בישראל, אומרת הקלישאה, ממשלות לא נבחרות על נושאי דת ומדינה, אבל הן כן נוטות להתפרק בגללם. לא רבים זוכרים, אבל סבב הבחירות הבלתי נגמר שמתחולל כבר כמעט חמש שנים, החל עם התפרקות ממשלת נתניהו בשנת 2018, כאשר האמתלה היתה פסילת חוק גיוס החרדים על ידי בג"ץ וחילוקי הדעות בקואליציה לגבי חקיקת חוק חלופי. "ממשלת השינוי" נפלה אף היא, לפחות לכאורה, בשל ענייני דת ומדינה. הפורשת הראשונה ממנה, יו"ר הקואליציה דאז והשרה כיום עידית סילמן, תירצה את פרישתה בהנחייתו של שר הבריאות ניצן הורוביץ לבתי החולים שיקיימו את פסיקת בג"ץ ולא יחפשו חמץ בתיקי הבאים בשעריהם. 

סרטו התיעודי החדש של אבידע לבני על יוסי שריד, הנקרא בפשטות על שמו (הכותרת המלאה היא "50 השבועות וחמשת הימים של יוסי שריד כשר חינוך"; הסרט הוקרן ב"דוקאביב" האחרון ובחודשים הקרובים ישודר ב"הוט 8"), מתמקד בפרק נוסף בסדרה הזאת, זה שהניע את תהליך התפוררותה של ממשלת השמאל האחרונה שהיתה בישראל עד היום – ממשלת אהוד ברק. 

שריד, אז שר החינוך, סירב להעביר כספים לטובת סגירת חובותיה של רשת החינוך המפלגתית של ש"ס כל זמן שהיא לא מתחייבת על לימוד תכני הליבה, וערער כך את הקואליציה השברירית ממילא שש"ס היתה חברה בה. ברק לחץ עליו לוותר, בתגובה שריד התפטר, הוציא את מרצ מהממשלה והחל לגלגל את כדור השלג שבסופו של דבר הביא לפירוקה.

כמעט 25 שנה חלפו מאז והמון השתנה – בעיקר לרעה. אבל החינוך החרדי ותקצובו עדיין נמצאים בעין הסערה הפוליטית – היום יותר מתמיד. לראיה, תקציבי הענק שצפויים לעבור לחינוך הפרטי והמפלגתי החרדי במסגרת תקציב המדינה האחרון – והמשמעות הרת האסון שלהם לעתידם של מאות אלפי תלמידים חרדים, לכלכלה הישראלית ולחינוך הציבורי־ממלכתי בישראל – עוררו התנגדות ציבורית עזה שהשתלבה בגל המחאה נגד הרפורמה המשפטית. 

לפתע, כל אלה שטענו תמיד ש"יהיה בסדר"; שאיכשהו, גם בלי לימודי ליבה, החברה החרדית תלמד להשתלב בהשכלה ובתעסוקה, מדינת ישראל תמשיך לשגשג מבחינה כלכלית, והדמוקרטיה שלה תיוותר איתנה – כל אלה החלו לדבר אחרת. הם הבינו שמערכת חינוך פרטית ומפלגתית שמצד אחד מתוקצבת באופן מלא על ידי המדינה, ומצד שני לא מכינה את תלמידיה לחיים בכלכלה מודרנית ובמדינה דמוקרטית, היא חבית נפץ קטלנית שתתפוצץ לנו בפָּנים ושמתפוצצת למעשה כבר עכשיו; ושבמקום לנסות לצמצם את הנזקים שכבר נגרמים, התקציב הנוכחי מאיים להחריף אותם פי כמה וכמה. שריד, כמאמר הקלישאה, היה הראשון לזהות. 

התעקשות אחת יותר מדי

קשה שלא להתאהב בדמותו של יוסי שריד, כפי שהיא משתקפת בסרט: איש הגון וישר, שפיו וליבו שווים, בעל השכלה יהודית ואוניברסלית, שחותר באומץ להגשים את הערכים שבהם הוא מאמין. יחד עם זאת, ניכרות בו גם כמה חולשות אנושיות מוכּרות, ובראשן יותר משמץ של נרקיסיזם ומגלומניה שמלווים כל פוליטיקאי – ואחדים מהם במידה רבה יותר.

