הדמגוג הוא טיפוס פוליטי שימיו מקבילים לימי השלטון בהיסטוריה האנושית ובכל דור ודור הוא מתבלט בכך שהשלטון איננו אמצעי בשבילו, אלא מטרתו היחידה. השימוש המכני של הדמגוג באדם, בחברה, הוא הביטוי לשלטונו. כדי להגיע אל השלטון וכדי לבצר את כוחו, מפעיל הדמגוג את כוחו הפוליטי באמצעות מנגנוני עבודה – מכניזמים – שונים. אף אחד מהמכניזמים הללו אינו יכול ואינו צריך להיבחן בנפרד והחלוקה ביניהם היא פעמים רבות שרירותית. השימוש ב"פחד", לדוגמה, אינו נפרד באמת מ"אימת המלחמה", והם יכולים להופיע במציאות בנפרד, ביחד, בתדירות משתנה, בהתאם לצרכים הפוליטיים, לתנאים החברתיים וכדומה. המשותף לכולם הוא שהם עניין של תודעה: יחסים בין שליט לנשלטים. פענוח טכניקת השלטון הוא חלק אינטגרלי מהבנת הפוליטיקה בכללותה, פענוח דרכי הפעולה של הדמגוג בזמנים שאנחנו מצויים בהם – היא הכרח. שכן, ידע והבנה פוליטיים מסכנים את יכולת השליטה של הדמגוג.

בפסקאות הבאות אדון בשניים מהמכניזמים של הפעלת השררה.

א. השנאה

מעמדו של הדמגוג מתחזק ככל שההמונים שונאים יותר. השנאה מסייעת לו להתנחל בתודעתם. אין זה משנה בהכרח מיהם מושאי השנאה, העיקר לשנוא. האובייקט הספציפי של השנאה יכול להשתנות בהתאם לצרכים הפוליטיים של הדמגוג ולתנאים החברתיים שאינם תלויים רק בו. מבחינתו השנאה, בדיוק כמו הפחד (מכניזם נוסף), היא כלי לגיוס ההמון והיא מסייעת לטשטש את ההבדלים בין סוגיות חשובות לחשובות פחות בחיי המדינה והעם. השנאה – ואין זה בהכרח משנה מהו תוכנה הספציפי – מעקרת את האפשרות לקיים דיון ענייני, המכוון לפעולה פרוגרסיבית, בשאלת הגורמים לחוסר שביעות הרצון בקרב הציבור. חברה שאינה שונאת היא חברה שהדמגוג אינה יכול להגיע בה לגדולה.

הדמגוג עושה שימוש בדעותיהם הקדומות של ההמונים ובמצוקות ממשיות קיימות, ונותן להן מסגרת מפרשת המשרתת את מטרותיו. השנאה יוצרת פורקן בקרב ההמונים. הם מתאחדים במין קשר מיסטי בשנאתם לאחר כלשהו, ופולחן השנאה הזה, כפי שמלמד אותם הדמגוג, מעניק להם מפלט. כמובן, אין זה מפלט אמיתי ויש בקרב ההמונים מי שיודעים זאת. שנאה לעולם אינה תוכנית עבודה. ובכל זאת, היא גורם הממקד תשומת לב ובתוך כך מסיט אותה מכל דאגה אחרת. "השמידו את כל הפראים!", צועק הדמגוג. לעתים לא צריך דבר מעבר לכך.

הפטריוטיות והשנאה אינן היינו הך. האדם השונא צריך מושא לשנאתו ולזו ישנן תוצאות בלתי מבוקשות בתודעתו (אך מבוקשות מנקודת מבטו של הדמגוג – כדוגמת צמצום החשיבה). מושא הפטריוטיות (מכניזם נוסף במניין), בשונה מהשנאה, אינו בהכרח קבוצה/עם/קהילה אחרת. הפטריוטיות יכולה להתקיים כשהיא נבנית על מסורות עבר, מיתוסים, אגדות וכדומה. כלומר, בניגוד לשנאה, הפטריוטיות אינה מצריכה דיכוי של קבוצות אחרות כדי לבוא לידי ביטוי.

