בשנת 458 לפני הספירה, הצבא הרומי נקלע למצוקה מול צבא אויב בקרב על הר אלגידוס, כ-20 קילומטרים דרומית־מזרחית לרומא. הכוחות הרומיים ספגו מפלות קשות ועמדו לנחול תבוסה, שייתכן שהיתה שמה קץ לרפובליקה הצעירה ומשנה את מהלך ההיסטוריה. להצלת הרפובליקה נקרא קינקינטוס, אחד מנכבדי העיר ששנים קודם לכן מילא את תפקיד הקונסול וכעת עשה לביתו ולחוותו. נציגי הסנאט שבאו אל חוותו לבשר לו על המינוי מצאו את קינקינטוס חורש את אדמתו, והוא ניאות למלא את המשימה. כדי להוביל את רומא לניצחון, הסנאט מינה אותו כמנהיג זמני של הרפובליקה – זמני, אך בעל כוח פוליטי מוחלט, השמור רק לעתות חירום ומנוגד לשיטה שנהגה בעיר בימים כתיקונם.

קינקינטוס הצליח להפוך במהירות תבוסה לניצחון, ובן־רגע הפך לגיבור. אבל הניצחון במערכה הוא לא מה שהפך את קינקינטוס למיתוס על־זמני – ככלות הכל, רומא ידעה לא מעט גנרלים מבריקים. במקום לנצל את הסמכויות שניתנו לו להנהגת שלטון רודני, קינקינטוס סיים את תפקידו מייד עם תום הקרב וחזר לחווה. בכך הפך למופת האולטימטיבי לאזרח הרומי. כהונתו בתפקיד המורם מעם ורב־הסמכויות שהוענק לו על ידי הסנאט ארכה 16 ימים בלבד. שמו של התפקיד – דיקטטור.

לא מפגינים מקצועיים

יש ספקות באשר לאמיתותו ההיסטורית של הסיפור על קינקינטוס, אבל המיתוס הרפובליקני ממשיך להדהד בדמיון הציבורי והפוליטי זה יותר מ-2,000 שנה. ביסודו, מדובר בביטוי מזוקק לאתוס אזרחי שגם בימינו מהלך קסם – שירות ציבורי נטול אינטרסים ונטול אגו, וכן ויתור מרצון על שררה ועל הפריבילגיות שבאות איתה. עוצמתו נובעת מניגודו – הרודנות, ניצולו לרעה של הכוח הפוליטי ותאוות השררה שמלוות את האנושות מאז ומתמיד. האתוס הזה גם משקף את הסתירה בין הצורך בריכוז של כוח במטרה לבצע משימות חשובות, לבין הפוטנציאל המשחית של הכוח הזה.

אפשר לזהות מידה לא מבוטלת של ערגה לאתוס הזה גם בימים האלה ובזמן הזה, במחאה נגד ההפיכה המשטרית. בליבת המחאה ניצבת הטענה כי מדובר בשעת חירום המחייבת אזרחים מן השורה לנטוש את עיסוקיהם ולהירתם להגנת הרפובליקה – אף יותר מאשר באירועים אחרים בשנים האחרונות שעוררו מחאות. חלק מהלגיטימיות הציבורית שמקבלות פעולות ההתנגדות של המחאה, ובעיקר הדרסטיות שבהן – הפגנות מול בתיהם של נבחרי ציבור, שביתות, חסימות כבישים ואי־התייצבות למילואים – נובע מכך שמבָצעיהן אינם "מפגינים מקצועיים" שמחאתם אומנותם (לא שיש בעיה בכך, כמובן), אלא כאלה שזו להם חוויה ראשונה כדיסידנטים.

רבבות משרתי המילואים שהכריזו על הפסקת השירות זוכים ללגיטימציה ולאהדה כה רחבה דווקא משום שעד היום כן שרתו – תמיד ובלא תנאי. אדישותם של המפגינים בימים כתיקונם טוענת את הפעולה שלהם במשמעות מיוחדת ומצדיקה אותה. שלט שהיה פופולרי בימים הראשונים של המחאה סיכם את זה יפה: "תחשבו טוב טוב מה עשיתם שגרם לי לקום מהכורסה".

