החודשים האחרונים מזמנים לישראלים סערות על בסיס יומי. ממשלת ישראל תוקפת בלי הפסקה בכל החזיתות: את הדמוקרטיה, את מערכת החינוך הממלכתית, את בית המשפט, את האקדמיה, את התקשורת ואת החברה האזרחית, והיד עוד נטויה. בתוך הצונאמי המבעית הזה נדחק לאחור גל אחד ענק שניצב מולנו ועלול לגמד את כל האחרים: משבר האקלים. 

הדרמה המרכזית בתחום מתרחשת, נכון למועד כתיבת הדברים, בזירה חדשה – האוקיינוסים. הטמפרטורות שלהם שוברות שיא אחרי שיא. המונח שחוזר בדיווחי המדענים, שעוקבים בדאגה עצומה אחרי המתרחש, הוא "Uncharted territory" – טריטוריה לא ידועה. האוקיינוסים הלוהטים צפויים לסכן מינים שחיים בהם, וחמור מזה, להקצין עוד יותר אירועים אקלימיים שמסכנים חיים, רכוש והסדרים חברתיים בכל העולם. בינתיים, בישראל, הממשלה ממשיכה לדחות את הדיון בחוק האקלים, והנושא הזה, שגם לפני פרוץ הממשלה הנוכחית לא שיחק מקום מרכזי מדי, נעלם כמעט לגמרי מסדר היום. אם לשאול את סיסמת אנשי מחאת "האפודים הצהובים" הצרפתים: מי שמודאג מסוף החודש לא מדבר על סוף העולם. 

אבל צריך וכדאי לדבר על סוף העולם, או יותר נכון, על סוף העולם כפי שהכרנו אותו, ובגרסה האופטימית (מאוד) – על איזה מין עולם חדש אנחנו רוצים לבנות. אנחנו יודעים היום בוודאות שהמערכת הטבעית והאקלימית היציבה מאוד שקיימת בכדור הארץ כבר אלפי שנים, ושאפשרה למין האנושי לפתח חקלאות, התיישבות וציוויליזציה, קורסת. הטמפרטורה הממוצעת עלתה מאז העידן הטרום־תעשייתי ב-1.2 מעלות (ובישראל, היא עלתה ב-1.5 מעלות). 

זה אולי לא נשמע מרשים במיוחד, אבל מדענים סוברים שאירועים כמו גל החום בסיביר ב-2020, הבצורת הקשה באירופה בקיץ 2022 וגל החום בספרד ובפורטוגל באפריל השנה, לא היו מתרחשים כנראה אלמלא שינוי האקלים. אירועים אחרים, כמו שריפות הענק שהשתוללו באוסטרליה בקיץ 2020–2019, הוחמרו עשרות ומאות מונים בגלל שינוי האקלים. לא ברור כמה זמן נוכל להמשיך לחיות כמו שאנחנו חיים כרגע. 

ישראל בפיגור ניכר

אז מה עכשיו? ראשית, יש להכיר בכך שאנחנו בפתחו, או שמא בעיצומו, של עידן חדש. קוראים לו אנתרופוקֶן (אנתרופוס – אדם, קן – חדש, וכן הסיומת המשמשת לציון תקופות גיאולוגיות, כמו ההולוקן, התקופה הגיאולוגית ה"יוצאת"). זהו מונח שהציע לראשונה בשנת 2000 הכימאי והקלימטולוג פול קרוצן לתיאור התקופה הגיאולוגית שבה אנחנו נמצאים היום, שבּה בני האדם תפסו את מקומם של כוחות הטבע והפכו למי שמעצבים את כדור הארץ. 

מהר מאוד המונח זכה לתשומת לב גם מחוץ למדעים המדויקים וחוקרים בתחומי הרוח והחברה השתמשו כדי להבין ולנתח את היחסים בין בני אדם לסביבה, את ההשלכות של שינוי האקלים שגרם המין האנושי, ואת ההשפעות החברתיות, התרבותיות והפוליטיות של המשבר האקולוגי העולמי. האנתרופוקן מספק אפוא מסגרת מושגית חדשה לדיון על אודות כל תחומי החיים – החל מהיומיומי ביותר ועד למופשט ביותר. 

