מדוע ההייטק לא יציל את הדמוקרטיה הישראלית

רוב הפרשנויות שהושמעו לאחרונה בנוגע למשבר החוקתי בישראל טענו כי המגמה האנטי־ליברלית בפוליטיקה הישראלית מעמידה בסכנה את כלכלת ההייטק המשגשגת, וכתוצאה מכך את עוצמתה הכלכלית של ישראל בכלל. אין ספק שמדובר בנראטיב משכנע בעיני מי שרואים בגלובליזציה ובהייטק כוחות של ליברליזציה. אבל האם, בראי 75 שנות היסטוריה ישראלית, זה אכן המקרה?

אם ניקח צעד אחורה ונשרטט תרשים של התפתחות הכלכלה הפוליטית בישראל, ניווכח שהגורמים שעיצבו אותה יותר מכל, הם כוחות מקרו־כלכליים ואבני דרך באסטרטגיית הביטחון הלאומי – לא פוליטיקה פנימית או מלחמות תרבות. במשך 25 השנים האחרונות, חרף הנראטיב על אודות מלחמות תרבות סביב סוגיות של ליברליוּת וקוסמופוליטיות, הפוליטיקה והאסטרטגיה הלאומיות של ישראל מתמודדות עם מתח ניכר בין מודל הצמיחה של המדינה, בעיות ביטחוניות בלתי פתורות ולחצים חברתיים־כלכליים פנימיים גוברים. תהיה זו הפתעה גדולה אם דאגות ההייטקיסטים בדבר המדיניות האנטי־ליברלית של נתניהו יהיו הקש שישבור את גב הגמל.

חלוקה לארבע תקופות כלכליות

כשבוחנים 75 שנות היסטוריה ישראלית, ניתן להבחין בין ארבע תקופות שונות, שכל אחת מהן מתאפיינת בתמורה במעמדה הכלכלי והביטחוני של ישראל: תקופת הבנייה משנות ה-40 ועד 1967; תקופת המלחמות והמשברים מ-1967 ועד 1985; תהליך השלום והגלובליזציה מ-1985 ועד 2000; ותקופת ה"ניאו־ליברליזם הנצי" או ה"ניאו־ליברליזם הלאומני", כפי שמכנה זאת פרופ' אריה קרמפף, מ-2000 ועד לימינו.

אולם, במקום להתייחס לכל אחת מהתקופות הללו כשונה באופן מהותי ממשנתה, עלינו לתפוס אותן כרצֶף. חשוב לעשות זאת כדי לראות מעבר לקלישאות על אודות ישראל "המודרנית" וכלכלת ההייטק ה"יזמית" שלה, אשר שונה באופן רדיקלי מהעבר ה"סוציאליסטי" שלה. למעשה, יש המשכיות ברורה בין תקופה לתקופה, המשכיות שנובעת מהאבולוציה של האליטה השלטת בישראל – אני נוקט פה במכוון מונח מעורפל – ומהשינויים באסטרטגיות הכוח וצבירת ההון שלה. על אף שחוקרים משדות שונים שמים דגשים שונים – פעם הדגש הוא על המדינה ופעם על הון – אלה גם אלה רואים התפתחות ברורה בסיפור הישראלי, ולא סדרה של מקרים דרמטיים מבודדים; בוודאי לא מקרים מבודדים שנוגעים לשאלות של ליברליזם והיעדרו.  

עידן השוויון שלא יחזור

התקופה הראשונה, שרבים מבקשים היום להשחירה ומתארים אותה כמשטר סוציאליסטי או אף "קומוניסטי", היא תקופת הייסוּד של ישראל, שהתאפיינה בצמיחה המהירה ביותר בתולדות המדינה, בפער גדול. הצמיחה של ישראל בשנות ה-50 וה-60 היתה בין המהירות ביותר בעולם, צמיחה מופלאה. לשם השוואה, אפילו בתקופת המעבר רצופת המשברים בין שנות ה-70 לשנות ה-90, שיעורי הצמיחה היו גבוהים יותר מאלה של היום, המעוררים התלהבות כה רבה סביב ישראל.

אין ספק כי ישראלים נהנים כיום מרמת חיים גבוהה בהרבה מאשר לפני 50 שנה. אבל רמת חיים וקצב צמיחה זה לא אותו הדבר. כמו במקומות אחרים, גם בישראל, העידן הניאו־ליברלי התאפיין בצמיחה מאכזבת באופן יחסי. אף שכלכלת השוק לא ממש פגעה בצמיחה, כפי הנראה היא גם לא תרמה לה מספיק כדי להתגבר על הגורמים המבניים המקומיים אשר האטו את הצמיחה. 

