עד כמה אנחנו, בני האדם, אחראים לשינויים שקורים היום על כדור הארץ? מספיק כדי שלא מעט מדענים יחשבו שמגיע לנו עידן גאולוגי על שמנו – האנתרופוקן ("אנתרופוס" – אדם, "קן" – חדש). האדם תמיד השפיע על סביבתו, הם טוענים, אבל בעידן הנוכחי עברנו מגבולות המקומי או האזורי לעולמי, ובכך הבאנו את הקץ על כמעט 12 אלף שנים של הולוקן, עידן גאולוגי של אקלים נוח שאיפשר לנו לפתח את החקלאות, הטכנולוגיה והציביליזציה האנושית. הכרזה רשמית על עידן גאולוגי חדש היא ענין סבוך ומורכב: בחודשים הקרובים אמורים הגופים המדעיים הרלוונטיים, הוועדה הבינלאומית לסטרטיגרפיה (ענף בגאולוגיה שעוסק בתיארוך שכבות סלע) והאיגוד הבינלאומי למדעי הגאולוגיה (IUGS), לשקול את העדויות ולהחליט.

עד שהם יגיעו למסקנות הסופיות, אפשר להתרכז בממצאים של הכימאי ומדען האקלים וויל סטפאן והקולגות שלו, שמספקות אילוסטרציה משכנעת במיוחד לתפיסת האנתרופוקן. מאז 2004, סטפאן בוחן יחד עם מדענים נוספים את החותם שמותירה האנושות על הרכב האטמוספירה, מחזור המים, מחזור החנקן, שימושי הקרקע, המגוון הביולוגי ומערכת האקלים של כדור הארץ. תוצאות המחקר מראות מצד אחד נתונים על הגידול בפעילות האנושית – אוכלוסייה, התרחבות של הכלכלה, שימוש באנרגיה, שריפת דלקי מאובנים, הפקה וניצול של משאבי טבע, ייצור וצריכה – ומהצד השני את מצבו ההולך ומידרדר של כדור הארץ: פליטות גזי חממה, התחממות, שימושי קרקע, החמצת האוקיינוסים. כשמסתכלים על הגרפים שפרסמו סטפאן והצוות שלו, לא נשאר מקום לספק באשר למגמה הכללית: הם מראים עלייה ברורה אך מתונה החל מתחילת המהפכה התעשייתית – ועלייה חדה בהרבה החל מ-1950. זוהי תקופת "ההאצה הגדולה".

יש גבול לכל תעלול

כשני עשורים אחרי תחילתו של הזינוק האקספוננציאלי בפעילות האנושית, החלה להבשיל גם הדאגה כי בהשפעות מרחיקות הלכת של המין האנושי על סביבתו טמונות גם סכנות להמשך קיומו. ב-1968 נפוצה בכל העולם תמונה AS8-14-2383 של נאס"א, שידועה בשם "זריחת הארץ". בתמונה שצילם ביל אנדרס, אסטרונאוט באפולו 8, נראה כדור הארץ זורח מעל הירח – מלא אור וחיים אבל קטן, עגול ושברירי. המחשה מצולמת ראשונה שכולנו – כמעט ארבעה מיליארד בני אדם בזמן הצילום, שמונה מיליארד היום – מצטופפים יחד על הקליפה הפגיעה של כדור אחד. באותה תקופה קם "מועדון רומא", צוות חשיבה עולמי שיזם את את "פרויקט מצב האנושות", שנועד לבחון את "מכלול הבעיות שמטרידות בני אדם מכל האומות: עוני בתוך השפע; הידרדרות הסביבה; אובדן האמון במוסדות; התפשטות עירונית בלתי מבוקרת; חוסר יציבות בתעסוקה; ניכור של הנוער; דחיית ערכים מסורתיים; ואינפלציה ושיבושים כספיים וכלכליים אחרים". לבעיות הללו, טענו אנשי המועדון, יש שלושה מאפיינים משותפים: הן קיימות במידה זו או אחרת בכל החברות; הן משלבות אלמנטים טכניים, חברתיים, כלכליים ופוליטיים; ויותר מכל – הן קשורות אחת בשנייה.