השנאה, מצדה, היא אך ורק מניפולציה שהדמגוג עושה בה שימוש על תודעת ההמונים. האם גם הדמגוג לוקה בשנאה כמו ההמון שעליו הוא פועל? לא נרחיב כאן בשאלה היסטורית חשובה זו, אולם "זו תהיה טעות גדולה להניח", כתב הרמן ראושנינג, פוליטיקאי וסופר נאצי, "שאדם כה ערמומי כמו שר התעמולה הגרמני [יוזף גבלס] אינו מודע לגמרי לכך שהפרופגנדה הזוועתית נגד היהודים, ובתוכה 'הפרוטוקולים של זקני ציון', היא שטות אבסורדית ושהוא לא רואה בבהירות דרך מבעד להונאה הגזעית" נגד היהודים. כלומר, לפי ראושנינג, שר התעמולה הזדוני של הרייך השלישי ידע שהוא מוכר פתפותי ביצים להמונים.

הדמגוג יכול להיות אנטישמי או שונא עיקש של קבוצה חברתית כלשהי, אך הוא מפעיל את השנאה בהתאם לצורכיו – וזה העיקר מנקודת המבט של הפעלת העוצמה. "שאלתי", מוסיף ראושנינג, "אם כוונת דבריו היא, שיש להשמיד את היהודי בכלל. 'לא' – השיב היטלר – כי אז היינו צריכים להמציא אותו. מן הנחוץ שיהיה האויב גלוי לעין, לא רק מופשט בלבד".

המוטיב של שנאה חוזר פעם אחר פעם בהצהרותיו של הדמגוג. עליו "להשניא" ללא הרף מכיוון שברצונו להנכיח את השנאה בכל רמותיו של השיח הציבורי. אין זה משנה מהו הנושא העומד על סדר יומה של החברה, השנאה נוכחת בכל פינה ופינה. כששונאים אין צורך להאריך בהסברים. "כי הגדולות שבתנועות־עולם קמו רק אז, כשהמנהיגים השכילו לאחד את מחנה תומכיהם מסביב לעניין מזערי שהובן על הצד הפשוט", קבע גבלס.

הדמגוג מרבה להיעזר באנלוגיות היוצרות פחד וחלחלה: "היריבים הם מחלה", "היריבים נטולי רגשות אנושיים", "היריבים אינם נקיים", "הסודאנים הם סרטן בגוף שלנו". המסר שנקלט ברור לגמרי: בסרטן צריך לטפל באמצעות ניתוח או הקרנה. סרטן יש לחסל. אין לאף אחד דבר טוב לומר על מחלת הסרטן מלבד "ברוך שפטרנו".

הסופר היוגוסלבי אריך קוש הדגים בספרו דְּרוֹרֵי וָאן פֶּה את האופנים שבהם השנאה מגייסת את ההמון באמצעות אלגוריה על עיר דמיונית שבה הוחלט להשמיד את כל הדרורים. ספרו מוגש במתכונת של דו"ח ונפתח כך: "דרורי ואן פה: זכרים, נקבות וגוזלים, כולם, כולם עד אחד, כל משפחות הדרורים מרובות הנפשות בהמוניהן, כל הלהקות על צאצאיהן המכונפים, חוסלו והושמדו כליל ביום האחרון של חודש לי [חודש בלוח השנה] (…) בהתבסס על תנאים שנבחנו היטב ונסיבות בדוקות לאשורן" (תרגום: דינה קטן בן-ציון). לאחר כ־130 עמודים, הספר מסתיים במשפט הבא: "דרורי ואן פה הושמדו, כולם עד אחד נכחדו".

