואליציוניים של ההתנתקות. אם שרון ביקש להציל כך את הקריירה הפוליטית שלו, מדוע סיכן את הכל ועירער את יציבותה של ממשלה הומוגנית מבחינה אידיאולוגית באמצעות ויתור על שטח, כשעמדו לרשותו חלופות מדיניות שעליהן היה משלם מחיר נמוך יותר?

בידוק בטחוני

עוד טוענים מבקרי ההתנתקות כי או ששיקולי ביטחון לאומי לא הובאו בחשבון בהחלטה עליה, או שהנסיגה היתה דוגמה למדיניות "חותכים ובורחים" שהונהגה כלקח מהאינתיפאדה השנייה. אנשי ימין טענו תכופות שחמאס לעולם לא היה משתלט על רצועת עזה אם המתנחלים וחיילי צה"ל היו נשארים בה. כל נקודות המבט הללו טוענות למעשה שההתנתקות הפכה את הגבול השקט בעזה לכאב ראש ביטחוני גדוש מנהרות ורקטות. ישראלים רבים, ללא קשר לנטייתם הפוליטית, מאמינים במנטרה "יצאנו מעזה וקיבלנו טילים" וגם חוזרים עליה שוב ושוב. על פי המנטרה השכיחה הזאת, ההתנתקות משמשת הוכחה לכך שוויתור על שטח גובה מישראל יותר קורבנות משהביאה איתה השהייה בו, מחריף את הסכסוך ופוגע בביטחון.

הבעיה הראשונה בנרטיב הזה היא שישראל לא באמת עזבה את רצועת עזה ב-2005. למעשה, היא נסוגה מכ-80% מהשטח עוד ב1994, כחלק מתהליך אוסלו. ב-2005, אם כן, עזבה ישראל עזבה רק 20% מהשטח שנותרו בידיה: גושי ההתנחלויות בעזה וכבישי הגישה ביניהם. השליטה בחלקים נפרדים, מבודדים ופגיעים של השטח לא סיפקה ביטחון ולא הגנה מפני האלימות בזמן האינתיפאדה השנייה, אלא להיפך – כמעט כל אזרח ישראלי שנכנס לרצועת עזה, נסע בתוכה או יצא ממנה נדרש לליווי צבאי. קיום חיי שגרה ביישובים הקטנים והמבודדים ברצועה תבע מעורבות צבאית גבוהה, בזמן שצה"ל כרע תחת נטל ההתמודדות עם האינתיפאדה.

שנית, לא היציאה מ-20% משטח רצועת עזה ב-2005 היא שאיפשרה לחמאס לתפוס את השלטון בה ב-2007. חמאס גייס את מרבית כוחו ממחנות הפליטים והערים ברצועה, ולא – באופן לא-מפתיע – מההתנחלויות ומכבישי הגישה שישראל נטשה בתוכנית ההתנתקות. חמאס כבר שלט בפועל בחלקים העניים והמוזנחים ביותר ברצועה לפני 2005, שליטה שלא הופרעה על ידי הנוכחות הישראלית בשטח. לכן, ישראל לא היתה מצליחה למנוע את ההפיכה של חמאס גם אם לא היתה נסוגה מהשטח. כדי לעשות זאת, צה"ל היה צריך היה להיכנס לסביבה עוינת, בתוך אחד האזורים האורבניים המאוכלסים בצפיפות הרבה ביותר בעולם.

