המסר החשוב ביותר בספרו של הכלכלן הצרפתי תומא פיקטי קיצור תולדות השוויון מופיע כבר בראשיתו. "השאלות הכלכליות חשובות מדי מכדי להותירן בידי קבוצה קטנה של מומחים ושל מנהיגים. הניכוס מחדש של הידע הזה בידי האזרחים הוא שלב חיוני בשינוי מאזן הכוחות", כותב פיקטי.

בניגוד לרושם שעשוי לעלות, זוהי אמירה כלל לא טריוויאלית. הכלכלה היא דיסציפלינה הטובלת כולה בשיקולים ערכיים ובהכרעות חלוקתיות, ולנוכח חשיבותה הגוברת בעולמנו ועל רקע יומרתה לניטרליות "מקצועית" ו"מדעית", אסור לציבור הרחב לנטוש את הזירה הזו. שאלות של שוויון וצדק אינן עניין רק למומחים, אלא הן חייבות להידון בשיח הציבורי והדמוקרטי. אך לשם כך, חובתנו האזרחית – בישראל כמו בכל מקום אחר – היא ללמוד את השפה.

שאלת הטווח הארוך

שני ספריו הראשונים של פיקטי, קפיטל במאה ה-21 (2013) וקפיטל ואידאולוגיה (2019), הביאו את נושא אי השוויון לקדמת הדיון הציבורי, בהתאמה למתרחש בעולם – ממחאת "האפודים הצהובים" דרך חשיפת מקלטי המס וכלה במאבק למען צדק אקלימי. קיצור תולדות השוויון שיצא לאור במקור באוגוסט 2021 והוא הראשון שתורגם לעברית (בידי הח"מ), משלב בין כתיבה אקדמית – היסטורית, כלכלית וסוציולוגית – לבין מחויבות אזרחית מוצהרת, שהיא זו שהניעה את פיקטי להנגיש את הקורפוס המחקרי רחב הממדים שלו. קורפוס זה מגובּה במסד נתונים אדיר שיצר, ביחד עם קבוצה בינלאומית של חוקרים, ושהתאפשר לראשונה בעקבות תהליכי הדיגיטציה של שני העשורים האחרונים.

פיקטי נוקט בספר מהלך כפול: מצד אחד, הוא מתמצת את התזה המרכזית שפיתח בשני ספריו הראשונים – מתן הסבר לעובדות הבסיסיות של אי־השוויון ולסיבות ההיסטוריות להתמשכותו, מתוך גישה המבקשת לצעוד אל מעבר לתיחום הדיסציפלינרי הנוקשה המאפיין את המחקר האקדמי בן־זמננו, ואשר מוליך לא פעם, לדבריו, ל"אמנזיה היסטורית" (כלומר ניתוח א־היסטורי של תופעות חברתיות וכלכליות); ומצד שני, הוא מציג פרספקטיבה היסטורית חדשה ביחס להתפתחותה – האיטית, הלא־לינארית ורצופת המכשולים – של התנועה אל עבר השוויון, החל מסוף המאה ה-18: ביטול העבדות וחיסול הקולוניאליזם, זכות ההצבעה האוניברסלית, חינוך ציבורי חינם, מיגור האנאלפביתיות, הזינוק בתוחלת החיים, המצאת המיסוי הפרוגרסיבי וביזור הכוח הכלכלי והפוליטי במדינת הרווחה.

ההישגים, מזכיר לנו פיקטי, הם אדירים, ונקודת המבט הזו שאותה מתאר פיקטי כ"אופטימית" (שוב, בניגוד לשני הספרים הקודמים שהתמקדו בהעמקת אי־השוויון ובסכנותיו) מכירה בכך שאף שהמאבק לשוויון הוא מאבק סיזיפי שלא יסתיים לעולם, בכ-250 השנים האחרונות אנו עדים להתקדמות חסרת תקדים בתולדות האנושות.

בניגוד למימרתו הידועה של הכלכלן הגדול ג'ון מיינארד קיינס שלפיה "בטווח הארוך – כולנו נמות" (ולכן מוטב לדאוג לפתרון בעיות כלכליות וחברתיות דווקא בטווח הקצר), פיקטי מתעקש, ברוח ההיסטוריוגרפיה של אסכולת ה"אנאל", להדגיש את הטווח הארוך ולהזכיר לנו כי לשם הבנת ההיסטוריה של השוויון, מוטב שלא להתמקד בכותרת היומית ואפילו לא במגמה של מספר שנים או אף עשורים, אלא יש להתבונן, ממעוף הציפור, בתמונה הרחבה של ההתפתחויות ארוכות הטווח. זו מגלה שהחברה שבה אנו חיים כיום היא שוויונית יותר – מבחינה משפטית, חברתית, כלכלית, מגדרית – מאשר החברה לפני 100 שנה, שבעצמה היתה שוויונית בהרבה מזו שניצבה על כנה 100 שנה לפני כן.

