הספר האדום של אסף ענברי, שראה אור ב-2022, מגולל את תולדותיו של השמאל הציוני הרדיקלי בימי ראשית המדינה, דרך סיפורם של שלושה ממנהיגיו הבולטים: מאיר יערי, יצחק טבנקין ומשה סנה. הראשון היה מנהיג תנועת השומר הצעיר והקיבוץ הארצי, השני ("הימני" מבין השלושה) היה מנהיג הקיבוץ המאוחד, והשלישי היה מנהיג השמאל היהודי הקומוניסטי. שלושתם הקימו יחד קיבוצים רבים, עיתונים, הוצאות ספרים, את הפלמ"ח וגם את מפ"ם, שהיתה למפלגה השנייה בגודלה במדינה, אחרי מפא"י. בחלוף הזמן, כפי שקורה בשמאל, השלושה הסתכסכו והתפצלו, בעיקר על רקע שאלת הנאמנות לברית המועצות.

ענברי נטל לעצמו חירות אמנותית והציץ גם לנבכי הנפש של גיבוריו, לחלומותיהם ולחדרי המיטות שלהם. כפי שהסביר בערבי ההשקה לספר, חירות זו אפיינה את כתיבת ההיסטוריה למן ימי יוון העתיקה, בטרם ההיסטוריונים המודרניים המקצועיים הפכו אותה למשעממת. הספר זכה להד גדול, עצום במונחיו של עולם הספרות העברית. נכתבו עליו לא מעט רשימות ביקורת מלומדות, לצד רבות נוספות, פורמליות פחות, ברשתות החברתיות – אלה גם אלה ברובן הגדול משבחות.

ברשימה זו אצטרף למשבחים וגם אבקש לפתור מעין תעלומה שאופפת את היצירה, ושלטעמי לא זכתה להתייחסות מספקת עד כה. התעלומה עולה מתוך הפער בין המפעל הביקורתי והספרותי ארוך השנים של ענברי כסופר לאומי לבין יסוד חטטני, קנטרני, אפל כמעט, שבכל זאת נוכח ביצירה. פתרון התעלומה ישמש אותי כדי להסביר באיזה אופן הספרות העברית היא מעין סיסמוגרף, או נייר לקמוס, של תהליכים רחבים יותר שעוברים על החברה הישראלית בימינו, ימי ההפיכה המשטרית.

תומכי ההפיכה מתארים לא אחת את המחלוקת בחברה הישראלית ככזו שניטשת בין ציבור לאומי לציבור אנטי־לאומי. הספרות העברית, כך אטען, מלמדת מה רואים תומכי ההפיכה כ"לאומיוּת". הספר האדום רלוונטי לדיון זה משום שהוא, בכל הווייתו, יצירה לאומית. יתרה מכך, הטרגיות האפלה שבו קשורה לטעמי גם להיסטוריה של ישראל בשנים האחרונות, וגם להיסטוריה האישית של ענברי כסופר ועוד לפני כן, כמבקר.

הספר על נתניהו

בגבולותיו של ז'אנר "הרומן הלאומי", הספר האדום הוא יצירה מושלמת. הוא מעמיק אבל ענייני, כתוב בשפה עשירה אבל עכשווית, קולח ומפותל רק לפרקים, אירוני וגם נוגע ללב, חכם אבל לא מתחכם, מתאים לקריאה ברכבת או בשבת אחר הצהריים. ייהנו ממנו תלמידי מכינה קדם־צבאית אבל גם סבתותיהם, מורים בתיכון וגם תלמידיהם, וכן הלאה. מבקר הספרות אריק גלסנר זיהה נכון שבהיותו יצירה היסטורית יש בו יסוד "מתגמל", של מילוי חורים בהשכלת הקורא. עבור כל מי ששמות כמו יערי, סנה וטבנקין או הפיצול בקיבוצים ל"איחוד" ו"מאוחד" הדהדו פעם בראשו ואומרים לו "משהו", הספר האדום הוא מורה דרך נפלא – בקיא, כריזמטי ולא טרחן. ברי שמאחורי הספר ניצב מפעל מחקר עצום בהיקפו, שממנו הסופר זיקק בתהליך ארוך (וכנראה גם מייגע) רק את מה שחשוב, ובשלב הבא גם לש אותו כך שיהיה מעניין. ענברי גורם לכל זה להיראות קל, אבל כהיסטוריון אני יכול להעיד שזה לא.