שלישית, מספר ההרוגים מוכיח כי הנסיגה הישראלית מעזה לא התרחשה תחת אש. למעשה, מספר הישראלים שנרצחו או נהרגו כתוצאה מפעולה פלסטינית קטַן בתקופה שלפני הנסיגה. ב-2002, בשיאה של האינתיפאדה השנייה, גבתה האלימות הפלסטינית את חייהם של 453 ישראלים. ב-2003, השנה שבה הוכרז לראשונה על תוכנית ההתנתקות, ירד מספר הקורבנות ל-212 והוא צנח עד ל-53 ב-2005, שנת ההתנתקות עצמה. יתרה מזאת, ובניגוד לאמונה הרווחת, מספר ההרוגים ירד משמעותית אחרי שישראל יצאה מעזה: בחמש השנים שלפני ההתנתקות, מתקפות שיצאו מרצועת עזה או התרחשו בתחומה גבו את חייהם של 160 ישראלים; בעשר השנים הראשונות שלאחר הנסיגה, נהרגו בתקיפות מן האזור 140 ישראלים.

הגיאוגרפיה של המתקפות הפלסטיניות בעת האינתיפאדה השנייה מבהירה מדוע מספר האבידות הישראליות בנפש ירד בעקבות הנסיגה מעזה. בגדה המערבית, קבוצות פלסטיניות הצליחו פעמים רבות לחדור מבעד לגבול הארוך יחסית עם ישראל, אבל לאורך גבול עזה, צה"ל השתמש בטכנולוגיה מתקדמת של חיישנים ורחפנים לצד מחסומים פיזיים ונוכחות של חיילים כדי לחסום את השטח הרמטית. המתקפות הפלסטיניות שיצאו מרצועת עזה וגבו חיי אדם התרחשו כמעט תמיד בתוך השטח הזה ולכן היו אפשרויות להכלה וטיפול בהן. לפני הנסיגה, הנוכחות הישראלית של חיילים ומתנחלים בתוך רצועת עזה לא סיפקה ביטחון אלא הפכה אותם למטרות קלות יחסית עבור קבוצות פלסטיניות. אם אפשר היה לתחום את האלימות גיאוגרפית, מה היה הטעם להישאר בתוך השטח ולסכן את חייהם של ישראלים?

רביעית, ירי הרקטות נגד ישראל אכן גבר לאחר הנסיגה, אך הפלסטינים השתמשו בירי ארוך טווח מחוסר ברירה, ולא מבחירה. לפני שישראל יצאה מרצועת עזה, הפלגים הפלסטיניים העדיפו מתקפות קלות יותר לביצוע, שגרמו לרוב למספר גבוה יותר של נפגעים ישראלים. בין השנים 2000 ל-2005, למשל, נורו כ-2,500 פגזים לעבר ישובים ישראליים בתחומי רצועת עזה ו-54 ישראלים נהרגו במתקפות של פלסטינים על כבישים או צמתים בעזה בלבד. כבישי הגישה ליישובים היו פגיעים במיוחד למתקפות ירי ומוקשים משום שעברו בתוך אזורים פלסטיניים עירוניים. היחס ההפוך בין העלייה במספר הרקטות שנורו על ישראל אחרי ההתנתקות ובין הירידה במספר ההרוגים מסביר את ההיגיון האסטרטגי של הנסיגה. היציאה מעזה הקשתה על הפלסטינים להרוג ישראלים.

ולבסוף, לא הנסיגה של ישראל היתה הגורם למתקפות הטילים מעזה. ירי הרקטות הוא אתגר משמעותי עבור קובעי המדיניות בישראל, הוא משבש את חיי האזרחים בדרום וגורם טראומה לאומית. עם זאת, המציאות הזאת התקיימה גם לפני ההתנתקות. חמאס ירה לראשונה רקטות מעזה ב-2001 והגביר את הירי בכל שנה עד לנסיגה ב-2005. נוכחות צבאית ואזרחית בשטח לא שינתה את המצב. אחרי ההתנתקות, מספר הרקטות שנורו על ישראל לא עלה מדי שנה, בניגוד למה שטוענים חלק ממבקריה. פחות רקטות נורו מעזה ב-2010 מאשר ב-2004, השנה שלפני הנסיגה. גם ב-2015 ו-2016 נורו פחות רקטות בהשוואה ל-2002, 2003 ו-2004. הירי התעצם או הצטמצם כתוצאה מהמצב הפוליטי והצבאי בגבול, ולא בגלל הנסיגה מההתנחלויות ברצועה ומ-20% משטחה.