אפילו ארבעה עשורים של ניאו־ליברליזם, שאכן הרחיבו מחדש את אי־השוויון הכלכלי במדינות המערב בעקבות מדיניות של הפרטות מסיביות ושל צנע תקציבי מתמשך, לא הצליחו לבלום לחלוטין את התנועה אל עבר השוויון. ניתן לראות זאת בצמצום המתמשך של הפערים המגדריים (ובראשם תנועת #metoo) או של הפערים בין מדינות הצפון הגלובלי למדינות הדרום הגלובלי. פיקטי דוחק בנו לזכור שהכוס כבר מלאה בלמעלה ממחציתה.

הדוגמה המדהימה של שבדיה

פיקטי מתעקש גם להזכיר לנו שמידת השוויוניות בחברה אינה תולדה של "מנטליות" של עמים או של חברות אנושיות, כי אם תוצר של מאבק פוליטי. הדוגמה המדהימה ביותר שאותה הוא מזכיר היא שבדיה: בעוד "המודל השבדי" נישא כיום בפיהם של חסידי הסוציאל־דמוקרטיה ברחבי העולם, עד לתחילת המאה ה-20 היתה זו אחת המדינות הפחות שוויוניות במערב. השיא היה בהבאת השיטה שייחדה את זכות ההצבעה לבעלי רכוש – שרווחה אז בכל המדינות – אל קצה ההיגיון שלה, ושאפשרה לבעלי ממון להחזיק לעתים ב-100 פתקי הצבעה(!) והעניקה לחברות בע"מ זכות הצבעה. השינוי הדרמטי התחולל עם עלייתם של הסוציאל־דמוקרטים לשלטון בשנת 1932 ואימוץ מדיניות של חלוקה מחדש של העושר. מכאן שניצחונו של השוויון אינו מובטח אלא תלוי בהתפתחויות הפוליטיות.

פיקטי מדגיש שהתנועה לעבר השוויון, במכלול ההיבטים החברתיים – סטטוס, הכנסה, בעלות, מגדר, גזע – מעולם לא התחוללה במקרה, אלא היתה תוצר של מהפכות, מלחמות, התגייסות אזרחית, מאבקים חברתיים ופוליטיים ומשברים כלכליים. זו נקודה חשובה: איש מבין בעלי זכויות היתר שנהנו לאורך ההיסטוריה ממציאות של אי־שוויון – לבנים, אצילים, בעלי עבדים, גברים, קולוניאליסטים – מעולם לא ויתר עליהן מרצונו החופשי, והמאבק היה – ועודנו – כרוך לא פעם באלימות ובסבל רבים.

עם זאת, פיקטי מדגיש שהשינוי החברתי מתחולל לעתים במהירות רבה. ההשקעות הממשלתיות האדירות במאבק בקורונה והסנקציות המערביות חסרות התקדים על כלכלת רוסיה בעקבות פלישתה לאוקראינה הן רק הדוגמאות האחרונות לצעדים כלכליים שנראו דמיוניים וחסרי היתכנות פוליטית – ושהיחס כלפיהם השתנה בתוך שבועות ספורים.

חלק חשוב ומרתק בספר מתאר את המאבקים לשוויון ואת הרקע להם, שהמחקר ההיסטורי הכלכלי העכשווי זורע עליהם אור חדש. כך, למשל, מבליט פיקטי את תרומתם הרבה של הקולוניאליזם ושל הסחר בעבדים להתפתחותו של הקפיטליזם העכשווי, כפי שמדגימים הנתונים מסמרי השיער שהוא מביא על איי העבדים הצרפתיים והבריטיים: חלקם של העבדים בסנטו דומינגו הצרפתית או בג'מייקה הבריטית הגיע בשנות ה-80 של המאה ה-18 ל-85-90 אחוז מסך האוכלוסייה הכולל – ההיקפים הגבוהים ביותר שנצפו אי פעם בהיסטוריה של חברות העבדים (לשם השוואה, העבדים היוו בין 30 ל-50 אחוז מהאוכלוסייה בדרום ארצות הברית ובברזיל באותה תקופה).

מציאות זו הזינה בתורה את כלכלותיהן של המעצמות הקולוניאליות ותרמה לעוצמתן הצבאית והפוליטית, בד בבד עם העמקת הפערים החברתיים בתוכַן. מרד העבדים שהוביל להקמתה של האיטי – העצמאות הראשונה שהשיגה אוכלוסייה שחורה מול מעצמה אירופית – נתקל בקיר ברזל של עוול היסטורי שזועק עד היום לשמיים: הסכמתה של צרפת להכיר בעצמאות המדינה בשנת 1825 ולשים קץ לאיומיה לפלוש לאי ניתנה רק בתמורה להסכמתה הכפויה של ממשלת האיטי לשלם 150 מיליון פרנק־זהב (סך של 300 אחוז מההכנסה הלאומית של האיטי באותה עת), לשם פיצויים של… בעלי העבדים שאיבדו את "רכושם" עם ההחלטה על ביטול העבדות.

