אחד מהישגיו הגדולים של הימין בישראל ב-20 שנים של שלטון כמעט רצוף (עם הבלחות של ימין "חוזר בתשובה" בסוף תקופת ממשלת אריאל שרון והמשכה בממשלת אהוד אולמרט) הוא השרשת התפיסה שעל פיה תהליך אוסלו היה שגיאה אחת גדולה של השמאל הישראלי. ימין מתון יתלה את מקור הטעות ב"נאיביות" השמאלית ויאמר שאמנם היו לאנשי השמאל כוונות טובות, אבל הם נפלו קורבן לאשליית נכונותו של השותף הפלסטיני לחיות בשלום לצד ישראל. ימין עמוק עד קיצוני יקשור את הטעות ל"בוגדנות" המאפיינת את השמאל. את טענת הבוגדנות אפשר להניח בצד, אבל נראה שעם הנאיביות מתקשים להתמודד גם אנשי שמאל שתומכים בפתרון שתי המדיניות כיוון שהנרטיב, כאמור, הושרש. על פיו, תהליך אוסלו קרס, ישראל לא הצליחה להגיע להסכם קבע עם הפלסטינים, ההסכם שנחתם לא יושם וכולנו ממשיכים לחיות תחת הסכנה התמידית של טרור פלסטיני, וכל זה בשל סירובם של הפלסטינים להשלים עם קיומה של ישראל. כך, גם רוב הציבור הישראלי, שאינו רוצה בהמשך השליטה על עם אחר וחושב שיש סכנה רבה במציאות של מדינה אחת לשני העמים, מאמץ לעצמו את נקודת המבט הימנית וממשיך לתמוך בשלטון ימין כזה או אחר. אם השמאל נכשל ואין דרך מעשית ליישום פתרון שתי המדינות, כל שנותר הוא לתחזק את המצב הנוכחי ולקוות שידנו החזקה חזקה מספיק, ובזה, אומרת התודעה הציבורית, יש יתרון לימין. נראה כי מעבר לפוליטיקת הזהויות השלטת בישראל בשנים האחרונות, זו הסיבה העיקרית לחולשתו של השמאל ולעוצמתו של הימין.

כדי לפעור חורים בתפיסה השגויה הזאת, חשוב להכיר את תהליך אוסלו לעומק – להצביע על נחיצותו והישגיו וגם להתמודד עם כישלונותיו, הפעם מתוך הבנה שאלה לא היו תוצאה של דטרמיניזם היסטורי אלא של מעשי ידי בני אדם בשני הצדדים. אכן, בשניהם. זה חשוב גם משום שהביקורת על תהליך אוסלו וההתנתקות מרצועת עזה, שנתפסת כחלק ממנו, מתבססת במידה רבה על הנחת מוצא אידיאולוגית שאין ולא תהיה כל אפשרות להגיע להסכם עם הפלסטינים על בסיס פתרון שתי המדינות משום שהם שואפים להשמיד את ישראל ולרשת אותה – או כפי שניסח זאת ראש הממשלה ויו"ר הליכוד יצחק שמיר בראיון בינואר 1989: "הערבים אותם ערבים, והים אותו הים".

בעיני רוב הציבור הישראלי, מדינה אחת עם הפלסטינים היא איום קיומי על ישראל. בנוסף, רובו עדיין מאמין שהמשך הכיבוש הצבאי של הגדה המערבית לנצח – עם או בלי רצועת עזה – אינו אפשרי ואינו רצוי, מכמה סיבות: ראשית, משום שיהיה קשה להמשיך ולהתמודד עם המחירים המוחשיים והערכיים של מצב זה; ושנית, משום שהעולם יפסיק בשלב כלשהו לקבל מציאות של אפרטהייד שבה אוכלוסייה של מיליונים חיה תחת כיבוש ואינה נהנית מזכויות אזרח לצד הפגיעה בזכויות האדם הכרוכה בכיבוש; שלישית, משום שאם ברור שסופו של הכיבוש בהיפרדות מהפלסטינים, השליטה הנמשכת תקשה על היפרדות זו, בראש ובראשונה בגלל הגידול במספר המתנחלים ופרישתם בגדה. אם אלה הנחות המוצא, ברור שהיה חיוני להתחיל בהקדם האפשרי בתהליך שיזעזע את המצב הקיים ובסופו של דבר יביא להסכם עם הפלסטינים על בסיס פתרון שתי המדינות.