היבט יוצא דופן נוסף בעשורים הראשונים של ישראל (גם כאן בניגוד לדעה הרווחת), היה פתיחותה לתנועת סחורות והון. בד בבד עם גירוש האוכלוסייה הפלסטינית, ישראל קלטה זרם עצום של עולים יהודים. חברת הקולוניאליזם ההתיישבותי המתרחבת שאבה אליה סחורות זרות ומימנה את הגירעון המסחרי באמצעות מימון זר, תחילה בדמות השילומים ממערב גרמניה. כיום, בעידן הגלובליזציה המהולל, ישראל פתוחה פחות לכלכלת העולם מכפי שהיתה בשנות ה-60, בעיקר מפני שהייבוא אליה אז היה גדול הרבה יותר כאחוז מן התוצר.

הסחורות המיובאות הללו והעבודה נוצלו לתכליות ראויות. תחת המודל הסוציאל־דמוקרטי, שנשען על תנועת העבודה, הקיבוצים, ההסתדרות והתעשייה המולאמת, ישראל חוותה פיתוח חקלאי ואורבני דרמטי. בנוסף, אחד מתווי ההיכר של הכלכלה הפוליטית בישראל של העשורים הראשונים היה שוויון. בשנות ה-70 נמדדה בישראל אחת התוצאות הנמוכות בעולם במדד ג'יני הבודק אי־שוויון. החלק מתוך סך ההכנסה שהגיע אל האחוזון העליון היה נמוך כמו בשוודיה דאז. כיום הוא גבוה כמעט כמו בארצות הברית. בשנות ה-50 וה-60, פריון העבודה היה בשחקים. בתקופה הסוציאליסטית, ישראל עמדה בשורה אחת עם ארצות הברית. מאז שנות ה-80, היא בסך הכל מֵחקה את המעצמה מעבר לים.

קצב הצמיחה של שנות ה-50 וה-60 לא יכול היה להימשך זמן רב – לא בישראל ולא באף אחד מ"נִסי הצמיחה" האחרים שהתרחשו לאחר מלחמת העולם השנייה, כמו מערב גרמניה ויפן. במקומות רבים, המעבר מצמיחה סופר־מהירה לצמיחה איטית יותר משנות ה-70 ואילך, היה כואב. בכל המקרים, הוא כָלל תמורה מורכבת באסטרטגיות הצמיחה שניהלו האליטות; לרוב היו אלה הסוציאל־דמוקרטים (כמו הלייבור בבריטניה) או אנשי המרכז (כמו הדמוקרטים בארצות הברית) שסללו את הדרך למפנה הניאו־ליברלי שהחל בשנות ה-80. ישראל העתיקה את הדפוס הזה באופן מדויק, עם תקופת סטגפלציה (שילוב בין אינפלציה ואבטלה גבוהות להאטה בצמיחה; המתרגם) שהגיעה לשיאה בהתפרצות היפר־אינפלציונית ב-1985 ובעקבותיה ייצוב פתאומי.

עם זאת, ישראל איננה רק עוד מקרה, אחד מני רבים, של קורפורטיזם (מבנה כלכלי פוליטי המבוסס על שיתוף פעולה בין המדינה, המעסיקים וארגוני עובדים; המתרגם) אשר יצא משליטה ונזקק לאיזון מחודש בין ההון והעבודה. הזעזוע של 1973 לא הורגש רק בישראל. "הלם הנפט" התרחש לאחר ארבע מלחמות בין ישראל למדינות ערב, מאבק שבו ישראל נלחמה על הישרדותה. המאבק הקיומי עיצב את כל היבטי המדיניות הכלכלית, והלחץ לא החל ב-1973. כמו בהיבטים רבים אחרים, מלחמת ששת הימים היתה הרגע המכונן.

מה עשה הסכם השלום עם מצרים

גודל הניצחון הישראלי ב-1967 חייב את העולם הערבי להגיב, ואת ישראל – להיערך להגן על השטחים העצומים שכבשה. ישראל נבנתה על גבי מלחמות, עוד מ-1948; אבל מ-1967 ואילך, הוצאות הביטחון נסקו לגבהים חסרי תקדים, ואחרי ההלם של 1973, הן הוסיפו לטפס למספרים בלתי נתפסים. בשיאן, הוצאות הביטחון הגיעו לכ-30 אחוז מהתוצר, מחצית מהן בדמות ייבוא ביטחוני. עם נטל שכזה, אי־יציבות מקרו־כלכלית היא תוצאה כמעט בלתי נמנעת.

