במאמר זה אנסה לדחוס קורס בן 39 שעות מהמחלקה לכלכלה של אוניברסיטת תל אביב בנושא אי־שוויון כלכלי, המנסה לגעת בכל מה שהמחקר יודע על אודותיו. אם הוא יעלה בקרב הקוראות יותר שאלות מתשובות, במובן מסוים, זו חלק מהמטרה: לתת מוטיבציה להמשיך להתעמק בתחום.

בעבר, כלכלנים לא ממש חקרו את נושא האי־שוויון. מצד אחד, זכורה אמירתו המפורסמת של ברק אובמה ולפיה הגידול באי־שוויון הוא אחד האתגרים הגדולים של דורנו. מצד שני, הכלכלן זוכה פרס הנובל רוברט אמרסון לוקאס מאוניברסיטת שיקגו ומהמתנגדים הגדולים להשקעת משאבים במחקר על אי־שוויון, טען שזה בזבוז זמן. לוקאס חקר צמיחה כלכלית במדינות מערביות, הצומחות בשיעור ממוצע של שני אחוזים בשנה. לכן, טען לוקאס, לאורך זמן, אי־שוויון בטל לעומת הצמיחה. שכן, אם פלוני מרוויח 50 אחוז יותר ממני, אבל שנינו צומחים בשני אחוזים בשנה, המשמעות היא שבתוך 15 שנה אני אגיע פחות או יותר לשכר הנוכחי שלו. לכן, סיכם לוקאס, מדובר בבעיה שממילא תיפתר מאליה, ובטווח קצר יחסית של כ-15 שנה.

בשנים האחרונות יש הרבה פחות אנשים שסבורים כך. מדוע? משום שקשה להתווכח עם המספרים. תומא פיקטי, עמנואל סאז וגבריאל זוקמן למשל, היו הראשונים שניסו לחשב את הצמיחה בארצות הברית לפי אחוזונים. כלומר, כמה כל אחוזון צומח בשנה. התוצאה שהם גילו היא צמיחה ממוצעת של כאחוז וחצי בשנה, משנות ה-80 עד ל-2015, אולם היא מתחלקת באופן מאוד לא שוויוני: בעוד שבאחוזון העליון הצמיחה היא של 2.5 אחוזים בשנה, באלפיון העליון הצמיחה היא של חמישה אחוזים. ברבבון העליון (האחוזון העליון של האחוזון העליון, אחד חלקי 10,000), הצמיחה היא של שישה אחוזים, ואילו באחוזונים התחתונים הצמיחה היא של אפס אחוז, ואפילו פחות. כלומר, הטענה שאין טעם להתעסק באי־שוויון משום שהעוגה גדלה כל הזמן איננה תקפה, שכן בה בשעה שהעוגה גדלה, היא מתחלקת באופן פחות ופחות שווה. כיום, אף שהכלכלה האמריקאית צומחת בכאחוז וחצי בשנה, יש אנשים רבים שהצמיחה שלהם היא אפס עגול.

ראג' צ'טי (Chetty) – שיש לשער שמתישהו ינחת בסלונו פרס נובל, וכמוהו גם פיקטי – הוא כלכלן פורץ דרך בכתיבה על מוביליוּת חברתית. כלומר, כזו המבקשת לענות על שאלות כגון: איך אנשים מרקעים שונים משתכרים? מה הסיכוי של ילדים שהגיעו מעוני לטפס לכדי משכורת ממוצעת ואף למעלה מכך? וכיוצא באלו. בין השאר, צ'טי ניסה לחשב עבור כל שנת לידה, איזה אחוז מהאנשים שנולדו בה הרוויחו יותר מהוריהם.

לגבי ילידי 1940, 90 אחוז מהם הרוויחו יותר מהוריהם. כמעט כולם. אולם משנה זו ואילך הגרף רק יורד, לא כי אנחנו צומחים לאט יותר – הצמיחה במהלך התקופה שנבדקה התמידה באותו הקצב – אלא משום שהאי־שוויון גדל בקצב כל כך מהיר, עד שכמחצית מילידי 1985 מרוויחים כיום פחות מהוריהם (מדובר בחישוב ריאלי, כלומר כזה שלוקח בחשבון את עליות המחירים במרוצת התקופה, ולא נומינלי, שמתייחס למספרים מוחלטים).