ב-1972 התפרסם דו"ח בשם "הגבולות לצמיחה" (The Limits to Growth), שנכתב עבור הפרויקט, תוצר עבודתם האינטנסיבית של 16 מדענים מתחומים שונים, שנאספו ב-MIT תחת הנהגתם של הזוג ד"ר דונלה מדוז וד"ר דניס מדוז. הצוות בחן לעומק חמישה גורמים בסיסיים שקובעים – ובסופו של דבר עשויים להגביל – את הצמיחה האנושית על הפלנטה שלנו: האוכלוסייה, התוצרת החקלאית, משאבי הטבע, הייצור התעשייתי והזיהום. הקבוצה בילתה כשנה וחצי בסקירה של המדע העדכני והתיאוריות החשובות ובאיסוף מידע שהוזן למודל ממוחשב. כך, הם בחנו 12 תרחישים אפשריים, על בסיס הנחות יסוד שונות: מצב של עסקים כרגיל, של שיפור טכנולוגי משמעותי, עתיד שבו אין מגבלה על משאבי טבע ועוד. הצוות בדק את השנים 1900 עד 2100 ויצר, על בסיס נתוני העבר והמודל, תמונות עתיד אפשריות קוהרנטיות.

"הגבולות לצמיחה"  שאל שאלה פשוטה: מה יקרה אם נמשיך ככה? המסקנה שאליה הגיע צוות הכותבים היתה פשוטה לא פחות: אם נמשיך ככה, דברים יקרסו. "אם מגמות הגידול העולמיות הנוכחיות באוכלוסייה, בתיעוש,  בזיהום, בייצור מזון ובדלדול משאבים יימשכו ללא שינוי, נגיע לגבולות לצמיחה על הפלנטה הזו מתישהו במאה השנים הבאות. התוצאה הסבירה ביותר תהיה ירידה פתאומית ובלתי נשלטת לחלוטין באוכלוסייה ובתיעוש". עם זאת, טענו המחברים, אפשר לשנות את המגמות הללו. אפשר לייצר מצב של יציבות אקולוגית וכלכלית שהיא בת קיימה גם לטווח העתיד הרחוק מאד, ואפשר לתכנן אותו כך שכל אדם שחי על כדור הארץ יזכה לקבל לא רק את הצרכים החומריים הבסיסיים, אלא גם הזדמנות שווה לממש את הפוטנציאל האנושי האישי שלו. ואם אנחנו מעדיפים את האופציה השניה, חייבים להתחיל לעבוד על המעבר המורכב מגידול לאיזון, ואין שום זמן לבזבז. ככל שנתחיל מוקדם יותר, כך יהיה לנו סיכוי גדול יותר להצליח.

מחיר הקפיטליזם

"אם היינו שמים לב ל'גבולות לצמיחה' כשהוא יצא, לא היינו נמצאים במצב שבו אנחנו נמצאים היום", כתב הסופר ופעיל הסביבה ביל מקיבּן. אבל הניסוח הזה קצת חוטא לאמת: "הגבולות לצמיחה" קיבל עם פרסומו ובשנים הבאות תשומת לב עצומה מסביב לעולם ועורר דיון ער שנמשך עד היום. הבעיה היתה שאף אחד – ובעיקר לא ממשלות, מדינות או חברות מסחריות – לא הפנים את המסר. האנושות המשיכה לדון ולחשוב, לתהות ולדחות, בזמן שכוחות גדולים סחפו אותה לכיוון הפוך לגמרי. בחמישים השנים שאחרי "הגבולות לצמיחה" לא רק שטביעת הרגל האקולוגית האנושית לא קטנה – המערכת הכלכלית חברתית האנושית המשיכה להסתער על משאבי טבע ועל הסביבה ולזרוע נזק, הרס וזיהום בכל מערכות כדור הארץ בלי לעצור לרגע. המשבר האקולוגי העולמי רק החריף.

