לפעמים נוחתת עליי תחושת שלווה באמצע השיעור. אני מכתיב לתלמידים מתוך הניירות שבידיי ומתהלך בשקט בין טורי השולחנות שבכיתה. אני פותח את החלון למחצה, רוח סתווית נושבת פנימה, ומרחוק, במגרש, המולת הילדים המשחקים כדורסל או כדורגל. מכתיב בכיתה? האם הח"מ מלמד בבית ספר פרוסי בסוף המאה הי"ט? לא ולא. השנה היא 2023 והמקום הוא רמת גן. מזה שמונה שנים שאני משמש כמורה לאזרחות והשנה אצא לשבתון הנכסף – קיבלתי שנתיים ביציאה בשל אי־סדרים בדיווח לקרן הפנסיה – עיתוי מתאים להרהר בחוויה המצטברת ולנסות לתת בה סימנים.

אני מלמד בבית הספר שבו למדתי, ולעבודה קיבל אותי מי שהיה המורה שלי לאזרחות ומחנך הכיתה שבה למדתי. פעם, בניינטיז, היה זמריר כזה שעדיין מתנגן אצלי בראש: "מורה טוב, מורה לחיים". עובד צור היה בשבילי, ועודנו, כל זאת ועוד. איש גדול, מעוטר בזקן טרוצקיסטי, כריזמטי ועם זאת פמיליארי, שראה בי את כל מה שאני עתיד להיות הרבה לפני שהיה לי מושג בעצמי. "בשבילי אתם עצים, לא יער!", היה קורא בפאתוס כל כמה שיעורים, ובאמת היה גנן מסור. במבחנים, אחרי שחילק את הטפסים, היה יוצא באגביות מהכיתה והולך להביא עיתון או קפה, ואף אחד לא חשב בכלל לנצל לרעה את האמון המוחלט שנתן בנו.

הוא גם היה איש שמאל, לפני שהמילה הפכה מקור לגנאי או לגילויי עוינות. מין "חייל שוחר שלום", כשמה של האוטוביוגרפיה של אברשה טמיר שמונחת כעת לידי, מכל הספרים בעולם. אני זוכר שסיפר איך בשנות ה-80 היה יוצא עם תלמידיו להפגין מול כהנא בעצרות שלו. "אתה תהיה הראשון שנטפל בו!", ציווח כהנא מהבימה, מפנה את אצבעו לעבר עובד שלנו. לפני שנתיים יצא לגמלאות. למזלו, לא היה בבית הספר בעונת הבחירות האחרונה, כשקומץ תלמידים פצחו בשירת "שיישרף לכם הכפר" כנגד קבוצה שעמדה מחוץ לשער הכניסה ומחתה על ביקורו של איתמר בן גביר, שנאם באותה העת באולם הכנסים. אלה לא היו תלמידיו של עובד, גם לא תלמידיי. בית הספר גדול והם היו רק כמה. פרצופים במסדרון, אתה רואה אותם כל יום. מקללים כל הזמן, דוחפים זה את זה, בועטים זה בזה, צועקים.

הרי באותו שבוע, ובאותו האולם, במו עיניי ראיתי שמיניסט מתחמם וצועק למוסי רז "בוגד ועוכר ישראל", וכשזה האחרון ביקש להסות אותו, השמיניסט התנפח, זקף את חזהו ועוד רגע היה עולה על הפודיום לכלות בו את זעמו. תפסנו אותו והוצאנו אותו החוצה. בטח קיבל נו נו נו, אבל אחר כך תפגוש בו שוב במסדרון, נגיד, כשאתה בדרך לשיעור על חופש הביטוי. ועוד לפני שממש מתחילים, מתברר שאחד מתלמידיי ראה סרטון שלי מאירוע של "שלום עכשיו" לציון 40 שנה לרצח אמיל גרינצווייג. אמרתי שם כמה דברים שדחוף לו ללבן איתי. למשל, ש"אלימות פוליטית בישראל היא תמיד מימין לשמאל". הכל נכון. כמו בעברית, מימין לשמאל. לתומי חשבתי כי ציון 40 שנה לרימון שהשליך יונה אברושמי היא הזדמנות לומר את המובן מאליו. בשולי האירוע, למרגלות תמונה גדולה ובה גרינצווייג וחבריו צועדים שלובי ידיים, דקות ספורות לפני הרצח, פגשתי באדם כבן 60 שסיפר כי צעד שם איתם, וגם הוא מופיע בתמונה. עיניו נצצו וניכר בו כי הוא מוכה צער, על מה שהיה ועל מה שעכשיו. ועכשיו אני בכיתה, נאלץ להגן על זכותי להפגין בזמן שיעור על חופש הביטוי, שהזכות להפגין היא אחת מנגזרותיו. אני מלמד את עצמי והיקום קורס לתוך עצמו.

