לא נולדתי למחנה השמאל הציוני. בקהילה הדתית-לאומית והבורגנית (יחסית) שבה גדלתי הצביעו בעיקר למפד"ל, מפלגת הבית ההיסטורית של הציבור הדתי. גם תנועת הנוער שבה גדלתי ובה לקחתי חלק פעיל מאוד לאורך שנים לא הייתה אחת מהתנועות הכחולות. צבע החולצה של בני עקיבא היה תכלכל ולא כחול, צבע שהלך דווקא לשרוך, שכמובן לא היה אדום. מאתוס העבודה הלקוח מהמוטו של התנועה, "תורה ועבודה", שבמקור התקשר בין השאר לסוציאליזם ולעבודת האדמה, נשאר רק ניחוח "חברתיות". האידיאולוגיה הדתית-ציונית נטתה כבר באותה תקופה חזק לימין, בעיקר בהקשר המדיני.

עלייתו ונפילתו של השמאל הציוני

למרות שלא נולדתי לשמאל הציוני, בילדותי ונעוריי הוא עדיין היה אחד משני הגורמים הדומיננטיים ביותר בפוליטיקה הישראלית. לאורך מרבית העשורים האחרונים הייתה מפלגת העבודה אלטרנטיבה אידאולוגית ואלקטורלית לשלטון הימני, ופעמיים אף הרכיבה ממשלה. קו פרשת המים במקומו של השמאל הציוני בפוליטיקה הישראלית שורטט ב-2009. מפלגת העבודה התרסקה אז ל-13 מנדטים, והפכה לראשונה למפלגה הרביעית (!) בגודלה, אחרי קדימה, הליכוד וישראל ביתנו. מרצ בקושי עברה את אחוז החסימה, וקיבלה 3 מנדטים. אלה היו הבחירות הראשונות שבהן הצבעתי, והפעם הראשונה והאחרונה שבה הצבעתי ל"בית היהודי המפד"ל החדשה". מאז, הקול שלי ניתן רק למפלגות השמאל הציוני, אבל המהפך האידאולוגי הקטן שעברתי התברר כתמונת מראה של המגמה הכללית בפוליטיקה הישראלית. ב-2015, קיבל "המחנה הציוני", שבמסגרתו חברה מפלגת העבודה ל"תנועה" של ציפי לבני, 24 מנדטים. אבל הגיחה הקצרה הזו הייתה היוצא מהכלל שהעיד על הכלל. מלבדה, ב-14 השנים האחרונות, הייצוג של השמאל הציוני בכנסת רק הלך והידרדר. בבחירות האחרונות קיבלה מפלגת העבודה ארבעה מנדטים ומרצ לא עברה את אחוז החסימה. בכך, השמאל הציוני הפך באופן מעשי לגורם השולי ביותר בפוליטיקה הישראלית. מיעוט קטן בהרבה מהערבים ומהחרדים. את מקומו האלקטורלי המסורתי כאלטרנטיבה לימין תופס כבר לא מעט שנים המרכז.

זה לא רק מספר המנדטים. הדומיננטיות של מפלגות השמאל הציוני, מאז קום המדינה, הייתה קשורה קשר הדוק בקיומו של מערך ממסדי ואנושי רחב היקף: תנועת העבודה חלשה על מגוון רחב של קהילות, מוסדות וארגונים, שכללו בימיה היפים קיבוצים, מושבים, ארגוני עובדים, תנועות נוער, עיתונים, הוצאות ספרים, תאגידים שונים ועוד ועוד. חלק גדול מאלה עדיין קיימים, אלא שהם הופרטו, התנתקו או נותקו מהשייכות התנועתית. כיום הם פועלים בצורה עצמאית ולא רואים את עצמם כחלק מתנועה גדולה. אין להם כל זיקה אל "השמאל הציוני" כאידאל ולא אל המפלגות שעוד מייצגות אותו.

מחקרים, ספרים ומאמרים לא מעטים נכתבו על נסיקתם והידרדרותם של תנועת העבודה והשמאל הציוני בישראל, ובהם ניסיונות להסביר את הגורמים שהביאו למצב העגום הנוכחי. היו שמצאו רמזים וסיבות לקריסה כבר בתהליכים פנימיים שאירעו בראשיתה ובסיאוב אידיאולוגי ומעשי, אחרים תלו זאת בהתנכרותה למזרחים ולשכבות המוחלשות, וישנם כאלה שתלו זאת בכלל בתהליכים בינלאומיים ובתמורות כלכליות וחברתיות שונות.