מבין שלל הביקורות שנכתבו על הספר האדום, המפורטת, המלומדת והקטלנית שבהן היא זו שכתב המבקר והחוקר דן מירון. במסה ארוכה שפרסם בעיתון "הארץ", מירון טען שענברי בחר להגחיך את גיבוריו ולהתמקד בחיי המין שלהם, במקום להסביר את פועלם בהקשר ההיסטורי. מנהיגי השמאל הציוני הרדיקלי, כך לפי מירון, לא הסתופפו תחת כנפיו של סטלין בשל גחמה או חולשת אופי, אלא עשו זאת בעידן המלחמה הקרה שבּו ההיקשרות הזו היתה בגדר הימור מושכל בעד אימפריה חזקה ומשגשגת. השמאל הרדיקלי שגה כשבחר כך (בניגוד לבן גוריון שהשכיל לבחור בארצות הברית) אלא שההכרעה התבררה כשגויה רק בדיעבד ועל כן היא מחייבת דיון רציני בסיבות ובמניעים. ועם זאת, קובל מירון, ענברי בחר להמיר "את הטרגדיה ההיסטורית הגרנדיוזית הזאת בפארסה הפונה אל התאווה האנושית הידועה להציג את הגיבורים במערומיהם".

מירון צודק בכך שענברי לא דן באופן מעמיק מספיק בהֶקשר ההיסטורי הגלובלי (הגוש הסובייטי) והמקומי (השאלה הפלסטינית) שהשמאל הציוני הרדיקלי היה נטוע בהם. תחת זאת מרבה ענברי, אכן, לעסוק בפער שבין המפעל האצילי שבו גיבורי הספר משוקעים לבין תכונות האופי המפוקפקות שלהם. הם נרקיסיסטים ואכזריים (יערי), זיקיות פוליטיות ובני משפחה כושלים (סנה), או אשמאים זקנים רודפי שמלות (טבנקין).

אלא שמירון לא שואל את השאלה הנכונה. הסוגייה איננה אם הסופר כשל בתיאור ההקשר ההיסטורי שבו פעלו גיבוריו אם לאו, אלא מדוע בחר ענברי דווקא בקונפליקט הזה – בין האישיות הפגומה להגשמה ההרואית (והיא אמנם הרואית, ככלות הכל). בחיפוש אחר התשובה, אפשר להיעזר בהנחת יסוד פוסטמודרנית חשובה: היסטוריונים לעולם כותבים מתוך נקודת מבטם, וממילא מתוך ההווה שלהם. ענברי איננו יוצא דופן במובן הזה.

מהו אפוא אותו הווה שבו נכתב הספר האדום? איזה קונפליקט פוליטי־תרבותי־חברתי מאפיין אותו? האם אנחנו מכירים עוד פוליטיקאי ציוני דגול בעל אישיות פגומה – נרקיסיסט, חומרני, אופורטוניסט וצבוע, איש משפחה כושל ונואף – שבכל זאת מסור בכל נימי הווייתו למען הגשמת המפעל הציוני, עד כדי כך שאיננו יכול להבחין יותר – בדומה ליערי, טבנקין וסנה – בין טובתו־שלו לבין הפרויקט?

הספר האדום הוא, אם כן, גם ספר על ימי נתניהו, והוא לא היה יכול לצאת בעיתוי מושלם יותר – ערב חזרתו לבמה הפוליטית וההפיכה המשטרית.   