"מסגרת מושגית חדשה" היא, מטבע הדברים, סוגייה אלסטית ביותר, שכן מדובר ברעיונות מורכבים, שמתפשטים באופן ובקצב לא אחידים, ושאין באמת ניטור בנוגע להיקף קליטתם, מידת השפעתם וכולי. היות שכך, השימוש באנתרופוקן כמסגרת מושגית חדשה שהתחיל לפני כ-20 שנה, נמצא בישראל בשולי השיח עדיין ובפיגור ניכר מול העולם, גם אם המילה עצמה כבר מוכרת פחות או יותר ואפשר למצוא אותה מדי פעם בכותרת בעיתון או באייטם בחדשות. המקראה החדשה, אנתרופוקן: עידן האדם, בעריכת חגי בועז ועפרי אילני, בהוצאת מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, היא על כן תרומה משמעותית ביותר להיכרות עם המונח ועם ההגות סביבו. 

אנתרופוקן: עידן האדם כולל 13 מאמרים תיאורטיים מתורגמים וכן מבוא מאת העורכים. מקראה מיטיבה היא אסופה שהקטעים השונים שהיא מקבצת מצטברים לכדי סקירה יסודית על אודות מושג או שיח. אפשר להניח שהרוב המוחלט של קוראי המקראה הנוכחית ייחשפו רק לקטעים ספורים ממנה. אולם בה בשעה, ברור גם שהמאמרים שבספר יפלסו דרך במהירות לשלל סילבוסים בפקולטות השונות. וטוב מאוד שכך. מדובר במאמרים חשובים שממלאים חלל חיוני, שכן הכתיבה בעברית על האנתרופוקן – בין היתר של אלון טל, עדי וולפסון ופרייה הרט – איננה ממצה; וכך גם האסופה "קיימות ישראלית – חידוש האחריות לטוב המשותף" והתרגומים הספורדיים שהופיעו בשנים האחרונות בכתבי עת שונים וב"מקום למחשבה – מקראה בחשיבה והגות סביבתית בת זמננו" של מרכז השל. זו האחרונה שימושית אמנם אבל דומה שמעט התיישנה. 

לעומת זאת, המקראה הנוכחית מציגה את הקלאסיקות של התחום, חלקן בנות עשור ויותר, חלקן גם זכו בשעתן למאמרי תגובה או למאמרי המשך מעניינים. בהקשר הזה, מורגש בקובץ הנוכחי חסרונו של רקע ביוגרפי על הכותבים ועל רעיונותיהם המרכזיים, כמו גם התייחסות להתקדמות המחשבה בתחום מאז פרסום המאמר ולפולמוס שהצית (אם אכן הצית). פסקה קצרה עם המידע הזה בפתיחת כל מאמר יכולה היתה לעשות את העבודה. 

חלק מהמידע הזה אמנם מופיע במבוא, אבל לא באופן מסודר ולא על כל הקטעים והמחברים. ועוד בגנות המבוא – חלקו הראשון, שמציג את מושג ה"אנתרופוקן" ואת ההתפתחויות המרכזיות בשיח בשנים האחרונות, מעט גחמני וקופץ מנושא לנושא בצורה שמקשה על  הקריאה, בוודאי עבור מי שאין לה היכרות מוקדמת עם המושג. הידוק ועריכה היו הופכים את הקטע הזה, בעל הפוטנציאל הגדול, לידידותי בהרבה עבור הקוראת המתחילה. במבוא גם מופיעה התייחסות קצרה לישראל, שמלבד זאת נעדרת לגמרי מהמקראה. מפצה על כך במובן מסוים גיליון תיאוריה וביקורת האחרון שעסק באתגר האנתרופוקן, בעריכת צמד עורכי המקראה בועז ואילני (לצד העורך הקבוע שאול סתר) – המתפקד כמעין אח אובד שלה. 