יהיו אשר יהיו הסיבות, הגענו לנקודה שבה כל מי שרואה בעצמו שייך ברמה כלשהי למחנה האידיאולוגי והפוליטי הזה, צריך לשאול את עצמו שתי שאלות: הראשונה היא האם ישנה חשיבות לשמאל הציוני בישראל בשנת 2023. אם התשובה היא כן, השאלה הבאה שצריך לענות עליה היא איך אפשר להחזיר אותו למקום מרכזי יותר.

מגבלות השמרנות

אי אפשר לענות על אף אחת מהשאלות בלי להסתכל ימינה וימינה יותר על השחקנים הנוספים על המגרש הפוליטי בישראל. התקופה האחרונה הבהירה, גם למי שעוד נותר בו ספק, שהליברליות המעטה שהייתה מנת חלקן של מפלגות הימין אבדה סופית והן הפכו באופן מובהק למפלגות ריאקציונריות, המקדמות אידיאולוגיה לאומנית ודתית קיצונית שאינה רואה מקום או טעם לקיומם של ערכים כמו שוויון, חירות או דמוקרטיה. הן גם לא מתנהלות בצורה שמרנית, כמו זו שהורגלנו אליה במרבית ימי שלטונו של הליכוד בהנהגת בנימין נתניהו, שדגל בשינויים איטיים ומתונים יחסית. הממשלה האחרונה הביאה לשיא את הניסיונות לבצע מהפכות שלטוניות של ממש כמעט בכל תחום שניתן לחשוב עליו, והן מכוונות ברובן נגד הרכיב השוויוני בישראל, במקומות שבהם הוא מתקיים.

מי שתפסו את מקומו השמרני של הימין, עד כמה שזה יישמע מפתיע לאוזני רוב המחנה, הן  מפלגות המרכז. לא מדובר בשמרנות במובן המקובל היום בישראל – זה שיובא לכאן על ידי קרן תקווה ושלוחותיה, והוא במידה רבה העתקה של הזרמים האולטרה-קפיטליסטיים והפטריארכליים במפלגה הרפובליקנית האמריקאית, חי בשלום עם זיווג מונחים מוזר כמו "מהפכה שמרנית", ונפוץ בעיקר במפלגות הימין. מפלגות המרכז מתאפיינות בשמרנות תהליכית, כזו שעיקר מטרתה הוא לשמר את הקיים ולהגן עליו מכל פגע. שמרנות כזו מאפיינת הגמוניה שמרוויחה ונהנית משימור המצב הקיים, ומתנגדת לשינוי בו, ודאי כשזה כרוך – כפי שקורה בדרך כלל – בעלייתה של הגמוניה חלופית. המרכז בישראל מורכב ממפלגות בורגניות קלאסיות, אליטיסטיות במידה וליברליות במידה, כאלה המאפיינות (בהבדלים המתחייבים) חברות פוסט-תעשייתיות גם במקומות אחרים בעולם. הן אינן מציעות למצביעיהן מהפכות או שינויים דרמטיים – לא בתחום המדיני, ולא בתחום הכלכלי-חברתי, ואפילו לא בתחומי הדת והמדינה, למרות שלעיתים נדמה שדווקא שם הן מהפכניות ביחס להווה. עיסוקן המרכזי בימים אלה הוא השיח על "ממלכתיות" ו"דמוקרטיה", והניסיון לשמור על המסורת הפוליטית של מדינת ישראל שלא תתפורר, אל מול המתקפות מימין. למי שיקראו את התיאור הזה ויחשבו שאני טועה בזיהוי אני ממליץ לתפוס שיחה עם כותב ההקדמה למהדורה העברית של הספר "להיות שמרן" מאת רוג'ר סקרוטון. הספר, שיצא בהוצאה האולטרה ימנית "סלע מאיר", מתהדר בפתח דבר מאת ראש ממשלה לשעבר וראש מפלגת המרכז הגדולה והמצליחה ביותר בישראל. קוראים לו יאיר לפיד.

בספר שופטים, השני בספרי הנביאים בתנ"ך, יש פזמון חוזר. "ותשקוט הארץ". השקט הזה הוא החיים עצמם, אבל הוא תמיד תקופת ביניים. הוא לא מניע את העלילה, הוא לא משנה דרמטית את חיי העם. לפעמים היא שוקטת 40 שנה ולפעמים 80, אבל תמיד אחרי תקופה של שופט שעולה כדי להביס אויב שמאיים על קיומו של העם.