ואף על פי כן

על עטיפת הספר האדום מופיע ציור הקיר "ישראל – חלום ושברו" מאת הצייר אברהם אופק, מחניכיו של מאיר יערי. הציור מציג את יוסף חיים ברנר, הסופר הציוני המיוסר שנרצח במאורעות תרפ"א; סנדקו של יוסף טבנקין, בנו של יצחק; ואביו של אורי ברנר, סגן מפקד הפלמ"ח. ברנר עומד נחוש בחזה חשוף ומשורג, טלית אדומה בידיו, כשברקע טנקים ושיחי צבר.

הביטוי המזוהה ביותר עם ברנר בזיכרון הפופולרי של תנועת העבודה הוא "אף על פי כן", שעליו חזר שוב ושוב ביצירתו. בשיח השמאל הציוני ה"אף על פי כן" הזה סימל את הצורך להמשיך ולעשות, להמשיך וליצור, חרף הקשיים או אפילו חוסר התוחלת. אם ממשיכים את התנועה מהכריכה לפּנים הספר ומפרשים את הספר האדום לאור ברנר, הרי שהוא מוֹסר מוּסר השכל: כאז כן היום, הספינה הציונית מנווטת בידי רבי חובל פגומים… ואף על פי כן.

יצירתו של ענברי היא, על פי גישה זו, עוד לבנה בבניין הזיכרון הציוני הממשיך ונבנה. פרשנות זו אף הולמת את דמותו האינטלקטואלית של ענברי. עוד לפני הפיכתו לסופר, ענברי ביקש כמבקר ספרות וכאינטלקטואל ציבורי לזהות את עצמו עם לאומיוּת ציונית (וביתר דיוק, עם ממלכתיוּת בן גוריונית), והטיף לספרות שביסודה פעולה ועלילה, וזאת כנגד רוח התלישוּת והחולין בספרות העברית של ימי ראשית המדינה ובמיוחד של שנות ה-80 וה-90.

ואף על פי כן, זו לא הקריאה האפשרית היחידה. אפשר להתוודע לפרשנות נוספת לספר האדום דרך ההשוואה לרב המכר הראשון של ענברי, הביתה. הספר מגולל את סיפורם של מייסדי קיבוצו, אפיקים, מימיהם ברוסיה המהפכנית ועד ההפרטה. הביתה – עם כל האירוניה כלפי מייסדי הקיבוץ, פליטים אידיאליסטים מרוסיה – הוא ספר שבזוקה מעליו כמות לא מבוטלת של אבקת סוכר. הטרקטור של אפיקים מתניע, נוסע, נתקל במהמורות, נוסע עוד קצת, מתבלה ומובל אחר כבוד למוזיאון לשימור.

הספר האדום, לעומתו, מספר סיפור חריף וכואב בהרבה. הטרקטור של גיבוריו נתקע בבוץ, מתחפר ומתחפר, ואז מתחפר עוד קצת, נופל קורבן לאופיים הקפריזי של נהגיו שמתעקשים משום מה להמשיך ללחוץ על הגז, עד שלבסוף אין ברירה אלא לנטוש אותו. וכך, בעוד שהסוף של הביתה הוא סוף של השתנוּת, שגרה וצמיחה – הסוף של הספר האדום הוא סוף של מוות, קמילה והזיה. קיבוץ אפיקים הופך מקיבוץ ליישוב ישראלי "סתם". בספר האדום, לעומת זאת, הבן של יערי מתאבד, הבת של סנה משתגעת, טבנקין יושב בחדרו המוזנח ברמת אפעל ומפנטז על מזכירותו הצעירה, שנמלטת מהטרדותיו הכפייתיות.

הנחש האוכל את זנבו

הספר האדום הוא, אם כן, ספר מלנכולי. במלנכוליה הזו טמון סוד כוחו האמנותי וסוד התאמתו לרגע הישראלי הנוכחי. גם את טיבו של הרגע הזה אפשר ללכוד בעזרת פרט מתוך ציור הכריכה: בתחתית היצירה, מסביב לברנר, מצויר אורבורוס – נחש האוכל את זנבו. "הנחש האוכל את זנבו" הוא דימוי מדויק למצבה הנוכחי של מדינת ישראל בימים אלה, בשל ההרס העצמי שהוא מייצג. יש אמנם מיתולוגיות שבהן הוא מסמל פריון והתחדשות, אבל כפשוטו, זו חיה שטורפת את עצמה לדעת.

