"קראתי לא כל כך מזמן מאמר שכתב פסיכותרפיסט שלקוחותיו […הם] תושבי מוסקבה בני 35–45, שעל כתפיהם רובץ עולהּ של הילדוּת הסובייטית. […] אי שם במהלך הטקסט מובא חלום: […] נחקק חוק חדש, מעכשיו דנים את אלה שמאבדים מסמכים להוצאה להורג על ידי כיתת יורים. בדיוק איבדתי את הדרכון, ומייד באים לקחת אותי. כל בני הבית נסערים מאוד, אבל אין מה לעשות. אני אורזת את הדברים, ואמא אומרת: לא, לא יוציאו אותך להורג כמובן, יסתפקו בהגליה. ובאמת, לא הוציאו אותי להורג, והנה אני יושבת בקרון קפוא והרכבת נוסעת לאנשהו. ואני חושבת: איזה מין דבר זה, הרי ידעתי תמיד שזה מה שיקרה. שחיי המשפחה, כל הילדוּת, כל ההווי היומיומי שלנו על דאגותיו הקטנות – כל זה לא לזמן רב, וייגמר בכך שיהיה רק הקרון הזה ותו לא. שבשבילו נולדתי. הפסיכולוג נאלץ לבאר שזהו חלום טיפוסי, וכמעט כל אחד ברוסיה כיום חולם אותו בחילופי גרסאות. אין זה משנה מה חולמים, החלום הוא אחד: אי האמון העמוק בפני השטח הרכים של העולם הזה – די לטלטל אותו כדי לשוב […] אל הידיעה הפשוטה: יכול לקרות כל דבר העולה לנו על הדעת" (מריה סטפנובה, מתוך שלשום היום, תרגום: דינה מרקון).

בעולם טכנולוגי, מוּנע דאטה, רדוף מדדים, כפוף להגיונות אלגוריתמיים, אך טבעי שגם המדעים הרכים – היסטוריה, משפטים או מדע המדינה – יטענו לוודאות שאינה תמיד בנמצא. אחד הכלים המועילים ביותר לצורך זאת הוא השוואות חובקות עולם, שמנסות לקחת תופעה פרטנית המעוגנת תמיד במקום ובהקשר קונקרטיים וייחודיים, לאחד אותה עם תופעות דומות או מקבילות ולגזור מהן מכנה אוניברסלי משותף. המחאה בישראל נגד ההפיכה המשטרית איננה שונה במובן זה. האנלוגיות למדינות אחרות שהידרדרו, ועודן מידרדרות, במדדים הדמוקרטיים הפכו לז'אנר פובליציסטי פורה. באופן ספציפי, ההשוואה התכופה ביותר היא בין המצב הישראלי לבין זה השורר בהונגריה ובפולין. לעתים מתווספת גם טורקיה לרשימה. 

ואולם, כמו בכל השוואה מהסוג הנדון, גם בזו יש בעיות. קשה למצוא מאפיין יחיד שמשותף לכל המשתנים של המשוואה הזו. בישראל, בטורקיה ובהונגריה למשל, השינויים החוקתיים נקשרו בשמו של מנהיג אוטוקרטי יחיד שצבר כוח עצום לאורך שנות כהונה רבות, אך לא בפולין. בהונגריה ההפיכה לוותה במנגינה אנטי־מערבית ואנטי־אמריקאית מובהקת, אך בפולין ובטורקיה הרבה פחות, וגם בישראל הסנטימנט האנטי־מערבי בא לידי ביטוי בעיקר בשוליים. לפחות לעת עתה. הבדל אחר, אולי חשוב יותר לענייננו, נוגע לכך שבניגוד לפולין ולהונגריה שגבולותיהן שלווים, טורקיה וישראל מועדות לסכסוכים צבאיים, כאשר ישראל גם מתחזקת כיבוש צבאי כלפי אוכלוסייה עוינת. בהונגריה ובפולין ההשתלטות על התקשורת החופשית נעשתה באמצעים רכים יחסית: תעדוף של ערוצים בבעלות מיליארדרים מקורבים, מתקפות מילוליות על התקשורת העוינת ורגולציה שחונקת ביקורת עיתונאית. השלטון הטורקי העדיף גישה ישירה ופשוטה יותר, ודאג לכליאתם של מאות עיתונאים בעשור האחרון. 