מידע לא חסר

"היום כבר מובן שאי אפשר לנתח בעיות סביבתיות רק במונחים של גירעון כלשהו במידע ציבורי הממתין שימלאו אותו; כאילו אם רוב האנשים ידעו יותר הם יפעלו אחרת, או כאילו הבעיה העולמית היא כישלון של הדמיון החברתי", כותב טימותי קלארק במאמרו המופיע בספר. ואכן, כמו שמציין דיוויד וואלאס־וולס בפתיחה לספרו The Uninhabitable Earth ("כדור הארץ הבלתי ראוי למגורים", פורסם ב-2019), "יותר ממחצית מהפחמן שנפלט לאטמוספירה כתוצאה משריפת דלקי מאובנים נפלט בשלושת העשורים האחרונים. כלומר, הנזק שגרמנו לכדור הארץ וליכולת שלו לקיים חיים אנושיים וציוויליזציה מאז שאל גור פרסם את הספר הראשון שלו שעסק באקלים (ב-1992) זהה לנזק שנגרם בכל מאות ואלפי השנים שלפני כן". בשנים שעברו מאז פרסום ספרו של גור, כדאי לציין, גם נחתמו אמנת המסגרת של האו"ם בנושא שינוי אקלים (1992), פרוטוקול קיוטו (נחתם ב-1999 ונכנס לתוקף ב-2005) והסכם פריז (2015), שעסקו כולם בהפחתת פליטות – ועדיין, התוצאות עלובות.  

מי שיכולים וצריכים לגשר על הפער העצום הזה בין הידיעה למעשה הם המחשבה והשיח. לכן נחוצה לנו מאוד ההגות של מדעניות החברה והמדינה ושל נשות הרוח והתרבות, כדי להבין לאשורו את העידן החדש שבו אנחנו מבוססים. אנחנו צריכים מיפוי של מה שסביבנו; מילים חדשות ומסגרות מחשבה מעודכנות כדי שנוכל להבין מחדש את העבר, כדי לפענח איך הגענו הנה, לתאר נכוחה את ההווה וגם לצייר תמונות עתיד שיש בהן תקווה. 

שני הקטעים הראשונים במקראה, מסלול האנתרופוקן: ההאצה הגדולה, של ויל סטפן, ונדי ברודגייט, ליסה דויטש, אוֹון גפני וקורנליה לודוויג וההכחדה השישית של אליזבת קולברט, ממפים את מצבו של כוכב הלכת שלנו ואת מצבם של המינים שחיים עליו, קושרים מצב זה לפעילות האנושית, ומדגימים מדוע האנתרופוקן הוא, אכן, תקופה חדשה בתולדות כדור הארץ. 

השפעת האדם אינה קשורה רק בעלייה בריכוז גזי החממה ובשינוי האקלים שהתרחש בעקבותיה – היא גם הביאה למשבר אקולוגי חריף שכולל דלדול של משאבים וזיהום שעליו אחראים חומרים לא־טבעיים כמו מיקרו־פלסטיק וננו־פלסטיק (חלקיקים זעירים במיוחד שנוצרים כאשר הפלסטיק מתפרק), חומרי הדברה וכימיקלים החיים לנצח. אלה נמצאים כיום ביבשה, באוקיינוסים, באוויר, ולאחרונה גם בדם של בני אדם, בַּריאות ובחלב אם. 

התוצאה היא הרס משמעותי של סביבות חיים, אובדן מינים ביולוגיים והשפעות בריאותיות שונות על בני אדם, מנזקים למערכות גוף ועד לסרטן מסוגים שונים. לטעמי חלק זה במקראה היה יוצא נשכר מתוספת של קטע שעוסק בדיוק בנושא הזה – קרי, השינוי המוחלט שהביא האדם עם יצירתם והפצתם הנרחבת של חומרים שאינם מוכרים לטבע ולעתים גם אינם מתכלים. 

חוויה מאתגרת

קריאה של אנתרופוקן: עידן האדם מכריכה לכריכה היא חוויה מאתגרת למדי, בוודאי עבור מי שהוציאה עשור או שניים מאז שקראה לאחרונה את פוקו (אם בכלל), או שמשפט כמו "מאחר שהמודרניות נסמכת על צורות מסוימות של אונטולוגיה ואפיסטמולוגיה לכוונון הקואורדינטות שלה, קרחון ההיפר־אובייקטים מעורר בעיה פילוסופית אמיתית ועמוקה" מצריך אותה לקריאה שנייה ושלישית. 