הנמשל נכתב בימים אלה ממש. הרי רק עד לאחרונה, תומכי נתניהו טענו שהפך את ישראל לאימפריה, שלפניו המדינה התבססה על ייצוא תפוזים. לאמיתו של דבר, היה להם על מה להסתמך, במיוחד בכל מה שקשור למעמדה של ישראל בעולם: נתניהו הצליח להוריד את השאלה הפלסטינית מסדר היום העולמי, להשיג יציבות ביטחונית ושגשוג כלכלי, ואפילו להרוויח רווחים חסרי תקדים בזירה הגלובלית – למשל, הסכמי אברהם או העברת שגרירות ארצות הברית לירושלים. אלה הישגים שבעבר היו מותנים לכאורה בפשרה ציונית היסטורית בסוגייה הפלסטינית. והנה נתניהו הביאם. אולם, ההפיכה המשטרית, שהגיעה זמן קצר אחר כך, מלמדת שההצלחה של נתניהו היתה ניצחון פירוס.

ההצלחה טשטשה את העובדה שלחיזוק מעמדה של ישראל בעידן נתניהו היו תנאים הסמויים מן העין: למשל ההקפדה על עצמאות בית המשפט, למשל מס השפתיים לפתרון שתי המדינות. לא בכדי, הבעיות צצו לבסוף מכיוון הימין הקיצוני. עבור המיינסטרים הציוני, מסמוס העניין הפלסטיני היה רווח נקי. אך לימין האידאולוגי הוא לא הותיר מה לאכול. אז הוא התחיל לאכול את המדינה.

העיכול עצמי, או ההשמדה העצמית, הוא גם מוטיב חשוב בספר האדום. בעוד שלבן גוריון היתה ממלכתיות פרגמטית, למפ"ם היתה "אידאולוגיה". גם היא עיכלה את עצמה לדעת. האין זאת אלגוריה מצוינת לתמורה שמדינת ישראל עוברת כעת בחסות קואליציית נתניהו?

הקואליציה האנטי־ספרותית

עד כמה שהדבר עשוי להישמע מפתיע, הספרות העברית יכולה לשמש בימים אלה כנייר לקמוס ליחסהּ של קואליציית נתניהו למושג הלאומיות בכלל. מנקודת מבט תרבותית, או ספרותית, לא יהיה זה מופרך לקבוע שבתולדות התנועה הציונית מעולם לא היתה הנהגה כל כך לא־ספרותית, או אנטי־ספרותית, כמו הקואליציה הנוכחית. זהו ההיבט התרבותי של העיכול העצמי.

גורם אחד בחבורה הם החרדים, שיחסם לספרות העברית דומה ליחסם למיניות: עניין אישי שמדברים בו רק בדלתיים סגורות. אצל החרדים זו עמדה היסטורית מוצקה, אנטי־משכילית או אנטי־חילונית, ואין בה כל חידוש.

אחריהם הכהניסטים, מפלגה של אנשי שוליים שהתקבצו יחד, בין היתר בשל כישלונם להשתלב בעולמם של בני תרבות. התמסרותם לשיח מופגן של שנאה, גזענות ובוז היא פועל יוצא של אותה הדרה ודחייה (שמחייבת חשבון נפש בקרב הדוחים, מאחר שהיא גם תולדה של פערים חברתיים).