קשה גם שלא להתגעגע לימים שבהם פוליטיקאים היו מוכנים לשלם מחיר אישי ופוליטי עבור הערכים שבהם הם מאמינים, וניסו לעזור גם לאזרחים שלא תמכו בהם בבחירות, וכנראה גם לעולם לא יתמכו. כך, אחד מחלקֵי הסרט מוקדש לתקופה שבה התגורר שריד עם משפחתו בקרית שמונה מתוך הזדהות עם תושבי העיירה, שספגו באותן שנים מטחי קטיושות מלבנון ושסבלו ממצב חברתי־כלכלי קשה. עוד בהקשר הזה מוזכרות החלטתו להתנדב למילואים במלחמת לבנון הראשונה כחייל פשוט, חרף התנגדותו הקולנית למלחמה כפוליטיקאי, והתקופה שבה התגורר בשדרות ולימד בה אזרחות.

פן אחר באישיותו של שריד, שגם עליו הסרט מתעכב לא מעט, הוא התנגדותו לפשרות – גם כאן, תוך נכונות לשלם מחיר אישי, ואפילו כאשר הדבקות הזו משולה לנסיעה בעיניים פקוחות לתוך קיר. תכונה זו של שריד משחקת תפקיד ראשי בפרשה העומדת במרכז הסרט – כהונתו כשר החינוך בממשלת ברק ב-1999. ש"ס היתה אז כאמור חברה בקואליציה וחבר המפלגה משולם נהרי כיהן כסגנו של שריד במשרד. הימים היו ימי התהליך המדיני, וברק – ואיתו הממשלה כולה – הסכימו לשים בצד חלק משאיפותיהם האזרחיות־חברתיות־כלכליות, לטובת הניסיון לקדם הסכם עם הפלסטינים, ששיאו בוועידת קמפ דיוויד. 

למרות זאת, שריד סירב להעביר לרשת החינוך של ש"ס, מעיין החינוך התורני, 100 מיליון שקל (פחות מאחוז מתקציב המדינה דאז) לכיסוי חובות שאליהם נקלעה מסיבות מפוקפקות. שריד התנה את העברת הכספים בהנהגת לימודי ליבה במוסדות הרשת, שיכללו אנגלית, מתמטיקה, מדעים, מחשבים, דמוקרטיה ואזרחות, ובמנגנון שיפקח על כך. ש"ס סירבה בתוקף, והלחצים הגוברים על שריד מצדו של ראש הממשלה ברק הובילו לבסוף להתפטרותו וביחד עמה, כאמור, לקריסת הממשלה כולה.

קיצור תולדות השמאל הטהרני

אני זוכר את שריד, בעיקר בשנותיו האחרונות, כדמות נרגנת וצדקנית משהו, כמי שסימל בעיניי במידה רבה את טהרנות השמאל. אבל הסרט ממחיש יפה שמה שנתפס כצדקנות היה למעשה מחויבות כנה של שריד למה שהוא תפס כטוב והצודק, ואולי אפילו נאיביות מסוימת שבעטייה שאף לממש את ערכיו בצורה מלאה, בלי להתחשב בצרכים ובמחירים פוליטיים או אישיים, ובלי לוותר לעצמו או לאחרים.

למעשה, בסרט משתקפת מידה כמעט זהה של הערכה ושל ביקורת – הערכה לנכונותו של שריד להקרבה אישית, וביקורת על חוסר יכולתו להגיע לפשרות במסגרת המשחק הפוליטי. זה ניכר מדבריהם של רבים מהמרואיינים, בהם בנו, הסופר ישי שריד; חברו למפלגות רצ ומרצ, דדי צוקר; או יריבו הפוליטי ושותפו למאבק בשחיתות בשנות ה-70, אהוד אולמרט. כולם משבחים את הקרבתו האישית (אם כי הבן ישי מזכיר שהמחירים לא היו רק אישיים, אלא גם משפחתיים) וטוענים כי היה עליו להתפשר יותר על מנת להשיג את מטרותיו הפוליטיות.

הביקורת על חוסר יכולתם של אנשי השמאל העמוק להפגין פרגמטיות ולהתפשר במטרה להגיע לעמדות כוח, וחשוב מזה, להשתמש בכוח כשהם כבר שם – עתיקה הרבה יותר משריד עצמו. כדי להיווכח בזה, אפשר להרחיק עד לימיה של אחת ממפלגות־האם של מרצ, מפ"ם. במהלך שהדהים את אזרחי מדינת ישראל הצעירונת, החליטה מפ"ם להישאר מחוץ לממשלת ישראל הראשונה שהקים בן גוריון, על אף שהיתה המפלגה השנייה בגודלה אחרי מפא"י. 

