החברה הערבית בישראל מדממת בהיקפים שלא נראו כמותם. המחצית הראשונה של שנת 2023, שזה עתה הסתיימה, היא הגרועה ביותר בתולדות המדינה בהיקפי קורבנות הפשיעה והאלימות, ומבטאת עלייה תלולה וחסרת תקדים ביחס לתקופות המקבילות בשנים קודמות. הרג רודף הרג ומספרי הנרצחים ממשיכים להרקיע שחקים בגל הפשיעה הגואה, המותיר אחריו פחד, אימה, כאב ושכול המרסקים אינספור משפחות בחברה הערבית. ללא בלימה בקצב הרציחות הנוכחי – שחצה את רף 100 הקורבנות מאז תחילת השנה כבר בחודש יוני – אנו צפויים להגיע עד סופהּ למספר בלתי נתפס של למעלה מ-200 נרצחים – נתון שיציב את החברה הערבית לצד מדינות כמו אוגנדה או קוסטה ריקה.

מה שהופך את המציאות המסויטת הזו לטראגית עוד יותר הוא העובדה שעד לפני חודשים ספורים בלבד, בעת כהונתה של הממשלה הקודמת, התמונה החלה – בפעם הראשונה – לשנות כיוון לטובה. אחרי שנים ארוכות של הזנחה והתעלמות, והתייחסות לתופעה כאל "בעיה של הערבים", הציבה ממשלת השינוי את המאבק בפשיעה ובאלימות בחברה הערבית בראש סדר העדיפויות שלה. למרות כהונתה הקצרה, היא הצליחה להוציא לפועל בהצלחה תוכנית לאומית חוצת משרדים וגופים להתמודדות עם התופעה. כמנכ"ל המשרד לביטחון הפנים בראשות השר עמר בר־לב, היתה לי הזכות לעצב את פרטי פרטיה של התוכנית ולהוביל את מהלכי היישום לצדו של סגן השר יואב סגלוביץ', אשר מונה כפרויקטור לביצועה. בפרק זמן של כשנה וחצי בלבד, וכנגד כל הסיכויים, הביאה התוכנית לתוצאות אמיתיות בשטח – לא רק להאטה או לעצירה של העלייה התלולה במספר מקרי הרצח, שנמשכה על פני שנים רבות, אלא להפחתתם ב-16 אחוז.

הישג זה מבטא, בראש ובראשונה, את כוחה ואת יכולתה המעשית של המדינה לחולל שינוי גם בבעיות עמוקות ושורשיות שנדמות בלתי פתירות. יש לזכור כי ממשלת השינוי מצאה משטרה השרויה במשבר מתמשך, חבוטה מאירועי "שומר החומות" ומאסון המירון, ולמרות כל אלה, הובילה להישגים חסרי תקדים בתחום המאבק בפשיעה. ההצלחה היתה טמונה ביכולת לעצב ולהפעיל מכונה משומנת ומסונכרנת שבה שותפה הממשלה כולה, ובתוך כך, לגבש תוכניות, ליישם אותן, לפעול בתיאום הדוק בין כלל הגורמים המעורבים ולנהל את המערכת בצורה מקצועית, תוך הקפדה על מימוש יעדים, תוצאות ועמידה בלוחות הזמנים. כמה פשוט, ככה מורכב.

למרבה הצער, משך הפעלתה של אותה מכונה מרשימה היה קצר במיוחד, והיא למעשה חדלה לפעול עם כינונה של הממשלה החדשה, אשר הורידה לטמיון את ההישגים הרבים של התוכנית. קל לייחס את ההרעה המהירה במצב לניגוד העמוק בין הערכים והשקפות העולם שהנחו את הממשלה הקודמת לבין אלו המנחים את הממשלה הנוכחית. ממשלה שמקדמת ברגל גסה שינויים מסוכנים במשטר הדמוקרטי ומדיניוּת סקטוריאלית מובהקת, ושחלק מחבריה מביעים בגלוי עמדות גזעניות כלפי הציבור הערבי בישראל – כיצד ממשלה שכזו תוכל לקדם בהצלחה תוכנית למאבק בפשיעה ובאלימות ברחוב הערבי?