לאור ההבדלים הללו, ייתכן שהגיע זמנם של האינטלקטואלים כחול־לבן להפסיק לתוּר אחר "טיפוס אידיאלי" של הידרדרות לסמכותנות, ולהפסיק את המאמצים (הגם שהם מרשימים) למצוא את הנוסחה האחת שתגדיר את כלל התופעות בגל הפופוליסטי הנוכחי – ממזרח וממערב, מהים התיכון ומהים השחור. אוטוקרטיה, בדיוק כמו דמוקרטיה, היא שם משפחה, לא שם פרטי. בין בני משפחה, כידוע, אין זהות, יש דמיון. לאברהם יש את האף של יצחק, ליצחק יש את קו הלסת של יעקב, וליעקב – העיניים של אברהם. לשווא ננסה לתור אחר הגורם היחיד המאחד בין המשטר המסתמן בישראל לבין משפחת האומות הלא־כל־כך־נאורות. כל שנמצא הוא דמיון משפחתי.

זו לא אמורה להיות תובנה מעודדת – להפך. יש להבין שההשוואה של ישראל להונגריה או לפולין בעייתית, לא כי היא אלרמיסטית או מזיקה מדי, אלא כי היא מתעלמת מההיבטים הבעייתיים ביותר של משטר נתניהו־בן גביר, אלו שגורמים לפולין או להונגריה – ואולי אפילו לטורקיה – להיראות כמו תמונה עתידית אופטימית מדי. כדי לקבל הצצה לאפשרות גרועה הרבה יותר, כדאי לישראלים להביט בחַברה האומללה ביותר במשפחה הלא־שמחה הזו – רוסיה. יש שגם יגידו – אמה־הורתה של המשפחה. 

אפשר לסלוח לישראלי שיחשוב על עצמו

מבט שכזה לרוסיה מתאפשר בימים אלה הודות לפודקאסט הנראטיבי המצוין של "האקונומיסט", Next Year in Moscow שמו. ההתייחסות לפודקאסט כאל מקור מידע מעמיק עלולה להרים כמה גבות. ובכל זאת, Next Year in Moscow הוא יצירה דוקומנטרית מופתית, לא פחות ממקבילותיה הטלוויזיוניות או העיתונאיות. מדובר בסדרה בת שמונה פרקים, שאורך כל אחד מהם הוא פחות משעה. במהלכם, לוקח העיתונאי ארקדי אוסטרובסקי את המאזין למסע לתוך ההתנגדות הרוסית למלחמה באוקראינה – על ההיסטוריה הקצרה שלה ועתידה המבעית, על אויביה ובעלי בריתה. אוסטרובסקי, יליד רוסיה, התגורר בשנים האחרונות במוסקבה ושימש כראש דסק רוסיה ומזרח אירופה ב"אקונומיסט". לאחר הפלישה לאוקראינה, קיבל איתותים משירותי הביטחון במדינה שכדאי לו לעזוב, והיום הוא חי בלונדון. 

הפרויקט של אוסטרובסקי מספר את סיפורה של שכבה חברתית שלמה שמצבה דומה לשלו – גולים שעזבו את רוסיה אחרי 24 בפברואר 2022, יום הפלישה לאוקראינה. למעשה, המלחמה השיקה את גל ההגירה הגדול ביותר של רוסים משכילים למערב מאז מהפכת אוקטובר (שהתרחשה כידוע בנובמבר, 1917).

