כלי התקשורת של הימין לא מרבים להזכיר את שמו של מייסד הימין הציוני, זאב ז'בוטינסקי. ובכל זאת, זאב ז'בוטינסקי עלה לכותרות לאחרונה כאשר טען כי ביטול ההתנדבות של אנשי המילואים בעקבות ההפיכה המשטרית יסלול את הדרך לדיקטטורה צבאית. לא מדובר כמובן באותו זאב ז'בוטינסקי, אלא בנכדו, טייס מסוקים לשעבר ותומך ההפיכה בהווה.

יש להניח שז'בוטינסקי הנכד מצפה שהייחוס המשפחתי שלו ייתן לדבריו תוקף מיוחד. אולם לא זו בלבד שטענתו פרדוקסלית כשלעצמה – שהרי דיקטטורה צבאית נולדת כאשר אנשי הצבא מכוונים את נשקם אל מוסדות השלטון, לא כשהם מתפרקים ממנו; עיון בכתביו של מייסד התנועה הרוויזיוניסטית מראה כי המרחק בין הסב לנכד לא יכול להיות גדול יותר. ובהתאמה, גם המרחק בין תנועת החירות ההיסטורית לליכוד בהווה.

אמנם מסיבות מובנות נבצר מאבי הימין הרוויזיוניסטי להשתתף בהפגנות נגד ההפיכה המשטרית, אבל הדבר לא הפריע לו בכלל לצאת נגדה, בצלילות ובחדות האופייניות לו, 85 שנים לפני שהחלה. כך כתב ז'בוטינסקי במאמרו "השאלה החברתית" ("הירדן", 21.10.1938):

"דעה מוטעית היא זו האומרת, שממשלה הנשענת על רוב – פירושה ממשלה דמוקרטית. תפיסה כזו היא תוצאה של התפתחות היסטורית, של מאבקים בממשלות, שהתנהלו על ידי מיעוט. אך אין זו דמוקרטיה אמיתית. דמוקרטיה – פירושה חופש. גם שלטון הנתמך על ידי רוב, יכול לשלול את החופש. ובמקום שאין ערובות לחופש הפרט – שם אין דמוקרטיה".

אולי מעל לכל דבר אחר, היה ז'בוטינסקי הומניסט מושבע. למרות דימויי הדם והאדמה הלאומניים־רומנטיים ששירתו משופעת בהם ותפיסת הלאומיות האינטגרלית שלו, הוא היה נחרץ אפילו יותר ממנהיגים ציונים אחרים בחשיבות המכרעת שייחס לחירות היחיד, לשוויון הזכויות האזרחי, לאוניברסליות של מוסדות המדינה ולשלטון החוק, העומדים ביסוד הדמוקרטיה הליברלית. כפי שניכר בקביעתו כי "היחיד קודם לאומה", קנאותו לכל אלו אף עלתה על קנאותו לשלמות הארץ.

נגד התערבות הדת בחיים

הממשלה הנוכחית מערערת באופן חסר תקדים את הסטטוס קוו שבין דתיים וחילונים במדינה, וחותרת לשנות מן היסוד את יחסי הדת והמדינה. היא עושה זאת הן באמצעות הרחבה דרמטית של סמכויות הרבנות הראשית ובתי הדין הרבניים, הגדלת התקצוב למוסדות החינוך החרדיים תוך החלשת הפיקוח עליהם, השלטת שומרי סף חרד"ליים דוגמת אבי מעוז על מערכת החינוך הממלכתית ועוד. מהפרטים הרבים עולה תמונה ברורה: הממשלה מעוניינת להפוך את ישראל למדינה חופשיה פחות שבה הממסד הדתי והדת בכלל שולטים ביותר ויותר היבטים בחיי הפרט.