קינקינטוס בקפלן

אולם לסנטימנט הזה יש גם רגש משלים, קונסטרוקטיבי פחות: האיבה לפוליטיקה ולפוליטיקאים, לרבות מהמחנה שמזוהה עם המחאה. זאת, בין היתר, על רקע כישלון הפוליטיקאים למנוע את ההפיכה מבעוד מועד, הן בשל התנהלותם בממשלה הקודמת והן בשל כישלונם ביצירת כוח נגדי לגוש נתניהו בבחירות 2022, מה שגרם לאובדן מנדטים גורלי ולאנומליה אלקטורלית טרגית שאינה משקפת את יחסי הכוחות האמיתיים בציבור. התנהלותה המגומגמת בחודשים האחרונים, הסכסוכים הקטנוניים והתחרות הפנימית בין קודקודיה לא עזרו לה לתקן את הרושם.

בהתאם, המחאה נגד ההפיכה היא כנראה הפחות פוליטית־מפלגתית שהיתה בישראל בעשורים האחרונים, ובוודאי המוצלחת ביותר שבהן. פוליטיקאים מהמרכז־שמאל אולי מגיעים להפגנות, אבל הם רחוקים מלהוביל אותן, ולעתים הם גם חשים בהן בלתי רצויים. בין המחאה להנהגת האופוזיציה לא שוררת הרמוניה, רחוק מכך. במידה רבה, הפוליטיקאים הרוויחו את הכתף הקרה הזאת ביושר.

לעומתם, הסקטורים שמובילים את המחאה – אנשי המילואים וההיי־טקיסטים, למשל – נתפסים מסורתית כא־פוליטיים (ובהקשר זה, מאלף לקרוא ממרחק הזמן את מאמרו בתלם של אורני פטרושקה, בעצמו אחד הגורמים המרכזיים במחאה, על הימנעותם של אנשי ההיי־טק מלתרום לְמטרות פוליטיות). בין הדמויות שניצבות בחזית המחאה אין כמעט פוליטיקאים מכהנים, והמסרים שהן משמיעות מתרחקים במפגיע מזיהוי פוליטי – לא רק עם מפלגה מסוימת, אלא גם עם רעיונות מסוימים שניתן למקם על הציר ימין־מרכז־שמאל. לא בכדי, אחד השירים היותר מושמעים במערכות הכריזה בהפגנות בקפלן הוא "אז למה לי פוליטיקה עכשיו" של משינה.

הדוגמה הבולטת ביותר בהקשר זה היא כמובן שקמה ברסלר. ברסלר איננה פוליטיקאית, והיא הדגישה פעמים רבות שאין לה שאיפות פוליטיות אישיות ואף לא שייכוּת או הזדהות פוליטית מובהקת. כמו קינקינטוס, היא עדרה את החלקה שלה – או, במקרה שלה, שקדה על מאיץ החלקיקים – בשעה שהרפובליקה נזקקה להצלה, ויש להניח שהיא מחכה לשוב אל המאיץ עם סיום המשבר. לא ניתן להאשים את התנהלותה במניעים אישיים־קרייריסטיים – לפחות לא בצורה משכנעת. לא לחינם היא הפכה לדמות הבולטת ביותר במחאה נגד ההפיכה המשטרית: היא מייצגת ומסמלת את האתוס שלה בצורה האותנטית והמלאה ביותר.

פוליטיקה נטולת פוליטיקה

כוחו של האתוס הזה הוא, כאמור, באותנטיות שלו, ואין ספק שהוא עוזר גם לגיוס ימנים מתונים למחאה שמכוונת נגד ממשלת ימין. אבל יש לו גם כמה חולשות בולטות. העיקרית שבהן היא שהוא מעודד (ונישא על גבי) סלידה מפוליטיקה. לפי גישה זו, זיהוי פוליטי – מפלגתי, אידאולוגי, רעיוני – נתפס כסימן למניעים זרים; פעילים "מקצועיים" הם מי שהמחאה היא עבורם קריירה, כביכול; ופוליטיקאים מגיעים להפגנות כדי לעשות לעצמם נפשות. תומכי ההפיכה מהדהדים את הטענות הללו בצורה צינית כשהם מטיחים במפגינים כי המחאה נולדה עוד לפני הכרזת יריב לוין ב-4 בינואר ושחלק ממוביליה הם ותיקי מחאת בלפור. מכאן, לשיטתם, שמניעי המחאה אינם טהורים.