בשלט רחוק

נראה כי כאשר יצחק רבין ניצח בבחירות ב-1992 והרכיב ממשלה חדשה, הנחות המוצא הללו והמסקנה הנגזרת מהן – נחיצותו של תהליך שיזעזע את המצב הקיים ויביא להסכם על בסיס פתרון שתי מדינות – היו נהירים לו ומקובלים עליו. השאלה היתה אם אכן אפשרי להתחיל בתהליך בעיתוי הזה והתשובה לא היתה ברורה. ישראל היתה אז בתוך תהליך שהוגדר כ"תהליך שלום" – הוא החל בוועידת מדריד בסוף 1991. במסגרת התהליך התקיים משא ומתן בין ישראל לסוריה, בין ישראל למשלחת משותפת ירדנית-פלסטינית וכן פעלו בו קבוצות משא ומתן רב-צדדיות. אך בשלב הזה כבר היה ברור שהתהליך עקר – הן משום שממשלת שמיר, שנגררה על ידי ארצות הברית בעל כורחה לתהליך מדריד ולא האמינה שיש כל תוחלת למשא ומתן עם הערבים, עשתה כל מאמץ למסמס את הדיונים ולא להגיע לשום מקום, והן משום שהמתכונת של המשא ומתן הקשתה על הגעה להסכמים. הניסיון הישראלי הראה כי הצלחה בתהליכי משא ומתן תלויה בכך שהם ייפתחו ביוזמת שני הצדדים וכי לא תהיה נוכחות ומעורבות של צד שלישי עד להשגת התקדמות מספקת. רק אז יש טעם בכניסתו של גורם שלישי, בעיקר ארצות הברית בעלת הניסיון כמתווכת בין הצד הישראלי לערבי, שיסייע בהגעה לסיכומים סופיים וליישום ההסכמים. בתהליך מדריד התנהלו המשאים ומתנים מראשיתם בנוכחות ומעורבות אמריקאית ונערכו בבניין מחלקת המדינה האמריקאית ללא הסכמות ראשוניות כנקודת מוצא. כך נהפך המשא ומתן לפורום שבו כל אחד מהצדדים מדבר עם האמריקאים ולא עם הצד השני, ושניהם עסוקים בזריקת האשמה בכישלון התהליך זה אל מגרשו של זה. היה גם פגם מהותי בתהליך – ממשלת שמיר סירבה להכיר בקיומו של פרטנר פלסטיני וניהלה כביכול את המשא ומתן עם ירדן, כשהיא מעלימה עין, בשיטת ה"ישראבלוף" המקובלת, מכך שהמשלחת הפלסטינית אינה תחת מרותה של ירדן אלא מקבלת הנחיות מאש"ף, הארגון שהנהגתו – שישבה אז בתוניס – נהנתה מלגיטימיות רחבה בקרב רוב העם הפלסטיני.

על רקע הדברים הללו, החליט רבין לבדוק באופן לא-פורמלי את האפשרות לדבר עם אש"ף באופן ישיר. ב-1988 החליטה המועצה הלאומית הפלסטינית, הפורום העליון של אש"ף, לקבל את החלטה 242 של מועצת הביטחון, כלומר – קיבלה את גבולות 1967 והכירה בצורך להגיע לשלום עם ישראל על בסיסם. יאיר הירשפלד ורון פונדק, שני דוקטורים להיסטוריה, שהכירו את תהליך השינוי שחל בעמדת אש"ף, ניהלו שיחות מקדימות עם נציגי הארגון – וללא נציגים פורמליים של ממשלת ישראל – בעיר אוסלו שבנורווגיה. כשהיה ברור שהשיחות הכינו את הקרקע לדיוני המשך רשמיים, שלח רבין לאוסלו את עורך הדין יואל זינגר, שנהפך ליועץ המשפטי שייצג רשמית את ישראל במגעים וגם ניסח את ההסכם, וטיוטות של המסמך הקרוי "הצהרת העקרונות בדבר הסדרי ביניים של ממשל עצמי עם אש"ף" (ומכונה הסכם אוסלו א') החלו לעבור מאוסלו לירושלים ולתוניס ובחזרה עם הערות ותיקונים, כמקובל במשא ומתן.

רצוי ומצוי

ביקורת ראשונה ומרכזית על הסכמי אוסלו היא על עצם היותם הסדרי ביניים, כפי שעולה כבר משמו של ההסכם הראשון. הביקורת מצד ימין היא שחתימת הסכמי ביניים היתה ועודנה בריחה מהתמודדות עם ההכרה בסרבנות הפלסטינית. אלה, טוען הימין, לא יאפשרו לעולם הגעה להסדר קבע, אך הסדרי הביניים מאפשרים להם ליצור מצב חדש שבו הם מִתחזקים ומתבססים באמצעות כוחות חמושים בשטחים ויכולים להתקדם לקראת חיסולה של ישראל. הביקורת משמאל היא שהתמקדות בהסדרי ביניים נתנה למתנגדים משני הצדדים זמן והזדמנויות לטרפד את התהליך ולחסל את הסיכויים להגיע להסכם קבע, וכך בעצם העמיקה את הכיבוש. בביקורות משני הצדדים יש גרעינים של אמת – הסכמי הביניים אכן שיקפו ויתור ישראלי על השליטה המלאה בחלק מהשטחים הפלסטיניים, מה שאיפשר לארגוני טרור המתנגדים להסכמים להתארגן ביתר קלות ולבצע פיגועים כאשר לא היתה פעולה אפקטיבית למניעתם מצד הרשות הפלסטינית. בצד השני, היעדר הסכמות על הסדר הקבע איפשר לימין בישראל לפעול פוליטית לסיכול ההסכמים, להרחיב את ההתנחלויות ולפגוע בפלסטינים. כמעט אין צורך לציין עד כמה פגע רצח רבין על ידי מתנגד להסכמים מימין גם בסיכויי ההצלחה של תהליך אוסלו. תוצאות הבחירות ב-1996, שבהן ניצח הליכוד בראשות בנימין נתניהו את העבודה בראשות שמעון פרס, איפשרו לימין לקבור במידה רבה את ההסכם, שבו הוחלט מראש להקצות חמש שנים לקיום משא ומתן על הסכם הקבע שיחליף את הסדרי הביניים. נתניהו הפר את ההתחייבות כשהפסיק את המשא ומתן. רק לאחר שאהוד ברק זכה בבחירות ב-1999, חזרה ישראל לשיחות.