בהשוואה לחזון הזה, עמדתו של ז'בוטינסקי בכל הנוגע ליחסי דת ומדינה נגזרה בראש ובראשונה מהיותו הומניסט, שראה את הדמוקרטיה הליברלית כביטוי המובהק לקדמה האנושית והעדיף את המערב שבו ”ברשותה של הדת הוקצה שטח קבוע, שאין לה לצאת מתחומיו: זהו יחס הפנימי של האדם אל האלוהות", על פני המזרח ה"שואף להכניס את הדת אל כל פינות החיים".

גם אם יש בדברים אלו לא מעט אוריינטליזם אירופוצנטרי, לא כדאי לבטל אותם לחלוטין. ז'בוטינסקי עומד כאן על הבדל מהותי בין המודרנה לבין צורות החיים שקדמו לה. הוא מבהיר כי החילון – כלומר, הפיכת הדת מיסוד חברתי ופוליטי מארגן לעניין פרטי שכל אדם חופשי לאמץ, לדחות ולעצב כרצונו – הוא אחד מיסודותיה של מדינה דמוקרטית מתוקנת.

בשנת 1919, כאשר חוגים דתיים ביקשו למנוע מתן זכות הצבעה שווה לנשים למוסדות הציוניים, ז'בוטינסקי יצא נגדם בנאום חריף במיוחד:

"נכנענו לקלריקאליּות הלוחמת בשוויון האישה […] ביוקר נשלם בעד החולשה הזאת. […] עוד לפני חודשים אחדים קיווינו, שנוכל לחיות בשלום עם היסוד החרד, ורבים מאתנו היו מוכנים גם להניח הנחות ידועות במנהגינו הפרטיים, פן ייעלב הדור ההולך. אבל עתה מוכרחים אנחנו לחשוש, כי אין להימנע גם בארץ הזאת מ'מלחמת־קולטורה' בצורותיה היותר מחודדות. תוצאות בלתי־נעימות תראינה בארץ – ואם תראינה, לא החרדים, שאין להם חינוך מדיני, אשמים בזה, כי אם אלה, אשר אמנם להם חינוך מדיני, אשר השפיעו על הוועד הזמני שיבטל את רצונו לפני התקפה כזאת. כי שכוח שכחו, שאסור לשחק באש ולתת פתחון פה למגמות, שמקומן בקבר".

יש לזכור את מועד אמירת דברים נוקבים אלו. ב-1919, ברוב מדינות העולם טרם ניתנה זכות בחירה לנשים. אפילו בארצות הברית היא תינתן רק שנה לאחר מכן, ב-1920. אולם ז'בוטינסקי לא היה מוכן להתפשר על עקרונות היסוד הפרוגרסיביים של חזונו הציוני של הרצל, שכבר ב-1902 – שנה שבה עדיין לא ניתנה זכות בחירה לנשים באף מדינה דמוקרטית בעולם – הבהיר בספרו אלטנוילנד שבמדינת היהודים תהיה לנשים זכות בחירה שווה.

ז'בוטינסקי הביע עצב על כך שבקרב החלקים ביהדות הגולה המוסיפים לקיים אורח חיים קדם־מודרני, "עדיין נשתמרו הרבה מנהגים פראיים" שביניהם הוא מונה "שנאה לחקירה חופשית, התערבות הדת בחיים, אישה בפאה נוכרית, שגבר זר אינו מושיט לה את ידו". לדבריו, כל אלו אינם שייכים "למהותה האורגנית של היהדות", אותה תפס מנקודת מבט לאומית יותר מאשר דתית, ועל מנת לנפותם ממנה "היתה לנו השכלה, כדי שנפריד את המסורת והמשפטים הקדומים מן המהות".