אבל זו קריאה מתגמלת בהחלט: ברעיונות מעניינים, בהרחבה של הלקסיקון, בשיום של תופעות ושל רגשות, ובהבנה רחבה יותר של חלק מהבעיות שמקשות עלינו לתפוס את משבר האקלים, כמו גם הבנה של המערכות המופשטות והמושגים שנצטרך להחליף כדי להתמודד עמו. כמו בכל היבט של משבר האקלים, כדי להתמודד איתו נדרשת עבודה רבה ובכלל זה גם העבודה התיאורטית־עיונית. 

כך למשל המאמר אֵבל אקולוגי ואימה אנתרופוקנית, שאני מניחה שידבר לליבה של כל מחבקת עצים, מעניק שֶם לתחושה מוכרת וקשה של חוסר אונים: האימה האנתרופוקנית. הכותב טימותי קלארק מבדיל בין האבל האקולוגי, שנגרם "כתוצאה מאובדן או הרס צפוי של נוף, מקום או מין ספציפיים", לרגש חדש – האימה האנתרופוקנית, הנובע מתוך חיים "בתוך הקשר של אלימות סביבתית מובלעת ותחושה של הילכדות בעוולותיה באופן אישי". 

קל להבין אֶבל אקולוגי מהו: המדען המומחה שמחניק דמעות כשהוא מספר על שונית האלמוגים שהולבנה (כלומר מתה) בגלל התחממות, או פעילים מקומיים המומים וכואבים מול עשרות עצים בוגרים ומצלים שנכרתו בן־לילה כדי לפנות דרך לפרויקט חדש. האימה האנתרופוקנית מורכבת יותר ונעדרת נמען – היא הפחד מעתיד קטסטרופלי אפשרי שנובע מכשל חברתי ופוליטי נרחב. אימה זו מציבה קושי עצום: ברור לנו בעטייה, כמעט תמיד, מהי ההחלטה הנכונה – לוותר על הטיסה, לא לקנות רכב פרטי – אבל גם ברור לנו בה במידה שלהחלטות הללו אין בתמונה הגדולה שום משמעות, שהן לא מספיקות ובכך הן הופכות לצדקנות או למסמן ריק. 

האימה האנתרופוקנית מעוררת אפוא פחות הנעה לפעולה, או אפילו כעס, ויותר שיתוק עמוק מתוך ייאוש. במובן זה האנתרופוקן משנה את ההתנהלות שלנו בעולם והופך אותה לחסרת ערך: ההקפדה שלי על שימוש בסל רב־פעמי עשויה להיחשב מגוחכת לחלוטין, ובצדק להיחשב כך, למול העובדה שמדינת ישראל ממחזרת פחות מעשרה אחוזים מפסולת הפלסטיק שלה, ושהעולם כולו נכשל בעקביות בהגבלות על ייצור פלסטיק חדש.

באקלים חדש, מאבקים מעמדיים חדשים, הסוציולוג ניקולאי שולץ מנסה לעדכן את ההמשגה המרקסיסטית של המעמדות – מערכת חשובה שבעזרתה בני אדם וארגונים פוליטיים מפרשים ומבינים את העולם. המסגרת הפשוטה והנוקשה הזאת (בעלים של אמצעי ייצור? ברכות, אתה קפיטליסט או בורגני; לא מחזיקה בהם? ברוכה הבאה לפרולטריון) הלכה ונפרמה עם הפיכתה של החברה לפוסט־תעשייתית ועם צמיחת המעמד הבינוני, וכיום, בעידן הקפיטליזם המאוחר, שבו הכלכלה אינה קשורה רק לאמצעי הייצור אלא תלויה יותר ויותר באקולוגיה – בחומרים שהולכים ומתכלים, בתנאי מחייה וגידול שמשתנים דרמטית – ההמשגה המעמדית רלוונטית אפילו פחות. 

שולץ ממשיג אפוא מעמדות באופן אחר. אלו לא מעמדות חברתיים שנקבעים לפי הגישה לאמצעי הייצור, אלא מעמדות גיאו־חברתיים שמוגדרים לפי התנאים החומריים שמאפשרים להתקיים ולהתרבות. מאחר שאזורים שלמים בעולם צפויים להפוך לקשים או בלתי אפשריים למחייה – בין השאר מדינות־אי ויישובים וערים בחופים, שעליית פני הים עלולה למחוק אותם, או אזורים מוכים גלי חום, בצורות ושטפונות – "התנאים טריטוריאליים… [הם שיקבעו] את זכויות היתר ואת המעמד", כותב שולץ. או במילים אחרות, כשסוף העולם מתקרב, לא רק גובה המשכורת משָנה, ולכן ההגדרה המרקסיסטית צריכה להתרחב ולכלול מגוון רחב יותר של של תנאי קיום חומריים – למשל אוויר נקי, אנרגיה בת קיימה ומים טובים. המאבק המעמדי הוא מול הישויות שמעניקות או מונעות גישה לגורמים אלו. 