בסופו של דבר, האיטי שילמה את מלוא החוב שלה, על פני למעלה מ-100 שנה, אך זאת במחיר כבד של סיכול הפיתוח הכלכלי העצמאי שלה. אחת התביעות שמעלה פיקטי בספר היא שצרפת תעניק שילומים לצאצאי העבדים – סכום זניח עבורה, אך כזה שיאפשר להאיטי התחלה חדשה. אין ספק, מורשת העבדות והקולוניאליזם ממשיכה גם היום לעצב במידה רבה את הסדר החברתי־כלכלי הגלובלי, כפי ששבה והזכירה לאחרונה גם מחאת Black Lives Matters.

עוד ארוכה הדרך לשוויון מלא

עניין נוסף שפיקטי עומד עליו הוא הפער שממשיך להתקיים בין השוויון המשפטי הפורמלי לבין השוויון המהותי. הדבר בולט, בין השאר, בהקשר המגדרי, ובפרט בפערי השכר העיקשים בין גברים לנשים. באופן כללי יותר, הנתונים הרבים המובאים בספר מצביעים על כך שרמות אי־השוויון הנוכחיות – בהכנסות מעבודה ומהון גם יחד – הן עדיין גבוהות ובלתי נסבלות.

בהקשר זה טוען פיקטי את אחת הטענות המרכזיות שלו: המאבק למען השוויון כרוך תמיד בבחירה בין כמה אפשרויות. במילים אחרות, ובניגוד למה שטוענים כלכלנים ובעיקר פוליטיקאים רבים, אין רק מודל אחד ש"עובֶד", אלא קיימים מגוון של מודלים אפשריים לארגון של מוסדות החברה, של הסדרי המיסוי, של הגנת הקניין או אף של מדידת הצמיחה הכלכלית. הבחירה ביניהם היא תמיד תוצר של הכרעה ערכית ופוליטית ולא של "חוקי הכלכלה" או של קביעות "מקצועיות".

אחת ההמשגות מאירות העיניים שמציע פיקטי בספר היא תיאור מצבה הנוכחי של הדמוקרטיה המערבית כגרסה מעודכנת של ייחוד זכות ההצבעה לבעלי רכוש שהתקיימה עד להנהגת זכות ההצבעה האוניברסלית במהלך המאה ה-20. אמנם כיום הדמוקרטיה מבוססת על הגישה השוויונית של "קול אחד לכל אחד (One person one vote)" – וזו אכן התפתחות היסטורית דרמטית – אולם ההטייה המבנית שלה לטובת בעלי הממון דוחפת אותה יותר ויותר לכיוון של "בעל המאה הוא בעל הדעה". ואכן, הדמוקרטיה בת זמננו נתונה במשבר עמוק, כפי שמעידים, בין השאר, מערכת המימון הפוליטי המוטה לטובת העשירים והניידים ביותר, השתדלנות התאגידית רבת העוצמה, התקשורת הנשלטת בידי טייקונים ואוליגרכים ואשר מחניקה כל דיון בחלופות למשטר הכלכלי־חברתי הקיים, הקיטוב הפוליטי שמעצימות הרשתות החברתיות ומשבר הייצוג המתמשך במוסדות הפוליטיים. כמובן, את המשבר הדמוקרטי גם אנחנו בישראל למדנו להכיר מקרוב בחודשים האחרונים.

אחת הדוגמאות המדאיגות ביותר בהקשר זה היא פסק-דינו הנודע לשמצה של בית המשפט העליון האמריקאי בפרשת "סיטיזנס יונייטד" בשנת 2010, שבו נפסק שהצבת תקרה על ההוצאות הפוליטיות – האמצעי המרכזי להגבלת השפעתו של הכסף על הפוליטיקה – מהווה פגיעה אסורה בחופש הביטוי של בעלי ההון ושל התאגידים. גם בתחום זה אפוא הצעידה אל עבר השוויון טרם הסתיימה.

למצב דברים זה יש השלכות החורגות מהמישור המדינתי, שכן לטענת פיקטי, הוא לא יאפשר למערב לשכנע את שאר העולם במידת הרצינות של השיח שהוא מקדם על צדק, על דמוקרטיה ועל מאבק במשבר האקלים. זאת, כל עוד המשטר המשפטי הנוכחי שמעניק הגנה רבת עוצמה לקניין – הפועלת לטובת בעלי נכסים והון – ימשיך להתעלם מכך שמדובר במערך זכויות המותנה בהקשר החברתי ההיסטורי; וכל עוד תימשך התפיסה של "עסקים כרגיל" ביחס למשבר האקלים כאשר כ-60 אחוז מקרב המאון העליון של פולטי הפחמן הגדולים ביותר בעולם מתגוררים בצפון אמריקה, וסך הפליטות שלהם גבוה יותר מאשר סך הפליטות של 50 אחוז מתושבי הפלנטה שפולטים את כמות הפחמן הפחותה ביותר ושמתגוררים במדינות העניות ביותר.