אפשר להבין את כוח המשיכה של השמרנות. היא מקדשת את שגרת החיים. את הוודאות של מבנה שאנחנו מכירים, שגם אם הוא לא טוב לכולם וגם אם הוא גורם לנו לדשדש – הוא שם ואנחנו יודעים איך הוא עובד. בתקופת שימור הסטטוס קוו היחסי שנהג כאן בעשור הקודם, אפשר היה להבין למה השמרנות מהלכת קסם על רבים מאיתנו. הכיבוש אמנם המשיך להתרחב ולהעמיק, אי-השוויון היה דרמטי והשירותים החברתיים הופרטו ונשחקו בהתמדה. אבל בסך נראה היה שהדברים מחזיקים מעמד, וחלק גדול מהישראלים נהנו משקט ביטחוני ושיפור במצבם הכלכלי.

אבל שמרנות כזו, כאמור, טובה לכל היותר בלהחזיק מסגרת שעומדת על מקומה.

עכשיו אנחנו כבר לא שם. בימים האלה, כשהממשלה הימנית ביותר בתולדותיה של מדינת ישראל עוסקת יום ולילה במתקפה בכל החזיתות – המשפטית, המדינית, התקשורתית, החברתית-כלכלית ומה לא – השמרנות של המרכז כבר לא תספיק. כשצד אחד מגייס את כל הכוח שיש לו – ויש לו הרבה, כי הוא בשלטון וכי הוא בנה מוסדות פוליטיים וחינוכיים עוצמתיים – כדי לפרק או להסיג לאחור את כל המבנים, המוסדות וההסכמים של החברה הישראלית, אי אפשר להסתפק בשאיפה צנועה ולא מאוד משכנעת לשימור המצב. לא רק בגלל החשש שזה לא יעבוד, אלא משום שגם במקרה של הצלחה פנומנלית, מימוש שאיפה כזו בלי שיגובה בתוכנית לשינוי ולא רק לשימור הוא לכל היותר דחיית הקץ והדבקת השברים – עד לממשלת הימין הריאקציונרית הבאה. יתרה מכך, השמרנות הזו היא במידה רבה זו שהביאה אותנו למצב העגום בו אנחנו נמצאים. לישראלים יש שלל בעיות אמיתיות שלא קיבלו מענה מספק בעשור ואפילו שניים האחרונים מממשלות הימין ששלטו פה, והגורם המשמעותי היחיד שהציע להם פתרונות מפורשים – שכפי שאנחנו רואים עכשיו, הוא גם נכון לקדם אותם – הוא הימין הקיצוני. אלה פתרונות רעים, גזעניים וכאלה שבמידה רבה יחריפו את הבעיות במקום לפתור אותן, אבל לפחות הם מהווים אלטרנטיבה, כזו שלא מוצעת מהצד השני. ועל כך תעיד מדיניות ממשלת בנט-לפיד, שהייתה המשך מדוייק של המדיניות הקודמת, רק בגרסה תקינה וממלכתית.

מרבית הישראלים החיים כיום מכירים את השמאל הציוני בעיקר במופעו כגורם פוליטי חלש יחסית, שמתרפק על ימי הזוהר שלו. יריביו ושונאיו מעדיפים דווקא להעלות את זכרו בשנים שבהן היה גוף שלטוני חזק אך גם שבע, עייף ומאובן. אולי הגיע הזמן להזכיר כי השמאל הציוני, כמו הציונות כולה וכמו תנועות שמאל אחרות בעולם, היה דווקא כוח אוונגרדי שמאמין ביכולת של יחידים וקבוצות לעצב את גורלותיהם, בין אם מדובר בעם היהודי כולו ובין אם באדם העובד האחד. באמצעות הכשרת לבבות ענפה, חדשנית ומהפכנית ששולבה בהגשמה מעשית רחבת היקף, הצליח השמאל הציוני להפוך מחוד אוונגרדי למנהיג של התנועה הציונית (המהפכנית כשלעצמה) כולה, ולהיות הגורם המרכזי בהקמתה של מדינת ישראל ובעיצובה. הרבה עוולות נעשו בעשורים הראשונים של המדינה – כלפי הערבים, כלפי העולים מארצות האיסלאם וכלפי אוכלוסיות נוספות – אבל התרחשה בה גם עשייה מהפכנית וחדשנית. נבנו בה מערכות ציבוריות מפוארות של חינוך, בריאות ורווחה, הוקמו בה מפעלי תשתיות עצומים, וחוקקו בה חוקים סוציאליים תקדימיים ומרחיקי לכת לתקופתם. בחמש שנותיה הראשונות לבדן נקלטו בה עולים בשיעור שהכפיל את אוכלוסייתה היהודית. עם השנים ועם ביסוס ההגמוניה שלו, הפך השמאל הציוני לשומר המצב הקיים, והימין נהיה לכוח המהפכני.