המדינאות היא אמנות האפשרי, שבה הבחירה היא רק בין החלופות האפשריות במציאות, גם אם קיימת חלופה תיאורטית טוב יותר. במקרה של תהליך אוסלו, החלופות האפשריות היו שתיים – לא להגיע להסכם כלל או לחתום על הסדרי ביניים, משום ששני הצדדים לא היו בשלים להגיע להסכם קבע. תשתית האמון הנדרשת לחתימת הסכם קבע היתה חסרה, בצד הפלסטיני לא היה סיכוי לקבל הסכם שאין בו מדינה פלסטינית ריבונית על בסיס גבולות 1967 ובצד הישראלי לא היה קונצנזוס על הכרה במדינה פלסטינית, ודאי שלא על בסיס גבולות 1967. אין זה מקרי שרבין לא הזכיר את הביטוי "מדינה פלסטינית" עד להירצחו. הימין מנצל עובדה זאת כדי לטעון שגם היום היה רבין מתנגד להקמת מדינה פלסטינית. כדי לטעון זאת צריך להניח שרבין היה טיפש ולא הבין שהסדרי הביניים – כשמם כן הם:  צעד ראשון בדרך ליישום פתרון שתי המדינות. רבין חשב כי אין טעם לדבר על שתי מדינות לפני שנוצר מספיק אמון שלדעתו היה נבנה בעקבות יישום הסדרי הביניים. היה לו תקדים להסתמך עליו: בשנים שאחרי מלחמת יום הכיפורים קוימו הסכמי ההפרדה בין ישראל למצרים באדיקות על ידי שני הצדדים ושימשו תשתית אמון חשובה להסכם השלום שנחתם עם מצרים ב-1979. המחסור באמון בשנות ה-90 המוקדמות היה כנראה גם הסיבה לכך ששר החוץ בממשלתו של רבין, שמעון פרס, נמנע לאחר הרצח מהצגתן של ההבנות בין יוסי ביילין לאבו מאזן, שכללו הקמת מדינה פלסטינית, בפני ממשלת ישראל.