אח ורע

גם תומכי ההתנתקות וגם מתנגדיה מסכימים כי היא נעשתה באופן חד-צדדי. דעת הקהל אמנם הכירה בכך שהנוכחות הישראלית בעזה לא סיפקה ביטחון, אבל היא גם ראתה ברשות הפלסטינית שותפה לא-אמינה. לכן, אופייה החד-צדדי לכאורה של התוכנית הגביר את התמיכה הישראלית בה. תומכי ההתנתקות גם טענו כי נסיגה חד-צדדית בלי לחכות לפלסטינים מבטאת את האתוס הציוני של ישראל הלוקחת את גורלה בידיה. אבל תיאור ההתנתקות כחד-צדדית גם שימש פתח לביקורת נוקבת. אנשי ימין טענו כי ישראל ויתרה על שטחים והזיקה לביטחונה שלה, אף שלא היתה נתונה ללחץ בינלאומי ואף שלא זכתה לדבר בתמורה. לכן, לכאורה, דווקא יישום ההחלטה על ההתנתקות באופן חד-צדדי הוכיח שמדובר בטעות נטולת היגיון אסטרטגי.

הנרטיב הזה מתעלם, למרבה הנוחות, מהלחץ הבינלאומי המשמעותי שהופעל על ישראל לשנות את הסטטוס קוו לפני ההתנתקות. האינתיפאדה השנייה האיצה את התביעות מישראל לפעול לסיום האלימות ולהפגין מחויבות לשלום. ב-2004 טען שרון כי "העולם לא יניח למבוי הסתום להימשך, והדבר יביא במוקדם או במאוחר ליוזמות מדיניות מסוכנות לישראל". חששותיו לא היו מוגזמים: נציגי האיחוד האירופי דנו בשאלה אם לאמץ את יוזמת ז'נווה ויוזמת השלום הערבית. האחרונה קראה לחזרתה של ישראל לגבולות 1967. שרון חשב ששתי התוכניות יסכנו מאוד את ביטחונה של ישראל, ובכל זאת בשלהי 2003 נפגש שר החוץ האמריקאי, קולין פאוול, עם מחברי יוזמת ז'נווה. אפילו הממשל הידידותי של הנשיא ג'ורג' ו' בוש הזהיר את ישראל – באורח פרטי ובפומבי – שעליה לעשות משהו, ובמהירות.

ממשלת ישראל התייחסה ברצינות לאיומים ומיהרה לפנות לארצות הברית. באמצע נובמבר 2003 עידכן שרון לראשונה גורמי ממשל אמריקאיים בתוכנית ההתנתקות המתגבשת, שישה ימים לפני שישראל הכריזה הכרזה מעורפלת בנוגע ל"צעדים חד-צדדיים" שהיא עומדת לנקוט. ממשל בוש נטה לפקפק בתוכנית, בעיקר משום שההצעה הראשונית שלה לא הועידה אף תפקיד במהלך לרשות הפלסטינית. בסופו של דבר החליטה ארצות הברית שיציאה ישראלית מהשטח היא הזדמנות שאסור להחמיצה וגיבתה את המאמצים הישראליים. בפברואר ובמארס 2004 ניהלו גורמים רשמיים בארצות הברית ובישראל דיונים אינטנסיביים על תוכנית ההתנתקות.