מי באמת אשם

ההוויה האנתרופוקנית, אם כך, רחוקה מלהיות אוניברסלית. זו גם הביקורת שעומדת בבסיס גיאולוגיה של המין האנושי? ביקורת על נרטיב האנתרופוקן מאת אלף הורנבורג ואנדריאס מלם (מלם השבדי הוא מרצה לאקולוגיה אנושית ומחבר של מספר ספרים, הנודע שבהם הוא How to Blow Up a Pipeline, "איך לפוצץ צינור נפט", שם הוא מסביר מדוע טרור – שיוגבל לפגיעה ברכוש – הוא הצעד המתבקש הבא באקטיביזם האקלימי). 

המחברים מזכירים שלמדינות הדרום הגלובלי יש חלק קטן מאוד במצב שאליו הגענו, שכן המשאבים הטבעיים שלהן (ותושביהן) נבזזו ונוצלו על ידי מדינות הצפון, שנושאות, גם היום, באחריות למרבית פליטות הפחמן. יתרה מכך, בכל המדינות, צפון ודרום כאחת, העניים מייצרים רק שבריר מהפליטות ומהפסולת שמייצרים העשירים. "האם עובדות היסוד הללו מתיישבות עם ההשקפה שלפיה המין האנושי הוא סוכן גיאולוגי חדש?", הם שואלים. ובמילים אחרות, האם הגיוני להתייחס למין האנושי כולו כמי שאחראי לשינויים שמתרחשים על כדור הארץ, במקום להתמקד בקבוצות ובחלקים ממנו שאחראיים הרבה יותר מאחרים לפעולות ההרסניות? 

"אנתרופוקן", הם טוענים, הוא מונח מועיל עבור חיות שיבקשו להבין מי המין שמחריב את סביבת המחייה שלהן, אבל עבור בני אדם, ההתמקדות במין האנושי כולו, במקום באשמים האמיתיים, רק תורמת לערפול ולשיתוק פוליטי. במאמר זה ובמאמרים נוספים במקראה מוזכר מונח חלופי שתבע ג'ייסון מור, בניסיון להתמודד עם הבעיה הזו בדיוק – ה"קפיטלוקן", שמבטא ביקורת המזהה את המשבר עם השיטה הקפיטליסטית ועם תאוות הצמיחה שנמצאת בבסיסה. 

איפה התקווה?

האנתרופוקון איננו מילה נרדפת למשבר האקלים. הוא אמנם מתייחס גם למופעי המשבר – ההתחממות הגלובלית, מאות אלפי בני האדם שנעקרו מבתיהם בגלל שיטפונות או מסת הקרחונים שאיבדנו – אבל שיח האנתרופוקן רחב מהם בהרבה. זוהי חולייה חשובה שמרחיבה את ההתייחסות למשבר האקלים, והופכת אותה מסוגייה מתחום המדעים המדויקים – מדידות, מספרים וממוצעים – לסוגייה מוסרית־כלכלית־פוליטית שבליבה יחסי האדם והעולם. למעשה, שיח האנתרופוקן מנסה להגדיר מחדש לא רק את היחסים הללו, אלא אפילו את המושגים "אדם" ו"עולם" עצמם. 