לאי־שוויון יש פנים רבות. יש אי־שוויון בין העשירון העליון לתחתון שהולך וגדל (מאוד), ויש אי־שוויון בין קבוצות – למשל, פערים בין שחורים ללבנים, בין גברים לנשים וכדומה. נגיע אליהם בהמשך. כל אחד מהסוגים הללו מחייב חשיבה אחרת. אגב, שני הסוגים האחרונים שמניתי, הגזעי והמגדרי, הם היחידים שלא גדלו בעשרות השנים האחרונות, ובהתאם גם היחידים שמותירים מקום לאופטימיות. כל השאר לא.

זו ההשכלה, טמבל

כעת נדבר על אי־שוויון בתוך 99 האחוזונים "התחתונים", שזה, למעשה, כמעט כולנו. הדבר הראשון שצריך לדעת על האי־שוויון הזה זה שהוא גדל כמעט בכל העולם. זו תופעה גלובלית. פירוש הדבר הוא שגם ההסברים שלו צריכים להיות גלובליים. מה זה אומר? אם, למשל, יש לנו הסבר מצוין לגבי ארצות הברית אך הוא לא מסביר גם מדינות אחרות בעולם, אזי לא ברור שהוא ההסבר הנכון.

פרט עובדתי נוסף שצריך להכיר הוא שרוב הגידול באי־שוויון הזה קשור באי־שוויון בין קבוצות השכלה. הפרמיה להשכלה גדלה מאוד בעשורים האחרונים; היא גדלה בצורה משמעותית מאוד בשנות ה-80, קצת פחות מכך בשנות ה-90, ובעשרים השנים האחרונות הרבה פחות. אבל השורה התחתונה היא שאנשים עם תואר ראשון פתחו פער מאנשים עם השכלה תיכונית; אנשים עם תואר שני פתחו פער מאנשים עם תואר ראשון; וכך הלאה. המשמעות היא שמי שיש לו רק 12 שנות לימוד יתקשה להסתדר בכלכלה המודרנית.

מדוע? המחקר מציין שלוש סיבות עיקריות. אסכולת קיימברידג', מסצ'וסטס, העיר שבה שוכנות האוניברסיטאות הרווארד ו-MIT, מייחסת זאת לשינויים טכנולוגיים. הם שגרמו לעולם היום להיות ידידותי בהרבה עבור אנשים עם תואר, בהשוואה לאנשים בלי תואר. האנקדוטה האהובה עליי בהקשר הזה מדברת על כך שפעם היה מקצוע בשם "סדרן מוניות". לא היה צריך בשביל זה השכלה, ואפשר היה לחיות ממנו בצורה משביעת רצון. היום אפליקציה עושה את זה. ומי תכנת את האפליקציה? אנשים עם השכלה גבוהה. כלומר, יותר ויותר שירותים בחיים שלנו ניתנים על ידי אנשים עם השכלה גבוהה ולכן יש פחות ביקוש לעובדים עם השכלה נמוכה.

זה לא אומר שהשכלה וטכנולוגיה בהכרח רעות לשוויון – יש גם ראיות לכך ששתיהן עשויות להיות כוח שמוביל לשוויון. מתי זה קורה? כשהטכנולוגיה לא מחליפה רק עובדים אלא גם מיומנויות. תחשבו למשל על קופאית בסופר. בשנות ה-60 של המאה ה-20, קופאים היו צריכים לחַשב עם נייר ועפרון כמה הלקוחות צריכים לשלם, וקופאי מוצלח היה כזה שלא התבלבל בחישוב. בשנות ה-80, לעומת זאת, העבודה היתה פשוט ללחוץ על כפתורים במחשבון או בקופה אוטומטית. מאז ואילך לא היתה עוד סיבה לשלם יותר לקופאים שטובים בחשבון. כך, הטכנולוגיה דווקא צמצמה פערים בין עובדים.

אפשר להסתכל כך גם על הטכנולוגיה הנוכחית שמידפקת על דלתותינו: הבינה המלאכותית. החדשות הטובות מבחינת אי־שוויון הן שהיא פונה להחליף אנשים הרבה יותר משכילים, לרבות מתכנתים. דבר נוסף שהטכנולוגיה הזאת עושה, היא צמצום פערים: הפער, למשל, בין אנשים מוכשרים בכתיבה לאלו שלא מצטמצם.