לא רק חופש מדת אלא גם חופש הדת

לא רק לחופש מדת היה מחויב ז'בוטינסקי, כי אם גם לצדו השני – חופש הדת, ובכלל זאת לשמירת חופש הפולחן של כל הדתות במקומותיהן הקדושים, אשר לו ייחס חשיבות עליונה, ולמתן לגיטימציה לכל הזרמים ביהדות. בשנת 1937, לאחר שזכה לביקורת על כך שהופיע בבית כנסת רפורמי, כתב:

"אני מפציר בידידינו בכל לשון של הדגשה, להתייחס ביתר רצינות לעקרונות כגון חופש המצפון וחופש המחשבה. אשר לי לעצמי, אינני נכון לתת את ידי לשיגעון של הטלת חרם על חיפושים רוחניים, כל עוד אין בהם משום חילול השם לעקרונות היסודיים של חירות, שוויון ולאומיּות".

ברבות השנים נעשה יחסו של ז'בוטינסקי לדת מורכב יותר, מתוך צדה השני של השקפת עולמו – הלאומיות האינטגרלית, התופסת את האומה כגוף אורגני, חי, המהווה ערך בפני עצמו ועולה על סך היחידים המרכיבים אותו. כהוגה לאומי רומנטי, ראה ז'בוטינסקי במסתורין של החוויה הדתית וברבדים הקולקטיביים הלא־מודעים של נפש העם יסודות חיוניים להתחדשות התרבותית של עם ישראל בארצו. בהלכה היהודית, לעומת זאת, גילה עניין מועט בלבד, וראה בה לכל היותר אמצעי לשימור אחדות העם בגולה שמילא את תכליתו ההיסטורית ושאין בו עוד צורך בצורתו המקורית.

מתוך תפיסה לאומית זו, קרא ז'בוטינסקי בין היתר ל"השרשת קודשי התורה בחיי האומה". אולם במכתב לבנו ערי הבהיר כי כוונתו בכך היא רק ליסודות המוסריים האוניברסליים המופיעים בתורה, שגם אתאיסטים גמורים יתמכו בהם. בטקסים הדתיים מעולם לא ראה ערך, ואת הקדושה העליונה ייחס לאורך כל ימיו לא לאומה, ובוודאי לא לאמונה הדתית – שספק אם החזיק בה – כי אם להומניזם המציב במרכז את חירותו, כבודו והגשמתו העצמית של היחיד.

בכל הנוגע ליחסי דת ומדינה, מנחם בגין אמנם לא לגמרי המשיך את דרכו של ז'בוטינסקי, וכראש ממשלה הניח את היסודות להסדרים המגזריים שיצרו את חברת הלומדים החרדית במתכונתה המוכרת לנו כיום. אולם כליברל בעל השקפה ממלכתית, גם בגין מעולם לא קידם כפייה דתית חסרת תקדים כפי שמקדמת הקואליציה הנוכחית.

שוויון זכויות לכל העמים

באשר לזכויות האזרחים הערבים במדינה היהודית, כתב ז'בוטינסקי: "לו היה לנו רוב יהודי בארץ, היינו קודם כל יוצרים פה מצב של שוויון־זכויות גמור, מוחלט ומושלם, בלי שום יוצא מן הכלל: יהודי או ערבי או ארמני או גרמני, אין הבדל בפני החוק – כל הדרכים פתוחות לפניו […] לא רק לאזרחים בתור יחידים היינו נותנים שוויון־זכויות גמור, אלא גם לשפות ולאומות" (ארצו של ישראל, עקרונות מנחים לבעיות השעה).

בהתאם לכך, המתווה שהציג לחוקה כלל מתן מעמד שווה במדינה ובכל מוסדותיה ללשון העברית וללשון הערבית, הבטחת ייצוג פוליטי שוויוני באופן מוחלט לערבים וליהודים, הכרה באוטונומיה התרבותית של האזרחים הערבים כקבוצה, וחלוקת קרקעות שוויונית לכלל האזרחים מטעם המדינה (מה שבפועל אינו מתקיים בישראל).