לא רובים ולא יער

לא רק בשאלת בניית האמון הסתמך רבין על תקדים מצרים. הסכמי אוסלו עצמם היו מבוססים במידה רבה על החלק הפלסטיני של הסכמי קמפ דייוויד בין ישראל למצרים ב-1979, שנוהלו ונחתמו על ידי ממשלת הימין של מנחם בגין. על פי ההסכמים הללו, היתה אמורה לקום בגדה המערבית וברצועת עזה אוטונומיה פלסטינית לחמש שנים, שבהן יתנהל משא ומתן על מעמדה הסופי. בהתאם להחלטות אלה, קבע ההסכם, תהיה נסיגה של כוחות הביטחון הישראליים מהגדה ומעזה והם ייפרשו באזורי ביטחון. עוד קבעו ההסכמים כי תוקם משטרה פלסטינית חזקה לצורכי ביטחון פנים באוטונומיה (שהוגדרה בהסכם כ"שטחי מינהל עצמי"). הפרשנות הישראלית לסעיפים אלה עמדה גם במוקד הסדרי הביניים שנחתמו במסגרת תהליך אוסלו והכתיבה הטיה ברורה לכיוונם של האינטרסים הישראליים. כך, למשל, תיחום האזורים השונים בגדה (A, B ו-C) התבסס על מפה בשם "מפת האינטרסים", שהכין פיקוד המרכז ונקודת ההנחה שלה היתה שכל נקודה בשטח שיש לה ולו קשר קלוש לישראל היא אינטרס ביטחוני ישראלי, ללא קשר לדרך שבה ייראו האינטרסים הישראליים עם חתימת הסדר קבע. כך ניתנה עדיפות בהסכמים להתנחלויות, לצרכים ולשגרת החיים של תושביהן בעוד מענה אמיתי לאינטרסים הביטחוניים הישראליים היה יכול להתממש במלואו גם במפה נדיבה הרבה פחות לצד הישראלי. בסיכומו של דבר, נותרו כ-90% משטחי הגדה בשליטה ישראלית – מלאה (60%, שהם אזורי C) או ביטחונית מלאה (30%, שהם אזורי B). כיוון שהמפה לא שיקפה את רוח ההסכמים, סיכמו הצדדים כי במשך חמש שנות האוטונומיה יועברו שטחים נוספים לידי הפלסטינים בשלושה שלבים (או פעימות). ההסכמה הזאת, שהיתה סעיף מרכזי בהסכם, הופרה על ידי ישראל. מתוך שלושת השלבים, התבצעו שניים. הראשון עוד בימי חייו של רבין; השני – שאמור היה להתבצע ביולי 1998 – נדחה על ידי ממשלת נתניהו הראשונה ובוצע רק אחרי שנתניהו חתם על הסכם וואי; והשלישי, שהיה אמור לכלול את הנתח הטריטוריאלי הגדול ביותר ועליו היה אמור להתנהל משא ומתן מפורט על פי הסכם וואי (שנקראו כך על שם החווה באזור וושינגטון שם התנהל התהליך), לא כובד מאז ועד היום. גם אחרי שנתניהו הוחלף על ידי ראש הממשלה ברק החליט האחרון באופן חד-צדדי לא לקיים משא ומתן על הפעימה השלישית, אלא ללכת ישירות למשא ומתן על הסכם הקבע, תוך הפרת התחייבות שנתן בעצמו בהסכם שארם א-שייח. הצעדים הללו פגעו קשות באמון הפלסטיני בצד הישראלי. למעשה, ישראל המשיכה להחזיק אחריות וסמכות ביטחונית ישירות על מרבית שטח הגדה גם לאחר ביצוען החלקי של הפעימות.

בפועל, הסכמי הביניים יצרו סביבה אופטימלית להמשך השליטה בגדה במחיר נמוך. מצד אחד, הם הבטיחו את ביסוס פרויקט ההתנחלויות והרחבתו, בייחוד בשל החלוקה הטריטוריאלית של הגדה, ומצד שני, הם הפכו את הכיבוש לזול יותר משום שישראל הפסיקה להיות אחראית על אספקת שירותים לאוכלוסייה הפלסטינית ולכלכלה הפלסטינית. הרשות הפלסטינית, שקיבלה אז את האחריות על שני אלה, התבססה במידה רבה על סיוע ממדינות שלישיות ואף הוקם פורום מיוחד של המדינות התורמות כדי להבטיח את המשכיות הסיוע.

ביקורתו העיקרית של הימין על הסדרי הביניים מתייחסת להשלכותיהם הביטחוניות, ויש לה שני מרכיבים עיקריים. הראשון מתמצה בסיסמה הידועה לקראת החתימה על ההסדרים (שמקורה בשיר של נתן אלתרמן): "אל תתנו להם רובים". השני מתייחס לפגיעה בחופש הפעולה של צה"ל ושירותי הביטחון בשטחים הפלסטיניים. בטענה הראשונה אין ממש משום שהנשק שהועבר בהסכמת ישראל לכוחות הביטחון הפלסטיניים (לא היה נשק ישראלי שהועבר לפלסטינים) בהתאם להסכמי הביניים לא שימש גורמי טרור, למעט במקרים חריגים מאוד. הוא גם לא הגביל בפועל את חופש הפעולה של צה"ל משום שכוחות הביטחון הפלסטיניים שקיבלו את כלי הנשק לא ניסו למנוע את פעילות צה"ל בשטחים, ואם היו מנסים – היו נכשלים. ההסכם כלל פירוט רב של סוגי הנשק שמותר לכוחות הביטחון הפלסטיניים להחזיק ושל היקפם. הוא הבטיח שלצה"ל תהיה עליונות מוחצת, כפי שהמחישה – בפעם אחת מבין רבות – האינתיפאדה השנייה. בתחילתה השמיד צה"ל בזמן קצר מאוד וכצעד מנע את 45 השריוניות שהותר לפלסטינים להחזיק, על פי ההסכם. גם בזמן מבצע "חומת מגן" ב-2002 הוכיחו מנגנוני הביטחון הפלסטיניים כי אין בכוונתם לנסות ולהיאבק בעליונות הביטחונית הישראלית. חלקם אף שיתפו פעולה עם כוחות צה"ל. קבוצות הטרור הפלסטיניות התחמשו באמצעות נשק שנגנב מצה"ל וממקורות אחרים בישראל, הברחות ממדינות ערב דרך הגבולות שהיו בשליטה מלאה של ישראל וייצור עצמי בשטחים הפלסטיניים. מדינת ישראל היתה יכולה לסרב לכל אחזקת נשק פלסטינית, אך אז היה מגוחך לטעון שהרשות הפלסטינית מקבלת אחריות על ביטחון הפנים בשטחה ועוד יותר מגוחך לדרוש את קיומה של ההתחייבות הפלסטינית בהסכם למניעת פיגועים נגד ישראל.