האנלוגיה בין השמדת הדרורים ל"פתרון הסופי של בעיית היהודים" גלויה לגמרי. אלא שקוש "שתל" את תהליך השמדת היהודים דווקא בתוך אירוע מההיסטוריה הסינית כדי להצביע על האפשרויות הטמונות, בתקופות ובמשטרים שונים, באינדוקטרינציה של ההמונים ובגיוסם לטובת שימור הסדר הפוליטי באמצעות יצירת אויב משותף. ב-1958 החליטה ההנהגה הסינית הקומוניסטית לפתוח בקמפיין "ארבעת המזיקים", שמטרתו המוצהרת היתה להדביר חולדות, זבובאים, יתושים ודרורים. הדרורים האומללים הוגדרו כמזיקים מפני שאכלו זרעים וגרגירים והביאו – כך נטען – לדילולו של המזון הזמין לאוכלוסייה הסינית. "במה שהוא אחד המהלכים המוזרים והאסונות האקולוגיים במדיניות 'הזינוק הגדול קדימה', האוכלוסייה הסינית הונעה למלחמה כוללת נגד הציפורים", כתב ההיסטוריון פרנק דיקטר בספר הרעב הגדול של מאו.

אין לדעת מה הפער בין הנתונים הרשמיים על מספר החיסולים ובין הנתונים בפועל, אולם מיליוני בני אדם לקחו חלק בפרויקט ההרג הסיטונאי. בעיר שנחאי לבדה דווח על חיסול של 1,367,440 דרורים. כרזות מאוירות מאותה תקופה מלמדות איך גויסו ושולהבו ההמונים למבצע החיסול, והן מאפשרות מבט בתהליך האינדוקטרינציה של שנאה לבעלי חיים. "ציפורים הן חיות ציבוריות של הקפיטליזם", הכריזה אחת הסיסמאות של הממשלה הסינית. באפריל 1960 הוחלט לבטל את מבצע ההשמדה לאחר שהתברר שלדרורים יש חלק חשוב במערכת האקולוגית ושחיסולם הוביל לפגיעה אנושה בחקלאות. הסינים פנו לברית המועצות וביקשו שתשלח להם 200,000 דרורים.

קוש מקדיש עשרות עמודים לתהליך כינונה של "חברה רודפת", מכניזם בפני עצמו, ולאופן שבו השנאה "נוצרת" ומתועלת בתוך החברה על ידי השלטון. הרציונל הפוליטי בהוקעת הדרורים נועד להפוך את האזרחים "שקודם לכן לא היתה ביניהם אחדות דעים למאוחדים בשנאתם לדרורים". השנאה הפכה אותם לחומר גלם הנתון בידי שליטיהם. לאחר שהמכבש פעל את פעולתו הדכאנית על תודעת הבריות, "מלאכת התעמולה בעצם נשלמה. העולם כבר היה רווי שנאה ולא היה צורך להוסיף שמן למדורה, בהיות הבריות משוכנעות שהדרך הטובה ביותר לפתרון הסופי של בעיית הדרורים טמונה בהשמדתם הסופית והמוחלטת". כשהרעיון שתול בתודעת ההמונים, נדרש רק גפרור.

מסרי השנאה פשוטים להבנה וחוזרים על עצמם ללא הרף. הדמגוג יכול לעטוף את עצמו בצעיף אדום, חום, כחול או שחור, בהתאם לתנאים הפוליטיים והאידיאולוגיים שבהם הוא פועל, אבל המכניזם תמיד זהה. אורוול תיאר זאת במכחול עדין בעולה לנשום אוויר מ־1939, כשהזכיר מפגש שבו השתתף ובו ניתנה הרצאה של תועמלן נגד הפשיזם. התועמלן חזר על אותן מילים פעם אחר פעם: "כמו גרמופון. להפעיל את הידית, ללחוץ על הכפתור וזה מתחיל". אותו תועמלן רק חוזר על אותן הסיסמאות שכל המאזינים שמעו אינספור פעמים והוא "לא נכנס לפרטים". אורוול חיפש מפלט מההתקפה על התודעה: "הפסקתי להקשיב למילים שנאמרו בהרצאה. אולם, יש עוד דרכים להקשיב. עצמתי את עיניי לרגע קט. האפקט היה מסקרן. עתה, נדמה היה לי שראיתי את הדובר הרבה יותר טוב מלפני רגע, כשרק האזנתי לקולו. היה זה קול שנשמע כאילו הוא יכול להמשיך כל הלילה ללא הפסקה. זה דבר נורא, באמת, להיות ליד תיבת נגינה המטיחה בך פרופגנדה ללא הרף. שנאה, שנאה, שנאה. הבה ניפגש כולנו יחדיו ונעשה איזו שנאה טובה יחדיו".