פיקטי מזהיר כי המשך הדבקות של המערב במודל הקפיטליסטי העכשווי, שאבד עליו הכלח, עלול לשחק לידי הסוציאליזם הסמכותני של סין שעשוי לקרוץ למדינות שונות. דרושה לנו אפוא, טוען פיקטי, חלופה סוציאליסטית ודמוקרטית.

דרוש: מניפסט סוציאליסטי עכשווי

פיקטי מציע בספר מניפסט של סוציאליזם דמוקרטי עכשווי, הן כאמצעי לגייס את תמיכת מדינות הדרום הגלובלי והן כאמצעי להתמודד עם בעיית אי-השוויון. לשם כך, הוא מציע חזרה למקורות, ל"לחם ולחמאה" של הסוציאל־דמוקרטיה – חיזוק מדינת הרווחה, שיקום מערכת המיסוי הפרוגרסיבי (לרבות הרחבתו למיסוי הבעלות על הון ונכסים), העמקת שוויון ההזדמנויות (בעיקר בתחום החינוך) ומיגור האפליה – תוך עדכונם למאה ה-21. ואכן, פיקטי מציע שלל כיווני פעולה שאפתניים ומקוריים שמעשירים מאוד את החלופה הרעיונית השמאלית ההומניסטית בת זמננו. בשל היריעה הקצרה, אתייחס להלן רק לשלוש מההצעות.

מודל ה"ירושה לכולם" שפיקטי מציע מדגים יפה את האופן שבו הוא מבקש ללכת בגדולות. על פי ההצעה, תוקם מערכת לחלוקה מחדש של כלל הירושות כולן – שהן, כידוע, אחת הדרכים הבולטות, והפחות צודקות, להנצחת אי־השוויון ולהעמקתו. וזאת, באופן שיאפשר לכל אדם בן 25 לזכות בירושה מינימלית (לפי הצעתו, בסך 120,000 יורו לכל הפחות). מימוש המודל צפוי לחולל שינוי דרמטי במאזן הכוחות החברתי: הוא יצמצם עמוקות את אי־השוויון באמצעות פיזור רחב יותר של הבעלות, יגביר את שוויון ההזדמנויות ויאפשר לאוכלוסיות העניות ביותר שאין בבעלותן כיום כמעט דבר, להיות לראשונה בנות חורין באמת; הן יוכלו, למשל, לסרב להצעות עבודה גרועות או להקים עסק קטן. כפי שכותב פיקטי, "החופש הזה עשוי להפחיד את המעסיקים ואת בעלי הנכסים, שעובדיהם יהפכו לצייתנים פחות, אך הוא עתיד לשמח את כל היתר".

גם עדכון מודל הממשל התאגידי שאותו מנסח פיקטי בפרוטרוט מדגים חשיבה סוציאליסטית עדכנית ביחס למוסד מרכזי של הקפיטליזם. הוא מציע ללמוד מהמודל הגרמני והנורדי ולאפשר לעובדים להשתתף בניהול השוטף של חברות עסקיות באמצעות קבלת מקום מרכזי בדירקטוריון, לצד בעלי המניות. אך הוא אינו נעצר שם: על פי מערכת ה"סוציאליזם ההשתתפותי" שהוא מציע, העובדים יחזיקו ב-50 אחוז מהקולות בכל החברות, לרבות הקטנות ביותר, מה שיחייב מעסיקים להתדיין עם העובדים וימנע ריכוז גדול מדי של כוח כלכלי.

פיקטי מציין בנוסף נקודה חשובה ביותר: רפורמות סוציאליסטיות בממשל התאגידי עלולים להיתקל במחסום בדמות הגנה חוקתית רחבה על זכות הקניין (כפי שקיימת בצרפת, ובמידה רבה גם בישראל), ושינוייה יחייב מאבק חברתי, פוליטי ומשפטי רחב־היקף. מסתבר, ולא בפעם הראשונה, שהמשפט יכול לשמש כלי הפועל לשימור משטר האחזקות הקיים ולא כלי פרוגרסיבי, כפי שהוא נתפס פעמים רבות. כדאי לזכור זאת גם בימים אלו שבהם המחנה הדמוקרטי בישראל נחלץ להגן על בית המשפט במלוא הכוח.

היבט חשוב נוסף שאותו מדגיש פיקטי הוא בחירת האינדיקטורים הכלכליים, החברתיים והסביבתיים. התמ"ג, האינדיקטור הכלכלי המרכזי של ימינו, הוא בעייתי ביותר: ראשית, הוא מסווג כל פעילות כלכלית כתורמת לצמיחה אף אם יש לה השפעות חברתיות וסביבתיות שליליות כמו זיהום, למשל, מה שמאפשר לנו להדחיק את האבסורד הכרוך בשאיפה לצמיחה מתמדת בעולם שמשאביו סופיים; ושנית, הוא מתעלם מכל הפעילות האנושית המבורכת הנעשית מחוץ לשוק, בעיקר על ידי אמהות, אשר תורמת רבות לרווחה החברתית.