אולם, ההבדלים בין הממשלה הנוכחית לקודמתה רחוקים מלהסתכם בתפיסת העולם והאידאולוגיה, אלא קשורים לא פחות מכך ליכולת הבסיסית להוביל וליישם מדיניות ציבורית. לא רק היחס לציבור הערבי מסביר את ההידרדרות לתוך משבר הפשיעה החמור בתולדות המדינה, אלא גם דפוסי היסוד בהתנהלותו של הימין הפופוליסטי בכלל: עיסוק שטחי בדימויים ובסמלים על פני ניתוח עומק שיטתי של בעיות ושל הדרכים לפתרונן; בוז לקיומם התקין של תהליכי עבודה סדורים ומנוהלים; גישה בסיסית ולפיה שינוי משיגים על ידי הכרעת כוח וסמכות, ולא על ידי תהליכי משא ומתן ופשרה; ולבסוף, איבה עמוקה ל"פקידוּת" ולמשרתי ציבור הנתפסים באופן יסודי כבלמים ולא כשותפים.

השיח הציבורי והתקשורתי מדגיש דרך קבע מחלוקות פוליטיות אישיות או לחלופין סמליות, וכמעט שאינו עוסק בסוגיות של ניהול וקידום מדיניות. כך תווך גם אתגר הפשיעה והאלימות בחברה הערבית. השיח בנושא זה מתקיים לרוב דרך העיסוק בספין או בסערה התורניים ("להכניס את השב"כ או לא", "להתיר מעצרים מינהליים פליליים או לא", "להקים המשמר הלאומי או לא"), והדיווח ממוסגר דרך העימות בין הצדדים המעורבים ("השר נגד המפכ"ל"). כל אלה מסיטים את העין ואת הקשב מההבנה שיש לנהל באופן מקצועי ושיטתי תוכנית לאומית מסודרת, כזו שמחייבת אורך רוח, סבלנות, נחישות והתמדה.

במאמר אציג בקצרה את הנסיבות החברתיות־כלכליות שהובילו לעלייה האקוטית בפשיעה אלימה בחברה הערבית בעשור האחרון; אעיד ממקור ראשון על הגורמים המבניים להצלחת הממשלה הקודמת בצמצום התופעה; ואנתח את הסיבות לכישלון המחפיר של הממשלה הנוכחית.

ארגוני הפשיעה הערביים נכנסו לוואקום

כדי להבין כיצד תפחה הפשיעה האלימה לממדי ענק עד שהפכה למגפה בלתי מרוסנת שכל חלקֵי החברה הערבית סובלים ממנה, יש לחזור אחורה בזמן, לתחילת העשור הקודם. בשנים אלו, מאמץ עיקש וממושך של מערכת אכיפת החוק נשא סוף כל סוף פרי: שורה של מאמצים מבצעיים ומודיעיניים הביאו להפלתם של ארגוני הפשיעה הגדולים שפעלו בישראל (שיאם היה בפרשה 512), ולפגיעה משמעותית בתשתיתם. את הוואקום שנותר החלו למלא בהדרגה ארגוני הפשיעה הערביים, שרבים מהם שימשו במשך שנים כקבלני ביצוע של הארגונים היהודיים, אך כעת הלכו ותפסו את מקומם בראש ההיררכיה, ונטלו לעצמם נתח הולך וגדל מהפשיעה בישראל.

במשך קרוב לעשור ניצלו משפחות הפשע הערביות את מיעוט תשתיות אכיפת החוק, השיטור והמודיעין בחברה הערבית, ואת העניין הנמוך יחסית של ממשלות נתניהו במתרחש בה. הן גדלו והתעצמו כמעט באין מפריע, מתחת לרדאר התקשורתי והפוליטי. חברי כנסת ערבים היו היחידים שקולם נשמע בנושא, אולם באופן אירוני דווקא הם הואשמו בכך שאינם עוסקים בבעיות החברה הערבית. ארגוני הפשיעה לא רק גדלו, אלא גם העמיקו את אחיזתם בכל תחומי החיים בחברה הערבית. הם עשו זאת בעיקר באמצעות מנועים כלכליים עוצמתיים כגון השתלטות על עסקים ועל מכרזים תוך שימוש באיומים, הקמת חברות קש בישראל ובעולם, יצירת מנגנוני הלבנת הון מגוונים ועוד.