היתה זו הזדמנות היסטורית להקים ממשלה שמורכבת ממפלגות פועלים בלבד, שיש הטוענים שהיתה יכולה לכונן מדינה שונה לגמרי מזו שלבסוף קמה, באמצעות חקיקת חוקה ברוח פועלית־סוציאליסטית, עיצוב מערכת החינוך ברוח דומה, ועוד – הזדמנות שהוחמצה ושאין אלא להצטער על כך עד היום. היסטוריונים אמנם חלוקים בשאלה על מי מוטלת האחריות לאי־הצטרפותה של מפ"ם לממשלה, אבל אין ספק שהיא משקפת לפחות במידת מה את הטהרנות שאפיינה חלק מהחברים בה.

בן גוריון נהג לסנוט במפ"ם על ישיבתה באופוזיציה ועל הימנעותה מעמדות כוח, מסמכות ומאחריות. הכרוניקה הטהרנית הזאת מתוארת באופן יפה (גם אם תוך נקיטת חירות יצירתית לא קטנה) בספר האדום של אסף ענברי. ענברי מתאר בין היתר את זלזולם של בן גוריון וחבריו ביצחק טבנקין ומאיר יערי, שלמרות ששימשו כחברי כנסת וכמנהיגי מפ"ם במשך שנים ארוכות, סירבו ליטול על עצמם תפקידי שרים בממשלות שבהן מפ"ם כן היתה חברה, מכיוון שהדבר היה מאלץ אותם "ללכלך את הידיים" ולרדת ממגדל השן האידאולוגי שלהם. הם העדיפו, על כן, למסור את הכוח, שביחד עמו מגיעה כידוע גם האחריות, לאחרים.

שריד צדק

אירועי החודשים האחרונים מראים עד כמה שריד צדק, ועד כמה הקריירה הפוליטית שלו היא, במבט לאחור, טרגדיה. האמונה העמוקה וחסרת הפשרות שלו בצדקת הדרך לא סינוורה את עיניו אלא דווקא גרמה לו לראות את המציאות באופן בהיר, הרבה יותר מאלה שפעלו לצדו. הוא זיהה במדויק את הפער שנפער בין השמאל הישראלי לבין המעמד הבינוני והנמוך שאותו התיימר לייצג – פער שהיום נראה כמובן מאליו – וניסה לגשר עליו, גם בהתנהלותו האישית וגם באמצעות קידום מהלכי מדיניות רלוונטיים (אף אם לא מספיק). הניסיון הזה כשל באופן ברור, ובשנים שעברו מאז הפער רק התעצם. מרצ ושאריות השמאל הישראלי הפכו למפלגות מעמד בינוני־גבוה מובהקות, והשסע הזה הפך לחומר בעירה פוליטי ואלקטורלי שימושי ביותר בידי נתניהו, הליכוד, ש"ס ולאחרונה גם בן גביר.

גם התעקשותו של שריד על נושא תקצוב רשת מעיין החינוך התורני, שמוצגת בסרט כאיוולת פוליטית מובהקת שנובעת מפגם באישיותו, מובנת הרבה יותר כיום, 23 שנים לאחר שהתרחשה. קשה להתווכח עם הגישה שמבוטאת באמירה המפורסמת (המיוחסת בטעות לשלומית אלוני) ולפיה "בשביל השלום אפשר גם לחבוש שטריימל", או עם ברק וממשלתו, שיישמו מדיניות ברוח זו (וגם עם רבין, שעשה זאת עוד לפניהם); אבל היום ברור שמי שראה רחוק יותר וצלול יותר היה הרב עובדיה יוסף, מנהיגה של ש"ס, שכפי שמעיד עליו בסרט העיתונאי ניצן חן, התעניין אך ורק בתקציב של רשת החינוך המפלגתית שהקים, ושכל השאר, לרבות הנושא המדיני, שהסעיר אז את המדינה, היה בעיניו "עפרא דארעא" (עפר הארץ). 

