ביום ה-29 במאי השנה התקיימה בכנסת השקה חגיגית של "השדולה למען האישה הדתית והחרדית", בראשות ח"כ לימור סון הר־מלך מ"עוצמה יהודית". באירוע נכחו השר איתמר בן גביר, השרה אורית סטרוק, ח"כ צבי סוכות וח"כ משה סלומון – כולם מרשימת "הציונות הדתית". כן נכחו מוזמנות נוספות, כמו ענת גופשטיין, העומדת לצד בן זוגה בן־ציון (בנצי) גופשטיין בראש ארגון "להבה", ואלירז פיין, יועצת מיניות ובעברה נערת גבעות שהורשעה בהסתה לאלימות.

ומי לא הוזמנו לכינוס החגיגי? פעילוֹת למען זכויות נשים וארגונים שעוסקים בזכויות נשים, לרבות זכויות נשים דתיות; ארגונים שעוסקים במאבק למען נשים עגונות; וכן ארגוני סיוע לנפגעות תקיפה מינית. גם "נבחרות", הארגון החרדי הבולט שנאבק למען זכותן של נשים להיכלל במפלגות החרדיות, הודר מהשדולה שמתיימרת, כזכור, לקדם את טובתן של הנשים החרדיות.

נראה שהסיבה להדרת הפעילוֹת המרכזיוֹת היא שהשדולה איננה רואה לנכון לעסוק בזכויות ליברליות, כגון הזכות לייצוג פוליטי ולשוויון הזדמנויות עבור נשים. היא גם לא מתמקדת במאבקים שהובילו התנועות הפמיניסטיות – ושעודן מובילות – כמו מאבק באלימות במשפחה ובאלימות מינית.

במה היא כן עוסקת? את התשובה אפשר להסיק מדבריה של סטרוק באירוע ההשקה: "מבחינתנו כנשים מאמינות, המאבק על זכויות נשים אינו בשום אופן הרצון להידמות לגברים… [אלא להציג] את האישה האמונית הדתית והחרדית במלוא תפארתה, אישה שהערכים שלה הם קדושה, טהרה, צניעות, ילודה". סון הר־מלך החרתה־החזיקה אחריה: מבחינתה, מטרת השדולה היא "שינוי והיפוך עולם השיח המגדרי משיח מפלג, מרחיק לוחמני ומנותק לשיח מחבר". ובמילים אחרות, מאבקה של השדולה למען הנשים הדתיות והחרדיות הוא, בראש ובראשונה, נגד הרעיונות של התנועות הפמיניסטיות, או ליתר דיוק, נגד הרעיונות של התנועה הפמיניסטית כפי ששתיהן תופסות אותם.

זו לא השדולה הראשונה בכנסת שמטרתה המוצהרת היא לפעול למען נשים חרדיות – הקודמת הוקמה ב-2017 ובראשה עמדו מרב מיכאלי ועאידה תומא סלימאן. השדולה המקורית עסקה בצורכיהן וברווחתן של הנשים החרדיות והיא אף שילבה בפעילותה נשים כאלו, כמו גם ארגונים פמיניסטיים חרדיים ודתיים. בראש סדר יומהּ היא העמידה את זכותן של הנשים החרדיות להיבחר ולזכות בייצוג פוליטי. השדולה של 2023, לעומתה, מסירה במוצהר את המאבק לשוויון מגדרי מסדר היום שלה, ותחת זאת ממצבת את עצמה כתנועת־נגד למאבק הפמיניסטי ארוך השנים למען זכויות אזרחיות עבור נשים.