העוצמה הכלכלית שנבנתה בארגוני הפשיעה הללו הותאמה לנקודות התורפה בחברה הערבית המוחלשת, הסובלת מתופעות כלכליות ייחודיות: נגישות מוגבלת לאשראי ולמשכנתאות, זמינות נמוכה של קרקעות ונדל"ן, פריחתו של שוק שחור, ושימוש נרחב במזומן. התופעות האלה מביאות רבים בחברה הערבית לפנות, בצר להם, לארגוני הפשיעה על מנת שיפתרו עבורם מצוקות שונות – מסכסוך שכנים על נדל"ן, דרך משפחה הזקוקה להלוואה למימון משכנתה ועד שימוש בצ'יינג'ים להלבנת כסף שחור. כתוצאה מכך ביססו ארגוני הפשיעה נוכחות משמעותית בחייהם של אזרחים ערבים רבים, שמצאו עצמם, בין אם מבחירה ובין אם בעל כורחם, מעורבבים בהיבטים כלכליים כאלה ואחרים מול ארגונים אלה ושלוחיהם.

מחוללי הפשיעה האלימה

לצד עלייתם של ארגוני הפשיעה ולעתים גם כפועל יוצא שלה, ניתן לציין גם שורה של מחוללים נוספים של פשיעה אלימה בחברה הערבית:

• נגישות גבוהה לנשק בלתי חוקי: גורם מרכזי בהתפשטות של הפשיעה האלימה הוא התפוצה הנרחבת של נשק בלתי חוקי בחברה הערבית בישראל והקלוּת שבה ניתן להשיגו, על רקע התעצמות הגופים שמעוניינים בו. המקורות לנשק בלתי חוקי זה הם מגוונים, לרבות הברחות מגבולות ישראל, גניבות מבסיסי צה"ל ומנשקיות, ייצור עצמי באמצעות מחרטות המצויות בעיקר בשטחים, וכן הסבת נשק צעצוע לכלי נשק מסוכנים ("איירסופט").

• ריבוי סכסוכים פעילים: אחד הגורמים המשמש פעמים רבות כגפרור להתלקחותם של אירועים אלימים, ולשרשרת אלימוּת שמסתיימת לעתים גם ברצח, הוא ריבוי מוקדי חיכוך וסכסוך בתוך החברה הערבית – גם סכסוכים טריוויאליים לחלוטין, כמו בין שכנים או חמולות, סכסוכים עסקיים ואפילו ריב בין ילדים הופכים בהדרגה ל"חשבון פתוח". בנוסף, מיעוט המשאבים בחברה הערבית לצד מידת האמון הנמוכה כלפי רשויות המדינה (ונגישותם הנמוכה) גורמים למספר חריג של סכסוכים על כסף ורכוש. כל אלה משמשים לעתים כקרקע פורייה למעורבות ארגוני הפשיעה וכדלק להרחבת מעגל האלימות.

• המבנה החמולתי שנשמר בחברה הערבית: מאפיין חברתי זה מביא לכך שרבים מהקורבנות נרצחים רק בשל היותם קרובי משפחה מדרגה שנייה או אפילו שלישית של אדם שהרוצח מבקש לנקום בו באמצעותם. זהו גורם מרכזי בהתפשטות האקספוננציאלית של סכסוכים אלימים למעגלים רחבים יותר ויותר בחברה, ולפגיעה באנשים שכלל אינם מעורבים בהם ישירות.

• "צעירים חסרי מעש": זהו הכינוי הרווח לשכבה של בני 18-25 ללא השכלה או עבודה, המהווים טרף קל לארגוני פשיעה המציעים להם להתעשר בקלות ומרעיפים עליהם סממני סטטוס ויוקרה, כמו מכוניות פאר, במטרה לגייסם לשורותיהם. הנוכחות הגבוהה של צעירים בסטטוס הזה בציבור הערבי – עקב ההזנחה ארוכת השנים שהוא סובל ממנה בחינוך, בהשקעה, בתעסוקה ובתשתיות – מייצרת שכבה נרחבת של "חיילים" זמינים למאבקי האלימות והפשיעה.

בניגוד לטענות שמושמעות מפעם לפעם, גל הפשיעה ששוטף את הרחוב הערבי הוא התפתחות חדשה יחסית, שמאפייניה ייחודיים בנוף גם בהשוואה למדינות ערביות במזרח התיכון. די בכך כדי להבין שלא מדובר ב"בעיית תרבות" או ב"מנטליות" ערבית השעוּנה על יסודות תרבותיים ודתיים, אלא בעיקר בגורמים מבניים חברתיים וכלכליים, אשר התלכדו יחד לכדי סוציאליזציה של פשע – תהליך שבמסגרתו הפשע והאלימות נשזרים באופן עמוק בכל מארג החיים החברתי, ומביאים לכך שגם אנשים מרקע נורמטיבי לחלוטין "נפגשים" עם הפשיעה בעל כורחם.