הדמגוג יודע שפולחן השנאה לא רק יחנוק ויצמית את מחשבתם החופשית של ההמונים – דבר הנחוץ לו – אלא אף יהפוך אותם למכורים לקריאותיו: הם יחפצו לשמוע את אותן הסיסמאות, אותן ההכללות, פעם אחר פעם. הם יידרשו למנת השנאה היומית שלהם. כתוצאה מכך, מעמדו של הדמגוג הולך ומתחזק. רק הוא מסוגל להשביע את רעבונה של החיה שטיפח.

זה אחד ההבדלים המובהקים בין הדמגוג לרפורמטור הדמוקרט. הרפורמטור אינו מבקש מההמונים לשנוא, הוא מבקש מהם להבין. עבור הדמגוג "הבנה" היא הפרעה, מכשול להשגת מטרותיו. ציבור ש"מבין" מחפש פתרונות ולא דמגוגים. השנאה מאחדת את ההמונים סביב דמותו של המנהיג. זה מוטיב חוזר בכתיבתו של אורוול.

"שתי דקות השנאה" הנהוגות מדי יום באוקיאניה של הספר 1984 לאורוול מאפשרות לשלטון לגייס את הציבור לצדו ולאחדו סביב תוכן פיקטיבי לחלוטין, שאין בינו ובין המציאות דבר וחצי דבר: "לא חלפו 30 שניות מתחילת השנאה וכבר נשמעו קריאות זעם בלתי נשלטות ממחצית האנשים שבחדר. (…) די היה לראות את גולדשטיין ואפילו לחשוב עליו, ופחד וכעס נתעוררו מייד. הוא היה מושא שנאה קבוע (…) בדקה השנייה התגברה השנאה והיתה לטירוף. אנשים זינקו ממקומותיהם וצרחו במלוא הריאות בניסיון להטביע את הפעיות המוציאות מן הדעת שבאו מהמסך. (…) ברגע של צלילות נוכח וינסטון שגם הוא צורח עם האחרים ומטיח את עקבו בחישורי הכיסא. לא הצורך לגלם תפקיד היה הדבר הנורא בשתי דקות השנאה אלא העובדה שאי אפשר לא להצטרף. כל צורך בהעמדת פנים נגוז בתוך 30 שניות. שיכרון חושים איום של פחד ונקמנות, רצון להרוג, לענות ולסרק פרצופים בקורנס התפשט בנוכחים כמו זרם חשמלי והפך את הצופה, גם בעל כורחו, למטורף צורח ומעווה פנים. ועם זאת, הזעם היה רגש מופשט, חסר מען, שאפשר להסיטו ממושא אחד לאחר כמו להבת מרתכה" (תרגום:  ג. אריוך). רבים חווים רגשות בעלי מאפיינים דומים כשהם צופים בטלוויזיה או גוללים באחת הרשתות החברתיות.