לכן זיהה ז'בוטינסקי את הסכנה שבמהלכים כמו חוק הלאום מ-2018, למעלה מ-80 שנה לפני שנחקק, כשקבע בעדותו לפני ועדת פיל כי: "אינני סבור שחוקתה של איזו מדינה תכיל סעיפים מיוחדים המבטיחים במפורש את אופייה ה'לאומי'. סבורני, כי סימן טוב הוא לחוקה, אם נמעט למצוא בה סעיפים כאלה. הדרך הטבעית והטובה ביותר היא, שאופייה ה'לאומי' של מדינה יהא מובטח על ידי עצם העובדה שיש בה רוב מסוים. אם הרוב הוא אנגלי, הרי המדינה אנגלית, ואין צורך בשום ערובות מיוחדות. לפיכך, בהביעי את המילים 'מדינה עברית', כוונתי לקהילייה, או לארץ, הנהנית ממידה מספקת של שלטון עצמי בענייניה הפנימיים והחיצוניים, ושיש בה רוב יהודי".

אותה מחויבות חדה וברורה לעקרונות הדמוקרטיים עמדה גם ביסוד פעילותו הפרלמנטרית של מנחם בגין לביטול הממשל הצבאי על האזרחים הערבים בישראל. היא גם שהביאה אנשי חירות כמו נשיא לשעבר ראובן ריבלין ומשה ארנס, למרות ואולי דווקא בגלל נאמנותם לרעיון ארץ ישראל השלמה, להבהיר שכל סיפוח עתידי של יהודה ושומרון ילווה בהכרח במתן זכויות אזרח מלאות ושוות לתושביהם הפלסטינים.

לעומת זאת, די להזכיר רק כמה מהמהלכים שהובילה הליכוד או שותפיה לקואליציה בשנים האחרונות, כמו חוק הלאום מ-2018; הצבעת מרכז הליכוד בעד סיפוח השטחים ב-2017 ותמיכת רבים מחברי הכנסת של הליכוד בשנים האחרונות בסיפוח ללא מתן אזרחות לפלסטינים; מינויו של בצלאל סמוטריץ', הוגה "תוכנית ההכרעה", לשר במשרד הביטחון; תמיכה מובהקת של שרים וחברי קואליציה באלימות קשה נגד פלסטינים, ורצח קוסאי מעטאן בכפר בורקה בשבת האחרונה, שבו חשוד העוזר לשעבר של ח"כ לימור סון הר־מלך ממפלגת "עוצמה יהודית", הוא רק דוגמה אחת ודוחה במיוחד; ותוכניות הקואליציה לאפשר לפי חוק פסילה של מועמדים ומפלגות, באופן שיאפשר למנוע מהציבור הערבי ייצוג בכנסת.

בהקדמה לחיבורו על קיר הברזל כתב ז'בוטינסקי כי הוא גאה על כך שתוכנית הלסינגפורס, שקידמה מעורבות ציונית בפוליטיקה הרוסית למען הכרה ביהודי רוסיה כמיעוט לאומי הזכאי לאוטונומיה ושהוא היה ממנסחיה, מכוונת "לא רק ליהודים אלא לכל העמים; ויסודה הוא שוויון זכויות לכל העמים. ככל היהודים, אני מוכן להישבע בשמנו ובשם צאצאינו, שלעולם לא נפר שוויון זכויות זה ולא ננסה לדחוק את רגליהם של הערבים או לדכאם". אפשר לנחש שהיה מתהפך בקברו לוּ ידע מה עושים צאצאיו הפוליטיים.

במקום בו העיתונות חופשית, שם יש תקווה

בדומה להשקפתו מרחיקת הלכת באשר לשוויון הזכויות הגמור שחייב להתקיים בין כל אזרחי המדינה היהודית, גם לגבי תפקידה החיוני של תקשורת חופשית במדינה דמוקרטית הציג ז'בוטינסקי עמדה נחרצת וחד משמעית: "היום מתמצה מבחן הדמוקרטיה בחופש העיתונות: החוקה הליברלית ביותר יסודה בשקר אִם מּושם מחסום לפי העיתונות, אבל במקום בו העיתונות חופשית – שם יש תקווה, על אף מגרעות החוקה".