אלא שבמובנים רבים, תמונת המצב מאותן השנים קפאה. המהפך הפוליטי התרחש ב-1977 ומאז הימין מרכיב את מרבית הממשלות בישראל. אבל הוא עדיין תופס את עצמנו ככוח אוונגרדי בעוד שהשמאל הציוני ממשיך להיתפס ככוח הגמוני, גם אם חלפו עשורים מאז הפעם האחרונה שהוביל את המדינה.

דווקא עכשיו, כשהימין ריאקציונרי מתמיד ומחזיק בעמדות הכוח החזקות ביותר, והמרכז מתבצר בשמרנותו כתגובת נגד, יכול וצריך השמאל לחזור לתפקידו ההיסטורי כמי שלא רק מאמין ביכולת לשנות ולעצב את הגורל, אלא גם יודע להנהיג שינויים כאלה.

יש הווה

כמו רבים מהפעילות והפעילים הצעירים (יחסית) בשמאל הציוני, גם אני עשיתי את צעדיי הפוליטיים הראשונים בתוך המהפכה הסוציאל-דמוקרטית שהובילו עמיר פרץ ושלי יחימוביץ' במפלגת העבודה, במקביל למהפכה אדומה דומה שהתרחשה בערך באותן השנים גם במרצ. אלה היו כוחות פוליטיים רעננים ששמו במרכז את התמיכה בערבות הדדית, צדק חברתי ומדינת רווחה חזרה שדואגת לכלל אזרחיה, אחרי שנים ארוכות שבהן גם השמאל הציוני הלך שבי אחרי הרוח הניאו-ליברלית שנשבה בישראל ובמערב כולו. אבל הנפת הדגל הסוציאל-דמוקרטי באה על חשבון הפרויקט המרכזי שקידם השמאל הציוני החל משנות ה-90: השלום עם הפלסטינים ופתרון שתי המדינות כזה שיביא אליו. אין ספק שזו הייתה גם תגובה להלכי הרוח של הציבור בישראל לאחר האינתיפאדה השנייה ומחיקתה של מפלגת קדימה, המפלגה האחרונה שדחפה באופן ממשי לסיום הסכסוך. אין ספק גם שהגל האדום בתקופתה של יחימוביץ' היה קשור קשר הדוק במחאה החברתית של 2011 ובתחושה שנוצרה בעקבותיו, שהגיע הזמן להתמקד במישור החברתי-כלכלי הפנים-ישראלי. וזה לא שפרץ ויחימוביץ' התנגדו לפתרון שתי המדינות. הם תמכו בו באופן מוצהר ופומבי. אבל הם פינו אותו כעניין דחוף מהשולחן לטובת ההתמקדות בבנייתה מחדש של ישראל כמדינת רווחה. למהלך האדום הזה היו הצלחות לא מבוטלות. הוא שם על השולחן נושאים שעד אז טואטאו מתחתיו ונחשבו לנושאי נישה או – לחילופין – לכאלה שצריך להיות מומחים לכלכלה כדי לדבר עליהם; הוא הכניס רעיונות ומושגים חדשים לשיח הציבורי והפוליטי והרחיב משמעותית את ציבור התומכים ברעיונות שקידם; והוא ריענן את שורות השמאל, בעיקר בצעירים אבל לא רק.

אבל היו לו גם כישלונות לא מבוטלים: הראשון שבהם, כאמור, היה הפקרתו של הנושא המדיני לימין. בחוכמה שבדיעבד ניתן לומר שהייתה בזה גם מידה מסיימת של נאיביות. אירועי שומר החומות ותוצאות הבחירות האחרונות הוכיחו, גם למי שלא היה משוכנע בכך, שאת הסכסוך הישראלי-פלסטיני אי אפשר לשים על אש קטנה ולקוות שיסתדר מעצמו, או לפחות שלא יהיה רע יותר. לסכסוך פעיל, כזה שגובה כמעט מדי יום מחיר דמים איום משני הצדדים (ובשנים האחרונות בעיקר מהצד הפלסטיני), סכסוך שאחד הצדדים בו קשור קשר זהותי ולאומי ישיר למיעוט גדול שחי בצד השני, יש השפעה עצומה על החברה, על מוסדות המדינה ועל הפוליטיקה. גם אם רוב הזמן רובנו מצליחים להדחיק את עובדת קיומו ואת המחירים שגובה הנצחתו, אחת לכמה זמן הוא עלול לטרוף את כל הקלפים, לשנות מהיסוד את המערכות השלטוניות גם בתוך הקו הירוק, כפי שמתרחש עכשיו, ולשים ללעג את הניסיונות להתעלם ממנו.