ב. אספסוף המשרתים

הדמגוג חייב להקיף את עצמו באספסוף משרתים המבצעים את הוראותיו ומהדהדים את מסריו. המוטיבציות העמוקות של אספסוף זה יהיו לרוב שונות מאלה של הדמגוג. הדמגוג לעולם אינו מחפש שותפי אמת או חברים לדרך. היחס שלו למי שממוקמים לכל אורכה של השדרה הפוליטית הוא אינסטרומנטלי; גם הם חפצים עבורו. הדמגוג אינו מעוניין שבמפלגתו יימצאו מתחרים המציבים סיכון או מטרד במאבק על כס השלטון. ההיסטוריה מלמדת אותנו שכל דמגוג מוצא את הדרך המתאימה כדי להתמודד עם יריבים בשעה הנכונה עבורו.

המשרתים המכרכרים סביב הדמגוג (ודמותו) אינם מוכרחים להיות תאבי כוח ושליטה כמו הדמגוג, אך הם מוכרחים להיות אספסוף. במובן המקובל, "אספסוף" הוא המון מתפרע המפעיל אלימות. במובן שנעשה בו שימוש בחיבור זה, אספסוף המשרתים מתייחד בכך שהוא נטול עניין כן בחברה ובאמת. המוטיבציה המנחה את אספסוף המשרתים המרכיב את חצרו של הדמגוג – והם יכולים להיות פוליטיקאים זוטרים, אינטלקטואלים, בדרנים, אנשי תקשורת ועוד – יכולה לנוע משעשוע וחתירה לצבירת ממון, דרך סידור עבודה, ועד הריגוש (והסטטוס הנלווה) שבקרבה למוקדי הכוח. לא מפתיע לגלות שחלק ניכר מאותו אספסוף הם נרקיסיסטים (במובן הלא־קליני של המילה), שעבורם הפעילות הציבורית אינה אלא במה שעליה הם מציגים את מרכולתם: הם עצמם.

מפתה להניח שאותו אספסוף משרתים, המשמש כאנטנה לאידאולוגיה שאותה מספק הדמגוג להמונים, עושה זאת מסיבות כספיות ותו לא. בספרו עקב הברזל מתייחס ג'ק לונדון לאינטליגנציה הסובבת תדיר את בעלי העוצמה: "בעלי ההון הם המשלמים לכם, המאכילים אתכם, והעוטפים את גבכם בלבוש שאתם לובשים פה הערב. ובתמורה לכך אתם מטיפים למעסיקיכם את סוג המטפיזיקה היכולה להיות מקובלת עליהם; והסוגים הקבילים במיוחד, קבילים מכיוון שאינם מסכנים את הסדר הקיים של החברה" (תרגום: נועם רחמלוביץ').

אליבא דלונדון, אותם משרתים הם כלי בידי הדמגוג – "שכירי חרב". האם הם מאמינים בדברים שיוצאים להם מהפה (או מתחת ליד)? אין על כך תשובה אחת. אולם, וזהו העיקר, מסביר לונדון: "אם תשנו את אמונתכם לדבר־מה שיאיים על הסדר הקיים, הטפותיכם לא יהיו מקובלות עוד על מעסיקיכם, ואתם תפוטרו".

בתוך אספסוף המשרתים המשמש כאנטנות המפיצות ומתווכות את מדיניות הדמגוג, למשכילים בפרט יש תפקיד חשוב. הללו מסייעים לערער את הלגיטימציה והאמון של הציבור במשטר הליברלי, ויוצרים בהזמנה מסגרות "תיאורטיות" ו"סוציולוגיות" המאפשרות להמון "להבין" באופן הנדרש והנכון את המציאות החברתית שהדמגוג מתריע מפניה. תרומה חשובה לא פחות של המשכילים מצויה בכך שהם מקנים צורה מכובדת לאלימות (שלרוב ההמון נרתע ממנה).

הדמגוג נדרש לאספסוף המשרתים משלוש סיבות עיקריות: ראשית, כדי שישמשו מגבּר למסריו מול אוכלוסיות שונות במדינה; שנית, כדי שיִפְרֵשו מול קהלים שונים בצורה ה"נכונה" והמדויקת את האידאולוגיה הדמגוגית (גם פרשנות זו משתנה תדיר); שלישית, כדי שיאמרו בצורה מפורשת דברים שהוא לא יכול לומר בפומבי.