השקפה דומה ביטא מנחם בגין, כאשר כעורך העיתון "חירות" בשנות ה-50 נאבק נגד ניסיונות של השלטון להצר את צעדיו ונגד פסילת מאמרים שרירותית מצד הצנזורה הצבאית. במקרה אחד אף המרה את פי הצנזור ופרסם מאמר שנפסל בתואנה כי הוא פוגע במורל החיילים, וכתב לצדו: "רע ומר יהיה לכולנו, אם המורל של הצבא ישמש אמתלא למניעת ביקורת ציבורית על משגיהם של מוסדות המדינה, לרבות מוסדות הצבא".

הגם שעמדה זו שיקפה את מיקומו האופוזיציוני של בגין, וכאשר הוא עצמו כיהן כראש ממשלה ושר ביטחון הוסיפה הצנזורה לפסול פרסומים בעיתונות, קשה להטיל ספק באשר למחויבותו הבסיסית לעקרונות הדמוקרטיה הליברלית גם בתחום זה. 

דגש דומה על חשיבותו המכרעת של חופש העיתונות במשטר דמוקרטי הציב דן מרידור (בנו של אליהו מרידור, מפקד האצ"ל בירושלים ובהמשך ח"כ מטעם תנועת החרות), שכשר המשפטים מטעם הליכוד בשנות ה-90 קבע כי: "מדינה המקיימת בחירות אמת באורח סדיר, שממשלתה נהנית מאמונו של רוב הציבור, שחוקיה מחייבים את רשויותיה ואת אזרחיה, שבתי המשפט בה אינם תלויים בשלטון, אך בה בעת אין בה חופש עיתונות, איננה מדינה חופשית".

אלא שהנהגת הליכוד כיום חותרת לפגיעה אנושה בכל ארבעת העקרונות שבשמירתם רואה מרידור תנאי הכרחי לקיומה של דמוקרטיה: הסכמה ציבורית רחבה, שלטון החוק, עצמאות מערכת המשפט וחופש העיתונות. די להזכיר, בהקשר זה, את האובססיה ארוכת השנים של נתניהו כלפי התקשורת, הכוללת ניסיונות חוזרים להשתלט על כלי תקשורת, להקים כלי תקשורת מטעם ("ישראל היום", ערוץ 20 ובהמשך 14) ולסגור כלי תקשורת ביקורתיים מדי או שאינם סרים למרותו; את הצהרתה חסרת הבושה של מירי רגב כשרת התרבות "מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו?"; את כוונתו של שר התקשורת שלמה קרעי לסגור את תאגיד השידור ואת הרפורמה שהוא מקדם כיום, המיועדת לפגוע קשות בתאגיד, לחזק את ערוץ 14 ולהכפיף את הרגולציה על כלי התקשורת השונים למינויים פוליטיים מטעם הממשלה; ואת ההשתלחויות הקבועות של חברי הכנסת מטעם הליכוד, מפלגתם של ז'בוטינסקי ובגין, בתקשורת החופשית, לרבות קריאתו של נתניהו ב-2019 לציבור להחרים את שידורי ערוץ 12 והכינוי "אל ג'זירה" שהדביק לו בנו של נתניהו, יאיר, ואומץ בהתלהבות על ידי תומכי ראש הממשלה.

מוכרחים להשוות

ניתן לשאול איזו משמעות עכשווית יש, בעצם, להצגת הניגוד התהומי בין משנתו של זאב ז'בוטינסקי לבין דרכה של הליכוד כיום. בעבר זו התיימרה, אמנם, להמשיך את דרכו, ולפרקים ממשיכה לעשות זאת גם כיום – יומרה שקל להפריך, כפי שעשיתי במאמר זה. אולם כמפלגה פופוליסטית אנטי־ליברלית עם גוון מסורתי־דתי הולך וגובר, יקשה עליה אפילו להעמיד פנים שהיא אכן גלגול עכשווי של בית"ר, ברית הצה"ר וחירות, ולכן ספק אם הפרכה כזו עדיין נחוצה.