צריך לומר כי בשנים הללו, גם שני הנושאים הגדולים שבהם עסקה יש עתיד שהייתה בתחילת דרכה (והחליפה את קדימה כמפלגת המרכז גדולה) התמקדו בספירה החברתית או הכלכלית במובנן הרחב, בעיקר משום שכוח עלייתה של יש עתיד היה נעוץ במחאה החברתית של שנת 2011. הראשון היה השאלה "איפה הכסף" בכל הנוגע לזכויותיו ודרישותיו של מעמד הביניים בישראל, והשני היה ה"שוויון בנטל", תחליף קורץ יותר ל"גיוס החרדים", שהתבסס גם הוא על קהל היעד המרכזי של המפלגה ושאב גם מהצלחתו של אביו של לפיד ומפלגתו, שינוי, שנישאה על גבי שנאת החברה החרדית.

בינתיים במרכז הפוליטי, החליטו לקדש את הסטטוס קוו גם בתחום המדיני-ביטחוני. כך אימץ המרכז אל לבו את גישת "צמצום הסכסוך", שגורסת שכיוון שסיום הסכסוך לא נראה באופק, יש לעסוק בתיקון פרטים קטנים שיעשו את חיי הפלסטיני היחיד נוחים יותר ואת חיי הישראלי היחיד מוגנים עוד יותר, ולא לעסוק בפתרונות הגדולים כמו שתי מדינות לשני עמים או סיפוח – תוך התעלמות כמעט מוחלטת מהמשמעויות הקשות של המשך הכיבוש. זו גישה שמרנית קלאסית, שנזהרת בפריצת דרכים ומבקשת לשמר את הקיים, כל עוד הוא לא גובה מחירים גבוהים או כבדים מדי מאנשי שלומה.

וזו הבעיה הגדולה עם המרכז ועם השמרנות שהוא מקדם. למרות שמה של יש עתיד והמוטו שלה, "באנו לשנות", תפיסתו השמרנית דואגת דווקא להווה או לכל היותר לעתיד הקרוב. המאבק נגד השחיתות ובעד הממלכתיות, שהחליף את "איפה הכסף" ואת ה"שוויון בנטל", לא מצייר עתיד אחר אלא הווה תקין. בימינו, זה הרבה יותר ממה שעלול להתרחש ממש עוד רגע, ולכן המאבק בהפיכה המשטרית הוא אכן מאבק קיומי כלל-מחנאי. אבל השמאל, מטבעו, אמור לחשוב לא רק על עכשיו ולא רק על מחר. הוא מכוון רחוק אל העתיד. וכדי להגיע לעתיד הזה, יש צורך בהרבה יותר ממה שהמרכז יודע להציע ומהשיח שהשמאל אימץ ממנו ועוסק בו בשנים האחרונות.

אלטרנטיבה רעיונית ומעשית

הדרך אל המחר הזה מתחילה באלטרנטיבה רעיונית, לא רק לימין אלא גם למרכז. היא עוברת בשני מוקדים:

הראשון, ובו כאמור כבר חווינו הצלחה חלקית בעבר, הוא המוקד החברתי-כלכלי.

בנובמבר 2022, רגע אחרי הבחירות שהעלו לשלטון את ממשלת הימין על מלא-מלא, נשאלה זהבה גלאון בראיון ל"הארץ" למה המסרים החברתיים-כלכליים שעליהם שמה את יהבה לפני שנבחרה מחדש לתפקיד יו"ר מרצ לא נשמעו בקמפיין הבחירות של המפלגה. "כי כשעשינו סקרים ובדקנו מה צריך להיות הפוקוס של הקמפיין", ענתה גלאון, "מה שהתברר זה שבראש סדרי העדיפויות של המצביעים, בפער גדול, נמצא המאבק לשמירה על ישראל כמדינה דמוקרטית".

