ב-25 בינואר 1812 התפרסמה מודעה מטעם הרשויות בנוטינגהאם, עיר תעשייתית באנגליה בת כ-35,000 אלף תושבים ששמה נודע בעולם בעיקר בזכות סיפורו של רובין הוד שהתרחש בסביבתה. במודעה הוכרז פרס על ראשם של רעולי פנים "חמושים באקדחים, פטישים ואלות", שבליל חמישי, יומיים קודם לכן, היכו אדם בשם ג'ורג' בויל, בעל נכס באזור, ולאחר מכן שברו והרסו חמש מכונות אריגה מכניות שהיו בו. 

הפרס למוסרי מידע על זהותם או על מקום הימצאם עמד על 200 פאונד (השווים 11,473 פאונד במחירים של היום), שיינתנו במשותף על ידי אוצר המלך, העירייה ובעל המכונות, מר פרנסיס בריית'ווייט. באופן מוזר ועל פניו תלוש, מתחת להודעה התנוססו חתימותיהם של שלושה מהעובדים בסדנת האריגה, שהעידו כי מעסיקיהם לא פיטרו אותם ולא סיפקו כל סיבה להתלונן עליהם, ואף ציינו גם את גובה משכורתם (כ-29 שילינג, בשכר שניתן לפי הספק העבודה ולא לפי שעות).

רעולי הפנים שהרסו את המכונות היו חלק מקבוצה רחבה יותר של מוחים בבריטניה באותם ימים סוערים של המהפכה התעשייתית. הם נודעו בשם "לודיטים", כלומר אנשיו של נד לוד – מנתץ המכונות הראשון כביכול ודמות אגדית שככל הנראה לא היתה ולא נבראה, אולם שמה הפך לז'רגון פנימי, כמו למעין אלטר־אגו קולקטיבי של המוחים. כך או כך, הוא נעשה למיתולוגיה. 

המחאה החלה בשנת 1811, כשנה לפני האירוע בנוטינגהאם. המוחים פעלו בצורה צבאית־למחצה המזכירה ארגוני טרור. הם הרסו מכונות ייצור שונות (בעיקר של אריגה) בהיקפים גדולים בכל רחבי אנגליה התעשייתית, אך לא פגעו בבני אדם. הרשויות הבריטיות נאבקו בהם בצורה חריפה, באמצעות כוחות שיטור נרחבים ולפחות 12,000 חיילים. משנתפסו, הם הוענשו בהגלייה קבוצתית ובהוצאות להורג בעוון "הריסת מכונות", שהוגדרה כעבירה שעונשה מוות. בשנת 1817, לאחר דיכוי מרד מקומי בכפר קטן בשם פנטריץ', דעכה פעילותם של הלודיטים.

הרס כשיטת מיקוח

מאז ועד היום, הלודיטים נחשבים לריאקציונרים ולפרימיטיביים; פועלים נבערים שיצאו למלחמה נגד הטכנולוגיה החדשה משום שחשבו שהיא תחליף אותם ולא הבינו שלמעשה תביא לפריחה כלכלית, צמיחה מסיבית ויצירת משרות חדשות, אשר עתידות לשפר את מצבם ואת מצבה של כלל האוכלוסייה. השם "לודיטים" נחשב עד היום לכינוי גנאי מעליב; לשם נרדף למי שמביעים חשש לא רציונלי מפני טכנולוגיה חדשה, יוצאים נגדה בעיוורון, או קוראים להטיל עליה מגבלות רגולטוריות ואחרות מתוך היאחזות חסרת סיכוי בקרנות המזבח.

ואולם, חוקרים רבים טוענים שהתיאור ההיסטורי הזה שגוי. לטענתם, הלודיטים היו פחות נבערים משנדמה, וחלק גדול מהם כלל לא היו פועלים שחששו שהמכונות יחליפו אותם, אלא המפעילים של אותן המכונות. יתרה מכך, הלודיטים יצאו נגד חלקן הדרמטי של הרשויות בעיצוב המציאות החברתית־כלכלית החדשה דאז, ולא נגד הטכנולוגיה כשלעצמה.