הסכם השלום עם מצרים ב-1979 אמנם לא הביא שלום כולל למזרח התיכון – הוא הותיר את הבעיה הפלסטינית בעינה – אבל כפי שיוסי זעירא מעיר בספרו המצוין כלכלת ישראל, יש הבדל עצום בין משטר כיבוש על אוכלוסייה אזרחית חמושה בדלילות, אכזרית ככל שתהיה, לבין מלחמה כוללת על הישרדות לאומית. 

הסכם השלום עם מצרים הפך אפוא את בעיית הביטחון של ישראל מנטל כבד מנשוא לבעיה כלכלית ופיסקלית שאפשר להתמודד איתה. הסכם השלום הוא שהעניק לה יציבות מונטרית ונתן להנהגת בנק ישראל הזדמנות לזרוח. הסיפור מסופר בצורה מבריקה בספרו של קרמפף, The Israeli Path to Neoliberalism משנת 2018.

למשבר הכלכלי והפיננסי בישראל בראשית שנות ה-80 היו השלכות דרמטיות. המערכת הבנקאית כשלה והיה צורך להציל אותה. ב-1985, לישראל לא היתה ברירה אלא להשליך את יהבה על ארצות הברית כדי לרכך את ההשלכות של תוכנית הייצוב. הפגיעה בתקציב הממשלה ובמודל החברתי והכלכלי שסייע לקיים היתה עצומה והורגשה במיסוי גבוה, סובסידיות שנחתכו ולבסוף גם בקיצוץ חד בהוצאות ביטחון.

החל באמצע שנות ה-80, מפלגת העבודה – בעיקר תחת שמעון פרס – אימצה מדיניות שכללה חתירה להסכמי שלום וגלובליזציה מבוססת הפרטה. למעשה, מידת הפתיחות של ישראל פחתה ככל שנחלשה התלות שלה בסיוע זר. בעידן הגלובליזציה החדש, המסחר הפרטי ושוק הפיננסים שלטו במאזן התשלומים של ישראל, לא העברות כספים ממשלתיות.

מזרח תיכון נוסח האיחוד האירופי

בשנות ה-90, הניסיונות להרחיב את מעגל השלום ולפתור את הבעיה הפלסטינית הלכו יד ביד עם התפיסה את ישראל כראש החץ של המזרח התיכון המתפתח. פתרון שתי המדינות, שהמתווה להשגתו נוסח באוסלו ב-1993, לצד ההסכם הכלכלי בפרוטוקול פריז מ-1994, נועד לסלול את הדרך להרחבת השלום והשגשוג במזרח התיכון. 

פרס התבסס מפורשות על מודל האינטגרציה האירופי. ב-1993, בעוד שאירופה נערכה לקלוט לשורותיה חלקים נרחבים ממה שלפנים היה אזור ההשפעה הסובייטי, פרס כתב בספרו המזרח התיכון החדש: "ובסופו של דבר יקום גם כאן שוק משותף, שתנאי לקיומו הוא השגת השלום ועצם קיומו ייצור אינטרס מוצק בשמירת השלום לאורך ימים".

כמו באירופה, התנאי המקדים להשכנת השלום, הייצוב והשותפות הכלכלית, היה הגמוניה אמריקאית. מה שישראל רצתה בשנות ה-90 כבר לא היה תמיכה ממשלתית אמריקאית ותו לא, אלא זרם של הון גלובלי בפיקוח ארצות הברית כהגמון.

במלחמת המפרץ (1990-1991), ארצות הברית נכנסה למזרח התיכון בצורה נחושה מתמיד. תעשיית הנפט עברה גלובליזציה, מה שהקהה את כוחה של אופ"ק, ברית הנפט של המדינות הערביות. בה בשעה הפציע חזון חדש של ישראל גלובלית, שסִמלהּ הוא השילוב התל אביבי בין הבאוהאוס לסיליקון ואלי. 

לא בגלל הגֶן היהודי

בכהונתו הראשונה כראש ממשלה בשנות ה-90, נתניהו התרברב בכך שישראל נמצאת בדרכה להפוך ל"נמר הייטק". ישראל, לתפיסתו, היא "עמק הסיליקון של חצי הכדור המערבי" ו"אחת ההצלחות הטכנולוגיות והיזמיות האדירות בעולם". אף שההתפארות הזו לא מנעה ממנו להפסיד בבחירות ב-99', יורשו בתפקיד, אהוד ברק, היה נלהב בדיוק כמוהו. ישראל, הוא הכריז, "שונה מכל מקום אחר בעולם", זוהי מדינה בעלת "חיוניות אדירה הנובעת ממאגר הגֶנים העשיר ביותר שקיים", מה שסייע לה להפוך ל"מדינה החזקה ביותר ברדיוס של 1,500 קילומטרים מירושלים".