ארצות הברית לא הסתפקה בתמיכה בישראל, אלא גם קבעה את הגבולות הגיאוגרפיים של הנסיגה. על פי הטיוטה הראשונה, ישראל היתה אמורה לצאת מרצועת עזה בלבד, ואילו ארצות הברית תבעה פעולה דומה גם בגדה המערבית. הישראלים חזרו עם שלוש חלופות. המוגבלת ביותר בהיקפה כללה פינוי של ארבעה ישובים בצפון הגדה; הקיצונית ומרחיקת הלכת שבהן כללה את פינוי כל ההתנחלויות הישראליות מזרחית לגדר ההפרדה ומחוץ לבקעת הירדן. הישראלים העדיפו חלופת אמצע של עקירת 20 התנחלויות מבודדות בעומק הגדה, אולם ארצות הברית תמכה דווקא בחלופה המצומצמת מכולן, שהבטיחה את יציאתה של ישראל מרצועת עזה ופינוי של ארבע התנחלויות קטנות ליד ג'נין: כדים, שא-נוּר, גנים וחומש.

למה חסם ממשל בוש את האפשרות לנסיגה ישראלית כוללת? ארצות הברית רצתה שישראל תעשה שימוש בהתנתקות כדי להחיות מחדש את שיחות המשא ומתן שלה עם הפלסטינים. בראיון ידוע לשמצה ב"הארץ" טען אז דב וייסגלס, מנהל לשכתו של ראש הממשלה, שההתנתקות "מספקת את כמות הפורמלין הנדרשת כדי שלא יהיה תהליך מדיני עם הפלסטינים", שכולל "פינוי ישובים, החזרת פליטים, [וגם] חלוקת ירושלים".

הצהרתו חשפה את מטרתה האמיתית של ההתנתקות מצדה של ממשלת שרון: לשלול את הצורך במשא ומתן עם הפלסטינים ולהקל את מידת הלחץ הבינלאומי לסגת לגבולות 1967. ישראל עזבה שטחים חסרי כל ערך אסטרטגי – את רצועת עזה ואת חלקה הצפוני של הגדה המערבית – כדי להבטיח נוכחות קבועה בשטחים שממשלת שרון ראתה בהם חשיבות מיוחדת לביטחון הלאומי, כמו הרי יהודה ובקעת הירדן.

כשהבטיחה את תמיכת ארצות הברית, ישראל למעשה חידשה את מסגרת הפעולה השגרתית שעל פיה היא מוותרת על שטחים תמורת ערבויות והבטחות שונות. בפברואר 2004 פגשה משלחת של נציגי ממשל אמריקאים את מקביליהם הישראלים במסעדה באבו גוש. בארוחת הצהריים ביקשו הישראלים שבתמורה להתנתקות, ארצות הברית תאמץ עמדה פרו-ישראלית ביחס לפליטים הפלסטינים, להתנחלויות ולעתידה של ירושלים. סגן היועץ האמריקאי לביטחון לאומי, סטיבן האדלי, ענה מיד שגם אם תיסוג ישראל מהגדה המערבית כולה, ארצות הברית לא תשנה את עמדתה בסוגיית ירושלים. בכל הנוגע לפליטים ולהתנחלויות, האמריקאים היו גמישים יותר. האדלי לקח מפית וכתב עליה את המשפט המסתורי "b for b: boldness for boldness" (תעוזה תמורת תעוזה) – משמע, היקף הנסיגה ורצינות כוונותיה של ישראל יניבו לה פיצוי שווה ערך.

המשוואה הזאת יצאה לפועל ב-14 באפריל 2004: עם סיום השיחות בין ישראל לארצות הברית פירסם הנשיא בוש מכתב שכתב לשרון ובו הבטחה כי "ארצות הברית תעשה כל שביכולתה כדי למנוע כל ניסיון מצד גורם כלשהו לכפות (על ישראל) כל תוכנית אחרת". המשפט הזה שיכך את הפחד הישראלי מפניו של לחץ בינלאומי, שבגללו היא תיאלץ לקבל את יוזמת ז'נווה או את יוזמת השלום הערבית. המכתב הבהיר גם את עמדתה החדשה של ארצות הברית ועל פיה הפליטים אמורים לשוב אל המדינה הפלסטינית העתידית "ולא לישראל". ואם אלה לא היו מרחיקי לכת דיים, הוסיף המכתב משפט נוסף, שנוי במחלוקת לפחות באותה המידה כמו שני הקודמים: "יהיה זה לא-מציאותי (מצד הפלסטינים) לצפות כי תוצאתם הסופית של המשאים ומתנים תהיה חזרה מלאה ושלמה לקווי הפסקת האש של 1949". כל אחת מההכרזות הללו ביטאה שינוי דרמטי בעשרות שנים של מדיניות אמריקאית. ממשל בוש מילא את הבטחתו. התעוזה הישראלית תוגמלה באורח נועז לא פחות. כך שעל אף כי היציאה מעזה היתה רעיון ישראלי, היא לא היתה חד-צדדית. ישראל פשוט החליפה את הפלסטינים בארצות הברית כבת שיח. וזה השתלם לה.