אחריהם החרד"לים, שסיפור התנתקותם מהספרות הוא השערורייתי ביותר מבין שלושת הפלגים הדתיים של הקואליציה. החרד"לים, בניהם ונכדיהם של הכיפות הסרוגות המשכילות, בחרו מבחירה חופשית ובנפש חפצה להסתגר מפני העולם ואף הוסיפו חטא על פשע כשאת בורותם־מרצון הם עוטפים בשכבות של יוהרה אליטיסטית חסרת כיסוי. ניסיונו של בצלאל סמוטריץ' לנאום באנגלית הוא דוגמה נהדרת: כבן לאליטה־בעיני־עצמה, שר האוצר כלל לא ידע שהוא לא יודע אנגלית. מכל מקום, עבור כל שלושת הזרמים הללו גם יחד, הספרות העברית המודרנית היא כלל לא תופעה הראויה להתייחסות.

לכאורה, הליכוד, המפלגה "הכללית" של הקואליציה, היא זו שהיתה אמורה לגלות עניין כלשהו במציאת קרקע תרבותית משותפת לאזרחֵי המדינה היהודים שאינם שומרי מצוות, אפילו תהא זו קרקע לאומנית ובינונית. אלא שבאקלים פופוליסטי של התלכדות טוטלית מאחורי המנהיג, שיפוט של כל סוגייה ועניין בראי האינטרסים הצרים שלו, ואידאולוגיה של הפגנת כוח לשם כוח – לא נותר מקום לְתרבות.

הדוגמה הטובה ביותר לכך היא מלחמת הליכוד בטלוויזיה הציבורית, שדווקא רשמה הצלחות גדולות בתחום היצירה העברית בשנים האחרונות. אם על המדף של הליכוד אין מקום אפילו לטלוויזיה, קל וחומר שאין בו שום מרווח, ולוּ הקטן ביותר, לצורות שוליות יותר של אמנות כמו שירה, תיאטרון או הרומן המודרני. כמו זנב הנחש, גם התרבות הולכת ונאכלת.

גדי טאוב כמשל

לתהליך של זניחת התרבות יש ביטוי שולי אך מעניין שמלווה אותנו למן התפנית הפופוליסטית של נתניהו ב-2015, כלומר עוד לפני הממשלה הנוכחית. הגב התקשורתי של נתניהו מורכב כידוע מ"מתפכחים" למיניהם. המשותף לכמה וכמה מאנשי החבורה הזו היא עובדת היותם יוצרים לשעבר. אפשר למנות ביניהם את עירית לינור, שהיתה בעברה סופרת פופולרית ותסריטאית; שי גולדן, מגיש תוכנית הבוקר בערוץ 14, שהיה בעברו סופר מבטיח ועורך בכיר בכלי תקשורת שונים; שרת ההסברה גלית דיסטל־אטבריאן, שזכתה לשבחי הביקורת על יצירתה הספרותית המוקדמת; ואבישי בן חיים, שהתחיל את דרכו העיתונאית כאקדמאי רחב אופקים אשר פירסם ספרי מחקר על המחשבה האורתודקסית. אפילו פעילת הימין הקיצוני, שפי פז, ששמה יצא למרחוק בזכות התנכלות למהגרי עבודה בדרום תל אביב, היתה בעברה מתרגמת של הגות פמיניסטית ערבית. ואולם, המשפיע והפורה מכולם הוא כמובן גדי טאוב, שעשה את המעבר הדרמטי ביותר: ממרחבי הכתיבה המסאית, הסיפור הקצר, הרומן, התסריטאות, ומה לא בעצם, להתפלשות במרחבי הטוויטר.

זו לא חבורה שהיפרעותה מהספרות העברית תשפיע במשהו על מצבה של האחרונה (אם בכלל אפשר להשפיע עליה), אך נדידת חבריה מהוצאות הספרים אל פאנל "הפטריוטים" בערוץ 14 בכל זאת מלמדת משהו. למשל: שהאקלים שבו הם פועלים לא מאפשר להיות גם סופר וגם תומך נתניהו.