חלקם קיבלו את ההחלטה בעצמם, ועל סמך שיקול דעת צונן. אנדריי בביצקי, עיתונאי ואינטלקטואל בן 38, מספר לאוסטרובסקי: "ידעתי מראש שזה אחד הקווים האדומים שלי. כשאתה חי במדינה דיקטטורית עם עבר טוטליטרי, אתה חייב שיהיו לך קווים אדומים, סימנים שהמצב הופך מגרוע לבלתי נסבל. בסופו של דבר ברחתי מהבחירה שנכפתה עלי – לשתות אלכוהול עד שאמות, או ללכת לכלא בגלל התנגדות למשטר". 

אגב, סבו של אנדריי, קונסטנטין בביצקי, היה אחד משמונת המפגינים הבודדים שהתייצבו למחות בכיכר האדומה במוסקבה, בעקבות הפלישה הסובייטית לפראג ב-1968, מה שעלה לו בשנים ארוכות של גלות וכליאה. ביום שבו החלה הפלישה לאוקראינה, הנכד אנדריי הצטרף להפגנה בכיכר פושקין במוסקבה, שלא היתה גדולה בהרבה מזו ששינתה את מהלך חייו של סבו ("100 מפגינים מול 1,000 שוטרים", הוא אומר בשעשוע מר). ביום המחרת הוא כבר עזב את מולדתו.

אחרים עזבו רק בדחיפת המשטר. מרינה דוידובה, מבקרת תיאטרון ומחזאית, פרסמה בפייסבוק עצומה נגד המלחמה. כמה ימים לאחר מכן היא גילתה שעל דלת ביתה רוססה האות Z שהפכה בשנה וחצי החולפת לסמל התמיכה הממסדית ב"מבצע המיוחד באוקראינה". היא הבינה את הרמז ועזבה. 

כך ממשיך המראיין מגולֶה לגולה, ומוצא עוד ועוד סיפורים עמוסים בכאב ובאשמה. אוסטרובסקי אוסף תובנות מהראיונות, משתף אנקדוטות מגלותו שלו, ומצטט פה ושם שורות מיצירות המופת של התרבות הרוסית. את המעברים מלווה נגינת פסנתר יפה ונוגה, שהולמת היטב את האווירה הכללית. 

אפשר לסלוח לישראלי שיאזין לסיפורים העצובים הללו ומחשבותיו ינדדו אגב כך למחוזות קרובים יותר לביתו שלו. אלו זמנים מטלטלים, ולמרות ההבדלים הרבים והעמוקים בין שתי הסיטואציות, הקִרבה ביניהן היא איננה פרי של דמיון נרקיסיסטי ורחמים עצמיים בלבד. אותה תחושה שהאדמה אינה יציבה מתחת לרגליים, אותו "אי האמון בפני השטח הרכים של העולם", היתה חוויית יסוד של הקיום היהודי במשך אלפי שנים, וגם חמישה עשורים של קיום ישראלי יציב יחסית לא הצליחו לרפא אותה – לכל היותר, הם השקיטו אותה מעט. 

בשנים האחרונות בכלל ובחצי השנה האחרונה בפרט, ישראלים רבים נזכרו במה שסביהם וסבתותיהם ידעו תמיד – "עלול לקרות כל דבר העולה על הדעת". במובן הזה, העברתו בקריאה שלישית של החוק לביטול עילת הסבירות היא רק המכה האחרונה והכואבת שספג האמון של ישראל הליברלית בפני השטח של העולם.

ההזדמנות שהשכבה הליברלית הרוסית פספסה

מה שקדם לגלוּת, ושהפודקאסט עוסק בו בהרחבה, הוא עלייתה ונפילתה של האליטה הליברלית ברוסיה. אוסטרובסקי טווה ביד אמן סיפור על חברה אזרחית שהתנערה מאפר הקומוניזם והחלה לחגוג את רמת החיים העולה. מגזינים הציגו מדורי תיירות ראוותניים, יזמים החלו להשתלב בקהילת העסקים הבינלאומית. אך השכבה השמחה הזו שגשגה במקביל להתגבשותו ההדרגתית של משטר ריכוזי וכוחני בהובלתו של ולדימיר פוטין במהלך העשור הראשון של שנות ה-2000, תוך שהיא משתדלת לעצום את עיניה מול הזוועות שהוא כבר החל לחולל בצ'צ'ניה. 