לעומת טענה זו, בטענה לפגיעה בחופש הפעולה של כוחות הביטחון הישראליים קיים גרעין של אמת, אבל לא יותר מגרעין. ההסכם הטיל את האחריות הביטחונית בשטחי A, שכללו בעיקר את הערים הפלסטיניות, על כוחות הביטחון הפלסטיניים ונטל אותה לכאורה מצה"ל, אבל באותה נשימה הגדיר גם שלישראל יש אחריות ביטחונית כוללת על כל שטחי הגדה והרצועה. כך איפשר ההסכם התערבות של כוחות הביטחון הישראליים גם בשטחי A במקרים שבהם הרשות הפלסטינית לא קיימה את מחויבותה. וכוחות הביטחון הישראליים אכן התערבו, ולא פעם. אפשר אולי להלין על ההבנה הישראלית האטית בדבר הצורך להתערב בצורה מסיבית יותר בשטחי A, בשל הרצון (השגוי בעיני הימין) לתת להסכמים להצליח. אך באותה מידה אפשר גם לטעון שההפרות המהותיות של ישראל את ההסכם מצדה, בייחוד בתקופת שלטונן של ממשלות הימין – הן בהרחבה והאצה של פרויקט ההתנחלויות, הן בהימנעות מפתיחת משא ומתן על הסכם הקבע והן באי-ביצוע השלב השלישי של נסיגה משטחים – הקשו על יכולתה של הרשות הפלסטינית לעמוד באחריותה. ההפרות הישראליות פגעו בלגיטימיות הציבורית של הרשות בקרב הפלסטינים, והגבירו את התמיכה בארגוני הטרור ואת היקף ההצטרפות אליהם. תרמה להם גם האלימות שהופעלה על ידי גורמי ימין נגד פלסטינים תמימים ובראשה הטבח במערת המכפלה. והא בהא תליא.

אשם מחמת הספק

האם אפשר היה לצפות מראש שההסכמים ייכשלו? על פי גרסת הימין, הרי הפלסטינים לא השלימו באמת עם קיומה של ישראל ולכן הסיכוי להגיע עמם להסכם קבע היה קלוש והפרתם של הסכמי הביניים על ידיהם היתה צפויה. כך גם דבקותם בטרור, שמשרת את מטרתם ארוכת הטווח לחסל את ישראל. פעולות הטרור בעת המשא ומתן על הסדרי הביניים ולאחר ההגעה להסכם אכן היו סיבה מרכזית להפיכתו של התהליך בונה האמון להורס אמון. מנהיג אש"ף ויו"ר הרשות הפלסטינית הראשון, יאסר ערפאת, לא פעל בתקיפות נגד ארגוני הטרור ולא נקט אמצעים הדרושים כדי למנוע את פעילותם.  בכך הפר ערפאת את התחייבויותיו בהסדרי הביניים. הוא היה מוטרד מאוד מפריצתה של מלחמת אחים פלסטינית כשהעם הפלסטיני נמצא תחת כיבוש ישראלי ולכן העדיף לעשות קואופטציה לארגונים דוגמת חמאס. כך, ערפאת נמנע מלחסל את יכולתם של ארגונים אלה לנקוט אלימות ולדחוק אותם אל המגרש הפוליטי כזירת פעולה יחידה (בניגוד למה שעשה דוד בן-גוריון עם ארגוני הפורשים מההגנה). ערפאת נכשל ברגע ה"אלטלנה" שלו, אך כדאי לזכור כי לבן-גוריון היה קל יותר. הוא פעל כבר במסגרת של ריבונות ישראלית ולא תחת כיבוש.

גם הפעם כדאי לחזור ולהזכיר כי ישראל הפרה את ההסכם מראשיתו בסוגיות מהותיות, בעודה מנצלת את הא-סימטריה ביחסי העוצמה מול הפלסטינים. נתניהו, שנכנס לתפקידו כראש ממשלה לראשונה זמן קצר לאחר כניסת הסכמי הביניים לתוקף, סירב לנהל משא ומתן על חברון, כפי שהתחייבו הצדדים שיקרה. רק לאחר מהומות מנהרת הכותל – שהחלו בתגובה לפתיחתה של המנהרה –  בספטמבר 1996 ובעקבות מותם של 17 חיילי צה"ל בהן, נעתר נתניהו לבקשת האמריקאים והתחיל במשא ומתן על חברון כפעולת הרגעה מול הפלסטינים. בכך העביר שוב מסר לפלסטינים כי אלימות היא השפה היחידה שישראל בהנהגתו מבינה.