ההתנתקות שיפרה גם את יחסי החוץ של ישראל. האינתיפאדה השנייה הביאה לקריסתם של קשריה הדיפלומטיים של ישראל ויחסי המסחר שלה. התמיכה האמריקאית בהתנתקות הביאה את האו"ם והאיחוד האירופי לא רק לגבות את הנסיגה אלא גם לשבח אותה, וכמוהם עשו גם מצרים וירדן. שר החוץ סילבן שלום נפגש עם עמיתיו מאינדונזיה, אלג'יריה ופקיסטאן – פגישות תקדימיות ביחסי ישראל עם מדינות מוסלמיות. בזמן השתתפותם בוועידה של האו"ם ב-2005 לחץ נשיא פקיסטאן פרבז מושארף את ידו של שרון, אף שבין שתי המדינות לא היו קשרים רשמיים. באווירה החדשה שנוצרה, האיחוד האירופי וישראל חתמו ב-2005 על תוכנית לשיתוף פעולה, שהאיצה והרחיבה את יחסי המסחר בין שני הצדדים. לעתים קרובות טוענים מבקרי ההתנתקות כי היא לא סיפקה את הרוח הטובה הדיפלומטית שהבטיחה אבל העובדות מראות שהקהילה הבינלאומית הגיבה על התוכנית בצורה חיובית להדהים, כולל שחקנים מדינתיים שעד אז היו מבקרים חריפים של ישראל.

שרון טען כי נסיגה תבטיח ש"לא תהיה ביקורת כלפי פעולותיה הנחושות של ישראל נגד טרור" מצד הקהילה הבינלאומית. אך מבקריה מבית של ההתנתקות טענו כי הביקורת הבינלאומית שהמשיכה להישמע על ישראל היא סימן נוסף לכישלונה של התוכנית, וישראלים רבים חשים היום שהקהילה הבינלאומית עדיין אוחזת בדעה משוחדת לרעתם באופן אוטומטי.

ציפיותיה של ישראל ביחס להיקף ולעומק של השינוי שתחולל ההתנתקות ביחסי החוץ שלה היו מעורפלות ולא-ריאליות, אך ההתנתקות אכן הביאה עמה רווחים עצומים למדיניות החוץ הישראלית. בראשיתה של מלחמת לבנון השנייה בקיץ 2006 ובתחילתו של מבצע עופרת יצוקה בסוף 2008 ותחילת 2009, רבות ממדינות אירופה ומדינות ערב תמכו בישראל וגינו את חיזבאללה וחמאס. עם זאת, בניגוד לציפייה הישראלית הרווחת כי התמיכה הבינלאומית תיהפך לקבועה ובלתי ניתנת לערעור, הרווחים היו זמניים וישראל ספגה יותר ויותר ביקורת במבצעי עמוד ענן וצוק איתן. אך מי שיצרה את משבר האמון היתה ישראל עצמה, שמאז 2009 המשיכה להרחיב את ההתנחלויות בגדה המערבית וסירבה לסיים את הכיבוש. כך ביזבזו ממשלות נתניהו את הקרדיט נטול התקדים שנתנה להן הקהילה הבינלאומית.