מכל מקום, כנער בעל עמדות ימניות, התלמיד שלי נפגע מדבריי. השמאל, על תמיכתו בפלסטינים, ואני בתוכו, הוא זה שנוקט באלימות נגד עַם ישראל. מבלי משים הפכתי לתומך טרור. הדיון החשוב הפך לזירת התגוששות, וכדי להציל משהו מהשיעור שהלך והתמעט, שהרי בחינת הבגרות נושפת בעורפנו, השתמשתי בכלי המשמעתי הישן־נושן והוצאתי את התלמיד מהכיתה. ללמדכם, שהמורה יובל לא רק מכתיב, הוא גם מעמיד בפינה. אולד־סקול.   

אני שוב במסדרון. החל משנה הבאה לא אמצא שם את חברי פורום המשפחות השכולות. בהוראת השר קיש, חברי הפורום יורחקו מבתי הספר ולא תותר כניסתם. באיגרת ששלח למורים במהלך חופשת הקיץ, כתב השר כי ידו "מושטת גם למי שחושב אחרת" וכי "עלינו להיות קשובים לכאב… ולאפשר לכל אחד להביע את עמדתו בחופשיות ובלי חשש". מילים כדורבנות. יד אחת מושיטים ועם השנייה מחרימים.

אם להודות על האמת, השינוי איננו כה דרמטי. פורום המשפחות השכולות גם ככה לא נהנה מפופולריות גדולה בבתי הספר. אבל עד להוראת השר יכלו מנהלים ומנהלות, אם רצו, לבחור נציגי עמותות וארגונים אזרחיים מתוך רשימה נתונה ולהזמינם למפגש מעשיר עם תלמידים, ובתוך כך גם את חברי הפורום המושמץ. לא עוד. נזכרתי בשיעור שהעברתי באחד מימי הזיכרון, ובו ניתחנו דברים שנשא דויד גרוסמן, אב שכול בעצמו, בטקס הזיכרון הישראלי־פלסטיני. שאלוהים יעזור לי, לפני שנתיים אפילו אני השתתפתי בטקס וביצעתי בו שיר שכתבתי על מקרה הירצחו של הנער מוחמד אבו־חדיר, מנקודת מבטו של אחד הרוצחים. האם אני צפוי לדין משמעתי רטרואקטיבי? או לשימוע בסגנון אדם ורטה, שפוטר משום שהעז לכפור בעיקר ולפיו צה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם? ובכלל, מה כל כך מסוכן ומפחיד במפגש עם מי שחושבים ונוהגים אחרת? האם לא זו המשמעות של סובלנות ופלורליזם, ערכים אשר מורֵי האזרחות מבקשים להנחיל לתלמידיהם? יתכבדו התלמידים ויאזינו לדברים, וכך יוכלו להתחיל ולגבש לעצמם דעות על החיים במקום הזה.