יש לא מעט סיבות טובות לסלוד מפוליטיקה ומפוליטיקאים בישראל ולגלות חשדנות כלפי קרייריסטים פוליטיים. הפוליטיקה בישראל קיבלה שם רע במיוחד, ולא מהיום. אותם סקרים שמראים ירידה באמון הציבור במערכת המשפט, ובהם נתלים חבריה הממשלה, מראים שפל חמור בהרבה באמון בכנסת, בממשלה ובמפלגות. אכן, פוליטיקאים (כלומר חלק מהם) הם אלה שהביאו אותנו עד הלום, והם (כלומר חלק אחר) גם אלה שהפגינו אוזלת יד מוחלטת נוכח התהוותו של המצב הנוכחי. מעל לכל, תאוות השלטון של פוליטיקאי אחד היא גורם מכריע – גם אם לא בלעדי – לטרגדיה שישראל נקלעה אליה בעשור האחרון.

את הסנטימנט הזה מבקשים להוון פוליטיקאים שמבטיחים לעשות "פוליטיקה נטולת פוליטיקה" – כזו שאינה שואפת לממש תפיסת עולם מסוימת אלא "לעשות את מה שנכון"; שנמנעת מעמדות שנויות במחלוקת; או שמבכרת גישה טכנוקרטית של שירות לקוחות על פני הנהגה ערכית־אידאולוגית. פעם קראו לזה "פוליטיקה חדשה". זה כנראה הסבר חלקי לנסיקה בסקרים של בני גנץ, מי שבשם הנכונות "להיכנס מתחת לאלונקה" מעל באמונו של המחנה ששלח אותו לכנסת.

לקרוא לילדים בשמם

כמובן, אין כל פסול במחאה שמובלת על ידי אנשי מרכז – ודאי כאשר צמד מפלגות המרכז הגדולות מובילות ללא עוררין את הגוש. הגיוני וסביר שלמול הקיצוניות של הגוש הביביסטי גם תעלה קריאה לגישה אחרת, יותר מתונה ומאוזנת.

ובכל זאת, המחאה זקוקה לפוליטיקה – לא רק במובן המוסדי־מפלגתי, בדמות חברי כנסת שייאבקו נגד הקואליציה האובדנית בכל אמצעי פרלמנטרי העומד לרשותם, אלא גם, ובעיקר, במובן הרעיוני העמוק. שכן ההפיכה המשטרית היא מעשה ידיהם של מספר זרמים פוליטיים מוגדרים היטב, והיא משרתת חזון פוליטי מסוים מאוד. אי אפשר להיאבק בהפיכה מבלי לקרוא לילדים בשמם, ולהצביע על הקבוצות שדוחפות את ההפיכה – שעיקרה ריכוז כוח בלתי מוגבל בידי רוב פרלמנטרי מקרי – כאשר הן גם אלו שייהנו מפירותיה.

הדברים כבר נאמרו: המתנחלים שחותרים לסיפוח השטחים, לאפרטהייד ו/או טיהור אתני לאוכלוסייה הפלסטינית ולמדינת הלכה פונדמנטליסטית; החרדים שמעוניינים לקבע בחוק ולהרחיב את מדיניות העברת הכספים הסקטוריאלית ואת הפטור מגיוס, לדחוק אחורה את הסטטוס קוו בנושאי דת ומדינה ולהנציח את אחיזתו של הממסד החרדי על הציבור שלו באמצעות ההטבות מהמדינה; והאליטה הליכודית, שביססה את כוחה החברתי והכלכלי לאורך שנים בשלטון על גבי תעשיית ג'ובים שהיא מעוניינת להרחיב לאין קץ.