במחצית השנייה של 1995 הבין ערפאת שמדיניותו פוגעת באמון בין שני הצדדים וביכולת להמשיך בתהליך אוסלו, ולכן החל לדכא ביד קשה את חמאס, מה שהביא לתקופה נטולת פיגועים כמעט. הפיגועים חזרו בעקבות החלטת ראש הממשלה פרס לחסל בינואר 1996 את ה"מהנדס" של חמאס, יחיא עיאש. חמאס הגיב בגל פיגועים שהיה סיבה מרכזית לתבוסתו של פרס בבחירות ולעלייתו של נתניהו. ממשל ערפאת החמיר את פעולותיו נגד חמאס בתגובה לגל הפיגועים, וכהונתו הראשונה של נתניהו זכתה לשקט ביטחוני יחסי שהמחיש את הפוטנציאל הטמון בשיתוף פעולה טוב בין מנגנוני הביטחון בשני הצדדים. היציבות והביטחון שאיפשר הנשק שניתן לצד הפלסטיני במסגרת הסדרי הביניים נפגעו רק לאחר הכישלון בפסגת קמפ דייוויד שהאחריות עליו הוטלה כולה, שלא בצדק, לפתחו של ערפאת ("אין פרטנר", טען ברק ויצר קונספציה ישראלית שגויה שקיימת עד היום). ישראל חזרה לשולחן המשא ומתן רק אחרי האינתיפאדה השנייה, מצדיקה שוב את הפרדיגמה הפלסטינית שעל פיה גם מדינת ישראל מבינה רק כוח.

האם היה סיכוי להגיע להסדר קבע שיתקבל ויכובד על ידי שני הצדדים? אין שום דרך לדעת. הצד שחושב כי התשובה שלילית יביא כראייה את שתי הפעמים שבהן הציעה ישראל למנהיגות הפלסטינית מתווה של הסכם קבע נדיב, על פי נקודת מבטה, וסורבה: קמפ דייוויד של ברק עם ערפאת בשנת 2000 ואנאפוליס של ראש הממשלה אולמרט ויו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן ב-2008. עוד יוזכרו ניסיונות התיווך של שר החוץ האמריקאי ג'ון קרי בשנים 2014-2013 בנוגע לכמה סוגיות, בעיקר ביטחוניות, וההכרה בהיותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי. ישראל קיבלה את הצעת הגישור האמריקאית. הפלסטינים לא.

אך הפסקת המשא ומתן במקרים הללו לא נגרמה כתוצאה משבירת כלים של צד אחד או מהבנה של שני הצדדים שאין דרך לצמצם את הפערים ביניהם. בקמפ דייוויד מרחב הזמן של השיחות היה מצומצם בגלל שארית הכהונה שנותרה לנשיא ארצות הברית ביל קלינטון, נותן החסות. משלא הגיעו להסכם, הסכימו שני הצדדים להמשיך את המשא ומתן בטאבה וזה הופסק עם תבוסתו של ברק לשרון בבחירות. ראש הממשלה החדש לא חידש את השיחות. שיחות אולמרט-אבו מאזן החלו רק בשלהי תקופת כהונתו של הראשון, לאחר שמעמדו נפגע קשה בעקבות מלחמת לבנון השנייה והמשא ומתן עם סוריה, שלו הוא נתן עדיפות, העלה חרס. הצעתו הנדיבה לפלסטינים ניתנה כשהיה כבר ברור שהן ממשלתו והן הקריירה הפוליטית שלו הגיעו לסופן בשל פרשיות השחיתות שהיא מעורב בהן. זמן קצר אחר כך הוא התפטר מתפקידו. גם במקרה התיווך של קרי הופסק המשא ומתן לאחר שישראל לא קיימה את התחייבותה לשחרר אסירים פלסטינים.

מצד אחר, קיימים לפחות שני מקרים מוצלחים של הידברות בלתי פורמלית מצד ישראל בין ישראלים לפלסטינים על הסדר הקבע, שאמור היה להחליף את הסדרי הביניים של אוסלו: הבנות ביילין-אבו מאזן מ-1995 והסכם ז'נווה. בשני המקרים, נציגי הצד הפלסטיני היו חלק מהממסד הפורמלי, ייצגו בנאמנות את המנהיגות הפלסטינית ועמדותיה והיו מקורבים אליה, אך לא כך היה בצד הישראלי. אף שמנהלי המשא ומתן על הבנות ביילין-אבו מאזן ייצגו את ביילין, שכיהן אז כשר הכלכלה והתכנון, המשא ומתן עצמו לא נוהל מטעמה של ממשלת ישראל ולא ייצג אותה. יוזמת ז'נווה היתה יוזמה אזרחית שהובלה בצד הישראלי על ידי פוליטיקאים ואנשי צבא לשעבר שלא היו מקורבים לממשלה ולא ייצגו אותה. אולם ההסכם שאליו הגיעו שני הצדדים זכה לתמיכה רחבה בציבור הישראלי, עד כדי כך שיש הגורסים שההסכם היה אחת הסיבות המרכזיות ליוזמת ההתנתקות של שרון, שהעדיף לעשות זאת בתנאיו שלו מאשר להיות מוכרע תחת הלחץ הציבורי לקיים את פרטי ההסכם שהתנגד לו.