פיקטי סבור שמוטב שלא לנסות לייצג מציאות רב ממדית באמצעות מדד חד־ממדי כמו התמ"ג ואף לא מדד מאוזן יותר (למשל "ההכנסה הלאומית" שמפחיתה מהתמ"ג, בין השאר, את צריכת המשאבים הטבעיים), שכן מדד מסוג זה אינו מאפשר באמת למדוד כיאות את הנזקים שנגרמו, ומתעלם מכך שיש דברים שפשוט אין להם שיעור – האם ניתן, למשל, לכמת כמה שווה אובדן המגוון הביולוגי?

במקום זאת מציע פיקטי לעשות שימוש במגוון של אינדיקטורים חברתיים (למשל, בנוגע לנגישות לבריאות ולחינוך), כלכליים (אי־השוויון בהכנסות) וסביבתיים (פליטות הפחמן ואופן התחלקותן), וכן בקביעת יעדים ברורים (טמפרטורות מירביות או צמצום אי־השוויון). כדי להנגיש את הדיון הכלכלי ולהפוך אותו לדמוקרטי יותר, הוא מדגיש את הצורך באינדיקטורים שקופים, בני־השוואה וניתנים להבנה בקלות. שינוי כזה אינו רק סמנטי, אלא יוכל לשנות מן היסוד גם את בחינתן של החלטות כלכליות של ממשלות ושל תאגידים שייאלצו להפנים לתוכן שיקולים חברתיים וסביבתיים: האם באמת כדאי להוציא את הגז מהאדמה? באיזה מובן "זול" יותר לייצר באינדונזיה?

לצד העדכונים האמורים, פיקטי בוחן בביקורתיות את המנגנונים הסוציאל־דמוקרטיים הקיימים, ובראשם מדינת הרווחה בתור הזהב שלה שאחרי מלחמת העולם השנייה, ומצביע על מגבלותיהם. ראשית, הישענותה המוחלטת של מדינת הרווחה על מדינת הלאום (שהיתה הכרחית, ככל הנראה, לשם יצירת הסולידריות החברתית שנדרשה לצורך כינונה הראשוני, עניין שפיקטי אינו נדרש לו) לא הביאה בחשבון את המורשת הקולוניאליסטית שהעשירה את המערב על חשבונן של מדינות הדרום הגלובלי, וסייעה לו להציע לאזרחיו מדיניות רווחה נדיבה. בנוסף, מהגרי העבודה שהגיעו למדינות המערב וסייעו לנס הכלכלי בעקבות מלחמת העולם השנייה, נשלחו בחזרה לארצותיהם או, לכל היותר, נותרו בשוליים החברתיים ולא זכו ליהנות מפירות עבודתם.

פיקטי מזכיר לנו אפוא כי מה שאִפשר לסוציאל־דמוקרטיה להתבשם במשך שנים מהישגי מדינת הרווחה היה גם תוצאה של ניצול ושל אי־שוויון מהותיים, ולכן קורא להימנע מאידיאליזציה שלה. חסרון נוסף שעליו הוא עומד הוא אופייה הפטריארכלי של מדינת הרווחה שהתבססה בעיקר על מקומו המרכזי של הגבר בשוק העבודה לעומת שוליותן היחסית של עקרות הבית.

להגביל את התנועה החופשית והטפילית של ההון

על הרקע הזה, גורס פיקטי, המאבק באי־השוויון בעידן הנוכחי חייב לכלול גם שינוי מבני של המערכת הכלכלית הגלובלית שאינה בת־קיימה מבחינה פוליטית ואקולוגית. לשם כך, יש להסיג לאחור היבט מרכזי של הגלובליזציה הכלכלית של העשורים האחרונים – התנועה החופשית והטפילית של ההון.

פיקטי מתאר כיצד צבירת הרווחים של התאגידים הרב־לאומיים נשענת על תשתיות מדינתיות ואז, בהקלקת עכבר, מתניידת למדינה אחרת ומותירה את תשלום החשבון לאזרחים הנייחים. מצב דברים זה, שהוא אחד הגורמים לעליית הפופוליזם, חתר תחת יסודותיה של מדינת הרווחה במדינות העשירות, אך פגע במיוחד ביכולותיהן הפיסקליות של מדינות הדרום הגלובלי: כספי המסים שהן גובות נודדים ברובם למקלטי מס, אחת הדרכים המרכזיות שבאמצעותן חומקים העשירים מתשלום מסים, וכך נחלשת יכולתן לספק לאזרחיהן שירותים נאותים.

לדעת פיקטי, מדובר בצורה של ניאו‏־קולוניאליזם שכדי להתגבר עליו הוא מציע להיאבק במקלטי המס (צעדים שממשל ביידן החל לנקוט בהם באוקטובר 2021) ולהקים מרשם גלובלי של נכסים. במקביל, הוא קורא שלא להירתע מלמסות באופן מופלג (בשיעורי מס של עד 90 אחוז!) את ההכנסות ואת הרכוש של העשירון העליון, ובעיקר של המיליארדרים ושל התאגידים הרב־לאומיים – כפי שרוָוח בעיקר בארצות הברית, ערש הקפיטליזם, בשלושת העשורים שלאחר מלחמת העולם השנייה.