ללודיטים בהחלט היתה סיבה למחות נגד הרשויות. המלחמה הארוכה נגד נפוליאון באותה תקופה יִיקרה את מחירי המזון בצורה דרמטית ורוששה את קופת המדינה. בד בבד, חלק מבעלי מכונות האריגה נהגו לנצל את עובדיהם ולשלם להם שכר עלוב. למעשה, בבריטניה התקיים גל מחאות נגד סירוב הממשלה להנהיג שכר מינימום עוד לפני הופעת הלודיטים, והמחאה הראשונה שמיוחסת ללודיטים, שהתרחשה אף היא בנוטינגהאם, בשנת 1811, היתה במפורש נגד תנאי עבודה ושכר מבזים. 

זו גם הסיבה לאזכורן התלוש כביכול של עדויות הפועלים על אודות תנאי עבודה טובים ושכר סביר במודעה הממשלתית ההיא, שבּה פתחנו – היה זה ניסיון להתמודד עם טענות הלודיטים אשר, כאמור, מחו נגד התנאים ולא נגד הטכנולוגיה. ההיסטוריון היהודי־בריטי אריק הובסבאום סיכם את הפרשה בקביעה ש"ללודיטים לא היתה עוינות כלפי המכונות כשלעצמן. הרס היה בסך הכל טכניקה של איגודי עובדים". הוא אף כינה את פעולותיהם "משא ומתן קיבוצי באמצעות פרעות".

כסף, כוח וקִדמה

הכלכלן הטורקי־אמריקאי דרון אג'מולו, פרופסור לכלכלה ב-MIT ואחר הכלכלנים המצוטטים ביותר כיום בעולם, אמר פעם בראיון עיתונאי ש"ההיסטוריה השמיצה את הלודיטים שלא בצדק". בספר חדש שכתב אג'מולו ביחד עם סיימון ג'ונסון, לשעבר הכלכלן הראשי של קרן המטבע הבינלאומית, הם מעידים כי בתקופה שבה פעלו הלודיטים, "מפעלי טקסטיל של המהפכה התעשייתית הבריטית המוקדמת ייצרו עושר רב למעטים, אך לא העלו את הכנסות העובדים במשך כמעט 100 שנים". כן הם מתארים כיצד חייהם של איכרים ופועלים פשוטים הורעו עם ההגירה לערים והמעבר לעבודה תעשייתית. 

ספרם עב־הכרס של השניים, שנקרא Power and Progress, מתמקד, כשמו כן הוא, בקשר שבין כוח לקִדמה. הטענה המרכזית בו גורסת כי טכנולוגיה אכן מביאה פעמים רבות לצמיחה כלכלית, אולם זו כשלעצמה איננה הסוגייה המרכזית אלא השאלה עד כמה פירות הצמיחה מחולקים באופן שוויוני. התשובה תלויה בכוח שמצוי בידי כל קבוצה חברתית ובהסדרים הפוליטיים. 

לאורך עמודים רבים מביאים השניים נתונים מפורטים המגבים טענה זו. בין השאר הם מראים שהרווח שהצטבר כתוצאה מהעלייה בפריון שהביאו איתם שיפורים שונים בענף החקלאות בימי הביניים, כגון שיפור במחרשות, נשאר בידי בעלי האדמות ואנשי הדת ולא הגיע לאיכרים הפשוטים. נכון הדבר גם לגבי שיפורים טכנולוגיים בענף הכותנה, ששימשו להגדלת מפעל העבדוּת הגדול בארצות הברית והרעו את מצבם של העבדים השחורים.

את הטענה המרכזית של אג'מולו וג'ונסון ניתן למצות במשפט הבא מתוך הספר: "רוב האנשים החיים כיום נהנים מחיים טובים יותר מאבותיהם, מכיוון שאזרחים ועובדים בחברות תעשייתיות מוקדמות התארגנו, קראו תיגר על החלטות האליטות בנוגע לשימוש בטכנולוגיה ולתנאי העבודה, וכפו עליהן דרכים שוויוניות יותר לחלק את הרווחים מהשיפורים הטכנולוגיים".