נהוג לדבר על משבר האקלים, אבל האמת היא שאנחנו צריכים לדבר על משהו רחב הרבה יותר: משבר אקולוגי חמור, ששינוי אקלים הוא רק אחד מהסימפטומים שלו. הפגיעה במגוון הביולוגי על כדור הארץ קשה כל כך, עד שיש מדענים שקוראים לה "ההכחדה השישית"; משבר הזיהום העולמי פיזר על כדור הארץ עקבות של פלסטיק וכימיקלים שמתגלים בכל מקום, נידח ככל שיהיה. אלה סימפטומים נוספים של אותו משבר ולשלושתם מקור אחד: ההתנגשות בין מערכת חברתית-כלכלית שמבוססת על ניצול מקסימלי של הסביבה בשאיפה לצמיחה אינסופית, לבין כוכב שהמשאבים וכושר הנשיאה שלו סופיים לחלוטין. העקרונות הבסיסיים של הקפיטליזם יצרו את המשברים הללו, ועקרונות הנאו-ליברליזם – שנפוץ יותר ויותר מאז שנות השבעים והשמונים – רק הקצינו אותם עוד יותר.

הקפיטליזם מבוסס על סגידה לתמ"ג ולגידול שלו, כלומר לצמיחה. אנחנו שואפים לייצר גידול אינסופי, וכדי להצדיק את הגידול הזה – הרבה מעבר למה שנדרש לרובנו במערב לחיים נוחים – אנחנו חייבים תרבות צריכה. לכאורה, השפע הזה היה אמור לשפר את החיים של כולם, ובמובנים מסוימים הוא אכן עשה זאת. אבל יש פער מדהים בין היכולת שלנו לייצר מזון, עושר וסחורות לבין היכולת לחלק אותם בצורה הוגנת. כך, אנחנו מייצרים עוד ועוד, אבל נכשלים בלספק את התנאים היסודיים לחיים בכבוד עבור חלקים עצומים מהאנושות. אפשר להאשים אינדיבידואלים וחברות, ולרבים מהם אכן יש אחריות עצומה, אבל אסור לשכוח שאנו חיים במערכת שמטרתה העליונה היא מיקסום רווחים וצבירת הון. זאת חובתן החוקית של החברות: לייצר רווח לבעלי המניות, ולא, למשל, לשמר ולטפח את המערכות הטבעיות לטובת הדורות הבאים. התוצאה היא ניצול מקסימלי של בני אדם ושל הטבע.

הנאו-ליברליזם הוסיף עוד כמה הקצנות שרק הרעו את המצב. ראשית, בגלל התפיסה של השוק חופשי כמסדיר האופטימלי של הכל, ושל הממשלה והמדינה כמי שצריכות בעיקר לא להפריע לכלכלה ולחברות להתנהל. מה שקיבלנו הם תאגידים עולמיים שמרכזים כמות עצומה של משאבים וכוח, וממשלות חלשות שמתקשות לפעול, להשפיע, לייצר רגולציה ולעמוד מול החברות הללו. במקרה הטוב הן מסוגלות לתגובות נגד רפות, והן בוודאי מתקשות לפעול כגורמים פעילים לקראת שינוי. הקצנה שנייה היא הגלובליזציה בגרסתה הנוכחית – שוק עולמי דורסני במיוחד של הון, בני אדם וסחורות. לא גלובליזציה של עולם קטן ופגיע שבו הכל משפיע על הכל, אלא מערכת עולמית שנותנת לתאגידים בינלאומיים לחדור לכל מקום בעולם שבו הם יכולים לנצל ולמקסם רווחים – בכל פעם על חשבון מישהו אחר.

הנאו-ליברליזם גם הקצין לרעה את האופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו. על גבי התפיסה הבלתי ריאליסטית של הקפיטליזם, ולפיה בני האדם הם ייצורים רציונליים ותחרותיים המושפעים מתמריצים מסוגים מסוימים בלבד, הנאו-ליברליזם הוסיף את חיסולו מוחלט של רעיון החברה. כך השארנו מחוץ למערכות הכלכליות שלנו חלקים שלמים של האופי האנושי: יש בנו גם אלטרואיזם, אמפתיה וסולידריות. אנחנו יצורים חברתיים וקהילתיים, ואנחנו  יכולים לבנות מערכות שמבוססות על הגינות, תפיסות של טוב משותף, חלוקה צודקת של המשאבים המשותפים ושמירה עליהם לטובת דורות העתיד. הקפיטליזם והנאו-ליברליזם פשוט השכיחו מאיתנו את אפשרות הזאת.

