"מעל לכל ברצוני להבהיר ולהדגיש: בית הספר הממלכתי בארץ איננו יליד־חוץ, שהוטל על אדמתנו על ידי רוחות זרות; גם הוא מולדת־בית. גם הוא ילד של התרבות הלאומית, החיה והנלחמת על נפשה והמפלסת לה דרך… בית ספר זה מעורה בתרבות העברית ובהווייה הישראלית, הן בהוויית הדורות והן בהוויית ההווה, והמחנך בבית ספר זה לא מסר, ובדין, את התורה, את הנבואה ואת האגדה לידי אחרים שרק להם, כביכול, מונופולין יחידי. הוא עצמו הינו שליחם הנאמן. נכון הדבר שבית הספר הזה איננו מקבל את מורשת הדורות כמות שהיא, על קרבה ועל כרעיה, והוא מנסה לתרום את תרומתו להמשך האריגה של מסכת הקיום של האומה. נכון, שבית ספר זה מדגיש את חשיבותה של עצמאות ישראל". 

את הדברים הללו אמר בראיון לעיתון "הפועל הצעיר" בשנת 1966, סגן שר החינוך דאז, אהרֹן ידלין – סבא שלי. הדברים נאמרו ביחס לניסיון של מפלגת "אגודת ישראל" לכפות על זרמי החינוך הממלכתי־עברי והממלכתי־דתי חינוך חרדי בנושאי דת. ספק אם סבי ידע כמה הדברים שאמר אז יהיו בלתי מובנים מאליהם בשנת 2023.

לפני 57 שנים, החינוך הממלכתי־עברי היה הנתיב המרכזי והרחב במשרד החינוך ושירת 73 אחוז מתלמידי ישראל. ניסיונות מצד השוליים לכפות עליו תפיסות עולם זרות היו חסרי סיכוי. כיום, החינוך הממלכתי־עברי הוא עדיין הזרם הגדול במשרד החינוך – 43 אחוז מתלמידי ישראל לומדים בו – אך ההתקפה עליו אינה באה מהשוליים אלא מהמרכז – והיא ערכית, פדגוגית ותקציבית. לכן, החינוך הממלכתי־עברי זקוק היום להגדרה מחדש כזרם חינוך בפני עצמו, עם ערכים מוגדרים ומנגנוני הגנה.

פגיעה ערכית ופדגוגית

ההתקפה על החינוך הממלכתי־עברי מתאפשרת בזכות נקודות התורפה המובנות בו. להבדיל מהזרמים האחרים בחינוך בישראל, לחינוך הממלכתי־עברי אין זהות ואין ערכים מובחנים. הזרם הממלכתי־עברי, יותר מהזרמים האחרים, מכיל אוכלוסייה מגוונת עם מאפיינים שונים – גאוגרפית, פוליטית, חברתית, כלכלית, וגם על רצף הזהות היהודית בין חילוניות למסורתיות. המתח והבעייתיות הנוצרים בעטיו של מגוון שכזה הוזכרו בדוח ועדת שנהר לבחינת לימודי היהדות במערכת החינוך הממלכתית בישראל בשנת 1994.

וכך נכתב בדוח: "הפלורליזם העקרוני של החינוך הכללי והצורך המתמיד להתמודד עם זרמי מחשבה והשקפות עולם מגוונות טומנים בחובם מתח פנימי… יחד עם זאת, מתח זה, שהינו גורם מתסיס ומפרה, מביא לעתים את המנווטים את בית הספר הכללי להעדפה להשתחרר מן המחלוקות הערכיות והחינוכיות על ידי התעלמות וטשטוש. הוועדה סבורה כי פתרון זה המתפרש כעידוד להתחמקות ממחויבות ומעורבות הינו הרסני וגורם לרדידות ואדישות".

ואכן, כתוצאה מגיוונה של האוכלוסייה בחינוך הממלכתי־עברי, נערכה בו התכנסות סביב מכנה משותף נמוך וחסר צבע ערכי. ברבות השנים התהוותה בו תופעה של רדיפת מורים על רקע השמעת עמדות ערכיות. תחת לחצים פוליטיים, ספרי לימוד בתחומים שונים רודדו – בעיקר בתחום האזרחות והחינוך לדמוקרטיה. התוצאה היתה ונותרה פגיעה ערכית ופדגוגית. החינוך הממלכתי אימץ עמדה ניטרלית בנוגע לסוגיות ערכיות וזהותיות. את השלכותיה של עמדה זו ניתן לראות על בוגרי החינוך הממלכתי־עברי, שהמודעוּת האזרחית והדמוקרטית שלהם לוקה בחסר, וכן בתפיסות עולמם של מונהגים ומנהיגים כאחד. 