עשרות ומאות שנים שהמין האנושי בטוח שהוא גיבור המחזה הסבוך "החיים על פני כדור הארץ", ושמערכות הטבע סביבו הן רק רקע או תפאורה שהוא יכול לשנות ולנצל לצורכיו. היום אנחנו מוצאים את עצמנו בעידן פרדוקסלי שבו למרות – ואולי בגלל – הכוח העצום שצברנו ותפיסת העליונות שלנו על המינים האחרים ועל הטבע עצמו, איבדנו לחלוטין שליטה. משבר האקלים – והאנתרופוקן – מאלצים אותנו לבדוק שוב מי הם הגיבורים האמיתיים וכמה כוח, אוטונומיה וחופש יש לנו – כמין וכפרטים בודדים. הוא מנכיח שורה ארוכה של פערי הבנה אינהרנטיים שמקשים עלינו באופן מיוחד לתפוס את משמעות המצב, קל וחומר להגיב אליו. מדובר בקני מידה של גודל ושל זמן שבני אדם והמערכות הפוליטיות, הכלכליות והחברתיות שלהם מתקשים להתמודד איתם, וכן עם קשרי הגומלין המורכבים ביניהם.  

ברעידת היוּת: מבוא להיפר־אובייקטים, טימותי מורטון מתאר את משבר האקלים כ"היפר־אובייקט", מונח שהוא עצמו טבע (על שם השיר "Hyperballad" של ביורק) שמתייחס לדברים שמבוזרים בצורה כל כך מאסיבית בעיניים של בני האדם, ושסולמות הזמן שלהם כל כך שונים מהזמן האנושי, שהם עלולים להיעלם מעינינו לתקופות זמן ארוכות. ההיפר־אובייקט הפרדיגמטי הוא, כמובן, שינוי האקלים, שקשה מאוד לתפוס משום שהוא נמצא בכל מקום ובשום מקום בעת ובעונה אחת, ואי אפשר כלל לראות אותו. על כן טוען מורטון, בפרובוקטיביות אופיינית, ש"החשש איננו שהעולם יבוא אל קצו… אלא שהקץ כבר מצוי בעיצומו, או שאולי הוא כבר קרה". 

אנתרופוקן: עידן האדם היא מקראה אקדמית תיאורטית, ולא מדריך להצלת העולם ממשבר האקלים, או למצער הוראות לחיים בעידן ההכחדה. אבל כיוון שגם ההתעדכנות היומיומית הכי שטחית בנושא, אפילו דרך אתרי החדשות, מספיקה כדי לערער עד היסוד את הביטחון הקיומי שלנו, קשה מאוד לקרוא הגות בתחום ולא לחפש איזושהי הצעה לפעולה, או שביב תקווה. 

המאמר המשמעותי ביותר מהבחינה הזאת, לטעמי, הוא עלייתו ונפילתו של סוכן־העל, של קלייב המילטון האוסטרלי, פרופסור לאתיקה ציבורית שבוחן את תחום החירות והכורח האנושיים בעידן האנתרופוקן – מה אנחנו יכולים לעשות, מה אנחנו צריכים לעשות. "סוכנוּת אנושית איננה חירות למען חירות, כוח למען כוח, או רק אמצעי להשיג רווחה אנושית וצמיחה חומרית", כותב המילטון, "היא דבר גדול הרבה יותר, כי מעבר לכל שאיפה הממוקדת באדם לבדו חייב לבוא טיפוח יחסינו עם כדור הארץ, למען התועלת ארוכת הטווח שלנו ושלו. למעשה, כאשר החתירה למען טובת האדם עומדת לבדה, היא מצמיחה חוסר משמעות … החובה לדאוג לכדור הארץ היא המטרה בעלת המשמעות, והיא גם המטרה השקולה. ולכן השאלה איננה רק אם החירות תשמש לקידום טובת כלל בני האדם (כך שהאנושות תציב לעצמה מטרות משלה), אלא אם המטרות הללו יכללו הגנה על היכולות מקיימות החיים של העולם הטבעי והעצמה שלהן". 

המילטון מציע ניתוח של הנחמה הבסיסית ביותר שאני ורבים אחרים מוצאים ברעיון האנתרופוקן: אם אנחנו מי שקלקל, אנחנו גם מי שיוכלו לתקן. מדובר בתפיסה מעט נאיבית, שלא בטוח שאכן תעמוד במבחן המציאות. אבל מה שבטוח אפילו יותר הוא שאם לא נאמין בה – ו"ניכנע לדרקון הניהיליזם", כמו שהמילטון מכנה זאת – אין לנו שום תקנה. 

"אנתרופוקן: עידן האדם", עורכים: חגי בועז, עפרי אילני (תרגום המאמרים: יניב פרקש), הוצאת מכון ון ליר / הוצאת הקיבוץ המאוחד, 289 עמודים.