הסיבה השנייה שהרבה פעמים מוצעת היא גלובליזציה. לפי התיאוריה, מוצרים שבעבר היו מיוצרים בידי עובדים מקומיים בשכר יחסית נמוך מיוצרים כיום במדינות מתפתחות (ובראשן סין), מה שמגדיל את הפערים עוד יותר. הראיות האמפיריות לתיאוריה הזאת דלות. יש הוכחות שגלובליזציה פוגעת בעובדים מסוימים יותר מאחרים. אבל לא נראה שהיא מגדילה פערים בין עובדים משכילים יותר למשכילים פחות. לכן הסבר זה נראה פחות מתאים לנתונים.

הסבר שלישי ואחרון לעליית האי־שוויון, הוא למעשה סט של הסברים מוסדיים. הדומיננטיים שבהם גורסים כי הגורמים העיקריים לעלייה באי־שוויון הם שחיקת שכר המינימום והירידה בהיקף העובדים המאוגדים. יש בזה מן האמת, אבל מלכתחילה חלק מהסיבות שבגינן איגודי העובדים נשחקו הן אלו האחרות שכבר ציינתי. לדוגמה: משעה שיש טכנולוגיה שביכולתה להחליף את העובדים, המעסיק חושש פחות שישבתו, כוח המיקוח של האיגודים יורד וכתוצאה פחות ופחות עובדים מתאגדים. כמו כן, בחלק גדול מהמקרים הראיות האמפיריות לא הצליחו להראות שההסברים הללו מספיק משמעותיים.

האחוזון העליון של האחוזון העליון

כעת נעבור לאחוזון העליון. מבחינה מחקרית, הרבה יותר קשה להבין מה קורה בו, שכן מדובר באוכלוסייה שלא עונה כידוע על סקרים. פריצת הדרך המחקרית בהקשר הזה נרשמה כאשר פיקטי ועוזריו קיבלו גישה לנתוני מס הכנסה, והבינו כמה באמת האחוזון העליון מרוויח. הם מצאו גידול עצום במרוצת השנים בנתח ההכנסה שהולך לאחוזון העליון. בארצות הברית למשל, 20 עד 25 אחוז מההכנסה הלכו בתחילת שנות ה-20 לאחוזון העליון, כלומר לאחוז אחד מהאוכלוסייה; בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה שיעור ההכנסה של חלק זה ירד משמעותית; והחל משנות ה-80, הוא חזר פחות או יותר לשיעורים של לפני מלחמות העולם. כיום האי־שוויון נמצא בנקודה הגבוהה ביותר בכל תקופת חיינו ותקופת חיי הורינו.

העובדה שהמחקר נערך על בסיס נתוני מס מאפשרת גם להסתכל על קבוצות קטנות בהרבה, וכך פיקטי ואנשיו החלו לבחון לא רק את האחוזון העליון, אלא את האחוזון העליון של האחוזון העליון (הרבבון). הם מצאו ש-4.5 אחוזים מכלל ההכנסה בארצות הברית הולכים לאותו פלח אשר מונה אחד חלקי 10,000 אחוז מהאוכלוסייה. גם זו – כפי שאפשר להיווכח – עלייה מבהילה.

מה מסביר את העלייה הזאת? לא ברור. הנתונים הרבה פחות טובים מאשר אלו הנוגעים ל-99 האחוז העיקריים – ולכן המחקר לגביהם מוגבל הרבה יותר. עם זאת, יש שני סטים של הסברים. ייתכן ששניהם לא נכונים, וייתכן שהתשובה היא השילוב ביניהם.

ההסבר הראשון מכונה "כלכלת כוכבים". האסוציאציות של מרבית האנשים בהקשר הזה הן לאו מסי, טיילור סוויפט, בראד פיט וכדומה – אנשים ידועים בסדרי גודל עולמיים שפונים לקהל של מיליארדים. יש בכך כדי להסביר נתון ששמעתי בעבר (ושעוד לא יצא לי לאמת), ולפיו ישראלים מוציאים יותר כסף בשנה על צפייה במשחקים של ברצלונה מאשר על צפייה במשחקי ליגת העל הישראלית. ולענייננו – אם אתה סופרסטאר, הכלכלה הגלובלית היא לטובתך. אתה יכול להגיע לקהל עצום. זה הסבר אחד לעלייה הדרמטית בקצה ההתפלגות.