בסופו של דבר, המשבר האקולוגי ומשבר האקלים קורים לא משום שהקפיטליזם והנאו-ליברליזם נכשלו, אלא דווקא משום שהם הצליחו. בפרפרזה על דבריו של דב אלפון, מה זאת אומרת לאן הגענו? הגענו בדיוק לאן שהלכנו: לעולם שבו הטבע ורבים מבני האדם מנוצלים עד תום, עם אי שוויון קיצוני בתוך המדינות וביניהן, ועם סביבה מדולדלת שרבות מהמערכות האקולוגיות שלה כבר התערערו, אולי ללא תקנה.

חמישים שנה אחרי

ואכן, מחקרים שהשוו את התרחישים ב"הגבולות לצמיחה" לנתוני אמת מהשנים האחרונות גילו שהם היו מדויקים להפליא. האנושות המשיכה בדרכה לעבר פריצת כל הגבולות. הקריסה עדיין לא כאן, בוודאי לא ברמה העולמית, אבל קשה להתעלם מהסימנים המקדימים ברמה המקומית. מה יקרה בחמישים השנה הקרובות? התשובה תלויה בעיקר בנו. חמישים שנה אחרי "הגבולות לצמיחה" יצא דו"ח ההמשך שלו, "עולם לכולם" ("Earth for All"). הספר הוא תוצר של קולקטיב באותו השם שהוקם ב-2020 וכולל מדענים, כלכלנים ומומחים מתחומים נוספים.

"עולם לכולם" מנסה להבין איך נוכל להגיע לביטחון ולשגשוג אנושי בתקופת האנתרופוקן. הוא מתבסס על המסורת של "הגבולות לצמיחה", אבל מרחיב ומעדכן את גבולות המחקר ואת התפיסות שבבסיסו בהתאם להתקדמות בתחומים השונים בחמישים השנים האחרונות. בתחום הכלכלה הוא מסתמך על קבוצת הוגים בינלאומית שכוללת בין השאר את קייט רייוורת', סטיב קין, ג'יאטי גוש וטים ג'קסון, ומתייחס לזרמים רלוונטיים שעוסקים במחשבה מחדש על קפיטליזם וחיים מעבר לתמ"ג, כמו כלכלת שלומות (Wellbeing Economy), פוסט-צמיחה/כלכלת יציבות, צמיחה ירוקה, כלכלת סופגניה, כלכלה אקולוגית וכלכלת משימה. בהיבט של מדעי הטבע, "עולם לכולם" מאמץ את מסגרת העבודה של הגבולות הפלנטריים: קבוצת מדענים עולמית זיהתה תשעה תהליכים שמווסתים את היציבות והחוסן של מערכות כדור הארץ ומאפשרים למין האנושי להתקיים ולשגשג עליו. הם הגדירו גבולות לערכים שונים הקשורים לתהליכים הללו שחצייתם מגדילה את הסיכון לשינויים בלתי הפיכים (למשל – בקשר לשינוי אקלים – ריכוז פחמן דו חמצני בריכוז פחות מ-350 חלקיקים למיליון באטמוספירה). גם הפעם נבדקו נתונים כמו התנהגות אנושית, התפתחויות טכנולוגיות, צמיחה כלכלית וייצור מזון והשפעתם על הביוספרה והאקלים, על הפער בין עשירים לעניים ועל גידול האוכלוסייה. המודל בחן תוצאות גלובליות, אבל גם בחלוקה לעשרה אזורים ניתנים להשוואה בעולם.