החידוש של פיקטי הוא הצעתו לייחד חלק מהכנסות מס העושר החדש הזה לחלוקה בין כלל המדינות, באופן שיאפשר להן להרחיב את השירותים לאזרחיהן ולממש את זכותן הבלתי מעורערת לפיתוח כלכלי. את הגלובליזציה החדשה הזו הוא מציע להשלים באמצעות אמנות גלובליות חדשות שיכפיפו את הסחר החופשי לתנאים וליעדים של פיתוח בר־קיימה, וכן באמצעות הקמתם של פרלמנטים טרנס־לאומיים, אזוריים או גלובליים, שיאפשרו התדיינות דמוקרטית שתביא בחשבון גם את האינטרסים של המדינות העניות ותאפשר להרחיב את השפעתה המיטיבה של מדינת הרווחה גם אליהן. בסופו של דבר, האופטימיות היחסית העוטפת את הספר נובעת מאמונתו של פיקטי שרק הצעידה המתמשכת אל עבר השוויון תאפשר התמודדות עם הבעיות הגלובליות האדירות העומדות לפתחנו.

בינתיים בישראל

כתיבתו של פיקטי זכתה לעניין רב בישראל, כפי שמעידים ראיונות שנערכו עמו בתקשורת הכלכלית והאזכור התכוף יחסית שלו בשיח הציבורי. למרות זאת, הגותו טרם זכתה עד עתה לתרגום עברי. לפיכך, ולוּ מטעם זה בלבד, הופעתו של קיצור תולדות השוויון היא בשורה חשובה עבור הדיון הציבורי הישראלי בנושאי כלכלה וחברה שרק בשנים האחרונות החל, באיטיות רבה, להיחלץ משיח הסיסמאות הכלכליות החלולות שבעטיו כ-ו-ל-ם מצדדים ב"משק חופשי", אבל גם ב"צדק חברתי". יתרה מכך: למול הנוכחות הגוברת של הצעות ליברטריאניות בשיח הכלכלי־חברתי, המיובאות על פי רוב היישר מתוך הקפיטליזם האמריקאי, ספרו של פיקטי מציע ארגז כלים רעיוני ומעשי עבור כל מי שמתנגד למגמות הללו.

אכן, לישראל יש מאפיינים ייחודיים שונים – סכסוך לאומי, יחסי רוב-מיעוט מורכבים, הוצאות צבאיות גבוהות, צמיחה דמוגרפית גבוהה (ילודה גבוהה, תמותה נמוכה, הגירה חיובית) – המבדילים את תוואי ההתפתחות הכלכלי־חברתי שלה מזה של מרבית המדינות המערביות. עם זאת, העובדה שישראל הפכה, בתוך ארבעה עשורים של מדיניות ניאו־ליברלית, מאחת המדינות השוויוניות ביותר לאחת המדינות הפחות שוויוניות במערב מבחינת חלוקת ההכנסות, הופכת את ספרו של פיקטי לרלוונטי במיוחד לדיון הכלכלי המקומי. גם כאן, היריעה הקצרה מאפשרת להתמקד רק בשלוש נקודות.

ראשית, אף שבשנים האחרונות מעמיק השיח הציבורי על אי־השוויון המתרחב בישראל, רוב הדיון נסוב על שאלת חלוקת ההכנסות בלבד, כפי שמעידה ההסתמכות הרווחת על מדד ג'יני (המתמקד בפערי ההכנסות). הסיבה המרכזית לכך היא היעדרו הכמעט מוחלט של מידע (המדידה הרשמית האחרונה נערכה, ככל הידוע, בשנת 1964) בנוגע להתפלגות הבעלות על הכנסות ועל עושר בישראל (פיקטי עצמו טען בראיונות עמו כי פניותיו למשרד האוצר בבקשה לקבל נתונים על היקפי פריסת העושר בישראל נענו בשלילה). בירור הסיבות לחוסר הזה במידע רשמי – סביר להניח שהגופים הפיננסיים הגדולים מחזיקים באמתחתם מידע רב – הוא מרתק כשלעצמו, אבל כך או אחרת, השורה התחתונה הדרמטית היא שהתמונה בנוגע לפערים החברתיים בישראל היא חלקית, ושאי־השוויון האמיתי עמוק בהרבה.

לפי מחקר חלוצי של מילגרום ובר־לבב משנת 2019, שתואם גם לנתונים שאספו פיקטי ועמיתיו במדינות אחרות, הפערים החברתיים בישראל גדולים באופן משמעותי מאשר פערי ההכנסות: בשנת 2013 החזיק המאון העליון בנכסים השווים בהיקפם לסך הנכסים שמחזיקים שבעת העשירונים התחתונים יחדיו. מצבו של הרבבון העליון אף הוא מעולם לא היה טוב יותר: לפי נתונים שפרסם "דה מרקר" ביוני 2022, שוויַים של 500 עשירי ישראל גדל בשני העשורים האחרונים כמעט פי עשרה, ל-337 מיליארד דולר.