הסיפור של השדולה הנוכחית אינו מקרי או בודד, אלא הוא תמצית יחסה של הממשלה הנוכחית לזכויות נשים. הוא מצטרף לצעדים אנטי־פמיניסטיים נוספים שמקדמת הממשלה, המצטברים יחדיו לכדי מהלך תשתיתי נרחב. כפי שאפרט בהמשך, מספר ארגונים וגופים כגון מכון קהלת, ארגוני זכויות הגברים ומפלגות הימין הדתי, עמלים עליו מתחת לפני השטח זה שנים, כאשר התוצאה היא הסגתן לאחור של זכויות נשים ושל הישגי הארגונים הפמיניסטיים. בשעה ששורות אלו נכתבות, קטר החקיקה האנטי־פמיניסטית של הממשלה כבר נמצא בדהרה.

אין זה מקרה שאת הערכים האנטי־פמיניסטיים הללו מקדם שלטון שסגנונו הוא פופוליסטי־לאומני. החיבור בין השניים הוא טבעי, אפילו מובנה, ולראיה גופים פופוליסטיים־לאומניים רבים ברחבי העולם שנוקטים מהלכים אנטי־פמיניסטיים בעלי אופי דומה מחד גיסא, אך גם שונים ומגוונים מאידך גיסא. מיקוד המבט בהם עשוי לחשוף את הצפוי לנו בהמשך.

בסוף דבריי אציג את מקרה המבחן של נראטיב "תלונות השווא" – שממדיו מועצמים מעבר למשקלו המציאותי, ושבשמו הודפים גופים שמרניים ופונדמנטליסטיים שוב ושוב יוזמות לבלימת תופעת האלימות במשפחה – כמעין צומת שבו התלכדו בסערה מושלמת הרבדים השונים של המאמץ האנטי־פמיניסטי: המחקר וקידום הרעיונות של מכוני החשיבה, עבודת ארגוני החברה האזרחית ה"שמרניים", והרטוריקה של נציגי הציבור, וכל זאת כדי לבלום חוק שהוכח כאפקטיבי – הן בהיבט הראייתי, במקרים של הפרת צו ההרחקה, והן בהיבט של ההגנה הפיזית על הנפגעות והעצמת תחושת הביטחון שלהן.

ואלה הגזרות

הממשלה הנוכחית – שבה שיעור השרות ירד לכ-17 אחוז, אחרי שבממשלה הקודמת עמד על 30 אחוז; שמינתה שתי נשים בלבד לתפקיד מנכ"ל משרד ממשלתי (ובשני משרדים שוליים יחסית – משרד ההסברה והמשרד לקידום מעמד האישה); ושציידה בתקציבים ובסמכויות את אבי מעוז, על מנת ליישם את האידאולוגיה שלו – עובדת במרץ על מחיקת זכויות נשים. בהסכמים הקואליציוניים מופיעות שורה של התחייבויות, שאם אכן יקוימו ויחוּקקו, יסיגו זכויות ליברליות של נשים שנים אחורה.

ראשית, מפלגות הקואליציה התחייבו לשנות את חוק איסור הפליה באופן שיתיר להפלות לרעה אזרחיות ואזרחים על רקע מגדרי ועל רקע נטייה מינית, כל עוד הטעם לכך הינו דתי. החוק יאפשר, לדוגמה, לבעל חנות ספרי קודש לא למכור ספר לאישה שמעוניינת בכך, כי להשקפתו אסור לה ללמוד תורה.

עוד מופיעה בהסכמים הקואליציוניים התחייבות להרחיב את סמכויות בתי הדין הרבניים – ערכאה שמלכתחילה מפעילה דין לא שוויוני כלפי גברים ונשים, ושמתמנים בה לשיפוט גברים בלבד – כך שיוכלו לעסוק גם בדיני חוזים, נזיקין, עבודה ועוד (בהסכמת שני הצדדים, שכפי שכבר ציינו רבות, היא במקרים רבים מלאכותית, כמו בחברה דתית או מסורתית שבה מצופה מנשים לנהוג לפי חוקי קהילותיהן). התחייבות זו כבר הבשילה לכדי הצעת חוק ועברה בקריאה טרומית.