"עולם לכולם" הסתפק בשני תרחישים בלבד: מה יקרה אם נמשיך בתרחיש הפוליטי-כלכלי הנוכחי של עסקים כרגיל? האם זה יספיק כדי למנוע התמוטטות של חברות והרס מערכות כדור הארץ? המחברים קוראים לתרחיש הזה "מעט מדי, מאוחר מדי". הוא אמנם לא חוזה קריסה כללית קטסטרופלית, אבל מנבא עתיד קודר למדי: המשך והחרפה של האי שוויון, עוני, מתחים חברתיים שיגיעו לשיא באמצע המאה הנוכחית, עלייה של יותר משתי מעלות, אירועי קיצון אקלימיים וסכנה מוחשית לעבור כמה נקודות אל חזור. המשבר האקולוגי-אקלימי מזין משברים חברתיים, וצפויה ירידה משמעותית ברווחה של כולנו. התרחיש השני שמציע "עולם לכולם" נקרא "זינוק ענק" ואמור להביא אותנו למקום הרבה יותר טוב ועם כמה שפחות אבידות וסבל בדרך. הוא בודק מה יקרה אם נשקיע מאמצים יוצאי דופן כדי לבנות ציביליזציה חסינה יותר. בתרחיש הזה, הגידול באוכלוסייה וההתחממות הגלובלית מתייצבים, האי שוויון והמתח החברתי יורדים והרווחה הממוצעת עולה.

החדשות הכמעט טובות

"עולם לכולם" מתחיל איפה ש"הגבולות לצמיחה" הסתיים: הנחת היסוד שלו היא שאפשר – במאמצים ניכרים – להגיע לעולם בר קיימה ולספק איכות חיים לכל תושבי כדור הארץ. יש לנו את הטכנולוגיות הדרושות, וזה אפילו לא אמור לעלות כל כך הרבה – רוב ההערכות מדברות על שניים עד ארבעה אחוזים מההכנסה העולמית השנתית. אבל התהליכים הדרושים כדי להגיע לשם לא רווחיים למשקיעים ואין סיכוי שיתרחשו בשוק חופשי. עלינו לעצב מחדש את הכלכלה שלנו כדי להסיט אותה ממימון המונים של קטסטרופה לשגשוג ארוך טווח – ולשם כך אנחנו זקוקים לרגולציה, מיסים וסובסידיות. רק ממשלות, ורק כאלה שזוכות לגיבוי מלא על ידי אזרחיהן, יוכלו לעשות את זה, והן יהיו חייבות להיות הרבה יותר אקטיביות – ולהשקיע הרבה יותר.

לא נצליח לגייס רוב דמוקרטי לפעולות ממשלתיות כאלה בלי גיוס של הציבור והבנה כללית שמדובר בפיתרון הוגן לכולם, ולשם כך נדרשת חלוקת משאבים צודקת יותר. אי שוויון מתמשך יחד עם משבר כלכלי מביא לחרדה כלכלית, חוסר אמון וחוסר תפקוד פוליטי, וכל אלה מסכנים חברות דמוקרטיות. לכן, מתוך חמשת המפנים ש"עולם לכולם" כולל במפת הדרכים שלו להצלת העולם, שלושה נועדו ליצר מצב שבו יש מספיק תנאי סף – כמו אמון בממשלות, ראש מעל המים לרוב האנושות ושוויון – כדי לאפשר את שני המפנים הנוספים, שהם הטרנספורמציות הדרושות מול משבר האקלים.

שלושת המפנים הראשונים הם סיום העוני, טיפול באי שוויון דרך צעדי מדיניות שנועדו לוודא שעשרת האחוזים העשירים ביותר לא יקבלו יותר מ-40% מההכנסות הלאומיות, והעצמת נשים עד לייצוב אוכלוסיה של פחות מתשעה מיליארד ב-2050. העצמת נשים, בגדול, היא שם נחמד ודרך פחות מכעיסה להתייחס לפיל הדמוגרפי הענק שבאמצע כדור הארץ שלנו: איך מפסיקים את גידול האוכלוסייה כדי להפחית את לחץ הצריכה והיצור. דיונים בהגבלת ילודה מידרדרים מהר מאד למקומות אפלים. אבל מותר ואף רצוי לדבר על חינוך, בריאות, עצמאות כלכלית, פנסיה ומניעת הדרת נשים – גורמים שהנסיון האנושי מוכיח שמצמצמים ילודה בצורה משמעותית. בהקשר הזה כדאי מאד לזכור דבר חשוב ש"עולם לכולם" – שאכן עוסק בהיבטים הגלובליים מתוך נקודת מבט רחבה ככל האפשר – נוטה להתעלם מהם: חשוב מאד כמה מאיתנו ישנם, אבל חשוב לא פחות איך מי שישנו חי. ובחלק הזה למדינות המערב יש הרבה מה לעשות.