לעתים נראה כי במערכת החינוך מודחקים ערכי החינוך הממלכתי, כפי שנקבעו בסעיף 2 של חוק החינוך הממלכתי: "העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל […] ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית […] כבוד לזכויות האדם, לחירויות היסוד, לערכים דמוקרטיים, לשמירת החוק, לתרבותו ולהשקפותיו של הזולת, וכן […] חתירה לשלום ולסובלנות ביחסים בין בני אדם ובין עמים".

ההתקפות על החינוך הממלכתי־עברי מגיעות לשיא בימים אלה ממש, עם הקמת מערכת לניטור תכני לימוד ומעקב אחר מנהלים בבתי הספר על ידי "הרשות לזהות לאומית". זו האחרונה הוקמה במסגרת ההסכמים הקואליציוניים להקמת הממשלה הנוכחית לפי דרישת יו"ר מפלגת נעם אבי מעוז, שקיבל לשם כך תפקיד סגן שר במשרד ראש הממשלה וממקד את פעילותו בהרחבת ההשפעות החיצוניות והזרות על ילדי החינוך הממלכתי־עברי. 

אחת הפעולות המרכזיות שיזמה הרשות לזהות לאומית בראשות מעוז היא פיתוח מערכת שמנגישה לציבור את הידע על התוכניות החיצוניות שנלמדות בבתי הספר בחינוך הממלכתי־עברי, וזאת בזמן שמשרד החינוך מפרסם גם כיום את פרטֵי התוכניות השונות. המשמעות היא שמעוז יוכל לפרסם רשימות שחורות של תוכניות חינוכיות שאינן תואמות את השקפותיו האולטרה־שמרניות. מדובר אפוא במנגנון ניטור שכל תכליתו היא הפחדה והשתקה, והוא יתפקד כגורם מצנן לתוכניות לימוד ליברליות במערכת החינוך הממלכתי־עברי.

חובתנו להחזיר שיח המבוסס על ערכי היסוד של החינוך הממלכתי־עברי ולבצע קפיצת מדרגה בחינוך לזהות ולערכים, באמצעות פיתוח פדגוגיה ומהלכים של זהות מובחנת. יש להתנתק משיח המגננה ולעבור לשיח פרו־אקטיבי ארוך טווח המציב חזון ערכי וזהותי לזרם החינוך הממלכתי־עברי, שנותן גב ערכי למנהלים ומורים לייצר שיח ערכי בכיתה, מפתח תוכניות בית ספריות שלא חוששות מעיסוק בנושא ומחזק תכניות לימוד ליברליות חיצוניות.  

שעת פילוסוף־מחנך

האיום הערכי הנדון מצטרף להזנחה ולשחיקה תקציבית ארוכות שנים של החינוך הממלכתי־עברי, בהשוואה לשאר זרמי החינוך. בחינת נתוני משרד החינוך באתר "שקיפות בחינוך" של משרד החינוך מראה אפליה תקציבית מובהקת לרעת החינוך הממלכתי־עברי: בעוד שההשקעה השנתית הממוצעת בתלמיד בחטיבה עליונה בחינוך הממלכתי־דתי היא 41,408 שקל, ההשקעה השנתית הממוצעת בתלמיד בחינוך הממלכתי־עברי היא 32,799 שקל, ובחינוך הממלכתי־ערבי עוד פחות מכך – 28,814 שקל. 

הפער נובע ממספר סיבות: ההפרדה המגדרית בחינוך הממלכתי־דתי מובילה להקטנת מספר התלמידים בכיתה, וכדי לא להיפגע מכך תקציבית – התקצוב הוא לפי כיתה ולא לפי תלמיד, בשונה מהחינוך הממלכתי־עברי. ההחלטה הזאת, המינהלתית לכאורה, הובילה לפער גדול בתקצוב בין הזרמים, בשל סיבות חישוביות וחשבוניות שונות שלא כאן המקום לפרטן. 

בנוסף, החינוך הממלכתי־דתי נהנה ממשאבים רבים המופנים לחיזוק הזהות והערכים – תוספת שעות תפילה, תוספת שעות רב־מחנך ותוספת מקצועות קודש. כמו כן, ניתנים משאבים מגזריים נוספים, מעבר לאלו הקיימים בחינוך הממלכתי־עברי, כגון סמינריונים, תוכניות מיוחדות ופיצוי הורים בגין תשלומים על תוכנית לימוד והעשרה נוספות (תל"ן) הנלמדות בבית הספר.