השבר הגדול בין אותה השכבה לבין מנגנון המדינה הרוסי התרחש רק בשנת 2011, כאשר פוטין הודיע על כוונתו לחזור ולכהן כנשיא, אגב דריסת סעיף החוקה שהגביל את מספר הכהונות בתפקיד. הודעה זו, שבאה לאחר כהונה קצרה בתפקיד של מקורבו דמיטרי מדבדב – שבאותה תקופה היה אהוד יותר על השכבות הליברליות – הציתה את המחאה המשמעותית ביותר ברוסיה מאז נפילת ברית המועצות. היא אמנם היתה מלהיבה, אבל מצומצמת יחסית בהיקף המשתתפים ובמשך הזמן. בהמשך, פוטין ניצח בבחירות בקלות, חרף טענות לזיופים; אלימות מצד המשטרה דיכאה בקלות ובמהירות את תנועת המחאה; וזו נעלמה כלעומת שבאה.

ההזדמנות שפספסו הליברלים ברוסיה בשנת 2011 היא שעת האפס של רבים מהם, נקודת הזמן שאליה היו חוזרים לו היו יכולים. והיא הפכה כואבת במיוחד לאור ההצלחה הרת הגורל של קרוביהם ממערב, שנים מעטות לאחר מכן. ב-2014, לאחר משא ומתן ממושך, החליטה ממשלת אוקראינה בראשות ויקטור ינוקוביץ' שלא לחתום לבסוף על הסכם שיתוף פעולה עם האיחוד האירופי. ההחלטה, שהתקבלה בלחץ הקרמלין, נתפסה בקרב צעירים אוקראינים כחיסול מכוון של שאיפות ההשתלבות שלהם במרחב הכלכלי האירופי. הם יצאו להפגין. 

הפגנות הצעירים האוקראינים נתקלו בתגובה משטרתית אלימה בהרבה מזו שבּה נתקלו עמיתיהם הרוסים (למעלה מ-125 הרוגים בהתנגשויות עם המשטרה), אבל הראשונים, לעומת האחרונים, לא התקפלו. המפגינים התבצרו בכיכר העצמאות בקייב, במחאה שהלכה והתעצמה עד שהפילה את הממשלה – מה שזיכה אותה בכינוי "מהפכת הכבוד". ההסכם עם האיחוד האירופי נחתם על ידי הממשלה החדשה, והמחאה ההיא יצרה – כמעט יש מאין – קונסנזוס לאומי־ליברלי חדש באוקראינה. בימים אלה כמוהו כקיר הברזל שתומך את הצבא המקומי, שעה שהוא מתמודד זה למעלה משנה וחצי עם הצבא השני בגודלו בעולם. 

בראיון לפודקאסט של אוסטרובסקי, נשיא אוקראינה ולדימיר זלנסקי תוקף ישירות את הליברלים הרוסים: "מההתחלה האמנתי שאנשים צריכים להילחם למען מדינתם בעצמם. הרוסים הליברלים הרשו למנהיג שלהם לפתוח במלחמה הזו. האם הם אחראים? כן. […] אם רוסים מאמינים שהם אנשים טובים, הם יעשו מה שצריך כדי שהמשטר ייפול, והוא ייפול". 

אחד ההבדלים בין התנועות הוא היעדרה של יראת כבוד כלפי הסמכות בקרב האוקראינים. הם נהגו ללעוג במשך שנים לסרטונים שבהם רואים ארבעה שוטרים רוסים נכנסים לליבה של הפגנה בת מאות או אלפי אנשים, מתנפלים על מפגין אחד במכות איומות ומעלים אותו לזינזאנה. שוטרים שהיו נוהגים כך באוקראינה, הם טוענים, לא היו יוצאים מהאירוע עם גפיים שלמות. 