סביר להניח שגלאון מתארת את המצב לאשורו, ומרבית המצביעים הפוטנציאליים של מרצ וגם של העבודה אכן התעניינו קודם כל במצבה של הדמוקרטיה הישראלית (מסיבות מובנות והגיוניות). אבל הטעות היא בחוסר ההבנה שאם מפלגות השמאל והמרכז משדרות בדיוק את אותו המסר בנוגע לשמירה על הדמוקרטיה הישראלית, ומרצ או העבודה לא מחדדות את ההבדלים המהותיים שקיימים בינן לבין יש עתיד או המחנה הממלכתי, המצביעים ייטו להצביע למפלגה הגדולה יותר, זו שהמאבק על הדמוקרטיה הישראלית הוא הסיבה המרכזית, ואולי היחידה כרגע, לעצם קיומה.

המצעים של מפלגות השמאל הציוני הם ברובם מצעים סוציאל-דמוקרטיים מובהקים, עם הצעות מפורטות להרחבת אחריותה של המדינה על אזרחיה, שיפור רווחתם ורמת חייהם של האזרחים כולם, תמיכה באיגודי עובדים, מלחמה באי-שוויון וכו'. במובן הזה, הם דומים למצעים של מפלגות שמאל בכל רחבי העולם המערבי. אך הפער בין הסוציולוגיה של מצביעי מפלגות השמאל, שמגיעים ברובם מהשכבות האמידות יותר באוכלוסייה, לבין המצע הכלכלי הסוציאל-דמוקרטי, מוביל חלק גדול מחברי המפלגות האלה בימינו למעט בהצהרות אידיאולוגיות (מעבר למה שכתוב במצע ונשאר שם), ובעיקר לא לדחוף בצורה משמעותית לקידום המדיניות הזו בפועל. כך, למרות הישגים יפים המבטאים הרחבת אחריות במדינה על אזרחיה במשרדים כמו משרד הבריאות ומשרד התחבורה, וגם בחקיקה בכנסת, מדיניותה הכללית של הממשלה האחרונה הייתה ימנית מאוד, אפילו יותר מקודמותיה.

המצוקה של הפוליטיקאים מובנת, אבל היא גורמת לנזק גדול עוד יותר. פירוק המנגנונים הסולידריים והאוניברסליים של מדינת הרווחה, והמרתם במנגנונים מוחלשים ומגזריים, היה אחד הגורמים שהביאו אותנו למצב העגום שבו אנו נמצאים היום. כך במערכת החינוך, כך בשירותים הציבוריים וכך גם בחלוקת העושר. כמו שאמר שופט העליון היהודי-אמריקאי לואיס ברנדייס, "יכולה להיות לנו במדינה הזאת דמוקרטיה או שיכול להיות לנו עושר גדול המרוכז בידיים של מעטים, אבל אנחנו לא יכולים לקבל את שניהם". אין זכות קיום לשמאל בלי אג'נדה חברתית-כלכלית ברורה, ואי אפשר לטעון ברצינות בזכות אג'נדה סוציאל-דמוקרטית בלי לנסות לקדם אותה באופן מעשי.

מה גם שבמצב הנוכחי, כאשר מרבית מצביעי השמאל נטשו אותו גם כך, קשה להאמין שדווקא עמעום העמדות הכלכליות, שיטשטש עוד יותר את ההבדלים בינו לבין מפלגות המרכז, הוא זה שיביא לשמאל מזור. בכל העולם קיים שיעור מסוים של אזרחים אמידים שתומכים בעמדות כלכליות סוציאל-דמוקרטיות. הסקרים מראים שיש כאלה גם בישראל, והם צריכים להיות קהל היעד, לצד מצביעים נוספים (גם אם לא המונים) המזדהים עם עמדות כאלה ולא מצביעים כיום למפלגות שמאל. מצע סוציאל-דמוקרטי מובהק, כזה שיחרות על דגלו בעיקר צעדים שיועילו למרבית אם לא לכלל אזרחי ישראל באופן ישיר כמו שיקום השירותים החברתיים בישראל והרחבתם, שינוי מערכתי של איזון הבית-עבודה בישראל ופתרונות למשבר הדיור, יהווה גורם מבדל ברור בין השמאל למרכז, ומוקד משיכה למי שאינם מעוניינים בשימור המצב הקיים אלא בשינויו.

המוקד השני שבעזרתו צריך השמאל לבדל את עצמו מהמרכז ואז גם להפוך להיות הכוח הדוחף והמוביל שלו מול הימין הוא המוקד המדיני-ביטחוני.