יש להודות כי גם הבאת ז'בוטינסקי – ככל הנראה המעמיק, המורכב ובעל העושר האינטלקטואלי והתרבותי המרשים ביותר מקרב כלל ההוגים הציוניים – כאורים ותומים בכל הקשור לדמוקרטיה, תחטא בפשטנות היסטורית. לצד כל מעלותיו, היה ז'בוטינסקי גם מי שסירב לקבל את מרותם הדמוקרטית של המוסדות הציוניים הנבחרים ופרש מההסתדרות הציונית, דבק ברעיונות לאומניים רומנטיים – ובמידת מה ריאקציוניים – שאבד עליהם הכלח, ולעתים קרובות הצטיין בהצהרות עתירות פאתוס ובדיבורים רהוטים להפליא יותר מאשר במעשים. יתרה מזו, מימוש חזון ארץ ישראל השלמה שלו, בדמות משטר האפרטהייד דה־פקטו שהוא תוצאה בלתי נמנעת של מפעלות ההתנחלויות, רומס לחלוטין את העקרונות הליברליים שבהם דגל.

החשיבות בהשוואה בין ערכיו והשקפת עולמו של אבי הימין הישראלי לבין אלו של יורשיו כיום טמונה בכך שהיא מבהירה כי אין להבין את ההפיכה המשטרית במסגרת הוויכוח בין פלגים ציוניים שונים, אלא כניגודה העמוק והיסודי של הציונות עצמה. הניסיון לעקור את הלאומיות היהודית המודרנית משורשיה ההומניסטיים הוא מהפכת־נגד למהפכה הציונית, שמאחוריה עומדים הגרועים שבעיוותי אורח החיים הגלותי הישן והרע שכנגדו הציונות כוננה את עצמה מלכתחילה.

הפרשנות הסתגרנית, החשוכה והאנטי־הומניסטית של הימין העכשווי ליהדות אינה המשכה אפוא של הציונות אלא היפוכם הגמור של כל זרמיה המרכזיים, משמאל ומימין. ההכרה בכך היא נוגדן הכרחי בפני מתק השפתיים של תומכי ההפיכה, המבקשים להרדים אותנו ב"שיח אחים" כוזב במטרה להכחיש ולהשכיח את יסודותיו הפרוגרסיביים המובהקים של הרעיון הציוני ולטשטש ככל הניתן את היותם אויביו המושבעים.

וגם זאת ניתן ללמוד ממשנתו של ז'בוטינסקי: כל מי שהציונות והגשמתה בדמות ישראל כמדינת הלאום הדמוקרטית של העם היהודי יקרות לליבו, חייב להילחם ללא פשרות נגד שלטון שמנפץ לרסיסים את היסודות הממלכתיים של קיומנו המשותף, ועליו לעשות זאת בכל אמצעי לא אלים שעומד לרשותו. ב"שיר בית"ר" שחיבר, כתב ז'בוטינסקי בפאתוס האופיינו לו: "תַּגָּר – \ עַל כָּל מַעֲצוֹר וּמֵצָר! \ אִם תַּעַל אוֹ תֵּרֵד – \ בְּלַהַב הַמֶּרֶד \ שָׂא אֵשׁ לְהַצִּית, אֵין דָּבָר: \ כִּי שֶׁקֶט הוּא רֶפֶשׁ, \ הַפְקֵר דָּם וָנֶפֶשׁ \ לְמַעַן הַהוֹד הַנִּסְתָּר!". היום הוא אולי היה מסתפק ב"דמוקרטיה או מרד".