יצוין, עם זאת, שהדוגמאות שנתתי לא מייצגות את מלוא התופעה: ה"רבבון" הנדון כמעט שאיננו מורכב מסופרסטארים מתחום הבידור, מהלאו־מסים של העולם, אלא ממעמד שלם שכולל גם מנכ"לים, למשל. אבל הם אולי לא מאוד שונים ממסי. החברות היום כל כך גדולות ומגיעות לסדרי גודל כה שונים מבעבר, שלהיות המנכ"ל של אפל או קוקה־קולה מבטיח תגמולים המקבילים במובנים רבים לאלו של מסי וטיילור סוויפט. כפי ששני האחרונים יכולים להגיע לכמות אנשים בלתי נתפסת, כך גם מנכ"לים של החברות הללו יכולים לנהל אופרציה בלתי נתפסת.

ההסבר האחר הוא של פיקטי ושות'. הם תולים את האשמה בשינויים בדפוסי המיסוי. בעבר, האחוזון העליון היה ממוסה בערך בכ-80 אחוז, ובמצב כזה כמעט שלא היה טעם, למעשה, להגיע לרמת ההכנסה הגבוהה ביותר, שהרי רובה לא הגיעה לכיסו של המשתכר. רק כאשר המיסוי ירד לרמות נמוכות בהרבה (תכנוני מס אגרסיביים אף יכולים להפיל את שיעורי המס לכ-20 אחוז), נוצר תמריץ מחודש עבור אנשי האחוזון העליון למשוך שכר גבוה בהרבה. אז הוא טיפס. מאוד. מכל מקום, אין עדיין מסקנה חד משמעית האם ההסבר הנכון הוא זה, הקודם או שילוב ביניהם.

לא צודק ולא יעיל

וכעת הגענו לנושא של אי־שוויון בין קבוצות דמוגרפיות, וליתר דיוק – אי־שוויון בין־גזעי ומגדרי. אם מתבוננים במגמות, מגלים ששני הסוגים הללו של אי־שוויון מאוד קטנו ביחס לשיעוריהם לפני 50 ו-60 שנה, אבל הם די דומים למצבם לפני 20 שנה. כלומר, התרחש צמצום משמעותי מאוד של הפערים, אך הוא נתקע לפני כ-20 שנה, ואנחנו לא בהכרח מבינים מדוע.

בטרם נצלול לנושא, נשאל: מדוע בעצם יש לדבר על הפערים האלה בנפרד מסוגים אחרים של אי־שוויון? יש לכך שתי סיבות. הראשונה היא שהסיבות לשני הסוגים הללו של אי השוויון הן אחרות מהסיבות שעליהן דיברנו עד כה. אם קודם לכן דיברנו בעיקר על השכלה, כאן נדרשים הסברים אחרים. הסיבה השנייה היא שמדובר באי־שוויון בלתי צודק באופן מיוחד, שהרי התנאי לו נקבע כבר בלידה. ולבסוף – הנה משפט שכלכלנים אוהבים להגיד – האי־שוויון הזה גם מאוד לא יעיל. כלומר, יכול להיות שנולדו המון "איינשטיינים" שחורים, או "איינשטייניות" נשים, אבל הם לא מיצו ולא ממצים את הפוטנציאל שלהם, כי נולדו במגדר או בצבע הלא נכונים.

אז למה האי־שוויון הזה מתרחש לכתחילה? הסיבה הראשונה שאפשר להעלות על הדעת היא אפליה. בשוק העבודה קיימת אפליה – הרבה מאוד ניסויים הראו את זה באופן חד משמעי. השאלה המורכבת יותר היא למה יש אפליה? כלכלנים רבים טוענים שבשוק חופשי, שבו כל שחקן רק רוצה למקסם את רווחיו, לא יכולה להיות אפליה, שמטבעה היא כאמור "לא יעילה". זהו אזור מחקר פעיל מאוד. השאלה האחרונה, והחשובה ביותר היא – איזה חלק מהפערים נובע מאפליה בשוק העבודה? התשובה היא שזה ככל הנראה חלק קטן בלבד. כלומר, על אף שקיימת אפליה בשוק העבודה, באופן מקומם ואולי אפילו לא חוקי, גם אם נצליח להעלים אותה לחלוטין, הפערים עדיין יישארו גבוהים מאוד בגלל גורמים אחרים.

מהם? ראשית, הסיפור הגזעי והסיפור המגדרי הם לא אותו סיפור. בסיפור הגזעי רוב הראיות מצביעות על כך שמה שמשנה הוא פחות האפליה בתוך שוק העבודה ויותר איך נכנסים לשוק העבודה; מה קורה לאנשים עד שהם מגיעים לגיל 18. שחורים ולבנים בארה״ב גדלים בתנאים מאוד שונים. יש מחקרים שמראים, למשל, ששחורים ולבנים עם אותו ציון פסיכומטרי (ממבחן "AFQT"") יקבלו שכר דומה למדי בשוק העבודה. אולם ציוני הפסיכומטרי גבוהים בהרבה בקרב לבנים. מכאן נובע שהיכולות שלבנים ושחורים צוברים עד גיל 18 הן שונות לחלוטין. יש כל מיני מחשבות מדוע זה קורה: כי הם הולכים לבתי ספר אחרים, גרים בשכונות אחרות וכדומה.