ובאמת, השילוב בין אשמה וחוסר אונים מפָעם ברבים מהמרואיינים הרוסים. אחדים מהם מספרים איך למשך פרק זמן קצרצר היו בטוחים שיש להם ארץ, וכבר היא נחטפה להם: "כשהתחילה מלחמה, חשבתי [על] כל העבודה שלי, היוזמות, הפרויקטים. […] אולי זה הסיט את תשומת הלב ממשהו חשוב יותר מהפרויקטים התרבותיים והכלכליים הליברליים שלי – אולי אני חלק מהמכונה שיצרה את המלחמה הזו?", מספרת סוניה, יזמית ועיתונאית. 

בן זוגהּ, איליה, מספר: "זה קרה במשמרת שלי, זה קרה בזמן שאני חייתי את החיים היפים שלי. מה שלא הבנתי זה שאין לנו את הזמן לכל זה. כשאין לך מערכת משפט עצמאית וצודקת, כשאין לך בחירות אמיתיות לפרלמנט, המצב רק יידרדר. אני שגיתי באשליה שהמצב ילך וישתפר, שתהיה התקדמות דרך התרבות, שהתרבות הליברלית שהבאנו תביס את הדינוזאורים והמאובנים. ועכשיו אני רואה שהעבר יכול להרוס את העתיד. העבר מסוכן. מאוד". היום שני בני הזוג חיים בגאורגיה. 

על יופיים של הקולות הלא־אסתטיים

אף שהמערכה בישראל רחוקה מסיום, התחושות הללו שמבטאים הליברלים הרוסים עלולות להעלות אף הן מחשבות נוגות בראשו של המאזין המקומי. לזכותה של תנועת המחאה שלנו יאמר שהיא נחושה לאין שיעור מזו הרוסית. משך ההפגנות ארוך יותר, המספרים גדולים יותר – לא יחסית, אבסולוטית. התנאים כמובן לטובתה – משטרת ישראל לא מתקרבת בכלל למידת האלימות והאכזריות של המשטרה הרוסית, והחברה האזרחית בישראל לא הושחתה עד היסוד במהלך מאות שנות רודנות ודיכוי. ואולם, לא ברור בכלל שהמחאה תצליח לבלום את סמוטריץ' ובן גביר מביצוע מהלכים הרי אסון בגדה המערבית – ככלות הכל, חלקם כבר נמצאים בשלבים מתקדמים של מימוש. ואף שהסקרים מלמדים טובות על יכולתה של המחאה לגבש מחדש מחנה פוליטי שהובס בקלפי, עצם קיומן של בחירות חופשיות מוטל כרגע בספק רב. 

מי שהתרגל להאזין לפרופ' שקמה ברסלר ושות' עשוי להיות מופתע מהטון שבו מדברים הגולים הרוסים על ממשלתם ועל מדינתם. כמעט לא ניתן לשמוע בקולם זעם או טינה. הללו מדברים על פוטין ועל המלחמה בייאוש שקט, כפי שאדם מדבר על צונאמי או על מגפה, לא על שודד שגזל את ביתו וחטף את ילדיו. הם אולי לא סלחניים, אך נדמה שהם השלימו מחוסר ברירה עם גורלה ההיסטורי של האומה. 