השימוש של הדמגוג בתקשורת המונים דורש התאמת מסרים לקבוצות ולקהילות שונות. השימוש באספסוף המשרתים ובטכנולוגיות הזמינות מאפשר לו לפנות לכל קבוצה ותת־קבוצה ולבצע התאמה במסרים הכלליים הדמגוגיים בהתאם לצורכיה הרוחניים הספציפיים. כך, לדוגמה, מול קבוצה אחת – אוכלוסיות מוחלשות – יודגשו מסרים הנוגעים לאליטות הבוזזות; מול קבוצה אחרת – למשל, קבוצה המשתייכת לעילית – יודגשו מסרים הנוגעים לסכנות במדיניות החוץ של הרפורמטורים הדמוקרטים. בחינה של מסרי הדמגוג מלמדת שתוכן המודגש מול קבוצה אחת – מודחק ואף מוסתר בפעילות הדמגוגית מול קבוצה אחרת.

חשוב להדגיש שאין הבדל של מהות בין האספסוף המשרת המצויד בדיפלומות או זה שחנוט בחליפה ויושב מול הטלפרומפטר: שניהם הם וריאציות על אותו צורך של הדמגוג. שניהם כלים שנועדו לשרת את תכליתו – השלטון.

הם יסייעו בהבהרה כי מה שנראה כסטייה מדרכיו ההיסטוריות של הדמגוג הוא, למעשה, המשך ישיר שלהן.

הם ישמשו חיל חלוץ בהכוונת "דעת הקהל" בנוגע לאוכלוסייה שאותה יש לרדוף בזמן נתון. הם ימלאו תפקידי מפתח בטשטושה של האמת. משרת גם יכול להבהיר מה צריך להיות סדר העדיפויות החברתי ומה חשוב ממה. הנה דוגמה עדכנית וישראלית של התבטאות בזעם וחרון בטלוויזיה נגד חברות היי־טק המכניסות למדינה כסף רב (ומעסיקות חלק משמעותי מכוח העבודה במשק): "קחו את כל הכסף שלכם, מעניין אותי הכסף שלכם? תן לי עכשיו הר של מיליארדים בצד אחד ואת ספר התנ"ך בצד שני, אני הולך לתנ"ך בלי שקל". המשרת, שבבעלותו שקלים רבים כמובן, מרוויח משכורת נאה כדי להפיץ את דברי ההבל הללו המעמידים בהיררכיה החברתית את "התנ"ך" מול "כסף" ומבהירים מה צריך להיות מקומו של כל אחד מהם. הדמגוג אינו יכול לומר את הדברים הללו בפומבי, אבל ההמון יודע שגם אם הקול הוא קול המשרת, המילים הן מילותיו של הדמגוג. הדוגמאות הן רבות מספור ועקבותיהם של אספסוף המשרתים ניכרות בתרבות, בתקשורת ובאקדמיה.

המשרתים הם תמיד בני החלפה, שכן חפצים תמיד אפשר להחליף במידת הצורך. משרת ששרת את הדמגוג בהצלחה עשוי להתייתר בהמשך. למעשה, סביר שהוא יתייתר. למשל, במקרה שבו המשרת תמך במדיניות מסוימת של הדמגוג ומדיניות זו אינה רלוונטיות יותר (כלומר, היא נחשבת עתה ל"סטייה"), אז הדמגוג יתרחק במהרה מאותו משרת ואולי אף יבהיר שהוא סרח ועתה משרת את יריביו.

העיקר, וזה עניין חשוב מאוד, הוא הציות. אספסוף המשרתים מוכרח לציית לדמגוג ללא הטלת ספק, משום שדמגוג ללא משרתים אינו יכול לפעול. כך מתוארת פגישתם הראשונה של זאב ז'בוטינסקי, ראש התנועה הרוויזיוניסטית, ושל דוד רזיאל, לימים מפקדו הרביעי של הארגון הצבאי של התנועה (האצ"ל): "ז'בוטינסקי סקר את רזיאל בקפדנות, ושאל: 'אדוני הוא בית"רי?',

רזיאל: 'מלידה'.