תכליתן של כל התוספות הללו היא העמקת הערכים וחיזוק האידאולוגיה ותפיסת העולם. שוו בנפשכם כי במקביל לשעת רב־מחנך היתה ניתנת בחינוך הממלכתי־עברי שעת פילוסוף־מחנך, העוסק בערכים ליברליים והומניים, וילדי החינוך הממלכתי־עברי היו עוברים סמינריונים משמעותיים באוניברסליות ובשוויון, כמו גם באוצרות התרבותיים של יהדות ספרד המתונה.

בשורה התחתונה, שנים של הסטת תקציבי משרד החינוך מזרם החינוך הממלכתי־עברי לזרמי החינוך האחרים הביאו לתוצאה אחת: תלמידי החינוך הממלכתי־עברי מקבלים פחות משאבים, פחות שעות לימוד בבית הספר, פחות תוכניות חינוכיות מיוחדות שעוסקות בערכים, והם לומדים בכיתות צפופות יותר. היעד המיידי, אם כן, הוא למגר את האפלייה התקציבית בין זרמי החינוך – ולדרוש זאת מהפוליטיקאים המייצגים את הציבור הממלכתי־עברי מכל רחבי הקשת הפוליטית. 

על הרקע הזה, כאשר הוא ניצב בין הפטיש לסדן – בין רידוד שיח הערכיוּת לשחיקה התקציבית – עלינו לחזק את החינוך הממלכתי־עברי: לבצר את ערכי היסוד שלו (ציונות, הומניזם וחינוך לדמוקרטיה); לפתח פדגוגיה מתאימה לערכים אלה; וליזום מהלכים לביצור זהות מובחנת.

האמת העצובה היא שכיום, אין מי שידאג לאינטרסים של החינוך הממלכתי־עברי ושל הקבוצה בחברה ששולחת את ילדיה לבתי הספר שלו. לשאר זרמי החינוך יש גם מועצה ממונה אשר מאשרת מבחינה פדגוגית את כל תכני הלימוד בזרם החינוך ומוודאת שהם תואמים את תפיסת עולמו של הזרם ואינם מהווים כפייה של עמדות אחרות (מועצת החמ"ד לחינוך הממלכתי־דתי, מועצת הרבנים לחינוך החרדי, והמועצה המייעצת לחינוך הערבי לחינוך הממלכתי־ערבי), וגם מינהל מגזרי במשרד החינוך שדואג לאינטרסים של הזרם (מינהל החמ"ד, מינהל המחוז החרדי, והממונה על החינוך הערבי, בהתאמה).

בניגוד לכל אלה, לחינוך הממלכתי־עברי אין מינהל ואין מועצה ממונה – הוא השארית המוזנחת. בעוד שניתן היה לפעול כך בתחילת ימי המדינה עת מדובר היה בזרם המרכזי והגדול אל מול שלושת זרמי המיעוט, הרי שעם התכווצות זרם החינוך הממלכתי והפיכתו לפגיע – הגיעה העת להגנה עליו. זאת, באמצעות מינהל החינוך הממלכתי־עברי ומועצת החינוך הממלכתי־עברי, בדיוק כפי שיש לשאר הזרמים. 

פתרון מקומי

היחלשות החינוך הממלכתי־עברי שתוארה לעיל היא, בין היתר, תוצאה של הפקרת מוקדי הכוח במשרד החינוך, כמו גם תוצאת הכניעה לדרישות מגזריות שיוצרת אי־שוויון בין הזרמים השונים. את התהליך הזה יש לבלום ולהפוך – אבל הפתרון לא יבוא רק מהשלטון המרכזי.

ברבות השנים קרה לצד כל המתואר לעיל, דבר נוסף: השלטון המקומי הלך ונעשה לגורם משמעותי יותר ויותר בתחום החינוך, עד כדי כך שכיום האחריות למערכת החינוך היא דואלית, ונחלקת בין משרד החינוך לשלטון המקומי. הרשות המקומית משקפת נאמנה – ובצורה טובה יותר מהשלטון המרכזי – את בחירות התושבים והעדפותיהם, ומבטאת את האוטונומיה והייחוד של הקהילה המקומית. היא מממשת את זכותה של הקהילה לשלטון עצמי מקומי מסוים, כזה המאפשר לקהילה ולחבריהּ לנהל את חייהם ולבטא את ערכיהם המשותפים בתחומים מקומיים חשובים. החשוב שבהם הוא תחום החינוך.