פתגם עממי גורס כי ברוסיה הכל משתנה בתוך עשור, ושום דבר לא משתנה במשך 200 שנה. זה עשוי להסביר את מצבורי התקווה הזעומים בקרב הציבור הרוסי. הזיכרון ההיסטורי פשוט ממאן למלא אותם. ובכן – גם עם הסנטימנט הזה יכול המאזין היהודי להזדהות. חנה ארנדט כתבה על יהודֵי הגולה כי "טבעי היה שכל פרצי האלימות כלפיהם ייתפסו על ידיהם בתור תופעות חוזרות גרידא. יתרה מזאת, הקטסטרופות נחוו במסורת היהודית במושגי מרטירולוגיה [מלשון מרטיר, קדוש מעונה]" (מתך יסודות הטוטליטריות, תרגום: עידית זרטל). במילותיה של הגדת הפסח – "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו", או במילותיו של רש"י – "הלכה בידוע שעשיו שונא ליעקב". הצְלף באדם בעקביות מספקת, והוא יתחיל לראות בשוט חוק טבע. 

כמו מוחים רבים, גם אני התרגלתי להתלונן על התבטאויות לא מדויקות של ראשים כאלה ואחרים של המחאה, ולהתכווץ במבוכה מסיסמאות לא מוצלחות שהושמעו בלהט מהבמות בקפלן ובירושלים. אולם, אף שהקולות הצוננים והמהורהרים של אוסטרובסקי ומרואייניו נעימים יותר לשמיעה, דווקא הטינה והזעם הלא־אסתטיים של המחאה הישראלית מציגים בסיס אפקטיבי יותר לפעולה פוליטית ממושכת יותר, ויחס בריא יותר להרס שנגרם לארצהּ.

הנטישה היא לא באג אלא פיצ'ר

שחקני תיאטרון מפורסמים, עיתונאים עצמאיים, אנשי היי־טק – כמעט כל המרואיינים בפרויקט הדוקומנטרי של אוסטרובסקי הם גולים. הם חיים בלונדון, בטביליסי, בווילנה או בתל אביב. העזיבה שלהם היא לא תקלה שאירעה למשטר של פוטין. השלטון הרוסי עודד את מתנגדיו – במעשה או במחדל – לעזוב את המדינה, ומול הקמפיין נטול המעצורים הזה, רק האמיצים ביותר בחרו להישאר ולהמשיך בהתנגדות נטולת סיכוי למערכת שהושחתה עד היסוד. 

"אני פוגשת הרבה אנשים שעובדים בתוך המערכת שאינם אכזריים או פשיסטים, הם אנשים נורמליים", מספרת מריה, עורכת דין לזכויות אדם שנשארה במוסקבה. "העניין הוא שאף אחד מהם לא יכול לדמיין את עצמו מסרב לפקודה של הממונה עליו. לפעמים אני שואלת שוטר או פקיד – אתה הרי מבין שאין פה שום פשע, למה שלא פשוט תשחרר את העצור? והתגובה היא תמיד – מה? אני? שאעשה את זה? השתגעת לגמרי? ואני תמיד שואלת אותם – מה יקרה? וזו שאלה קשה. כי אף אחד לא יודע מה יקרה. אף אחד לא ניסה". 

הצצה לצד השני של המערכת המושחתת אנחנו מקבלים בראיון שעורך אוסטרובסקי עם מי שהיה במשך שני עשורים אחד המפיקים הבולטים של התעמולה הממשלתית בטלוויזיה – אדם בשם דמיטרי ליקין, שחי היום דווקא כאן, בהרצליה. ליקין הוא ציניקן מוחלט, גרסה רוסית ומרושעת עוד יותר של ינון מגל. גם היום, אחרי שנטש את הספינה הטובעת של המשטר הפוטיניסטי בנסיבות שהוא מעדיף להותיר מעורפלות, התשובות שלו וטון דיבורו מצמררים ממש. עיתונאית שנרצחה? "אולי. אני לא זוכר מה קרה". עמותות זכויות אדם שנסגרו? "אין לי שמץ של מושג במה מדובר". תעמולה בערוץ שבו עבד הציגה אוקראינים כנאצים שמסמרו ילד רוסי קטן לצלב? "אנשים מבינים שיש הבדל בין החיים האמיתיים לתעמולה הרשמית. זה שאומרים משהו בטלוויזיה או ברדיו, הם יודעים שזה לא רציני. הם בוודאי יודעים שזה פייק גמור". בוודאי. 