זאת ועוד, הקואליציה החליטה להפוך את החלטת שר המשפטים הקודם, ולהימנע מחתימה על האמנה הבינלאומית למאבק באלימות במשפחה (אמנת איסטנבול). ולבסוף, לפחות לעת עתה, הקואליציה עיכבה רגע לפני קריאה ראשונה את חוק האיזוק האלקטרוני שקוּדם על ידי הממשלה הקודמת ושכבר עבר בעבר בקריאה טרומית – סוגייה שאשוב אליה בהמשך.

מה קורה בעולם

המהלכים והרטוריקה האנטי־פמיניסטיים הללו מבית היוצר של ממשלת הימין הקיצוני אינם בגדר מקרים מבודדים או אנקדוטליים אלא משקפים תפיסת עולם סדורה. השיח הציבורי מתמקד לא אחת באורח החיים הדתי והשמרני של חלק מחבריה, שמוביל לכאורה באופן ישיר למדיניוּת אנטי־ליברלית; אבל לא פחות מכך, המדיניות הזאת היא תולדה של האופי הפופוליסטי־ימני של הממשלה. זה גם ההסבר ליישור הקו של ח"כים חילונים ולכאורה ליברלים מאחורי היוזמות הדכאניות ביותר, כמו להיעדרם מהממשלה של ח"כים דתיים ליברלים. לחילופין, האופי הפופוליסטי־הימני של הממשלה גם מסביר תופעות כגון התגייסותם של דתיים וחרדים מאחורי אדם כמו אפי נוה, על קופת השרצים המוסריים שלו, במרוץ לראשות לשכת עורכי הדין.

שגשוג הפופוליזם, ובפרט הימני והלאומני, הוא תופעה גלובלית שתפסה תאוצה בשני העשורים האחרונים. פופוליזם מוגדר לרוב כזרם פוליטי, או סגנון פוליטי, שמכוננת אותו תפיסה ולפיה ציבור הבוחרים מתחלק לשניים: "העם" אל מול ה"אליטה המושחתת". מהקטגוריה של "העם", כפי שהיא מעוצבת על ידי הפופוליסטים, מוקעים כל מי שלא תומכים במנהיג, על מנת לצייר קבוצה בעלת זהות אחידה ולכאורה בלעדית ואותנטית. בהתאם, המנהיג הפופוליסטי נתפס כיחיד שיכול לייצג את הרצון האותנטי של "העם". אל מול ה"עם" ניצבת האליטה, קבוצה הומוגנית ומושחתת הכוללת, בתפיסה הפופוליסטית, את אלה שמחזיקים בתפקידים מרכזיים בכלכלה, בתקשורת, באקדמיה ובפוליטיקה. מאפיין יסודי של הפופוליזם הוא מאמץ מתמיד להסרת האיזונים והבלמים מהשלטון הנבחר.

כפי שניכר בנושא ההפיכה המשטרית (אבל בהחלט לא רק), הממשלה הנוכחית נוקטת באופן כמעט מלא בסגנון פופוליסטי־ימני – זאת על פי כל המדדים המקובלים בעולם. העובדה שהתופעה חובקת עולם מאפשרת להשוות את יישומן של פרקטיקות שלטוניות שונות שננקטות לאחרונה בישראל לנעשה במדינות אחרות שמתנהלות בסגנון פופוליסטי, ובכלל זה הפרקטיקות האנטי־פמיניסטיות. יש לא מעט דוגמאות לכך.

מפלגת "חוק וצדק" (PiS) בפולין היא מפלגה שמרנית ולאומנית שפיתחה בהדרגה סגנון פופוליסטי. מאז עלייתה לשלטון ב-2015 היא פועלת ליישום ערכים שמרניים ומכרסמת עמוקות ברווחת הנשים ובזכויותיהן. כך, ביטלה את המימון להפריות חוץ גופיות, בשל תפיסה נוצרית הגורסת שילודה צריכה להתאפשר רק כדרך הטבע; הגבילה את הגישה לאמצעי מניעה; וצמצמה את תקציב המאבק באלימות במשפחה. ביולי 2020 אף הודיעה הממשלה הפולנית על פרישתה מאמנת איסטנבול ושר המשפטים "נימק" שמדובר ב"המצאה פמיניסטית שנועדה להצדיק אידיאולוגיה גאה". דבריו כיוונו כנראה לסעיף באמנה שבמסגרתו מתחייבות המדינות החתומות להטמיע חינוך מגדרי.