פרופ' רולנד פריי‎ר מהרווארד, אפרו־אמריקאי בעצמו ומי שהיה המנחה שלי בדוקטורט, ניסה לבדוק באיזה גיל הפערים נפתחים: בגיל עשר? שש? שלוש? הוא נעזר במבחני יכולת קוגניטיביים שנערכים לילדים החל מגיל תשעה או עשרה חודשים. ככלל, אנחנו יודעים שהמבחנים האלה – מפתיע ככל שזה עשוי להישמע – עוזרים לנבא את שכר הילד בעתיד. מה הם לימדו לגבי ההבדל בין שחורים ללבנים? בגדול, שבגיל תשעה עד עשרה חודשים, אין עדיין פערים קוגניטיביים בין שחורים ללבנים. הם נולדים דומים. לעומת זאת, כשבוחנים מה קורה עם אותם ילדים בגיל ארבע, מגלים שבנקודה הזאת כבר נפתח פער. כך שאפשר למקם את היווצרותם של הפערים בערך בגיל שנתיים, כתוצאה מהחינוך בבית ובמסגרות החינוכיות. הפערים ממשיכים לגדול עד גיל חמש, ולאחר מכן נשארים קבועים לכל החיים.

קנס אמהות

אשר לפערים מגדריים, החוכמה המקובלת היא שמדובר בסיפור קלאסי של אפליה. מעסיקים פשוט לא אוהבים לשלם היטב לנשים. אבל הראיות האמפיריות לא תומכות בסיפור הזה. הן מספרות סיפור אחר: הפערים המגדריים נוצרים בראש ובראשונה בשל מה שמכונה "בחירות קריירה" (אציין שהמילה "בחירה" בעייתית מאוד בהקשר הזה, שכן לא מדובר פה בהעדפות שונות אלא באילוצים שונים). אפשר לראות סגרגציה גדולה בין נשים לגברים בשוק העבודה – במובנים רבים הם והן עובדים במקצועות שונים. למעשה, כבר בשלב הלימודים באוניברסיטה, יש פקולטות יותר נשיות ופקולטות יותר גבריות. כלומר, כבר בשלב מוקדם מאוד בקריירה יש פערים מגדריים אשר באופן לא מפתיע מיתרגמים אחר כך גם לפערים בשכר.

הפערים הללו הם עצומים – גברים מרוויחים בממוצע כ-20 אחוז יותר מנשים. אבל אם משווים גבר ואישה באותו המקצוע, אז הפערים קטֶנים לכשישה אחוזים. שישה אחוזים זה לא מעט, אבל עדיין עיקר הפער נובע מכך שנשים עובדות במקצועות שמשלמים פחות.

מדוע? המחקר מראה שנשים מתמיינות למקצועות שמשלמים פחות בעיקר עקב חלוקת התפקידים בתוך הבית. ברוב משקי הבית הגבר הוא המפרנס הראשי, האישה היא המפרנסת המשנית, ומצופה ממנה גם לדאוג לילדים. מחקרים מראים כי במדינות רבות, הפער בין הגבר לאישה נפתח מייד כשנולד הילד הראשון. יש לתופעה הזאת אפילו שם – "קנס אמהוּת" (Motherhood Penalty).