יחסי עלות-תועלת

בטווח הזמן המיידי, הסכמי אוסלו הקטינו מבחינתה של ישראל את העלות של החזקת השטחים, אולם הרווח העיקרי מהם היה היכולת לדמיין דרך יציאה מהנתיב שמוביל למדינה דו-לאומית, כזאת שתבטל את ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ותיהפך בסבירות גבוהה למדינת אפרטהייד. ולא רק דרך יציאה אלא גם פרטנר – חרף קביעתו של ברק עם החזרה מקמפ דייוויד דבק אבו מאזן רוב השנים במחויבותו לפתרון שתי המדינות ובמאבק בלתי אלים. רבים מהישראלים אולי אינם מרגישים זאת בשגרת היום-יום, אך גם בעשור האחרון, למרות המרורים שהאכילה אותו ישראל ולמרות איומים כאלה ואחרים מצדו, אבו מאזן ממשיך בשיתוף פעולה ביטחוני הדוק איתה, אך כוונת ממשלת ישראל לספח נתח ניכר משטח הגדה המערבית, הפכה את המשך קיומו של שיתוף הפעולה הזה למוטל בספק, כפי שניתן היה להבין מהצהרותיו של אבו מאזן לאחר הקמת הממשלה במאי 2020.

תהליך אוסלו הוביל, כאמור, גם להתנתקות החד-צדדית מרצועת עזה, שבמסגרתה נפרדה ישראל מקרוב לשני מיליון פלסטינים באוגוסט 2005. החד-צדדיות של המהלך אמנם מנוגדת לרוח תהליך אוסלו – והיא במידה רבה הסיבה לכך שבצד השני של הגבול נוצרה ישות חצי-ריבונית עוינת לישראל, במקום שותף מדיני שמקיים שיתוף פעולה ביטחוני איתה – אך היא שלב  בתהליך ההיפרדות מהפלסטינים. וגם רווחיה הביטחוניים קיימים, גם אם הם מוסווים מעיני הציבור באמצעות קמפיין פוליטי מתמשך, ולראיה – אין כמיהה במערכת הפוליטית הישראלית ובציבור הישראלי לחזרה לרצועת עזה.

מאז ההתנתקות בעזה פחת מספר הנפגעים הישראלים מפעולות טרור באופן משמעותי. קיימת טענה כי גם אם מספר הנפגעים קטן, גדלה יכולתם של ארגוני הטרור בעזה לשבש את שגרת החיים בכל שטחה של ישראל באמצעות רקטות ארוכות טווח. אין ספק כי היכולת של ארגוני טרור להבריח אמצעי לחימה לשטח רצועת עזה גדלה אחרי ההתנתקות, אבל ראוי להזכיר כי צה"ל לא הצליח למנוע הברחות כאלה לרצועה גם לפני ההתנתקות. לכל היותר, אפשר לטעון ברמה סבירה של ודאות שהיה לוקח זמן רב יותר לארגוני הטרור להגדיל את יכולתם אם צה"ל היה נשאר באזור. אך לרמת היכולת שלהם היום הם היו מגיעים בכל מקרה. הגורם העיקרי שמשפיע על ההתעצמות ברצועה הוא יעילות הפיקוח על גבולותיה משני הצדדים של הגבול – המצרי והישראלי.  במשך תקופה ארוכה לא קיימה מצרים פיקוח אפקטיבי על הגבול בשל חוסר רצון ו/או חוסר יעילות. בשנים האחרונות עלתה המוטיבציה של המצרים למנוע הברחות והפיקוח על הגבול השתפר דרמטית. אפשר להניח כי אם ישראל היתה עדיין ברצועת עזה, המוטיבציה המצרית היתה נשארת נמוכה.

זאת ועוד, הירידה במספר הנפגעים כתוצאה מההתנתקות היא תוצאה הן של ירידה במוטיבציה לביצוע פיגועים והן של העלייה ביכולת ההרתעה של ישראל. בניגוד לטענה כי ההתנתקות, כמו כל נסיגה ישראלית, תכרסם ביכולת ההרתעה הישראלית, הרי תוכנית זו – כמו היציאה מלבנון לפניה – הוכיחה שנסיגה משטח מביאה עמה עלייה בלגיטימציה הבינלאומית לתגובות חריפות של צה"ל בעקבות פיגועים. לכך יש להוסיף את העובדה כי הנוכחות הישראלית בשטחים כבושים שבהם חיה אוכלוסייה עוינת הופכת יותר ישראלים למטרות עבור מפגעים פוטנציאלים.