מעניין להשוות את המצב בפולין בהקשר של האמנה למצב בישראל. שר המשפטים הקודם, גדעון סער, כבר התחייב לחתום על האמנה (בניגוד לפולין, ישראל מלכתחילה לא היתה חתומה עליה), אולם הממשלה הנוכחית הודיעה שלא תשלים את ההצטרפות והתחייבות בעניין אף מופיעה, כאמור, בהסכמים הקואליציוניים. בכנס בשם "קללת איסטנבול" שיזם ח"כ שמחה רוטמן במאי 2022, הוא השמיע נגד האמנה נימוק שמתכתב עם ההתנגדות של שר המשפטים הפולני: "ההצטרפות לאמנת איסטנבול לא תצמצם את האלימות נגד נשים אבל תחריב את מדיניות ההגירה של ישראל ותנצל את הנושא החשוב של אלימות במשפחה כדי להכניס את 'מועצת אירופה' [ארגון בינלאומי האוכף שמירה על זכויות אדם] וארגונים זרים לתוך מערכת החינוך ולתוך מערכת המשפט בישראל".

רוטמן למעשה רתם באופן מניפולטיבי מספר סעיפים מהאמנה – שנועדו להכיר באלימות תלוית־מגדר (כמו אונס, מילת נשים או אלימות) כעילה לפליטות – על מנת לצבוע את האמנה כולה כמי ש"תחריב" את מדיניות ההגירה של ישראל. באשר לטענתו שהאמנה "תכניס ארגונים זרים לתוך מערכת החינוך" – זוּ מכוונת לסעיף המחייב את המדינות החתומות לנקוט בתוכניות חינוכיות שכוללות חומרים על שוויון מגדרי, אלימות מבוססת־מגדר והזכות לשלמות הגוף. מה שחשוב לענייננו הוא שהרטוריקה בשתי המדינות דומה: אצל השר הפולני הפמיניסטיות ממציאות, אצל רוטמן ארגונים זרים ומהגרים נכנסים בדלת האחורית – ובמילים אחרות, שני טיעונים מניחים קונספירציות שזוממות האליטות ושניהם נושאים נימה פופוליסטית מובהקת.

דוגמה נוספת היא המפלגה הפופוליסטית הלאומית בפינלנד, "מפלגת הפינים", בהנהגתה של ריקה פורה, שקיימה ב-2014 קמפיין לביטול מנגנון ההעדפה המתקנת עבור נשים במשרות ציבוריות (בבחירות האחרונות בפינלנד, באפריל השנה, זכתה המפלגה בכחמישית מהקולות). בהונגריה, מיהר המנהיג הפופוליסט ויקטור אורבן לסגור את התוכניות ללימודי מגדר במוסדות האקדמיים במדינה. ויש עוד דוגמאות רבות לנטייה של משטרים פופוליסטיים ולאומניים לפעול נגד הישגים פמיניסטיים.

מדוע הפופוליסטים הם אנטי־פמיניסטים

יש כמה הסברים אפשריים למציאות שבה תפיסות אנטי־פמיניסטיות משגשגות ומקודמות במשטרים פופוליסטיים לאומניים.