מדוע, אם כך, חלוקת התפקידים בתוך הבית כה ממוגדרת? התשובה היא ככל הנראה סטראוטיפים מגדריים: אנשים מאמינים שיש הבדלים מגדריים גדולים גם היכן שהם אינם קיימים. ישנם מחקרים שניסו לבדוק האם אכן יש הבדלים אמיתיים בין גברים לנשים, כלומר האם יש לנשים תכונות כלשהן שמכשירות אותן יותר לטפל בילדים. הבדל ברור שאפשר להצביע עליו הוא הנקה. אבל בגילאים שבהם הילדים כבר לא יונקים, ההבדלים זניחים ובכל זאת חלוקת התפקידים נשמרת. יתרה מכך, חלוקת התפקידים קיימת גם בזוגות מאמצים שבהם האישה בין כה לא מניקה. ועם זאת, אם נשאל אנשים על ההבדלים בין גברים לנשים בגידול ילדים, ניווכח שלדעתם בהחלט כן יש פערים, אפילו פערים עצומים. כלומר, מה שרואים זה שאנשים חושבים דרך סטראוטיפים – במקרה הזה, התפיסה שגברים ונשים הם שונים. הסטראוטיפ העיקש ביותר הוא לא שגברים מוכשרים יותר בשוק העבודה, אלא להפך – שנשים טובות יותר בגידול ילדים. למה סטראוטיפים מהסוג הזה קיימים, על אף שמרבית המחקרים מפריכים אותם? אנחנו עדיין לא יודעים. לדעתי, זה התחום הכי מעניין היום למחקר על פערים מגדריים, ואולי עוד כמה שנים נראה בו תגליות חדשות.

מאיץ החלקיקים הכלכלי

נושא אחרון הוא מובּיליוּת. בתחום זה יש פערים עצומים בין מדינות שונות. אנחנו רואים שבארצות הברית יש, כאמור, מִתאם חזק בין התנאים בראשית חייך לבין יכולת ההשתכרות שלך בהמשכם. אם נולדת באחוזון ה-20, תסיים בממוצע באחוזון ה-40. בדנמרק אם נולדת באחוזון ה-20, תסיים קרוב יותר לאחוזון ה-50. זה נחשב הבדל גדול במוביליוּת.

מעבר לכך, גם בתוך ארצות הברית עצמה יש שונוּת במוביליות. יש אזורים שבהם המוביליות דומה לסקנדינביה, ויש אזורים שבהם למי שנולד עני אין כמעט סיכוי להמריא. אחד הניסויים הכי יפים שנעשו אי פעם במדעי החברה – אולי המקבילה שלנו לניסויים במאיץ החלקיקים – נערך בהקשר של כתיבה ענפה שכרכה בין אופי השכונה לבין היכולת של המתגוררים בה לצאת מהעוני. את הניסוי ערכו מספר כלכלנים שעבדו בממשל קלינטון. הם יצרו מנגנון שאִפשר לתושבי שכונה קשה לעבור לשכונה טובה יותר, באמצעות שוברים שסבסדו חלק מעלויות המעבר. אולם לא כולם זכו לעבור: כדי להבטיח את אלמנט האקראיוּת בניסוי, נערכה הגרלה שקבעה מי יקבל שובר ומי לא.

סוציולוגים שנאו את התוצאות. הן הראו תחילה שבניגוד להרבה תיאוריות בסוציולוגיה לגבי ההשפעה של שכונת המגורים על יכולת הכנסה, האנשים שעברו לשכונה טובה יותר, נהיו בריאים יותר ושמחים יותר, אבל לא הצליחו להרוויח יותר. כשאני למדתי על הניסוי הזה, לפני כעשור, השתמשו בו כדי להדגים את הטענה ולפיה מקום המגורים לא באמת משפיע על ההכנסה. אלא מה? בינתיים עבר זמן ובמהלכו אפשר היה לעקוב אחר הילדים שעברו בגיל צעיר לשכונה הטובה. התגלה שמי שעברו מתחת לגיל 13 משתכרים עשרה אחוזים יותר. המסקנה אפוא היא שזהות השכונה משנה, אבל רק אם המעבר אליה התרחש מתחת לגיל מסוים.

אפשר להרחיב עוד המון בכל אחד מהתחומים אליהם התייחסתי. חלק גדול ממה שתיארתי התגלה רק בחמש שנים האחרונות, ככה שיכול להיות שבעוד חמש שנים נדע הרבה יותר. חלק מהתגליות האחרונות כבר השפיעו על שאלות מדיניוּת, ואפשר לקוות שההשפעה רק תגדל בהמשך. עם זאת, בנושאים רבים רב הנסתר על הגלוי ונדרש עוד מחקר רב לפני שנוכל להמליץ על מדיניות לפתרון הבעיה.

על ד"ר אורן דניאלי

מרצה בפקולטה לכלכלה באוניברסיטת תל אביב, מרצה אורח באוניברסיטת פרינסטון, מומחה לאי־שוויון כלכלי, פופוליזם ואקונומטריקה. המאמר מבוסס על דברים שאמר ד"ר דניאלי באירוע השקה לכבוד ספרו של תומא פיקטי קיצור תולדות השוויון ב-23.7 בתל אביב.