קח את התרבות איתך לכל מקום שתלך

הפרק הסוגר את הפרויקט מתמקד באדם שעשה את הבחירה ההפוכה מזו של רוב המרואיינים בפודקאסט. אלכסיי נבלני הוא החומר שממנו עשויים מיתוסים. איש יפה תואר, מלא בקלאס ואמיץ במידה בלתי נתפסת. כזכור, אחרי שהורעל על ידי הקרמלין באוגוסט 2020 וניצל רק בנס, האופוזיציונר הרוסי הבולט ביותר בעשור החולף שהה בבית חולים בגרמניה ועמדה בפניו הבחירה – להישאר בגלות או לחזור לרוסיה בידיעה ברורה שהוא ייעצר. נבלני חזר. ביום שישי האחרון (ה-4 באוגוסט) הוא נידון ל-19 שנות מאסר. באחד מדיוני המשפט המבוים שנערך לו, הוא הסביר את הבחירה שעשה באמצעות ציטוט מקומדיית הקאלט המונפשת ריק ומורטי, שהוא אוהב במיוחד: "החיים הם סיכון, ואם אתה לא מסתכן, סימן שאתה פשוט ערימה נרפית ואקראית של מולקולות שנסחפות לאן שהיקום לוקח אותן".

במהלך צלילתו ל"מחנה נבלני", אוסטרובסקי מראיין את הרב שמעון לוין, רוסי שעלה לישראל וידיד אישי של האופוזיציונר. הוא מתכתב אתו עד היום מהכלא בנושאים תאולוגיים ופוליטיים. בקטע נוגע ללב שסוגר את הפרויקט כולו ונתן לו את שמו, לוין ואוסטרובסקי מציעים לגולים הרוסים את המיתוס היהודי כמקור לנחמה: "לפני 2,000 שנה יהודים גורשו מישראל על ידי הרומאים, אבל הם לקחו את זהותם עמם. הזהות הזו לא היתה קשורה רק לקרקע, ואני חושב שזה דומה לגולים הרוסים היום – הם יכולים לקחת את התרבות שלהם איתם, ולפתח אותה מכל מקום שבו הם נמצאים. […] בערב פסח, יהודים בכל רחבי העולם חוזרים ואומרים, 'לשנה הבאה בירושלים'. זו תזכורת לחיים שלהם בגלות, אבל גם הבעת תקווה. היום חשוב שהרוסים שעזבו ייצרו לעצמם משהו דומה. 'לשנה הבאה במוסקבה'".

את אלו שגלו מרוסיה הסנטימנט הזה עשוי לנחם, אבל עבור הליברלים הישראלים הוא צריך לשמש כתמרור אזהרה. אנחנו נמצאים בשלב מוקדם למדי של התגבשות המשטר החדש בישראל, ועדיין לא ברור מה יהיו צעדיו הבאים. האם כל המפלגות הערביות יורשו להשתתף בבחירות הבאות? מה תהיה מידת העצמאות של בית המשפט? ומה עוד יכול לעולל הימין הקיצוני לפלסטינים בשטחים? כל אלו הן עדיין שאלות פתוחות. 

זהו שלב מוקדם מדי עבור הדמוקרטיה הישראלית לחבק את הדרכון הזר שלה ולהתפייט על אתוס הגולה, בפרט שיש סיבות מצוינות לחשוד שבדיוק כמו במקרה הרוסי, עזיבה המונית של מתנגדים היא לא איום בעיני המשטר החדש, אלא הבטחה. ישראלים עדיין לא צריכים להפגין אומץ של ממש כדי להישאר ולהילחם, ולכן חשוב לאמן את השריר הזה כל עוד התנאים נוחים לכך. מטעמים היסטוריים ומוסריים גם יחד – המצפון הישראלי לא יכול לסבול עוד 2,000 שנות "בשנה הבאה בתל אביב".