כמובן, הספרות נזנחת על ידי כולם זה עשורים רבים. וממילא ספרות טובה יכולה להיות ימנית או דתית וגם גזענית ואנטישמית ושלל פגמים אחרים. הדבר שבכל זאת מנוגד בכל הווייתו לספרות הוא הפופוליזם. ייחודו של הפופוליזם בניגוד לימניות "סתם" הוא התפיסה המניכאית של המציאות, קרי חלוקה מוחלטת לטובים ולרעים, שהיא תמיד ובהכרח שרירותית במידה רבה, בכפוף לאינטרס הרגעי של המנהיג (למשל, רק אתמול מנצור עבאס היה פרטנר לגיטימי ואילו היום הוא מנהיג פלג אסלאמי קיצוני וכן הלאה).

חלוקה פשוטה לטוב ולרע היא חלק מהחיים ומהפוליטיקה, אבל היא נטייה הרסנית עבור סופרים. הפופוליזם חונק את עצם האפשרות להרהר, לא כל שכן לדמיין את עצמך בנעליו של האחר. דמיון זה הוא חלק ממלאכתו של סופר טוב. הקריירה של גדי טאוב מדגימה זאת על דרך השלילה. אחד הז'אנרים החביבים עליו בשנים האחרונות הוא היסטוריה רוויזיוניסטית, או בשמה העממי יותר, תיאוריות קונספירציה. טענות המניחות שיד רשעים נעלמה מנווטת את ההיסטוריה מתלבשות מצוין על המניכאיות הפופוליסטית. ומה שלחלוטין נעדר מתיאוריות קונספירציה הוא אירוניה. אסף ענברי אמר באחת ההשקות לספריו ש"אירוניה היא מילה נרדפת לאמת"; תיאוריות קונספירציה הן ספרות גרועה.

מה לאומי בספרות הלאומית

לא בכדי, טאוב מוצא עצמו ברשימה העוסקת באסף ענברי. בתחילת שנות ה-2000, טאוב וענברי היו שני רֵעים שיצאו לדרך נגד מה שהגדירו כפוסט־ציונות. במיוחד הם תקפו את הספרות העברית הפוסט־מודרנית, התלושה, הרזה, המשתבללת בתוך עצמה, נעדרת העלילה, הפעולה והעשייה. לזכותם ייאמר שהם גם קמו ועשו: לקראת סוף העשור הראשון של האלף, שניהם פרסמו במקביל את הרומנים הראשונים שלהם, שביקשו להציב אלטרנטיבה לתפיסות הללו. ענברי כתב על חלוצים בדרך כלל שמחים בחלקם בקיבוץ אפיקים, טאוב כתב על חשפניות בדרך כלל שמחות בחלקן ברחוב אלנבי. אך בעוד שהאחד המשיך להסניף את הדשא הקיבוצי ולשכלל את יצירתו בתהליך סיזיפי כמו חליבת בוקר, חברו התמכר לחומר קשה בהרבה: תשומת לב.

הדרך המקצועית והאמנותית שבה כל אחד מהם צעד מלמדת בעקיפין עוד משהו על תפקידה של הספרות בעולם. כשם שספרות לא יכולה לדור בכפיפה אחת עם פופוליזם, היא גם לא עובדת טוב כשחייך הרוחניים מתגלמים במלחמות אינסופיות בטוויטר. ספרות, כמו כל מעשה של כתיבה וקריאה רצינית, דורשת כובד ראש מסוים, התמסרות, התמדה, מחויבות, השהייה של שיפוט. כל אותן התכונות שהפופוליזם בז להן מעצם טבעו.

בשעתו, טאוב וענברי יצאו נגד מה שהם ראו כלא־מספיק לאומיוּת, או לאומיות לא מספיקה, בספרות העברית. גם היום טאוב ממשיך לטעון שאותו ימין פופוליסטי־כהניסטי־חרד"לי הוא שמייצג את הלאומיות "האמיתית", ואילו מתנגדיו הם "פוסט־לאומיים" או קוסמופוליטיים, ולפיכך שייכים לאיזו אליטה גלובלית "ניידת". אלא שהספרות העברית, שהיא תופעה "נייחת" ללא ספק, עשויה לשמש כנייר לקמוס החושף את יחסם האמיתי של הפופוליסטים ללאומיוּת. או ליתר דיוק, מעמדה של הספרות העברית (והתרבות בכלל) מלמד מה הקואליציה הפופוליסטית תופסת בתור "לאומיות".