אבל במקום לעודד שיח מעמיק וחשיבה עצמאית, שר החינוך מסתפק במילים ריקות ומבקש "להגן" על תלמידי ישראל מפני ספקות ולבטים. נערים בני 17-18 לא צריכים להשחית את זמנם בהרהורי כפירה – מוטב שיקדישו אותו לאימוני גדנ"ע ולכושר צבאי. אבל האם על מוסד חינוכי להסליל את תלמידיו לשירות צבאי בהכרח? האם בית הספר התיכון הוא זרוע של צה"ל? מובן כי במדינה שבּה נהוג חוק גיוס חובה, והיא גם דמוקרטיה המקדשת את שלטון החוק, יש חובה לסייע למלש"בים הצעירים וללוות אותם באופן מקצועי ומדוד בדרכם לתחנה הראשונה בחייהם הבוגרים. אלא שבין זה ובין ההפנינג המיליטריסטי שעוברים תלמידי י"ב, יש מרחק רב. ביום חילות השדה, למשל, באחד מבסיסי צה"ל, עברתי עם תלמידיי בין העמדות השונות שהציגו לראווה כלי נשק חדישים. התלמידים הציצו דרך כוונות ואחזו בקתות הרובים. לקינוח, ישובים על כסאות כתר מסודרים שורות־שורות, צפו התלמידים בתרגילי אש חיה ובסיומם הריעו ממושכות. אחר כך אין להתפלא כשכל צלצול טלפון הוא עילה ליציאה מהכיתה, שהרי הצבא על הקו. תאמינו או לא, לפעמים הצבא מתקשר גם באמצע שיעור על הטבח בכפר קאסם (מומלץ לפזם לפי "הדרך למילווקי" של איגי וקסמן). ואולי עד שהדברים יראו אור, גם השיעור הזה כבר ייצא מחוץ לחוק.

גם המסעות לפולין, שישובו בשנה הבאה מפגרת הקורונה, הם חתיכה מרכזית מדרך האבנים הצהובות שמסתיימת בבקו"ם. לפני כמה שנים יצאתי עם תלמידיי למסע שכזה. בתחנת הרכבת רדגסט, שממנה נשלחו למותם רבבות מיהודי לודז', המדריכה סיפרה על חיים רומקובסקי, ראש היודנראט בגטו, ועל הרכבות שמילא ביהודֵי עירו לפי מכסות שקיבל מהנאצים. התלמידים לא איתה. חלקם מנמנמים, חלקם אוכלים צ'יטוס גבינה. איזו טרגדיה התחוללה על מרצפות האבן שעליהן תלמידיי נחים פרקדן, איזו המולה איומה. אבל כובד משקלה של ההיסטוריה אינו מכביד על כתפיהם. "אולי ניכנס לתוך הקרון?", אני מציע ומייד מתבייש. הרי בטיסה לכאן קראתי ראיון עם פרופ' חנה יבלונקה שטענה כי המסעות לפולין נותנים תמונה מעוותת של השואה: נכנסים לתאי הגזים ומבקשים מהתלמידים לנסות לחוש את התחושה. והנה אני, שדווקא הזדהיתי עם דבריה, מבקש לדחוף את תלמידיי לקרון לשם אותה המטרה בדיוק. גם מבלי שהתכוונתי לכך, אני שומע את עצמי אומר ש"לקרון הזה נדחסו מאות רבות של יהודים. גברים, נשים, זקנים וטף". נו, זה מתחיל להשפיע?

אחר כך, במיידנק, אנחנו הולכים בקבוצה בחולצות לבנות ודגלי ישראל מתנופפים. באחד מצריפי האחסון נמצאים אלפי זוגות נעליים. את המראות האלה כבר ראינו ב-1,000 סרטים ושמענו ב-1,000 סיפורים. אין במראות האלה כדי לחדור את מעטה ההגנה. התלמידים מחניקים פיהוק. בבלוק האסירים נישא ריח חריף של טחב ולוחות עץ חורקים מתחת לרגליים. מין תחושה של דז'ה־וו. אם הפולנים ינקו אנטישמיות עם חלב אימם, כדברי יצחק שמיר, הרי שאנחנו ינקנו את תחושת הקורבנוּת והנרדפוּת, ובְּלוק האסירים הוא נוף ילדותנו. אנחנו מכירים אותו היטב, מרגישים בו בבית.