ז'בוטינסקי: 'המוכן אדוני להסכים מראש לכל מסקנה שאגיע אליה?'

רזיאל: 'מוכן ומזומן'.

ז'בוטינסקי: 'לאיש כמוהו אני מצפה זה 15 שנה!'".

אחד מהיתרונות של אספסוף המשרתים עבור הדמגוג נעוץ ביכולותיו להסיט את תשומת ליבו של הקהל מהסוגיות החשובות באמת. אין להקל ראש בכך. החיים הפוליטיים מעמידים לפני הדמגוג מכשולים רבים. למשל, במצב של משבר פוליטי חריף, שנוצר בגלל ניסיון לשנות מן היסוד את היחסים בין רשויות השלטון ומאיים על הדמגוג, ידגישו המשרתים עניינים זניחים בהרבה, כמו הגירעון בגיוון ובייצוג של אוכלוסיות באחת הרשויות. אין לטעות ולחשוב שהדמגוג חפץ לשנות את המצב הלא־שוויוני. מרבית הדמגוגים אימצו מדיניות אלימה ודכאנית כלפי מיעוטים בכלל ונשים במיוחד. ובמצב שבו הממשלה בוזזת את הקופה הציבורית, המשרתים יצביעו על הסכנות ה"אדירות" הטמונות לחברה באופן מימונם של ארגונים מהחברה האזרחית. תחבולה נוספת היא הטיית תשומת הלב ל"פגיעה" חוזרת ונשנית במשפחתו של הדמגוג, הטיה המבטיחה את התגייסותם של רבים שלכל הפחות ייצאו נגד מבקרי הדמגוג הפוגעים במוסד המשפחה ובשליט עצמו.

אספסוף המשרתים נהנה מהימצאותו בקרבת הדמגוג. מקאלפין, שהיה יד ימינה של מרגרט תאצ'ר, כתב על האינטליגנציה המשרתת את השליט ועל האופן שבו עושים בה שימוש: "אנשים קטנים, כגון מחברים של ספרות פופולרית או פזמונאים, יכולים לקבל רשות להיות נוכחים לצד הנסיך [כוונתו לראש הממשלה], מכיוון שהם ישעשעו אותו. זהו הכישרון שלהם (…) לאנשים הקטנים הללו יש לרוב יהירות רבה (…) האמביציה שלהם אינה יודעת גבול (…) אנשים אלה הם טיפשים. כל חצר זקוקה לטיפשים, והטיפשות שלהם מוכרחה לקבל חיזוק".

אם כן, ה"חיבוק" שניתן על ידי הדמגוג לאספסוף המשרתים הוא בעל חשיבות רבה ליישום מטרותיו. הדמגוג יכתוב לעתים הקדמה לספר או יצטלם עם מחברו – אינטלקטואל החצר – ובכך יקנה לו יוקרה ויעניק לגיטימציה לתוכני הספר. מול משרתים שפועלים בקרב ציבורים אחרים הוא יפגין מחוות אחרות. למשל, יתראיין להם באופן בלעדי או יגיע לאירועים משפחתיים ואחרים שהם עורכים. הקרבה ההפכפכה הזאת מועילה לכל הצדדים כל עוד היא מתקיימת; כלומר, לכל הצדדים מלבד החברה עצמה.

על אדם רז

היסטוריון העוסק בחקר ההיסטוריה הפוליטית והרעיונית של המאות ה-19 וה-20, חוקר במכון "עקבות", מחזאי וסופר (המנקה טטיאנה – סיפורו של סמרטוט מדבר). הדמגוג הוא הספר השני בסדרת "אופק", מבית תלם – במה לשיחה פוליטית אחרת. אפשר לרכוש אותו כאן.