טענה דומה משמיע גם הכלכלן הצרפתי וחוקר אי־השוויון פרופ' תומא פיקטי בספרו קיצור תולדות השוויון (שתורגם לאחרונה לעברית בסדרת "בארי" של קרן ברל כצנלסון והקיבוץ המאוחד). פיקטי סוקר את התנועה האנושית הארוכה לכיוון השוויון האזרחי והחברתי־כלכלי: "מאז סוף המאה ה-18 קיימת תנועה ארוכת־טווח בכיוון של שוויון. צעידה זו אל עבר השוויון היא תוצר של מאבקים ושל מרידות נגד אי הצדק, שאִפשרו לשנות את מאזן הכוחות ולמוטט את המוסדות שנתמכו על ידי המעמדות השולטים כדי להבנות את אי־השוויון החברתי לטובתם, וזאת, במטרה להחליפם במוסדות חדשים, בכללים חברתיים, כלכליים ופוליטיים חדשים צודקים יותר ומשחררים עבור מירב האנשים" (תרגום: עופר סיטבון).

יש הבדלים בין הטענות של אג'מולו וג'ונסון לאלה של פיקטי בשאלת הגורמים לאי־השוויון, כמו גם במידת הרדיקליות של הפתרונות שהם מציעים. אבל גם הם וגם הוא מסכימים על כך שחלוקה הוגנת של הרווחים ושיפור מצבה של החברה כולה, ולא רק של האליטות, תלויים במידת הכוח שמצוי בידי הציבור הרחב, ובמידת נחישותו להיאבק על חלוקה שוויונית וצודקת יותר.

בינה מלאכותית, ניצול אנושי

השיח העכשווי על אודות הבינה המלאכותית והמהפכה שהיא עומדת לחולל נחלק לשתי טענות עיקריות, שונות ומנוגדות. מחד גיסא, חסידי הטכנולוגיה רואים ב-AI – ובשלל הטכנולוגיות, המוצרים והשירותים שהיא אמורה לאפשר ולשפר – בשׂוֹרה אדירה לעולם, שתפתור שלל בעיות, חישוביות ואחרות, ותשפר את הרווחה ואת רמת החיים של המין האנושי. 

מאידך גיסא, מתרבים הקולות, כולל מתוך תעשיית ההיי־טק וחברות ה-AI עצמן, הקוראים לעצור ולהטיל רגולציות שונות על הבינה המלאכותית, מתוך חשש מהתוצאות ההרסניות שעלולות להיות לפעילות בלתי מבוקרת של מנועי בינה מלאכותית משוכללים ביותר. לטענתם, ללא ניטור ואסדרה, אלה עלולים (בסדר חשיבות יורד) להשמיד את האנושות במלחמת גוג ומגוג, לחסל את המשרות של רוב העובדים בחברה המערבית, או לקעקע את מושג האמת, לזרוע בהלה ולחולל כמויות עתק של פייק ניוז בקנה מידה גלובלי.

הן האוטופיות והן הדיסטופיות האלה מושתתות במידה רבה על פסיביות, ועל חוסר רצון – או אמונה – ביכולת שלנו, האזרחים, לחולל שינוי. דובריהן של אלה כמו של אלה מתייחסים ל"מהפכת הבינה המלאכותית" כתופעה טבעית כמעט, שנעשית מאליה, בלי מחוללים או בעלים. היא תביא לנו גאולה ולכן מוטב שנשב עכשיו בשקט; או, לחילופין, תביא לחורבן שלמולו אין לנו ממש מה לעשות. אלא אם נצליח "להפציץ מהאוויר את כל מנועי הבינה המלאכותית", כפי שהציע אליעזר יודובסקי, אחד מגדולי נביאי הזעם של ה-AI. 