מול הרצונות האלה, שלכולם משמעויות משפטיות ותקציביות מרחיקות לכת, יש להציג חזון מנוגד – כזה המבוסס על שוויון אזרחי. אלא שלא ניתן להגיע לשוויון מבלי לפרק את מוקדי הכוח ואת משטר הפריבילגיות שאפשרו את המצב הנוכחי, מבלי לשים סוף להטבות החוקיות והכלכליות שהמתנחלים זוכים להן, ולאחיזה ההרסנית והמושחתת של ההנהגה החרדית בציבור שלה. כשם ששורשי הבעיה פוליטיים – הם נובעים מהכוח העודף שצברו מספר סקטורים בעזרת משאבים ציבוריים – גם הפתרונות מוכרחים להיות פוליטיים. עלינו לחתור לשינוי רדיקלי בסדרי העדיפויות הלאומיים ולניסוח של רעיונות מוגדרים, לא כאלה שמסתכמים באמירות כלליות על דמוקרטיה, טוהר מידות, אחדות והסכמות.

השלב הבא של המחאה

גם אחרי העברתו של ביטול עילת הסבירות, אפשר לקבוע ללא היסוס שהמחאה נגד ההפיכה היא הצלחה מהדהדת בקנה מידה היסטורי. העובדה היא שקואליציה מגובשת עם רוב מוצק, שמובלת בידי הגורמים הקיצוניים ביותר בה וסימנה לעצמה למן הרגע הראשון את מטרותיה, יכולה לרשום לעצמה, שבעה חודשים לאחר הקמתה, הישג אחד בלבד מתוך תוכנית ההפיכה.

הסיבה לכך היא לא ההתנגדות הפרלמנטרית, אלא ההתגייסות הציבורית למאבק נגד ההפיכה. מחאת אנשי הצבא וההיי־טק, הכרזתה של ההסתדרות על שביתה ב-26 במרס וגם הלחץ הבינלאומי – ספק אם אלה היו מתרחשים לולא היה מדובר במחאה עממית, לאומית ורחבה, שמאגדת את רובם הגדול של הישראלים ומוכיחה שמהלכי הממשלה נעשים בניגוד לרצון הציבור. היא הוציאה מאות אלפי ישראלים מאדישותם ומחלקת האדמה שלהם אל הרחובות. השבועות האחרונים מראים שהיא לא נחלשה ולו במקצת, ושאף פסיק מתוך תוכנית ההפיכה, לו יעבור בכנסת, לא יזכה ללגיטימיות ציבורית. לפי שעה, קשה לקבוע אם בג"ץ יפסול את ביטול עילת הסבירות – אבל הדבר הבטוח הוא שבלי מחאה עממית עוצמתית כל כך, הסיכויים לכך היו אפסיים.

המחאה אולי תצליח לבלום את ההפיכה – וזה, כאמור, המון – אבל היא טרם הניחה את התשתית הנחוצה לניסוח סדר יום אלטרנטיבי. ניצניו של סדר יום שכזה – ההתקבצות סביב ערכי מגילת העצמאות, הקריאה לניסוח כללי משחק הוגנים וברורים, הנכונות לשלם מחיר במאבק על דמותו של המשטר הישראלי וההבנה שללא שוויון לא תיתכן דמוקרטיה – כבר נראים בה. אבל כדי לפתח אותם יידרש יותר מכך.

אל תוך האנרגיה הקיימת, עלינו ליצוק תוכן פוליטי קונקרטי – כזה שמזהה את סדרי העדיפויות החברתיים, הכלכליים והמדיניים של ישראל הדמוקרטית, השוויונית והליברלית, ולא חושש להצביע על הגורמים שעומדים בדרכם של סדרי העדיפויות הצודקים. הסכמות ופשרות לא יספיקו, והן ממילא לא אפשריות בין גורמים בעלי חזון מנוגד בתכלית. הדילמה ברורה: האתוס הא־פוליטי של המחאה עזר לה להגיע לממדים ולהישגים חסרי תקדים. שינוי שלו כרוך בסיכון מסוים. ומצד שני, המחאה מספיק גדולה, חזקה וסוחפת ויש לה די לגיטימיות ציבורית כדי להכיל תוכן קונקרטי יותר. על כן, הגיעה העת להיות פוליטיים, במובן העמוק של המילה. בלי לעשות זאת, נגיע לכל היותר אל נקודת ההתחלה – זו שמתוכה נולדה ההפיכה. זה לא יספיק כדי להציל את הרפובליקה הישראלית.