ראשית, רעיונות לאומניים מבוססים לרוב על מהותנות (בהקשר הזה, תפיסה ולפיה תכונות מסוימות נקבעות על ידי הזהות המולדת) ועל היררכיה. מבחינת הפופוליסטים, ל"אחרים" – בין שהם זרים, מהגרים או נתינים כבושים – מיוחס שוני של ממש – פיזי, קוגניטיבי או אחר – המצדיק את האפליה ואת האיבה נגדם. זאת, בעוד שלעם ה"טהור" מוקנית זכות מולדת וטבעית, המוטבעת בבשר ממש, לשלוט במדינה או במחוז ו"לנקות" משם את ה"אחרים".

אידאולוגיה זו, של הבחנה מהותנית בין בני אדם והתנגדות א־פריורית לתפיסה של שוויון לכל, מבנָה בתורהּ הצדקה להיררכיה ולחלוקת תפקידים "טבעית", ובכלל זה להיררכיה המגדרית הגורסת שעל נשים למלא את תפקידיהן המסורתיים.

בנוסף, הנטייה של תנועות פופוליסטיות לאומניות היא לערוג לעבר, לתקופה מדומיינת שבה שרר סדר חברתי אחר והעם היה בתפארתו (זכור הסלוגן שטבע דונלד טראמפ, Make America great again). העולם הישן ההוא והסדר החברתי שכונן אותו כללו, מן הסתם, שליט חזק, היררכיה לאומית ברורה ומציאות שבה כל אדם יודע את מקומו בעולם ומכבד אותו. בכלל זה, גם ההיררכיה המגדרית היתה בהירה וברורה, והכמיהה היא לחזור לאותו עולם ישן שבו "הנשים ידעו את מקומן".

לכן לא פלא שח"כ סון הר־מלך אמרה באותו כנס יסוד של שדולתה, כי "חיזוק מעמד הנשים החרדיות והדתיות [ייעשה] מתוך הכרה במהותן, כוחותיהן וכישוריהן האמיתיים, מבלי לנסות ולטשטש את זהותן הייחודית [הדגשה שלי; נכ"ש]". הקריאה לחשוף את אופיין ה"אמיתי" של הנשים מגיעה, אפוא, על רקע הסברה הפופוליסטית שהוא הוסווה בשנים האחרונות בידי "כוחות פמיניסטיים" ותפיסותיהם הזרות. כעת – ממשיך הטיעון הפופוליסטי – אין לנו אלא לשוב למקור, לאופיין ה"אמיתי" של הנשים הללו.

הפוליטיקה של האיבה

סיבה שנייה שבעטייה תפיסות אנטי־פמיניסטיות משגשגות במערכת האקולוגית הפופוליסטית, היא יסוד חשוב נוסף שלה – הפוליטיקה של האיבה. הפופוליזם בנוי על סימון אויב חיצוני, שרק הרחקתו תאפשר את שיקום הכבוד הלאומי. בהקשר הנדון, מנהיגים פופוליסטים מצביעים על מאבקים פמיניסטיים ועל רטוריקה פמיניסטית כמי שפוגעים ב"נשים שלנו" ובמוסד המשפחה, כאשר אגב כך נפגע לדידם הלאום כולו.

דוגמה אחרת לאותו העניין היא הנושא של אלימות מינית בין־קבוצתית. במאי השנה עברה בקריאה טרומית הצעה לתיקון החוק למניעת הטרדה מינית שהגישה סון הר־מלך לצד חבר כנסת נוסף מ"עוצמה יהודית". הר־מלך טענה שהיא הוגשה כתגובה על מקרה אונס מזעזע של יהודייה מגדרה בידי תושב הפזורה הבדואית. על פי הצעת החוק, אדם שיבצע עבירת מין ממניע של גזענות – יוכפל עונשו. בהסבר להצעת החוק נכתב שהיא הונחה על רקע "דיווחים על נשים שהוטרדו על רקע זהותן הדתית".