אני יוצא החוצה ומסתכל לשמיים. אלה אותם השמיים שראו האסירים לפני 80 שנה. והם ריקים. כאן זה קרה וככה זה היה. הצפיפות, המחלות, הרעב, המכות. אז למה התלמידים לא מתחבקים ובוכים כמקובל? נו טוב, אולי בהר האפר. הנה הוא נישא מולנו. שבעה טונות של אפר אדם מתחת לכיפת ברזל ירקרקה. מטפסים במדרגות ומסתכלים. שלוש תלמידות במשקפי שמש מצלמות סלפי עם ארובה, מנציחות את הרגע. הן כאן. ואולי אין פסול בסלפי הזה. שהרי לשם מה נתכנסנו אם לא כדי לזעוק בגרון ניחר: הננו כאן! וככל שיענונו כן נרבה וכן נפרוץ. למישהו יש דגל ספייר? גם למורה יובל מתחשק פתאום להתעטף.

אבל פולין הקרה רחוקה וכאן בארץ מאות אלפים נלחמים כבר חודשים במלחמה הגדולה על הדמוקרטיה הישראלית. על המורים לאזרחות לעמוד בחוד החנית של מאבק היסטורי זה, משום שאין לימודי אזרחות ללא דמוקרטיה, ואין דמוקרטיה ללא זכויות אדם, הפרדת רשויות, שלטון החוק והגבלת השלטון – ובכל אלה מבקשת הממשלה הנוכחית לפגוע.

מתוקף תפקידם, כבר סיגלו המורים לאזרחות יכולות אקרובטיות והתרגלו ללכת כלוליינים על החבל הדק המתוח בין הרצוי למצוי. אלא שהחבל נקרע. חובתם להתריע כי המופיע בספר הלימוד כבר לא עולה בקנה אחד עם כוונותיה המוצהרות של הממשלה הנוכחית והעומד בראשה, שמאיימת (וכבר מקיימת) לשנות את אופי המשטר במדינה.

הנה, למשל, מתוך הפרק העוסק בעיקרון הגבלת השלטון: "ההפרדה בין הרשויות אינה מוחלטת, ולכל אחת מהן ניתנה היכולת לבלום ולרסן את עוצמתן של שתי הרשויות האחרות. ביקורת בידי מערכת המשפט מיועדת לרסן את רשויות השלטון, ולהגן על זכויות האדם והאזרח מפני שימוש לרעה בסמכויות השלטון". לא עוד. הממשלה המכהנת לא מכירה במושג "שימוש לרעה בסמכויות השלטון". סמכויות השלטון ניתנו לה על ידי העם ומכאן שאין סכנה שתשתמש בהן לרעה. שלטון לא בולמים ולא מאזנים. נהפוך הוא, יש להאציל על השלטון הנבחר סמכויות נוספות כדי שיוכל למשול ביד חזקה ובזרוע נטויה. 

בפרק שעניינו היסודות החוקתיים של ישראל, כתוב כי "על פי המצב המשפטי הקיים בישראל, חוקי היסוד גוברים על חוקים רגילים ובית המשפט מוסמך לבטל את חוקי הכנסת, אם לפי הכרעתו הם עומדים בניגוד לחוקי היסוד". הבקיאים שבתלמידיי יודעים לספר כי מחלוקת סביב "חוק יסוד: חופש העיסוק", הובילה לפשרה שהציע השופט אהרן ברק, להלן – הדמון אהרן, גנב הדמוקרטיה. במסגרת הפשרה, החוק יכלול פסקת התגברות "לפיה לכנסת, כנבחרת ציבור, עומדת זכות המילה האחרונה בסוגיות חקיקתיות, ואם הכנסת בוחרת לחוקק חוק המנוגד לחוק יסוד, החוק יעמוד בתוקפו". זאת מתוך הנחה ש"נבחרי ציבור לא ימהרו לזלזל בקביעת בית משפט על אי־חוקתיות". מצחיק, נכון? לא ימהרו לזלזל… גם אנחנו לא נמהר ונמתין בסבלנות להחלטות בג"ץ בנוגע לחוק הנבצרות וחוק הסבירות. נזכיר גם, כי נכון למועד כתיבת שורות אלה, ראש הממשלה סירב בתוקף להתחייב כי יכבד את הכרעת בית המשפט. עוד נזכיר כי בהסכמים הקואליציוניים של הממשלה הובטחה למפלגות החרדיות חקיקה של פסקת התגברות בלתי מותנית ברוב של 61 אצבעות בלבד, כדי להגן על מחמל נפשן – חוק לימוד תורה, שיפטור באופן אוטומטי וא־פריורי את כל בני הישיבות מגיוס לצה"ל. גם אם בג"ץ יאזור מעט אומץ ויפסול את החוק בשל פגיעתו האנושה בעיקרון השוויון, תוכל הכנסת להמשיך בשלה ולצפצף על כבוד בית המשפט בזמן שהיא יורקת בפרצופם של החיילים המשרתים.