השלטון המקומי יכול וצריך להיות שחקן מרכזי בחיזוק החינוך הממלכתי־עברי ועמוד השדרה הערכי־זהותי שלו, וזאת מתוך היכרות עם ערכי הקהילה המקומית. עליו לבצע קפיצת מדרגה בחינוך לזהות ולערכים המתאימים לקהילה המקומית, וכן להבטיח את עצמאות המחשבה והחינוך לערכים הומניסטיים, לרבות ערך הדמוקרטיה. בנוסף, על השלטון המקומי לקדם תוכניות תוספתיות המשקפות את ערכי הקהילה המקומית ומעמיקות את הידע של התלמידים במושגי יסוד דמוקרטיים וליברליים. 

השלטון המקומי גם יכול וצריך להבטיח השוואת תקציבים בין הזרמים השונים באמצעים משפטיים דוגמת הגשת עתירות נגד מוקדי האפלייה; באמצעות לחץ פוליטי על השלטון המרכזי; או באמצעות השוואת תקציבים פנימית בתוך הרשות המקומית עצמה, על ידי העדפה מתקנת של זרם החינוך הממלכתי־עברי בתקציבים שמעבירה הרשות המקומית לבתי הספר ולתוכניות החינוכיות. 

לבסוף, על השלטון המקומי להבטיח את חיזוק החינוך הממלכתי־עברי באמצעות דרישה להקמת מועצת החינוך הממלכתי, שתכריע בשאלות ערכיות וזהותיות, בסוגיות של כתיבת תוכניות לימוד ובסימון מאמצים חינוכיים מרכזיים – כפי שנעשה בשאר זרמי החינוך בישראל.

האם יש זכות לא לחנך לפי ערכים?

אף שינוי במציאות החינוכית בישראל לא יתחולל אלמלא יקום ציבור רחב שיקרא לכך. עליו לתבוע מהמפלגות המייצגות אותו לדרוש את תיק החינוך בכל ממשלה שיהיו בה, ומהשלטון המקומי שישמור על זכויותיו ועל ערכיו. הבחירות הקרובות לשלטון המקומי ייערכו בסוף אוקטובר. הדרך הבטוחה ביותר עבורכם, הקוראים, לשמור על החינוך הממלכתי־עברי היא לבחור לרשות המקומית שלכם את מי שידאג לחיזוק החינוך הציבורי; שידאג לחינוך לערכים של דמוקרטיה, ליברליזם ושוויון, ולמתן האפשרות לחנך לאורם; את מי שיאפשר וייתן גב לשיח ערכי משמעותי בחינוך הממלכתי־עברי ויספק תקציבים ותוכניות שיבטיחו את חיזוקו.

סבא שלי טבע בי את דרך חיי עת חינך אותי ש"אין משרה חשובה כמשרתו של משרת הציבור". במידה רבה, אני רואה אחריות להמשיך את פועלו בהגנה על החינוך הממלכתי ועל החינוך הציבורי במדינת ישראל. הגנה זו אפשרית דווקא מהמקום שבו בחרתי לשרת את הציבור – השלטון המקומי, מכל הסיבות שאותן מניתי. 

דבריו של סבא שלי עם כניסתו לתפקיד שר החינוך, בנובמבר 74', בראיון עמו ב"דבר השבוע" כאילו נכתבו על ימינו שלנו: "והשאלה האמיתית – דווקא בתקופה של מבוכה ובלבול, היא: האם יש זכות שלא לחנך לערכים? בית הספר אינו רשאי אפוא להסתפק בהקניית ידע ובטיפוח הרגלי למידה ומיומנויות מקצועיות. זוהי תפיסה מצמצמת של החינוך. בית ספר חייב לחנך והוא רשאי להנחיל ערכים שיהוו מצפן לאדם ומצפון המעצב את אורח חייו. לעת מבוכה ובלבול ערכים – אל נחנך לפחות".

על רותם ידלין

ראשת המועצה האזורית גזר, ונכדתו של אהרן ידלין.  את המאמר היא מבקשת להקדיש לזכר סבהּ, ביום השנה ללכתו, ובהבטחה למלא את צו מצפונו, בשירות הציבור ובעתיד החינוך הממלכתי והציבורי.