האמת ניתנת להיאמר: קל יותר לדבר על ההשלכות האפוקליפטיות של הבינה המלאכותית ולא על בעליה, המפתחים שלה, המוטיבציה שלהם, התנאים שבהם היא מפותחת, היצירות האנושיות שעל גביהן היא נבנית, ושוק העבודה שאותו היא תפגוש. זה בעיקר הרבה יותר סקסי. 

בלתי אפשרי לחזות במדויק את התוצאות של התפשטות הבינה המלאכותית. לאור חומרת האיומים, כדאי לקחת ברצינות גם את אזהרותיהם הקודרות ביותר של נביאי הזעם, ולהתכונן אליהן ככל הניתן. אבל בה בעת, אסור להתעוור (או לחילופין להסתנוור) מעוצמת האזהרות (או לחילופין ההבטחות) ולזנוח את שיטת הסקת המסקנות האנושית הפשוטה ביותר: למידה מניסיון העבר במטרה להתמודד טוב יותר עם העתיד.

אם נעשה את זה, יש סיכוי סביר שנגלה כי הבינה המלאכותית תעשה בדיוק את מה שבעלי החברות שמשקיעים בה סכומי עתק רוצים שתעשה, ואנחנו נחזה בשידור חוזר של פריצות דרך טכנולוגִיות אחרות בדברי ימי הקפיטליזם, רק בצורה מועצמת בהרבה – ה-AI תגדיל את העושר והכוח האדירים שכבר ניתנים לבעלי הון, בצורה שכנראה לא תעבור גם לשאר האוכלוסייה. 

המפתחים של הטכנולוגיה הזאת, העשירים להפליא כבר היום, יבצרו עוד יותר את כוחם ואת שליטתם, וימשיכו בניסיונותיהם להגדיל את עושרם בכל מחיר – להשתמש בלי רשות ובלי תשלום ראוי ביצירה האנושית שכבר הועלתה לרשת, על מנת לשפר את המנועים; להעתיק בלי רשות פיתוחים יצירתיים שיצרו בני אדם כמו סגנונות מוזיקליים, צורות כתיבה ושיטות ציור; להחליף את עובדיהם בטכנולוגיה ככל שאפשר, ולשלם להם את הסכום הנמוך ביותר האפשרי.

דוגמה שומטת לסתות לעתיד הצפוי הזה אפשר לראות בימים אלה בארצות הברית. בהוליווד מתקיימות בתקופה האחרונות שביתות של איגודי עובדים המייצגים מגזרים שונים בתעשיית הסרטים המקומית – שחקנים, כותבים, במאים וכדומה. השביתות האלה מתקיימות על רקע שינויים טכנולוגיים, חוזיים ומבניים שכבר פוגעים קשות בעובדי התעשייה, כמו עליית הסטרימינג, ירידת קרנם של בתי הקולנוע ושידורי הכבלים בטלוויזיה, ועוד. 

באחת ממסיבות העיתונאים שקיים איגוד השחקנים המרכזי, סיפר נציג האיגוד שבין שאר הדרישות שלהם, הם דורשים לאסור בהסכם הקיבוצי את שיטת העבודה החדשה של שורת אולפנים מובילים. אלה האחרונים פנו לשחקנים שמשמשים בדרך כלל כניצבים בסרטים, ודרשו מהם להגיע ליום צילום אחד, תמורת 200 דולר, שבו הם יצולמו על ידי מצלמות מיוחדות מזוויות שונות, כדי לעבד את דמותם בבינה מלאכותית ולעשות בה שימוש לסרטים שונים, ללא כל תשלום נוסף. כן, ממש כמו בסרט של ארי פולמן מ-2013(!), כנס העתידנים. 

אין פתרון קסם

כדי למנוע את המצב הזה, מלמדים אותנו אג'מולו, ג'ונסון ופיקטי ביחד עם שורה ארוכה מאוד של הוגים ומתָקְנֵי עולם שפעלו לפניהם, נדרש כוח נגדי שלא יאפשר לאליטה החזקה להשאיר בידיה את כל העושר. הבעיה היא שהמערכה הנוכחית פוגשת אותנו כשאנחנו מרוששים כמעט לגמרי מכוח. מוסדות אזרחיים כמו איגודי עובדים, שהיו פעם גופים תוססים שאגדו חלק גדול מהאוכלוסייה במדינות המערב והחזיקו בכוח משמעותי, איבדו חלק ניכר ממנו. מרבית האנשים אינם מאוגדים או מוגנים בהסכמים קיבוציים, ואינם חברים במפלגה או בקהילה כלשהי. 