מהתעלמות למדיניות

התוצאה של התופעות שתוארו לעיל התבטאה בעלייה תלולה ומרחיקת לכת במספר קורבנות האלימוּת בחברה הערבית. בעוד שעד 2012 מספר הנרצחים בה היה קרוב למספר הנרצחים בחברה היהודית, הרי שמאז ואילך המספרים החלו לעלות באופן עקבי. לשם המחשה, ב-2016 עמד מספר קורבנות הרצח בחברה הערבית על 64, ב-2019 הוא כבר האמיר ל-94. ב-2020 נחצה לראשונה רף 100 הנרצחים בשנה, וב-2021 הגיע המספר לשיא של 126 קורבנות. הדבר התבטא גם בחלקם היחסי של האזרחים הערבים מתוך כלל קורבנות הרצח בישראל – כאשר מתוך 731 הנרצחים בשנים 2018-2022, 70 אחוז השתייכו לציבור הערבי. לשם המחשה, שיעור מקרי הרצח בחברה הערבית השנה גדול פי כמעט 15 משיעור זה בציבור היהודי.

למרות העלייה המובהקת בהיקפי הקורבנות בשנים האלה, מגפת הפשע בחברה הערבית נותרה הרחק מאור הזרקורים ומליבת העיסוק הפוליטי, התקשורתי והציבורי, ולא זכתה לטיפול משמעותי ברמה הלאומית. מלבד צעדים נקודתיים שננקטו, בעיקר בגזרת המשטרה – כגון הקמת אגף "סיף" והרחבת מספר תחנות בחברה הערבית – לא גובשה פעולה ממשלתית רחבה ומשולבת.

בשנת 2020, לאחר שמספר הנרצחים בחברה הערבית כבר עבר את ה-100, מינתה הממשלה את "ועדת המנכ"לים להתמודדות עם הפשיעה והאלימות בחברה הערבית", שהגישה את מסקנותיה ביולי של אותה שנה. הדו"ח שפרסמה כלל סקירה מקצועית ומפורטת של הגורמים העיקריים לבעיה ושל מאפייניה העיקריים, ועל אף שלא כלל תוכנית פעולה קונקרטית, היא היוותה בסיס לפעולות שהוצאו לפועל בהמשך.

במערכת הבחירות שהתקיימה ב-2021, סוגיית ביטחון הפנים כבר תפסה חלק מרכזי משיח הבחירות. הדי אירועי "שומר החומות" ניכרו היטב בקמפיינים ובהבטחות הבחירות, ומפלגות שונות הציגו תוכניות שנועדו להגביר את הביטחון האישי של האזרחים. למרות שמרבית התוכניות נולדו כמענה לפגיעה בתחושת הביטחון שחווה הציבור היהודי בישראל והתמקדו בהתאם בהגברת הביטחון במרחב הציבורי, במשילות בנגב, בחיכוך בערים המעורבות ובפשיעה חקלאית – אגב כך, הוענקה לראשונה לגיטימציה לעיסוק באלימות הפנימית בחברה הישראלית כבעיה לאומית מרכזית.

אחרי הבחירות ב-2021, שינוי זה בהלך הרוח הציבורי־פוליטי, תורגם באופן מהיר למדיניות לאומית ברורה ונחושה של ממשלת בנט־לפיד החדשה. השר הנכנס לביטחון הפנים, עמר בר־לב, הציב את המאבק בפשיעה האלימה במגזר הערבי כיעד מספר 1, והוביל להירתמותה המלאה של ממשלת ישראל ליעד הזה. ראש הממשלה דאז, נפתלי בנט, העניק גיבוי מלא לשר ולמשרד, והעמיד את המאבק בפשיעה ובאלימות בראש סדר העדיפויות של הממשלה. לצד הקמת ועדת שרים מיוחדת שראש הממשלה עמד בראשה, ומינוי סגן השר יואב סגלוביץ' לפרויקטור, הועמדה מצד הממשלה תשתית תומכת ומסייעת שאפשרה לנו, במשרד לביטחון הפנים, לתרגם את ניתוח תופעת הפשיעה ומחולליה למדיניות מעשית, ולגזור ממנה תוכנית לאומית מקיפה, משולבת ומתוקצבת.