אחריות משותפת

למרות ההצלחות שהוזכרו עד כה, ההתנתקות נכשלה בשינוי התפיסה וההתנהלות הפלסטיניות, שינוי שישראל קיוותה שיקרה. כישלון המשא ומתן תחת ממשלתו של אהוד ברק ופרוץ האינתיפאדה השנייה גרמו לישראלים מכל קצות הקשת הפוליטית להתייחס אל הפלסטינים כמי שאינם בשלים לשותפות, ודאי שלא לשכנות טובה. ביציאתה מעזה, ישראל קיוותה שהמהלך יכריח את הפלסטינים להחליף את האלימות באחריות לבניין מדינתם העתידית, באמצעות ניהול השטח ושיקומו. ההתנתקות היתה אמורה לשנות את סדר העדיפויות של הפלסטינים ולהפוך אותם לנכונים יותר לפשרה בדרך להסדר קבע.

התסריט הזה לא התממש, אך ישראל נושאת באשמה לכישלונו באותה המידה כמו הפלסטינים. אחרי ההתנתקות ב-2005 הכריזה ישראל שהיא מסירה את אחריותה מהשטח, מתושביו ומרווחתם. אך היא לא סיפקה גיבוי לרשות הפלסטינית במשימה הבלתי אפשרית שזו נאלצה לקבל עליה ללא הכנות – אחריות על אחד האזורים העניים והצפופים ביותר בעולם. גם העולם הערבי לא מילא את הבטחתו לעזור לעזה להיהפך ל"סינגפור של המזרח התיכון" באמצעות חבילות סיוע נדיבות. לפני 2007, הרשות הפלסטינית עוד ניסתה לאכוף את סמכותה על עזה וכשהיא נלחמה בקרבות רחוב במשך שנה בחמאס – ישראל לא הציעה לה סיוע. לכן, אין זה מפתיע שהפלסטינים לא הצליחו לעמוד בציפיות הישראליות. רק אחרי מאות הרוגים ישראלים ופלסטינים במבצעי עופרת יצוקה (2009), עמוד ענן (2012) וצוק איתן (2014) הבינה ממשלת ישראל שגם לה יש תפקיד בשמירה על הסטטוס קוו ברצועת עזה, ופתחה בשיחות סודיות עם חמאס על האפשרות להפסקת אש ארוכת טווח.

לישראל גם לא היתה תוכנית מוכנה מראש לטיפול בהברחות לאחר ההתנתקות. היא ממשיכה לשלוט במרבית נקודות הכניסה לעזה, מהיבשה, האוויר והים, מלבד ציר פילדלפי ש-14 הקילומטרים שלו משמשים לגבול חצי האי סיני השייך למצרים. היעדר הפיקוח הישראלי בו יצר רבים מן האיומים הביטחוניים העכשוויים, כשחמאס וקבוצות אחרות פעלו יחד עם הבדואים בסיני להקמת רשת מנהרות מסועפת. אם כוחות צה"ל היו נשארים לאורך הציר, טוענים מבקרי ההתנתקות, הם היו מונעים מחמאס להכניס לרצועת עזה נשק וציוד.

גם הטענה הזאת חסרת פשר. כל כוח של צה"ל שהיה נשאר על הציר היה נהפך לפגיע ומבודד מאוד, והיה משמש מטרה קלה יחסית לפלסטינים. חמאס היה ממשיך בהברחות באמצעות חפירת מנהרות מתחת לכוחות צה"ל, ממש כפי שעשה לפני 2005. אחרי ההתנתקות הקימו ישראל, הרשות הפלסטינית ומצרים ועדת תיאום לצורך אכיפת הביטחון בגבול. למרבה הצער ואף שהיה זה אינטרס של כל הצדדים למנוע מקיצונים בעזה להתחזק, הם נכשלו בקיומו הרציף של שיתוף הפעולה. רק אחרי שחמאס תפס את השלטון בעזה וצבר מלאי משמעותי של רקטות החלו ישראל ומצרים לתאם ברצינות את פעולותיהן למניעת הברחות.