אולם, אף שהחמרה בעונשם של עברייני מין היא לא דבר רע כשלעצמו, הרעיון שאונס על רקע לאומני חמור יותר מאונס על ידי בן הקבוצה של הנפגעת למעשה מנכס את הגוף שלה והופך אותו לרכוש הלאום, לאובייקט שאוצֶר בתוכו את הכבוד הלאומי. כל פגיעה מינית היא קשה וכואבת, וממילא גם פגיעה שמאחוריה מניע לאומני, אבל כדאי גם לשים לב כיצד המנהיגים הפופוליסטים־לאומנים נוטים להקדיש תשומת לב לפגיעות רק כאשר הן נעשות על ידי בני הקבוצה היריבה כלפי האישה "שלנו".

סיבה שלישית לשגשוג של אנטי־פמיניזם בסביבה פופוליסטית היא שפופוליזם הולך יד ביד גם עם "פוליטיקה של קיטוב" – ניסיון בלתי פוסק להעמיק את השסע הפנימי בתוך קבוצת הרוב, בין התומכים במנהיג למתנגדים לו. הדבר מתבטא בין היתר בחוסר יכולת עקרוני לפתח בריתות פוליטיות, שכן כל עמדה של הצד השני, תהא אשר תהא, פסולה מניה וביה מעצם היותה עמדה שהצד השני מחזיק בה.

בישראל, יש לכך משמעות עמוקה. היסטורית, מרבית הזכויות שנשים הצליחו להשיג דרך בית המחוקקים הישראלי התאפשרו בעקבות בריתות חוצות־מחנות של חברות כנסת מכלל סיעות הבית, וזאת מתוך מחויבותן לשוויון מגדרי. בסדרת הדוקו הנבחרות של ליאור אלפנט, אסנת טרבלסי ואפרת שלום־דנון ששודרה ב"כאן" ב-2022, מספרת השרה לשעבר לימור לבנת (ליכוד) שרק באמצעות שילוב ידיים של נשים מהקואליציה והאופוזיציה עברו חוקים חשובים כמו החוק למניעת הטרדה מינית ב-1998.

קשה להאמין, אבל רק לפני שנים ספורות, ב-2018, עוד הצליחו חברות הכנסת זהבה גלאון ממרצ ושולי מועלם מ"הבית היהודי" (גלגול מוקדם יותר של "הציונות הדתית" הלאומנית קיצונית) לאָחד חברי כנסת ממגוון השקפות עולם ומפלגות לטובת העברת החוק שמפליל זנאים. במציאות הנוכחית, תסריט שבו ח"כים מהשמאל ומהציונות הדתית יקדמו במשותף הצעת חוק נשמע כמו מדע בדיוני. הסגנון הפוליטי הנוכחי של הימין, שמייחס עוינות רגשית עמוקה כלפי כל עמדה של הצד השני, עד כדי האשמה בבגידה, לא מאפשר לטפח אינטרסים משותפים ומונע באופן כמעט גורף שיתופי פעולה פוליטיים, וכתוצאה מכך אינטרסים של שוויון מגדרי נזנחים.

התשתית הרעיונית

כאמור, מעבר לסגנון המשטר הפופוליסטי, חשוב לשים לב לגורם נוסף המאפשר את המדיניות האנטי־פמיניסטית של הממשלה הנוכחית – תשתית רעיונית וארגונית שנוצרה בסיועם של גורמים שמרניים ובתמיכה של כסף אמריקאי. ואם הצליל הזה נשמע לכם מוכר, אזי נאמר שפורום קהלת, שנמצא כעת במוקד ההתעניינות הציבורית נוכח השפעתו על מהלכי ההפיכה המשטרית, הוא אחד המוסדות הרלוונטיים גם בהקשר הזה, שכן הוא סייע לפתח גם רעיונות אנטי־פמיניסטיים שמקבלים כיום ביטוי בשדה הפוליטי הישראלי.