סיפור הצלחה

כשבועיים לאחר שמוניתי למנכ"ל המשרד כבר הוצגו כיווני פעולה ראשוניים, ולאחר מספר שבועות נוספים של עבודת מטה מאומצת, יצאה לדרך "התוכנית הלאומית למאבק בפשיעה ואלימות בחברה הערבית". התוכנית התבססה על ארבעה עוגנים:

1. אכיפה מבצעית מוגברת: תגבור הפעילות המשטרתית היזומה המיועדת לפגיעה במוקדי הפשיעה, לרבות איתור נשק בלתי חוקי וסיכול הברחתו מגבולות המדינה, התמקדות מודיעינית בארגוני הפשיעה המובילים, הפעלת סוכנים וריבוי מבצעי האכיפה. במסגרת זו נבחנה המשטרה מדי שבוע במדדים כמותיים – כגון עלייה בתפיסת הנשק הבלתי חוקי, מעצרים, פענוח והגשת כתבי אישום על פשעים ספציפיים – ונדרשה לעמוד ביעדים שהציב לה השר.
   
2. הפעלת מבצע "מסלול בטוח": "מסלול בטוח" הוגדר כמבצע חוצה־ממשלה, והיה גורם מרכזי בהצלחת התוכנית. המבצע התבסס על פעולה מתואמת, מסונכרנת ובו־זמנית של כל זרועות האכיפה שעומדות לרשות המדינה. ההנחה שעמדה מאחוריו היתה שמאבק אפקטיבי בארגוני הפשיעה מחייב מעבר מתגובה נקודתית לאירועים, לפעולה יזומה ורב־חזיתית נגד יעדים ולפגיעה במנועים הכלכליים של הפשיעה. הוא נוהל בצורה חדשנית וחסרת תקדים במונחים ישראליים, בתכנון ובביצוע של סגן השר סגלוביץ', שמונה ישירות על ידי ראש הממשלה לעמוד בראש המבצע והביא את ניסיונו העשיר משירותו במשטרה בטיפול בפשיעה.
   במסגרת המבצע, כלל זרועות האכיפה השלטוניות – משטרת ישראל ושירות הביטחון הכללי, ולצדם רשות המסים, הרשות להלבנת הון, המשרד להגנת הסביבה, היחידה לאכיפה אזרחית וגופים רבים נוספים – נועדו מדי שבוע, הגדירו את המשימות הרלוונטיות וביצעו אותן באופן מתואם. המטרה היתה שכל הגופים הרלוונטיים לטיפול בהיבטים השונים של הפעילות הבלתי חוקית (כגון עסקים, נדל"ן ורכוש) של עבריין, ארגון או אזור שהוגדרו כיעד, יכו בו־זמנית, כאגרוף מלוכד, באופן שלא יאפשר לה להימשך.
   במקביל, גובשו במסגרת "מסלול בטוח" צוותי עבודה נקודתיים לגיבוש מענה לאומי למנועים הכלכליים של הפשיעה – דהיינו, טיפול במכרזים ברשויות המקומיות והרחקתם מארגוני הפשיעה, טיפול רגולטורי מתקדם בתחום החשבוניות הפיקטיביות, אסדרה ופיקוח על תחום הצ'יינג'ים ועוד.
   
3. תוכנית התעצמות ובניין כוח להגברת האכיפה, השיטור, הסיכול והמניעה: אם מבצע "מסלול בטוח" בהובלת סגלוביץ' עסק בהפעלת כוח, הרי שתוכנית ההתעצמות קידמה את בנייתו. במסגרת זו גיבש המשרד לביטחון הפנים בהובלתי תוכנית רב־שנתית להעצמתם ולהרחבתם של כלים לאומיים שונים למאבק בפשיעה. מרבית המרכיבים הללו עוגנו בהחלטת ממשלה 549, שעברה בחודש אוקטובר 2021 בתקציב של כ-2.5 מיליארד שקל, וכללה עשרות רבות של פעולות לביצוע, ביניהן: תוספת משמעותית של תקני שוטרים תוך התמקדות בחברה הערבית, הקמת מערכי שיטור עירוני ביישובים ערביים, פריסת מצלמות ומוקדי בקרה ביישובים ערביים, הפעלת מודל "עיר בטוחה" בערים מעורבות, הפעלת תוכניות התערבות ברמה המקומית המסנכרנות את ההתמודדות הקהילתית עם מחוללי פשיעה (תוכנית "עוצרים את הדימום"), וכן הקמת פורומים מייעצים וערוצי שיח מול נציגי החברה הערבית והחברה האזרחית.
   