המדינה היא הכוח הציבורי המשמעותי הגדול ביותר שנשאר, וגם היא נחלשה מאוד אחרי עשורים של ניאו־ליברליזם אגרסיבי. בה בשעה, התאגידים ובעליהם חזקים ועשירים מאי פעם – לעתים גם יותר ממדינות. אחת לתקופה הם משתמשים בכוחם לטובת הציבור (כמו שאנחנו רואים כיום במחאה הדמוקרטית בישראל), אבל רוב הזמן הם פועלים לטובתם האישית, גם אם זוּ כוללת דריסה של הציבור והתעלמות מופגנת מעוולות ומניצול.

נוכח האתגר שמביאה איתה עליית הבינה המלאכותית, צריך לדבר פחות על פתרון קסם פנומנלי שייתן מזור לכל צרותינו או על סוף העולם הקרב, ויותר על המניעים לפיתוח הבינה המלאכותית, מבנה התאגידים שמפתחים אותה, בעליהם ושיטות העבודה שלהם; על החברה האנושית ושוק העבודה שמהווים כרגע את המצע לפיתוח הבינה המלאכותית; על הכוח הפוליטי והכלכלי שתביא איתה עליית הבינה המלאכותית – מי ירוויח ממנו, בידי מי הוא יימצא ומה הוא מתכוון לעשות איתו; ואיך נצליח לעשות את מעשה הדורות הקודמים ונחזיר את הכוח לידינו כדי שכולנו נהנה מפירות המהפכה הקרבה.

לזכור את הלודיטים

הלודיטים כשלו במטרה המיידית שלשמה פעלו ומחאתם דוכאה עוד לפני שהצליחו להביא לשיפור בתנאי העבודה של הפועלים. אבל בטווח הארוך יותר, תנאי העובדים שופרו בצורה משמעותית (לכל הפחות במדינות המערב), ודברים שנראו מופרכים אז, כמו יום עבודה של שמונה שעות, חופשת לידה, חיסכון לפנסיה, שכר מינימום בשיעור משמעותי, שבועות חופשה בתשלום ועוד, הפכו לסטנדרט במרבית מדינות המערב. גם הרגולציה על שוק העבודה והפיקוח על התנהלות השוק גדלו דרמטית, אף אם בעשורים האחרונים חלה בתחום הזה נסיגה. האם היה ללודיטים חלק בכך? קשה להתחייב שכן, אבל בהחלט אפשר לראות בהם עוד לֵבֶנַה בחומה, או צעד ב"צעידה לעבר השוויון" של פיקטי.  

גם עכשיו, וכמו אצל הלודיטים, אסור לנו לקבל כמובן מאליו את השינוי המתקרב. עלינו לדאוג שהממשלות יפקחו עליו ועל פיתוחיו, שההשקעות בתחום ילכו לתחומים החשובים לעתיד האנושות ולא לתחומים שפוגעים בה או מטמטמים אותה. כמו בעבר, עלינו לדאוג למשרות טובות לכל מי שמעוניין בהן – עם שכר ראוי, תנאי עבודה נאותים ושעות עבודה סבירות, בוודאי יותר מאלה שבהן אנחנו עובדים היום. אסור בשום פנים ואופן להסכים לנורמה הגוברת של אי־תשלום על עבודה, אי־הכרה בזכויות יוצרים ובקניין הרוחני של "פועלי הייצור", או אי־מתן מעמד של שכירים לעובדים, והשארתם, באופן מזויף, במעמד של עצמאים, רק על מנת שלא לשלם להם את התנאים עבורם נאבקנו כל כך הרבה שנים. הבו לנו לודיטים, והשאר כבר ייעשה מעצמו.