שני המפנים הבאים הם ליבת המאבק במשבר האקלים. הראשון הוא מערכת מזון בריאה לבני האדם ולמערכות האקולוגיות – אנחנו חייבים למצוא דרכים לספק תזונה בריאה לכל תושבי כדור הארץ בלי לפגוע בצורה אנושה כל כך באדמות ובמערכות אקולוגיות. כדי לעשות את זה, עלינו להגדיר מחדש מהי תזונה בריאה, לצמצם בצורה דרמטית את בזבוז המזון, להפסיק לכרות עצים ולמצוא דרכים טובות ומקיימות יותר לגדל יבולים. הסעיף האחרון הוא, כמובן, מעבר לאנרגיות נקיות לקראת איפוס פחמן ב-2050. כדי להגיע אליו נצטרך להתייעל, לחשמל הכל ולייצר שפע של אנרגיה ממקורות מתחדשים.

למי קראת שמאל?

כל אלה ידרשו שינוים מהותיים בשיטה הכלכלית ובמוסדות הכלכליים. "עולם לכולם" מדבר על זינוק ענק, ולכן לא מסתפק בפרדיגמות הקיימות – השעון המתקתק מחייב כיווני מחשבה הרבה יותר רדיקליים. כמיטב המסורת של המאבק הסביבתי, המונח "שמאל" נעדר לחלוטין מהספר. אפשר לנחש שהמחברים העדיפו להציג את הפתרונות שלהם כמנותקים מאידאולוגיה ופשוט כפתרונות יעילים וטובים, ובכך לחמוק באלגנטיות מהוויכוח הפוליטי המקטב. אפשר גם להבין את ההעדפה הזאת. ואף על פי כן, קשה להתעלם מהעובדות: "עולם לכולם" מתאר את מצבנו הנוכחי כתוצר הישיר של מערכת כלכלית עולמית שבורה – כלכלת חלחול שבה הכסף מחלחל בעיקר אל בעלי ההון. דרכי ההתמודדות שהוא מציע מבוססות על פתרונות מהקצה הכלכלי השמאלי ולעיתים אף מעבר לו, כמו מעורבות מוגברת מאד של ממשלות, עיצוב מחדש של השווקים, הגבלות על האי שוויון, הכנסה בסיסית אוניברסלית שתתבסס על מיסוי משאבים משותפים, עדכון של הגבלות הסחר העולמי ושל תנאי הבעלות על פטנטים ומתן הזדמנויות שוות. לא במקרה, הפתרונות הללו נישאים בפיהם של נציגי שמאל ברחבי העולם, והם גם השותפים העיקריים (לצד המפלגות הירוקות) של פעילי הסביבה למאבק האקולוגי. בהתאמה, החסמים העיקריים להגשמת החזון שהספר פורס טמונים באידאולוגיה הנאו-ליברלית ובגופים ובני אדם שדוגלים בה, וספק אם הטון הא-פוליטי ישכנע אותם לשנות את דרכיהם.

כל זה כמובן לא אמור להפריע לאנשי שמאל לאמץ בשתי ידיים את החזון שמציעים מחברי "עולם לכולם" – הן משום שמדובר אכן בחזון משותף, והן משום שהגישה הסביבתית מעניקה לשמאל לא רק אפשרות להתנחל בלבבותיהם של קהלים חדשים (ובעיקר צעירים) וחיזוק משמעותי למשנה הסוציאל-דמוקרטית, אלא גם התחדשות רעיונית אמיתית. ובכל זאת, אחרי כל השנים המבוזבזות, אולי צודקים מחברי הספר בבחירתם לשווק את הפתרונות הללו – שמחייבים התגייסות עולמית מכל הכיוונים והסכמה ציבורית רחבה – לא כפתרונות פוליטיים, אלא פשוט כפתרונות. אולי הפעם מישהו יקשיב.

"עולם לכולם" צפוי לראות אור בעברית בסדרת בארי למחשבה סוציאל־דמוקרטית.