מובן שבתוך הנתונים המדהימים הללו, שמבליטים את עומק אי־השוויון השורר כיום בישראל, יש גם הסתעפויות שמציירות את מורכבותו – קיימים פערים אדירים, בהכנסות וברכוש, בין יהודים לערבים, לצד פערים מתמשכים, אף שבהיקף נמוך יותר, בין עולים לוותיקים, בין אשכנזים למזרחים ובין גברים לנשים. בדומה למגמות שעליהן מצביע פיקטי, פערים אלו בולטים מאוד בתחום החינוך שבו ניתן לנבא, למרבה הצער, את המיקום המעמדי של תלמיד בהתאם ליישוב שבו נולד; שבו ההשקעה הממוצעת בתלמידים יהודים גבוהה בהרבה מההשקעה בתלמידים ערבים (ובתלמידים דתיים יותר מאשר בתלמידים בבתיה"ס הממלכתיים); ושבו ישראל היא המובילה בעולם מבחינת פערי הציונים בין תלמידים על רקע כלכלי־חברתי.

לבסוף, התנתקותו בשנים האחרונות של "קטר" ההייטק משאר "קרונות" המשק – השכר הממוצע בתחום זינק ללמעלה מפי שניים מהשכר הממוצע במשק, ותופעת "איסוף הדירות" על ידי אנשי הייטק הולכת ומתפשטת ומעמיקה את משבר הדיור – מצביעה על כך שבלא פעולה פוליטית וציבורית נחרצת, הפערים העמוקים הללו רק צפויים להאמיר.

נקודה נוספת נוגעת למדיניות המס בישראל ולתוואי המתמשך של הפחתת המסים בארבעת העשורים האחרונים. כפי שהראו דוחות רבים, מדיניות זו הובילה לצמצום המשאבים העומדים לרשות הממשלה ותרמה רבות ל"הרעבה" מתמשכת של השירותים הציבוריים ולמדיניות יד קמוצה של מדינת הרווחה.

לצד זאת, מדיניות מיסוי המוטה לטובת העשירונים העליונים (מיסוי נמוך, אם בכלל, של ההון ביחס לעבודה; היעדר מיסוי על ירושות ונכסים; הפחתת מסי החברות; ועוד) הובילה לצמצום מתמשך של הפרוגרסיביות של מערכת המס – יסוד מרכזי של מדינת הרווחה, כפי שמדגיש פיקטי שוב ושוב.

אם כן: אף שישראל התעשרה מאוד בשנים האחרונות, והתמ"ג לנפש שלה אף עקף את זה של צרפת ושל יפן, ההוצאה הציבורית לנפש נותרה נמוכה יחסית למדינות ה-OECD, מה שמחייב הגדלה של ההוצאה הפרטית – כ-40 אחוז מההוצאה הלאומית לבריאות וכ-20 אחוז מההוצאה הלאומית על חינוך ממומנות כיום באופן פרטי – שבתורה כמובן מעמיקה את הפערים.

נקודה אחרונה היא סוגיית השינוי. פיקטי עומד על כך שבמרבית המקרים, שינוי במדיניות הכלכלית ובחלוקת ההכנסות מתרחש בעקבות מלחמה, משבר או התגייסות אזרחית. הדברים נכונים במידת־מה גם לגבי ישראל: מחאת "הפנתרים השחורים" תרמה רבות להרחבתה של מדינת הרווחה הישראלית, וגם המחאה החברתית של שנת 2011 הובילה לשורה של רפורמות (חינוך חובה חינם מגיל שלוש, העלאת שכר המינימום, חוק הריכוזיות, בלימת הפחתת המסים ועוד). גם המחאה הנוכחית נגד ההפיכה המשטרית פתחה לדיון סוגיות יסוד הנוגעות לחלוקת המשאבים במדינה, בעיקר סביב שאלת השתתפות החרדים בצבא ובמשק. ימים יגידו אם היא תצליח לחולל שינוי בעניין זה.

ביקורות אפשריות

קיצור תולדות השוויון הוא ללא ספק הישג גדול – ועם זאת, הקריאה בו מעלה כמה השגות. אף שהצעותיו של פיקטי לעדכונה של מדינת הרווחה הן מעוררות השראה ושאפתניות, לא תמיד קל להבין מהי תאוריית השינוי המצויה בבסיסן, בעיקר על רקע היחלשותן הדרמטית של המפלגות הסוציאל־דמוקרטיות ברחבי העולם.

כפי שהוכח בשנים האחרונות, שינויים יכולים אמנם להתרחש במהירות כתוצאה ממשברים לא צפויים, וכפי שפיקטי שב ומציין, התגייסויות אזרחיות יכולות בהחלט להפעיל מנופי לחץ משמעותיים על המערכת הפוליטית. יחד עם זאת, אין לכחד שבתקופה הנוכחית ניצבים בהקשר זה מספר מכשולים לא מבוטלים.