בהיעדר מכנה תרבותי משותף של ממש בין בני הלאום היהודי (והס מלהזכיר את האזרחים הפלסטינים), מתחוור שלאומיות היא תהליך של התפשטות מתמידה על חשבון הפלסטינים, שנאת זרים ועליונות יהודית. על ערכים אלה, ועליהם בלבד, אמור להתבסס הקשר בין חברי הקהילה הלאומית. ואם מישהו שאינו שומר מסורת בכל זאת מעוניין במכנה משותף חיובי – הוא מוזמן לחפש אותו במצוות, במקורות או בכותל. לתיאטרון, אמנות פלסטית, שירה, ספרות, קולנוע, מחקר אקדמי – כל אותם ביטויים יצירתיים של לאומיות מודרנית – אין מקום של ממש בישראל של נתניהו המאוחר. הרומן הלאומי – הספר האדום, למשל – הוא לא תופעה שלילית או חיובית בעיניים פופוליסטיות, כהניסטיות או חרד"ליות. הוא פשוט מיותר. ואם ישנה ספרות לאומית במובנה הפופוליסטי, היינו מצפים שטאוב, דיסטל־אטבריאן או מי מחבריהם, ירימו את הכפפה ויכתבו אותה. נתאזר בסבלנות, אם כן.  

התיקון של ענברי

הספר האדום מסמל תפנית בכתיבתו של ענברי, ההולמת מאוד את מקומה של הספרות באקלים הפוליטי של ימי נתניהו המתמשכים. הרוח המלנכולית, הדמדומית, השורה עליו, סוחפת אותו למקומות שענברי המבקר ביקש להתרחק מהם בעברו. כך כתב ענברי בתחילת שנות ה-2000 על פגמיה של הספרות העברית בת זמנו: "החוויה והתלונה מפרנסות את רוב 'עלילות' הספרות הישראלית, עד כמה שיש בה בכלל עלילות. אין זו ספרות על אודות מעשים אלא על אודות ריגושים ועל אודות מועקות, ובדידות וניכור. ספרות המתרפקת על ילדותו האבודה או על נעוריו האבודים של הכותב. ולחילופין, ספרות על אנשים ילדותיים". האין הדברים הללו נכונים גם לסנה, יערי וטבנקין בספר האדום?

כך או אחרת, ישראל המעכלת את עצמה לדעת בימי נתניהו המאוחר מלמדת ביתר תוקף על הבעייתיות שהיתה גלומה כבר אז בביקורת של ענברי. היא מלמדת, למשל, שקידוש הפעולה לשם הפעולה הוא רעיון לא מוצלח בהקשר הציוני. האם מדינת ישראל צריכה להקים עוד יישובים כעניין של עיקרון? לסלול עוד כבישים? לספח עוד שטחים? קריאה לפעולה כעניין של עיקרון, בהווייה שהיא בכל מקרה ספוגת פעולה, כמוה כהתעלמות מהמציאות. ייתכן שאתגר קרת, אורלי קסטל בלום ואפילו חנוך לוין הבינו כבר מזמן משהו על החיים בארץ שענברי מבין – בדרכו – רק עכשיו, והוא שהפעולה הציונית עלולה להופיע גם בצורות אוטו־אימוניות. פעולה התוקפת את הפועל.

המלנכוליה של הספר האדום נובעת כמדומה מהכרה ביסוד ההרס עצמי הזה. זוהי הכרה מבורכת משום שתיקון לא יכול להתחיל מהתכחשות למציאות. ולעתים, כמו שהספר האדום מלמד, אין תיקון. הוא איננו מן האפשר. ספרות טובה יכולה גם סתם לדכא. מה לעשות.

על ד"ר אלי אושרוב

היסטוריון של המזרח התיכון, עמית פוסט־דוקטורט במכון טרומן באוניברסיטה העברית.