4. חבילת חקיקה תומכת: התוכנית לוותה בגיבוש סדרה של חוקים שנועדו להוסיף יכולות וסמכויות למאבק בפשיעה ולהפוך אותו לאפקטיבי יותר. אלה כללו, בין היתר, קביעת עונשי מינימום גבוהים על עבירות נשק; הרחבת סמכויות החיפוש של המשטרה; חוק ה"איירסופט", המטיל איסור פלילי על שימוש בצעצועים שהוסבו לכלי נשק מסוכנים; חוק המצלמות, המרחיב את יכולות המשטרה באיסוף ראיות; "חוק הפרוטקשן", שנועד להסדיר את פעילות חברות השמירה שהפכו כסות לגביית דמי חסות ומהוות נדבך מרכזי בפשיעה; וכן חוקים נוספים. אלא שלמעט החוק הנוגע לעבירות נשק, הליכי החקיקה של אף אחת מהיוזמות האחרות לא הושלמו, ולפי שעה הכנסת הנוכחית אינה מקדמת אותם.

השילוב, ההשלמה והתיאום בין הממדים והגורמים השונים בתוכנית, לצד האופן המקצועי שבו תוכננה ובוצעה, הפכו אותה לסיפור הצלחה. למרות הזמן הקצר שבו יושמה, ועל אף שלא עמדה בחלק מהיעדים שהציבה לעצמה (למשל, יעדי פענוח הרציחות). הישגי התוכנית כללו עלייה חדה של עשרות אחוזים בגילוי ותפיסת נשק בלתי חוקי בחברה הערבית, עלייה בשיעור המעצרים ובהגשת כתבי האישום בעבירות נשק ואלימות חמורה, והגשת מאות כתבי אישום נגד יעדים נבחרים במסגרת מבצע "מסלול בטוח".

הישגים אלו באו לידי ביטוי בתוצאה המשמעותית ביותר של התוכנית – הירידה במספר הקורבנות: מ-126 בשנת 2021 ל-106 בשנת 2022. כמובן שאין בכך כדי לנחם את משפחות 106 הנרצחים – מספר עצום, עדיין, לכל הדעות. אולם די להתבונן בקצב העלייה בשנים הקודמות (ובשנה הנוכחית) כדי להבין כמה חיים ניצלו הודות לכך שלראשונה, ממשלת ישראל לקחה אחריות מלאה על ביטחונם האישי של אזרחיה הערבים.

לצד הישגיה בבלימת היקפי הקורבנות, התוכנית יצרה לראשונה תחושת נכונות ורצון כן מצד המדינה לקחת אחריות על בעיה שהוזנחה לאורך שנים. השיח השוטף והרציף עם נציגי הציבור הערבי, הקשר השוטף עם ראשי הרשויות, נוכחותו של פרויקטור לאומי המשמש ככתובת זמינה היורד תדיר לשטח, והרתימה של משרדי הממשלה הרבים – כל אלה הורגשו היטב בחברה הערבית והגבירו את האמון והתקווה כי ניתן, בעבודה משותפת ומאומצת, להתמודד עם אתגר הפשיעה והאלימות. 

מהצלחה לכישלון

אלא שבאופן שהוא לא פחות מטראגי, מחויבות המדינה למיגור מגפת הפשיעה בחברה הערבית התפוגגה במהירות מייד עם הקמת הממשלה הנוכחית. התנהלותם עד כה של ראש הממשלה ושל השר לביטחון לאומי אינה מותירה ספק באשר לכך שבעיית הפשיעה בחברה הערבית רחוקה מלעמוד בראש מעייניהם. ובהיעדר רוח מנהיגותית מצד ראש הממשלה או השר הממונה, המחויבות של הגורמים השונים להמשך המאמץ המתואם ירדה פלאים.