דרך המלך

החתימה על הסכם השלום עם מצרים הביאה עמה תקווה לשיפור היחסים עם מדינות ערביות נוספות, אך היא נכזבה ומולה קמה חזית ערבית מאוחדת נגד הסכם השלום עם ישראל. ארצות הברית, בהיותה מעצמת העל היחידה בעולם בשנות ה-90, אמנם הצליחה לגרור את רוב מדינות ערב לתהליך מדריד, אך חזית העוינות הערבית נפרצה באמת והביאה עמה שיפור אמיתי ביחסים עם העולם הערבי והמוסלמי רק כתוצאה מהסכמי אוסלו. ירדן אזרה אומץ לקיים משא ומתן עם ישראל ולחתום על הסכם שלום משום שהמלך חוסיין חשש שהאינטרסים הירדניים ייפגעו במהלך המשא ומתן של ישראל עם הפלסטינים. תחרות חיובית במידת מה נוצרה בתקופה ההיא גם בין מסלול המשא ומתן הפלסטיני ובין מסלול המשא ומתן עם סוריה, שעלה על פסים  מעשיים יותר בשנות ה-90. אוסלו הביא עמו גם את פתיחתן של נציגויות רשמיות של מדינות ערביות מהמפרץ ומצפון אפריקה בתל אביב ופתיחת נציגויות ישראליות מקבילות להן בבירות הערביות. נוצרו גם יחסים כלכליים עם מדינות ערביות ומוסלמיות ושיתופי פעולה שונים, ומעמדה הבינלאומי של ישראל השתפר באופן ניכר גם מחוץ למזרח התיכון. כל זה נעצר עם שנות המדבר של המשא ומתן בעשור האחרון. הסוגיה הפלסטינית היא כיום פקק שסותם את צינור פוטנציאל היחסים עם המדינות הערביות והמוסלמיות ופוגעת באופן כללי במעמדה הבינלאומי של ישראל. התהפוכות  בעולם הערבי בעשור האחרון אמנם שינו את העדיפויות האסטרטגיות של מדינות מסוימות, בעיקר מדינות המפרץ, ויצרו שיתופי פעולה על בסיס אינטרסים משותפים עם ישראל, אך הסוגיה הפלסטינית עדיין חשובה לעמים הערביים ושיתוף הפעולה יהיה חשאי ומוגבל כל עוד לא תחזור ישראל לשולחן המשא ומתן.

כאשר אויבים חותמים על הסכם ומקבלים אחריות על יישומו, הם נוטלים על עצמם רמה מסוימת של סיכון. הסכם אינו יכול להיות חד-צדדי והוא תמיד מושג באמצעות פשרה בין שני הצדדים. לכן השאלה היא תמיד היכן קיימת רמת סיכון גבוהה יותר – עם הסכם או בהיעדרו. במשפט ההיסטוריה ובמאזן ההישגים והנזקים של תהליך אוסלו, כולל ההתנתקות מרצועת עזה, נראה  שהסיכון שקיבלו עליהם חותמיו היה נמוך מהסיכון בהיעדר המשא ומתן עליו. אפשר גם להרחיק לכת ולומר כי ההחלטות שבבסיסם של הסדרי הביניים נתנו לישראל הזדמנות לעצור את הגלישה ההרסנית למציאות של מדינת אפרטהייד. עד השנים האחרונות אפשר היה לסמן נקודות שבהן נראה שישראל מנצלת את ההזדמנות הזאת. ואז נראה שהרוח שינתה את כיוונה.

בסופו של חשבון, הכל מתחיל ונגמר בביטחון – הביטחון היה ויהיה תמיד נושא מרכזי בכל התנהלות מדינית של ישראל. הימין אינו מצליח לשכנע את מרבית הציבור הישראלי כי עלינו להישאר בגדה המערבית בשל זיקתנו ההיסטורית והדתית וזכות האבות, אך הוא מצליח לשכנע שצעדי התקדמות להסכם עם הפלסטינים כרוכים בסיכונים ביטחוניים גבוהים מדי. ניתוח הכשלים וההצלחות של תהליך אוסלו מפריך את הטענה הזאת. אוסלו וסבבי השיחות בעקבותיו הראו באופן חד-משמעי כי האמצעים היעילים ביותר להבטיח את ביטחון ישראל הם השילוב בין הרתעה ישראלית (שקיומה תלוי גם בלגיטימציה בינלאומית) ובין הכרה בפרטנר בצד השני או בנייה של פרטנר כזה. זה המצב מול מצרים ורצועת עזה, וזה המצב מול ירדן והגדה המערבית. הידיעה הזאת צריכה להיות הבסיס לתפיסה של נציגי ממשלת ישראל שיתיישבו לשולחן המשא ומתן עם הפלסטינים. והם בוא יבואו.

על שלמה ברום

תא"ל (בדימוס) שלמה ברום הוא עמית מחקר בכיר ב"המכון למחקרי ביטחון לאומי". ברום היה סגן ראש המועצה לביטחון לאומי, ראש החטיבה לתכנון אסטרטגי במטכ"ל, והשתתף במשא ומתן על הסכמי אוסלו בשנות התשעים.