שלום וביטחון

ההתנתקות נהגתה ויושמה על ידי ממשלת ימין, בהנהגת מפלגת הליכוד ובהובלת שרון. ובכל זאת, מבקריה החריפים ביותר היו ועודם אנשי הימין הנצים והשמרנים.

הטענות נגד ההתנתקות התבססו כמקובלות ונכונות ככל שממשלות ישראל הלכו ונהפכו לימניות יותר, מאז 2009, והשפיעו על המדיניות הישראלית בהווה וזו הנוגעת לעתיד. סבבי אלימות חוזרים ונשנים ברצועת עזה וביישובים הישראליים הסמוכים לה, בשילוב עם שקט יחסי בגדה המערבית, הזינו את הנרטיב שעל פיו פינוי שטחים הוא סכנה לביטחון. בכירים בליכוד ובמפלגת ימינה גינו לאחרונה את ההתנתקות וקראו לבנייה מחדש של ההתנחלויות בעזה ובצפון הגדה המערבית שישראל עזבה בהתנתקות. ב-2014 נתניהו עצמו טען כי "אני חושב שהעם בישראל מבין כעת מה שאמרתי תמיד […] אנחנו לא רוצים עזה נוספת ביהודה ושומרון". מן הסקרים עולה כי הוא צודק. אפילו ישראלים שתמכו בעבר בהתנתקות – מתנגדים לה בדיעבד. בכל שנה קטֵן מספר הישראלים התומכים בנסיגה משטחי הגדה, והממשלה מקדמת תוכניות לסיפוח חלקים ממנה.

מאמר זה מפריך את רובו המוחלט של הנרטיב הביקורתי כלפי ההתנתקות, ששולט היום בשיח הציבורי. ולמרות עמדתה ההולכת ומתקשחת של ישראל נגד נסיגה אפשרית, הוא מצביע על העובדות שמוכיחות כי היישום המוגבל של ההתנתקות בצפון הגדה המערבית היה ונותר הצלחה ברורה. בזמן האינתיפאדה השנייה יצאו מג'נין וסביבתה יותר מחבלים מתאבדים מאשר מכל חלק אחר בגדה. אחרי שישראל פינתה את היישובים הסמוכים, ג'נין נהפכה לאחד החלקים השקטים בגדה – עד כדי כך שצה"ל הסיר חלק מהמחסומים על כבישי הגישה להתנחלויות שפונו וסביבן והקטין את החיכוך עם האוכלוסייה הפלסטינית המקומית. ההצלחה ארוכת הטווח של הנסיגה מג'נין יכולה לשמש מתווה ותמריץ להרחבת המדיניות הזאת בשטחי הגדה. המציאות הנוכחית מראה כי ישראל יכולה לפנות התנחלויות שאינן תורמות לביטחונה מהגדה, בעודה שומרת על שליטה צבאית בשטח כדי למנוע איומים עתידיים.

השמאל הישראלי חייב להעמיד מול הסיפוח דרישה מגובה בעובדות דווקא להמשך נסיגה ולהילחם במיתוס הימני בנוגע להתנתקות. השמאל גם צריך להילחם בטענה שעל פיה הנסיגה לא תתרום לתמיכה בינלאומית במדיניות ישראלית, אבל עליו להתמקד ביתרונות הישירים שתשיג ישראל באמצעות התנתקות ונסיגות בעתיד. בלי קשר לשאלה מי יישב בבית הלבן ואיזה לחץ בינלאומי יופעל על ישראל – ההתנתקות מוכיחה כי לא רק שנסיגה אינה פוגעת בביטחון הלאומי אלא שיותר מכל, היא מגבירה אותו. 

על רוב גייסט פינפולד

ד״ר רוב גייסט-פינפולד הוא עמית מחקר במרכז למחקרי ביטחון של אוניברסיטת חיפה, ובמחלקה לחקר המלחמה בקינגס קולג׳ שבלונדון.