מהקמת הממשלה ועד לזמן כתיבת שורות אלו, טרם מונה פרויקטור ממשלתי שיוביל את מבצע "מסלול בטוח"; ועדת השרים שהוקמה כדי לטפל בנושא אינה מתכנסת; והתיאום בין המשרדים נפסק. הפורום הבין־משרדי אף הוא בקושי מתכנס, וגם כשכן, הוא כבר אינו זוכה לנוכחות של בכירי הגופים שהשתתפו בו בעבר. גם העבודה המשותפת לטיפול חוצה ממשלה במנועי הפשיעה הכלכליים – המכרזים, החשבוניות הפיקטיביות, הציינג'ים וכיו"ב – הלכה ודעכה ואיננה מתקיימת באופן מהותי.

אפילו תוצרים מוכנים שהוכנו במסגרת "מסלול בטוח" והיו בשלים להיכלל בחוק ההסדרים לא זכו לקידום ונותרו על הנייר. בדומה לכך, הקואליציה כמעט שאיננה מקדמת את החוקים הכלולים בחבילת החקיקה התומכת, וחלק מתקציבֵי החלטה 549 מעוכבים על רקע חילופי הממשלות. לצד ההתמוססות המהירה של מרכיבי התוכנית, מרכיבים אחרים הוקפאו באופן יזום. הדוגמה הקיצונית והבוטה ביותר להתנהלות פופוליסטית המנוגדת לכל שיקול מקצועי היא ההחלטה לבטל את תוכנית "עוצרים את הדימום" – התוכנית המוצלחת להתמודדות עם פשיעה ברמת היישוב, שנכללה בהחלטה 549. הנימוק התמוה לכך, אם לנקוט בלשון עדינה, היה שהג'וינט, הארגון היהודי הגדול והוותיק המפעיל את התוכנית, הוא "ארגון שמאלני".

אולם מעבר לכל הפרטים, התמונה הגדולה מציגה התפרקות מלאה מאחריות – הן מצד השר הן מצד ראש הממשלה. את רוח המפקד הנחושה, המקצועית והרותמת, שאפיינה כל כך את הממשלה הקודמת, החליפו בכיינות וחיפוש אשמים סדרתיים לצד אוזלת יד מקצועית. את עבודת המטה המקיפה והאפקטיבית, את שיתוף הפעולה יוצא הדופן בין זרועות הממשלה השונות ואת השיח הקונסטרוקטיבי עם נציגי החברה הערבית החליפה מדיניות של שליפות וסיסמאות, ניהול מרושל ועקום של תהליכים, הסתגרות מקצועית והובלת שיח כוחני וחד־צדדי מול השותפים השונים.

ההתנהלות הזו הצליחה לרוקן מתוכן את מרכיבי ההצלחה של התוכנית הלאומית ולהשאירה כקליפה בלבד. שכן גם אם זו עדיין קיימת בתוכניות העבודה, במדיניות המוצהרת או אפילו בסעיפי התקציב, הרי שמבחנהּ האמיתי טמון בראש ובראשונה באופן היישום שלה – החל בגיבוי אמיתי ומלא מצד הדרג הפוליטי, עבור במנגנוני שיתוף פעולה הדוקים ושוטפים, וכלה בשיח קבוע עם הציבור הערבי ונציגיו.

בהקשר הרחב יותר, ההתפרקות הזו מתחוללת בד בבד עם הפגיעה הישירה והעמוקה במשטרת ישראל תחת השר הנוכחי, המחלישה אותה באופן עמוק, ועם הסיכול הממוקד שמובילה הממשלה כולה כנגד משרתי הציבור והדרגים המקצועיים במשרדי הממשלה.

הנזק המצטבר של כלל המגמות הללו, יוצר אפקט כדור שלג שבמסגרתו מערכת אכיפת החוק לא רק שאינה זוכה למעטפת מקצועית ומסייעת מצד הממשלה והדרג הפוליטי, אלא מצויה בעיצומה של סערה מסוכנת, אשר מרחיקה עוד ועוד את יכולתה לעמוד מול אתגר הפשיעה. התוצאה העגומה משתקפת באופן מיידי לעיני כולנו – עצירת מגמת השיפור שהחלה ומעבר לנסיקה מואצת במספר הנרצחים.