המדיניות הכלכלית הליברטריאנית שמקדם קהלת, הדוגלת בהסרה של חסמים מהשוק, והמדיניות המשפטית־משטרית שהוא מקדם, הדוגלת בצמצום ההגנה על זכויות אדם, פוגעות שתיהן באופן רב־מערכתי באוכלוסיות פגיעות, ובכלל זה גם בנשים. אולם מעבר להיבט עקרוני זה, קהלת גם תרם כאמור לפיתוחם של רעיונות אנטי־פמיניסטיים ספציפיים, ובמקרה אחד לפחות, תוך פרשנות בעייתית ביותר של מסד נתונים.

דוגמה לקידום הרעיונות האנטי־פמיניסטיים בידי קהלת היא התמיכה הלוגיסטית שהעניק לארגון "שוברות שוויון" שהוקם ב-2018. בראש הארגון עומדת נעמה זרביב, שאף היא נכחה בהשקת "השדולה למען האישה החרדית והדתית", וגם הוא מקדיש מרץ רב, כעולה משיטוט באתר שלו, לפעילות נגד מאבקים של ארגונים פמיניסטיים. כך למשל, תחת הלשונית "אלימות במשפחה", הארגון קיבץ מאמרים וסרטונים שמסתכמים בטענה שנשים אלימוֹת כלפי גברים יותר מהמצב ההפוך(!).

דומה שהמקרה אשר מדגים בצורה הטובה ביותר את המעורבות של קהלת הוא הסיוע בבניית נראטיב "תלונות השווא". ב-2017 הפיק מכון קהלת נייר עמדה תחת הכותרת "תלונות שווא בגין עבירות מין ואלימות במשפחה". מסקנתו היתה שתלונות שווא הן "תופעה נפוצה", תוך פרשנות בעייתית בלשון המעטה של מסדי הנתונים.

כך, כותב הנייר הסיק ששכיחוּת תופעת תלונות השווא גבוהה, בהתבסס על מחקר שערכו אפרת שהם ויאיר רגב בשנת 2000 ושבמסגרתו ראיינו שוטרים, שכן תוצאות המחקר הצביעו על כך ש-70 אחוז מהשוטרים הביעו עמדה לפיה חלק גדול מהתלונות על אלימות במשפחה הן תלונות שווא. אלא שבפועל, מדובר במחקר שמסקנותיו הפוכות בדיוק, שכן החוקרים גרסו בסיכום דבריהם שהתלונות מוצדקות אלא שהשוטרים הם ששבויים בדעות קדומות, ולכן הם לא מתייחסים אליהן ברצינות הנדרשת.

כותב הנייר של קהלת אמנם ציין שהמחקר של שהם ורגב היה ביקורתי, אבל בחשבון האחרון הפנה אליו כתימוכין למסקנתו שתופעת "תלונות השווא" היא "נפוצה". כן הסתמך הכותב על מחקר אוסטרלי עם מתודה דומה ומסקנות ביקורתיות זהות כמעט, בדבר העמדות הסטראוטיפיות של השוטרים. תחליט הקוראת מה להסיק בנוגע למהימנות המחקר על סמך שתי הדוגמאות הללו.

הנייר של קהלת אף מסתיים בצרור הצעות אופרטיביות למיגור ה"תופעה". בין היתר: ייסוד מאגר מידע של "מתלונני שווא" וכן חיוּב כל מתלונן (הניטרליות המגדרית במקור) לחתום על תצהיר בעת הגשת התלונה ולפיו הוא דובר אמת. הנקודה המעניינת היא שאותו המנגנון בדיוק הופיע במצע הבחירות של מפלגת "הציונות הדתית" בשנת 2022. תחת הכותרת "דיני משפחה", הציעה המפלגה ליזום שתי רפורמות בתחום. השנייה שבהן נגעה לטיפול באותן "תלונות שווא", לרבות באמצעות הקמת מאגר של "מתלונני שווא" שיכלול אך ורק מתלוננות ומתלוננים על אלימות ועבירות מין במשפחה, ולא על אף עבירה אחרת, והחתמת כל המתלוננים על תצהיר ולפיו הם דוברי אמת, מה שאינו מקובל (שוב) לגבי אף עבירה אחרת. במקרה או שלא, זה אותו המנגנון בדיוק שהומלץ בנייר העמדה של מכון קהלת, מלווה באותה ניטרליות מגדרית.