לשמאל חפץ חיים אסור להתעלם משאלת הסכסוך או לטשטש אותה. הוא חייב להתמודד איתה באופן ישיר. לא מספיק סתם להצהיר על תמיכה בפתרון שתי המדינות, בגרסה כזו או אחרת שלו. הקסם הגדול בגישת "צמצום הסכסוך" שהפכה פופולרית בקרב המרכז הישראלי ומצביעיו, או בעמדת הסיפוח שמקדמות מפלגות הימין הדתי, הוא שהן מספקות תשובה לשאלה מה לעשות מחר בבוקר, בעוד שהשמאל ברובו יודע לכל היותר לדחות הכול לרגע שבו יתיישבו הצדדים אל שולחן המשא ומתן. מים רבים עברו בנהר מאז הפעם האחרונה שדבר כזה קרה, ולמרבית הישראלים קשה לדמיין אותו קורה שוב או בכלל לחשוב שיש בכך צורך. לכן, גם אם הפתרון לטווח הארוך נותר כשהיה – שתי מדינות לאום זו לצד זו – הרי שיש צורך בהעמדת פרדיגמה מנוגדת לפרדיגמת צמצום הסכסוך. הפרדיגמה האלטרנטיבית צריכה לחזור ולשכנע בנחיצותו ובנכונותו של פתרון שתי המדינות מול המשך הכיבוש והמשך הסכסוך, אבל היא צריכה לדעת גם לעשות יותר מזה: לפרוט צעדים מעשיים שממשלה חפצת שלום תוכל לעשות כבר מחר בבוקר כדי לקדם את הפתרון הזה, עוד הרבה לפני שתתיישב לשולחן המשא ומתן ובלי תלות בקיומו של שולחן. וצריך לדייק, לא מדובר בצעדים שמטרתם לצמצם את הסכסוך, אלא בכאלה שנגזרים אחורה ישירות מפתרון שתי המדינות ולא עומדים בזכות עצמם. צעד כזה יכול להיות, למשל, יכול להיות ביצוע של שינויים בתוך המינהל האזרחי, הגוף שמנהל את הפעילות האזרחית בשטחים. הנה דוגמה: אחד הצוותים בתוכו נקרא צוות קו כחול, שתפקידו לאתר אדמות מדינה שאפשר להקים עליהן התנחלויות. ביטול של הצוות הזה ישלח מסר ברור, הן למתנחלים והן לפלסטינים.

צעד נוסף יכול להיות הקמה של מינהלת פינוי. לצעד זה יהיו שתי משמעויות: פנימית, הוא מכשיר את הקרקע בצד שלנו לפינוי נוסף, אבל מכיר בטעויות ההתנתקות ומבקש לתקנן מראש. חיצונית, הוא מאותת לפלסטינים שגם הפעם תתקיים מוכנות אמיתית לפינוי שטחים, על כל המשתמע מכך.

מה שנחוץ לנו עכשיו, מה שנחוץ לנו מחר

שני התחומים המוצגים כאן אינם ההבדלים הרעיוניים היחידים בין השמאל למרכז. השמאל צריך לעסוק ברצינות גם במאבק על דמותה הדמוקרטית של מדינת ישראל, על מידת הליברליות שלה ועל נושאי דת ומדינה. הן משום שהם עומדים היום במרכז השיח הציבורי והפוליטי, ומהווים במידה רבה בסיס לכל הנושאים האחרים, והן משום שיש לשמאל רעיונות מהותיים להציע בהם, מתמיכה מובהקת במתן שירותי דת שוויוניים לכל הדתות והזרמים, בשונה מהפרדה מוחלטת של דת ומדינה שמציע המרכז ובניגוד מוחלט לתמיכה אך ורק ביהדות אורתודוקסית מסוג ספציפי שמציע הימין. גם בתחום החינוך, במקום הוויתור בפועל על מערכת החינוך הציבורית שמוצע במרכז, וחיזוק החינוך המגזרי על פני הממלכתי שאליו דוחף הימין, השמאל צריך לתמוך בחיזוק החינוך הממלכתי ובהרחבתו לחינוך הממלכתי-חרדי (יחד עם חופש חינוכי גדול יותר לקהילות השונות). בנושא הזה, שעלול לפרק את מה שעוד נשאר ממדינת הרווחה הישראלית, עמדתו של השמאל קריטית במיוחד, מכיוון שהעמדה המתחרה מנסה לשכנע גורמים ליברליים בישראל שעליהם לתמוך בהמשך הפרטת מערכת החינוך, צעד שמלבד הגדלת אי-השוויון, גם ירחיב את הניכור בין המעמדות בחברה, ולטווח הארוך יפגע במאבק על דמותה של המדינה. עמדה ייחודית בנושאים האלה חשובה גם מהבחינה האלקטורלית – דווקא משום שמדובר בהצלחה המשמעותית ביותר בדעת הקהל הישראלית שזזה בכל הנוגע להם שמאלה בעשורים האחרונים.