הפער בין מילים למעשים

בסיכומו של דבר, סיפור ההתמודדות עם האלימות והפשיעה בחברה הערבית הוא סיפור על ניהול מדיניות ציבורית. זהו סיפור שמבטא את היתרונות העמוקים שטמונים במרכיבים כמו מקצועיוּת, ענייניוּת ושיתופי פעולה. בד בבד הוא משקף את הנזק העצום של ההתנערות מהם. זהו סיפור שממחיש את היכולת שלא תסולא בפז של השירות הציבורי לעשות שימוש בידע, בניסיון ובכלים שברשותו כדי להתמודד באופן אפקטיבי גם עם המשברים הקשים והמורכבים ביותר – וכן את המחיר שבוויתור פופוליסטי נמהר ובלתי אחראי על כל אלו.

הסיפור הזה מציב בחדות זו מול זו שתי אפשרויות מקוטבות להתמודדות עם בעיה חברתית. מן העֵבר האחד, הוא מדגים כיצד נראה ניהול במיטבו: ניתוח יסודי ושיטתי של בעיות, בחינה מעמיקה של חלופה, בחירת הפתרונות המדויקים ביותר ויישומם באמצעות עבודה מקצועית, רצינית ומתואמת, המשלבת את כל הרכיבים הרלוונטיים לכדי מכלול שלם. מן העבר הנגדי, הוא מציג את היפוכו הגמור של ניהול כזה, בדמות בריחה מלקיחת אחריות לטובת עיסוק כפייתי בדימויים, כותרות ומפגני כוח סמליים, וקינה מתמדת על היעדר סמכויות תוך האשמת אחרים.

האופק שאליו מובילה כל אחת מהדרכים מתגלה אף הוא, ברור מתמיד, והוא שיעור חשוב מאוד לשיח הציבורי. הוא מדגים עד כמה עמוק הפער בין מילים לבין מעשים, בין הצהרות לבין יכולות, ומדגיש עד כמה שינוי אמיתי לטובה הוא פרי של עבודה סיזיפית, מקצועית ואפורה, ולא של בילוי באולפנים ובמסיבות עיתונאים.

העיסוק האובססיבי ב"משילות" הוא דוגמה מושלמת לפער הזה, ומשקף היטב כי מי שמרבה לצעוק, להצהיר ולהבטיח, עשוי להתגלות ככישלון מביך, ולעומתו מי שפועל ברצינות ובנחישות, מצליח לחולל מהפכות, גם ללא מיומנות תקשורתית ושיווק קבוע.

יש להדגיש כי אין כל סתירה בין היכולת לגבש וליישם מדיניות ציבורית לבין הפוליטיקה, אלא בדיוק להפך: השר בר־לב גיבש את מדיניות המשרד והציב את החברה הערבית בראש סדר העדיפויות בגלל האידאולוגיה הפוליטית שלו, ולא בניגוד לה.

ספק אם בעת הנוכחית יהיה לסיפור הזה סוף טוב. גם אילו הממשלה היתה חוזרת להשקיע את מלוא המשאבים הנדרשים בהתמודדות עם משבר הפשיעה בחברה הערבית והיתה ממצבת אותו שוב כמצב חירום לאומי, היה דרוש זמן רב כדי לשקם את המערך כולו ולראות שוב תוצאות משמעותיות. נכון להיום, שינוי כיוון כזה אינו נראה באופק. יחד עם זאת, הלקח ברור: המדינה, דרך שירות ציבורי מקצועי ואיכותי המחויב לעבודתו, מסוגלת לנהל היטב גם את הבעיות החמורות והאקוטיות ביותר בחברה הישראלית, אלה שנדמות כמחלה חשוכת מרפא או כגזירת גורל.

כדי לעשות את זה צריך להפסיק ליילל, ולהתחיל לנהל. להשתמש בכל הכלים והמשאבים המגוונים שמערכות הממשל יודעות להעמיד, ולחבר אותם יחד למכונה שעובדת. זו כל התורה. בתקווה, בעתיד תשוב להיות קונסטלציה פוליטית שתכיר מחדש באיכות השירות הציבורי העומד לנגד עיניה, ושתשוב לממשו מתוך אחריות ארוכת טווח לעתיד החברה והמדינה ומחויבות שוויונית לכל אזרחיה.

על תומר לוטן

כיהן כמנכ"ל המשרד לביטחון הפנים בזמן ממשלת השינוי. לפני כן הקים וניהל את "מגן ישראל", המטה הלאומי למאבק בקורונה. מומחה בתחומי הממשל והמדיניות הציבורית, אשר מילא תפקידים מגוונים בממשל ובחברה האזרחית ופועל לחיזוק והעצמת השירות הציבורי בישראל.