כעת נניח לספר הלימוד ונשאל: איך ניתן ללמד את עיקרון שלטון החוק ולהתעלם מראש ממשלה ששלושה כתבי אישום תלויים נגדו ועומדים בעבירות של שחיתות ואף שוחד? איך מלמדים את עיקרון הגבלת השלטון מבלי להזכיר את תפקיד היועצת המשפטית לממשלה ונשיאת העליון שנמצאות כעת תחת מתקפה אלימה? איך ניגשים לשיעור על גבולות חופש הביטוי מבלי להידרש ליו"ר האופוזיציה נתניהו, על המרפסת בכיכר ציון ולפני הארון ברעננה, כביטויים מובהקים של הסתה? המורה לאזרחות, אם הוא לא קרנף או שפן, לא יכול לסכור את פיו בשעה הרת גורל זו.

לפני כמה חודשים הוזמנתי לדבר בפני מורים לאזרחות באחת מערי גוש דן. טענתי כי מוטלת עלינו החובה להתריע בפני תלמידינו על הסכנות שההפיכה המשטרית מבית נתניהו־לוין טומנת בחובה. בקהל היו שתהו על איזו הפיכה אני מדבר. לשיטתם, המדובר בסך הכל בתיקונים הכרחיים למערכת משפט חולה ודיקטטורית. שפשפתי את עיניי. האם הגעתי בטעות לכנס של פורום קהלת? לחוג בית של "עוצמה יהודית"? מסתבר שיש חיה כזאת, מורים לדמוקרטיה בשירות מהרסי ומחריבי הדמוקרטיה. כשהטונים עלו מעט, עלה גם לבמה איזה פונקציונר מהעירייה שקבע נחרצות כי על המורה להישמר מפני הבעת דעותיו בכיתה ומחוצה לה. הבלים מסוג זה שומעים במחוזותינו הרבה יותר מדי. והרי חוזר מנכ"ל קובע מפורשות כי "המורה רשאי להביע את דעתו… ולבקר את עמדות הממשלה, הכנסת וחוקים שונים". זאת כמובן לפי שעה ועד לאיגרת הבאה של השר קיש. אבל כיצד ייתכן חינוך למחשבה עצמאית, הטלת ספק והשמעת ביקורת בהיעדר דוגמה אישית?

הצרה היא כי לנו, המורים, אין את הלוקסוס לשבת במגדל השן ולבקר ממרומיו את חוליי המערכת. אנו בשר מבּשרה של המערכת ועל כן חסרי ישע למול גזרותיה השרירותיות והאבסורדיות. המערכת, ממש כמו הממשלה, אינה מקבלת ביקורת בעין יפה והיא תמצה את הדין עם כל מי שיעז לקלקל את השורה. יעידו אדם ורטה, או מאיר ברוכין שפוטר בנסיבות דומות. נכבה? לא בבית ספרנו. אפרטהייד? רק בדרום אפריקה. ובלי בדיחות שואה בבקשה! ושום דבר קונטרוברסלי, חלילה. וכמובן לשנן חמש פעמים ביום: יהודית ודמוקרטית. עינו של האח הגדול פקוחה תמיד ואצבעו גוללת את הפיד של המורה בפייסבוק ובאינסטגרם ברגע זה ממש. זהו יום נפלא לדגי בננה ועונה יפה לציד מכשפות.

על יובל מנדלסון

מוזיקאי, יוצר ומורה לאזרחות.