בסוף הפרשה, בניסיון להשיג רוב להסכם ישראלי־פלסטיני, הממשלה נכנעה לדרישות של ש"ס, שתבעה הגדלה משמעותית של התקציבים לרשת החינוך הפרטית, ללא נטילת שום מחויבות ממלכתית או ציבורית, חינוך לערכי דמוקרטיה וזכויות אדם, או לימודי ליבה בהיקף ראוי. ובכל זאת, כידוע, הסכם שלום עם הפלסטינים לא יצא מהממשלה של ברק. מנגד, רשת החינוך הפרטית של ש"ס גדלה מאז ושגשגה, והוציאה מתוכה מאות אלפי בוגרים שלא עברו בחינוך הממלכתי־ציבורי, שלא למדו ערכי דמוקרטיה ושוויון בסיסיים, ושחלק ניכר מהם הוא בעל כישורים תעסוקתיים נמוכים מאוד. אז מי צדק ומי כאן הצדקן. 

בכייה לדורות

הפגיעה שגרמה ש"ס לא היתה רק לכלכלה הישראלית, או לתודעה הדמוקרטית שלה, אלא גם לקהל הבוחרים שלה־עצמה. מחקר שהתפרסם על ידי בנק ישראל בשנת 2021 מצא שבנים לאותה משפחה שלמדו במוסדות ש"ס בדיוק בשנים שבהן התנהל הוויכוח בינה לבין שריד על תקצוב אותם מוסדות, נשרו מהלימודים בעשרים אחוזים יותר מאחיהם שלמדו במוסדות ממלכתיים או ממלכתיים־דתיים, ניגשו לבגרות ב-24 אחוז פחות, עבדו 14 אחוז פחות והשתכרו 19 אחוז פחות. 

כאמור, בתקציב האחרון אף הוגדל בצורה משמעותית תקציב רשת החינוך של ש"ס, כמו גם התקציב של מקבילתה האשכנזית ("החינוך העצמאי"), והוא הושווה לתקציב החינוך הממלכתי־ציבורי; שר מטעם ש"ס אף מונה כדי לוודא את ביצורן של הרשתות המפלגתיות בתוך משרד החינוך. 

שריד היה הראשון לזהות את הפוטנציאל ההרסני, וכל נבואות הזעם שלו התגשמו. באפיזודה ההיא בשנים 1999–2000, במקום שברק יגבה אותו, ואולי ינסה למצוא נוסחת פשרה שתשפר את המצב ברשת, שריד נדחק החוצה ואיתו גם הדרישה הבסיסית ללימודי ליבה ברשת החינוך של ש"ס.

החינוך, כמו ששריד והרב עובדיה יוסף הבינו היטב, הוא המפתח להכל. אם מוותרים עליו, ומאפשרים לכל אחד לעשות בו כרצונו, בלי שום דרישה למתן דין וחשבון אמיתי לציבור, מגיעים למצב שבו אנחנו נמצאים היום. בתמצית: מערכת החינוך הממלכתית־ציבורית מרוסקת; אין בה כמעט חינוך לערכי אזרחות, דמוקרטיה ושוויון; יש בה פערים עצומים בין מרכז לפריפריה; יש פערי תקצוב בלתי נסבלים לטובת החינוך הממלכתי־דתי בהשוואה לחינוך הממלכתי – היהודי והערבי; והחינוך החרדי, המפלגתי והפרטי, שבשניהם אין לימודי ליבה ודמוקרטיה, ושבשניהם אין פיקוח, חולשים כבר על למעלה מ-20 אחוז ממערכת החינוך. 

כל אלה הם גורמים ישירים למציאות העגומה שבה שרויה ישראל. כל הסקרים והמחקרים בנושא מראים כיצד הדורות הבאים צפויים להיות יותר לאומניים, יותר גזעניים ולהחזיק בזיקה חלשה באופן משמעותי כלפי ערכים דמוקרטיים, מכלילים והומניסטיים שנובעים מזהות יהודית, ציונית ואוניברסלית. 

על פי מחקר צעירים שביצע מכון "מאקרו", למשל, ירד מספר הצעירים היהודים שרואים חשיבות בהיותה של מדינת ישראל מדינה דמוקרטית מ-92 אחוז בשנת 2004 ל-82 אחוז בשנת 2022. באותן שנים ירד מספר הצעירים היהודים שרואים חשיבות בשוויון כלכלי בין כלל האזרחים במדינה מ-83 אחוז ל-63 אחוז ושיעור הרואים חשיבות בשוויון מגדרי ירד מ-85 אחוז ל-72 אחוז.

הטרגדיה של שריד, שניסה לגשר על הפער הממאיר בין השמאל לפריפריה ולא היה מוכן להתפשר על דמותה של מערכת החינוך, היא הטרגדיה של ישראל. את המחיר כולנו משלמים, ועוד נשלם הרבה יותר ביוקר.