ועם זאת, בשני הנושאים שהורחבו כאן – התחום החברתי-כלכלי והתחום המדיני-ביטחוני – יש להתחדשות רעיונית של השמאל פוטנציאל אמיתי לשנות באופן מהותי את המפה הפוליטית בישראל ובעקבותיה את חיי הישראליים והפלסטינים.

התהליך הזה ייקח זמן, ייתכן שזמן רב. אין כאן מרשם פלא שישנה את מספר המצביעים לשמאל או יבצע שינוי עמוק בייצוגיו הפוליטיים. אבל יש כאן סימון נחוץ והכרחי, לא רק של הווה אלא גם של עתיד. מה נחוץ לנו עכשיו? המשך מאבק משותף של המרכז והשמאל בשינויים הרדיקליים שמבקש הימין לבצע ביסודותיה הדמוקרטיים של מדינת ישראל. מה נחוץ לנו מחר? שמאל שמתפקד, במחנה ובמדינה, ככוח רעיוני יוצר וככוח מעשי מניע.

למרות המצב העגום הנוכחי, השמאל יכול וחייב להוות כוח משמעותי בעיצוב דמותה של מדינת ישראל. ראו מה קרה בפולין – בבחירות שהתקיימו במדינה בשנת 2001 עוד קיבלה מפלגת השמאל המסורתית, אחד שני הכוחות המשמעותיים במדינה, את מספר הקולות הגדול ביותר, והרכיבה את הממשלה. אך זרעי פורענותה נשתלו כבר אז. מפלגת "חוק וצדק" הימנית-דתית-פופוליסטית נכנסה לראשונה לפרלמנט, וכך גם מפלגת המרכז החדשה "פלטפורמה אזרחית".

בבחירות הבאות, שהתקיימו בשנת 2005, התרסקה מפלגת השמאל, ומפלגת "חוק וצדק" זכתה בשלטון. מבחירות לבחירות הלכו ונעלמו מפלגות השמאל. מפלגת "חוק וצדק" חירבה את מוסדות המדינה ונלחמה בערכים הליברליים שלה, מה שחיזק דווקא את מפלגת המרכז "פלטפורמה אזרחית", שהציגה מצע שהתבסס בעיקר על ערכים דמוקרטים וליברלים בסיסיים, והפך אותה לאלטרנטיבה העיקרית. בשנת 2015 הגיעה ההתרסקות הסופית, ובשל שילוב של ירידה בקולות המצביעים ופיצולים בתוך השמאל, נעלם לחלוטין השמאל מהפרלמנט לראשונה מאז נפילת מסך הברזל, ומפלגת "חוק וצדק" זכתה ברוב מוחלט בפרלמנט. למרות המכה הקשה התאוששו מפלגות השמאל המקומיות, התחברו לחזית מאוחדת, ובבחירות הבאות חזרו לפרלמנט והפכו לכוח השלישי בגודלו במדינה.

ועוד עניין אחד שחשוב לזכור. זהות פוליטית היא שלם שגדול מסך חלקיו. היא בנויה מעמדות ומהיסטוריה, משייכויות משפחתיות וקהילתיות וממרכיבים רבים נוספים. ויש בה גם הזדקקות לבית טוב. כזה שאנחנו יודעים כשאנחנו באים בשעריו מה הוא מציע ויכולים לסמוך על היציבות שלו. כזה שאנחנו מכירים את הערכים שעליהם הוא מבוסס. כזה שאנחנו משלימים עם החסרונות שלו כי אנחנו מרגישים שהיתרונות שהוא מביא איתו הם שלנו, הם אנחנו.

לרעיונות ולערכים מגובשים יש נטייה לעיתים להרחיק אנשים. אבל מי שמחפש כאלה – רעיונות שנשענים על מסורת והיסטוריה ועל בסיסן יודעים להתחדש, רעיונות שמבוססים על ערכים מוכרים שעל פיהם נבנים גם מעשים – יתקשה למצוא בית במרכז, שהמחויבות שלו תמיד תהיה יותר פרגמטית מערכית, ושנבחרי הציבור שלו אינם חשים בצורך לקיים או לכל הפחות להצדיק את עצמם אל מול ערכים בסיסיים בשמאל, כמו חירות ושוויון. השמאל היה תמיד בית כזה. אם יחזור ויתחדש ויתחדד, הוא יוכל להיות כזה שוב.