ראשית, ארגוני העובדים, שהיו כוח מניע מרכזי מאחורי קידומן של רפורמות חברתיות, נחלשו מאוד בעידן הניאו-ליברלי של העשורים האחרונים, על רקע שוק עבודה מפוצל ורעוע. שנית, אופיו המקוטב של העידן הנוכחי, המוזן בעיקר על ידי הרשתות החברתיות, מקשה מאוד לייצר קונסנזוס פנים־מדינתי רחב (אפילו בעת מגפה עולמית בלתי מפלגתית), החיוני לצורך יצירת השינויים הגדולים הנדרשים, קל וחומר כדי להגיע לשיתוף פעולה גלובלי, כחזונו של פיקטי. שלישית, ובהמשך לכך, העוצמה התאגידית שפיקטי אמנם מצביע עליה, מהווה כוח־נגד בעל אמצעים אדירים – כלכליים, פוליטיים, משפטיים – לסיכול השינויים המהפכניים שאותם הוא מציע. חוסר היכולת המתמשך של הפוליטיקאים ברחבי העולם לקדם מדיניות של גמילה מהדלקים הפוסיליים, שהכרחית ממש כדי להתמודד עם האסונות האקלימיים הצפויים, מדגים זאת היטב. האם יוכל לקום כוח אזרחי נגדי שיהיה חזק דיו?

ביקורת אפשרית נוספת היא במישור הניתוח ההיסטורי: פיקטי מתאר בפרוטרוט ובאופן משכנע את עוולות הקולוניאליזם ואת מורשת העבדות ומדגיש את מרכזיותן הכמעט בלעדית בעלייתו של המערב ובהשתלטותו על העולם בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. עם זאת, היסטוריונים שונים מבליטים מאפיינים נוספים של המערב (שפיקטי רומז רק לחלקם) שתרמו אף הם לשגשוגו ולהצלחתו, כדוגמת האתיקה הפרוטסטנטית, הסובלנות הדתית, הרציונליזם המדעי, ההמצאות הטכנולוגיות או שלטון החוק. אפילו קרל מרקס, שבזמן אמת ביקר בחריפות את השלטון הקולוניאלי הבריטי בהודו, הצביע במקביל גם על היותו כוח למודרניזציה ולשינוי במושבות הכבושות, בתחומים כמו תיעוש, שלטון החוק, מעמד האישה ועוד.

הביקורת על הניתוח ההיסטורי תקפה גם בהקשרים עכשוויים יותר. פיקטי מציין את הצמצום הדרמטי שהתחולל בארבעת העשורים האחרונים בפערים בין הצפון הגלובלי לדרום הגלובלי; אבל האם לגלובליזציה הכלכלית שאותה הוא בעיקר מבקר לא היה גם תפקיד מכריע בחילוץ מעוני של מאות מיליונים מתושבי מדינות הדרום?

זאת ועוד, תיאורו של פיקטי את עליית הפופוליזם בשנים האחרונות מתמקד בעיקר בסיבות כלכליות וחברתיות (ובראשן, היותה של הגלובליזציה מוטה במובהק לטובת בעלי ההון האנושי והכלכלי), וכך גם טענתו כי לשמאל לא תהיה תקומה בקרב המעמדות העממיים כל עוד הוא לא יציע תוכניות כלכליות מרחיבות יותר שיפתו אותם יותר מאשר הלאומנות הפופוליסטית. ואולם, החשש המוצדק של פיקטי מהיבטים שונים של הפופוליזם, כדוגמת הסמכותנות או השיח המקטב, חשש שמזין גם חלק גדול מהמחאה העכשווית בישראל אינם צריכים לבטל את הערך הטמון בביקורתו המוצדקת של הפופוליזם על מאפיינים בעייתיים של הדמוקרטיה הליברלית, שפיקטי בעצמו עומד עליהם, כדוגמת משבר הייצוג הדמוקרטי ומרכזיותה של הטכנוקרטיה החותרים תחת עיקרון ריבונות העם. בדומה, הוא מתעלם מהאיום הזהותי שהשיח הליברלי – האינדיווידואליסטי, המתירני והחילוני, שהסוציאל־דמוקרטיה ופיקטי עצמו הם, במידה רבה, חלק ממנו – מציב בפני חלקים גדולים בקרב המעמדות העממיים, שהם התומכים העיקריים בפופוליזם. גם התפיסה כאילו די באימוץ מדיניות רווחה מיטיבה יותר כדי להסיט את המצביעים לכיוונים שמאליים יותר מתעלמת מהצורך החיוני בהכרה זהותית ובהגנה עליה, שחשובים לרבים לא פחות – ולעתים אולי אף יותר – מאשר האינטרס החומרי המיידי.

על ד"ר עופר סיטבון

המתרגם והעורך המדעי של קיצור תולדות השוויון. מרצה בכיר בבית הספר למשפטים במכללה האקדמית צפת וראש הקליניקה לתאגידים וחברה במרכז האקדמי למשפט ולעסקים.