מה מדאיג את סמוטריץ'

אולם הדמיון בין עבודת המכון לבין הנעשה בשדה הפוליטי לא מסתיים כאן. בחודש מרס האחרון, כאשר הממשלה הנוכחית בלמה כאמור את חוק האיזוק האלקטרוני, שמטרתו להגן על נשים מפני אלימות במשפחה במקרים של אלימות חוזרת, נימק זאת בן גביר באותו הנראטיב של "תלונות שווא". "אני לא רוצה שבגלל תלונות שווא ישימו אזיקים לגברים", אמר בדיון. זמן קצר לפני כן, הוא גם הזמין באופן תקדימי נציגים של ארגונֵי גברים להתייעצות בנושא, ובאותו המעמד טען ש"אסור שתהיה התעללות בגברים, ברגע שאישה מגישה תלונת שווא". יצוין שהאיזוק מופעל רק בהחלטה שיפוטית וכי בעוד שהפוטנציאל שלו לבסס תחושת מוגנוּת אצל המתלוננת הוא משמעותי, הפגיעה לכאורה בגבר האלים היא לכל היותר מתחום הפגיעה בפרטיות, בשל העובדה שהאזיק מאפשר מעקב אחריו.

נוסח חדש של הצעת החוק לאיזוק אלקטרוני עלה לוועדת שרים בחודש שעבר. אף שבתקופה זו השתולל, ועודנו משתולל, גל רציחות של נשים בתוך המשפחה (17 נרצחו מתחילת 2023), הצביע שר האוצר בצלאל סמוטריץ' נגד הצעת החוק, וגם הוא נימק זאת בכך שהוא "חושש שהחוק הזה יחשוף גברים לתלונות שווא". כמעט שמיותר לציין כי הן סמוטריץ' והן מצע "הציונות הדתית" לא הציעו במקביל מנגנון חלופי שיפתור את הבעיה המרכזית – אלימות נגד נשים. יתר על כן, ההצעות שהציעו מתעלמות מהעובדה הידועה ולפיה עבירות אלימות במשפחה סובלות מתת־דיווח, ומכאן שחסמים נוספים, כמו אלה שהם מקדמים, עלולים להרתיע עוד נפגעות מלפנות לגורמי האכיפה.

בחשבון אחרון, נייר העמדה של קהלת לכל הפחות סיפק לנבחרי הציבור תשתית רעיונית, אופרטיבית ורטורית ביחס להצעת החוק. בשלב זה, אף שהצעת החוק המקורית נדחתה, מסתמן שנוסח "מרוכך" שלה בכל זאת יקודם בתקופה הקרובה, חרף ההתנגדויות שהוזכרו כאן ובלחץ ארגוני נשים. נחייה ונראה.

בהקשר הרחב, אין ספק שבממשלה הנוכחית משגשגת מדיניות פוגענית כלפי נשים, הן ברמת הרטוריקה, הן כמדיניות, הן בחקיקה. המציאות הזו נשענת בין היתר על המגמה הגלובלית של עליית משטרים פופוליסטיים ימניים, כמו גם על תשתית רעיונית ולוגיסטית של מכונים וארגונים שאמונים על רעיונות שמרניים בנוסח "ערכי המשפחה". תגובת הנגד שמקדמים הגורמים השמרניים עלולה לפגוע לא רק בערכים ליברליים כמו שוויון הזדמנויות, אלא גם לאיים על חייהן ורווחתן של נשים ברמה הבסיסית ביותר.

על עו"ד ניצן כספי שילוני

מנהלת המחלקה המשפטית במרכז צדק לנשים ודוקטורנטית בתוכנית למגדר באוניברסיטת בר אילן.