צמיחתה של כלכלת ההייטק החדשה לוותה בתהליכי הפרטה ודה־רגולציה. אך יהיה זה נאיבי לראות בכך את "ניצחון הקפיטליזם" או את ניצחון "השוק על המדינה". כפי שהחוקרים שמעון ביכלר ויהונתן ניצן מראים בפירוט רב, מגזר ההייטק הישראלי היה הכל חוץ מביטוי של "תחרות חופשית". עליית ה"עסקים הפרטיים" היתה פועל יוצא של עסקאות בניצוח המדינה שהתנהלו בצורה אוליגופולית ביותר. הסטארט-אפים הישראליים, כמו מקביליהם האמריקניים, נהנו במידה לא מבוטלת מפירותיה ה"מאוזרחים" של התעשייה הביטחונית.

במקביל, מנוע הצמיחה העיקרי לא היה דה־רגולציה או הפרטה, אלא הצבירה המתמשכת של הון אנושי. כוח העבודה האיכותי לא היה רק תוצאה של גֶנים. הוא הועשר בכישורים הודות למערכת החינוך הציבורית המעולה ולעתודות ההשכלה של העולים ממדינות ברית המועצות לשעבר – סוציאליזם בריבוע, אם תרצו. ובמקומות שבהם כוח העבודה לא היה אטרקטיבי דיו, ממשלת ישראל שמחה לעזור: היקף הסובסידיות הכולל לעסקים הצטמצם במסגרת הקיצוצים בתקציב אחרי 1985, אבל עבוּר שחקנים מועדפים, כגון יצרנית השבבים "אינטל", ישראל פרסה שטיח אדום.

כפי שהנתונים מראים, האופטימיזם של שנות ה-90 היה יותר מסתם אוויר חם. הצמיחה הגיע למחצית מהמספרים של שנות ה-50 וה-60 – הישג מרשים בקנה מידה בינלאומי. אבל זה לא נמשך זמן רב. מגזר ההייטק נפגע קשות מהתפוצצות בועת הדוט.קום בארצות הברית בשנת 2000. בה בשעה, חזון הגלובליזציה האופטימי התגלה כקצר מועד. במקומות אחרים בעולם זו היתה תוצאה של האי־שוויון הגובר ושל העלייה הדרמטית בייצוא הסיני ("ההלם הסיני"). ישראל חשה זאת אף ביתר שאת. האי־שוויון זינק מהר יותר מאשר בכל מקום אחר כמעט בעולם. ב-2011 הדבר הביא לגל מחאה נרחב נגד עלויות הדיור המופרזות והפערים המתרחבים ברמת החיים.

במזרח התיכון, קץ האופטימיזם של שנות ה-90 קיבל ביטוי דרמטי יותר ואלים יותר. בישראל, רצח רבין ועליית נתניהו ביטאו את דחיית מודל שתי המדינות. וקריסת תהליך השלום עם הפלסטינים היתה האות לפריצת האינתיפאדה השנייה בשנת 2000. בהמשך, המזרח התיכון כולו חווה גלי הדף על רקע ה-11 בספטמבר והמלחמה בטרור שהכריזה ארצות הברית.

היגיון של קולוניאליזם התיישבותי

מאז ראשית שנות ה-2000, האליטה בישראל מתמודדת עם המתח העמוק שבין אסטרטגיית הגלובליזציה הכלכלית שלה לבין מצבה הביטחוני הנפיץ. הסינתזה של שנות ה-90 בין שלום לגלובליזציה נעלמה לבלי שוב. אך מנגד, גם לא היתה דרך חזרה אל הכלכלה המיליטריסטית של השנים הראשונות. 

כיום ברור לחלוטין כי היגיון קולוניאלי־התיישבותי הוא שמדריך את ניצול השטחים הכבושים. ההתנחלויות עצמן מהוות כעשרה אחוזים מהאוכלוסייה היהודית ולפיכך מחזיקות נתח משמעותי מהכלכלה, שמבחינת גודלו הוא שווה ערך לזה של מגזר ההייטק המהולל. במקביל, ניסויים אכזריים בדיכוי ההתנגדות בשטחים ובטכנולוגיות מעקב מספקים הזדמנויות חדשות לצמיחה בתעשייה הביטחונית. למרבה האירוניה המרה, המערכת הישראלית גם נהנית מתנועות של כספים מבחוץ, המיועדים למימון הרשות הפלסטינית.

ברמת המיקרו, ההיגיון הזה מתגמל כמה וכמה שחקנים פרטניים. אך ברמה הרחבה יותר, האסטרטגית, הוא חסר תוחלת. קריסת חזון שתי המדינות לכדה את ישראל בתוך סתירה: בין השתלבותה בכלכלה העולמית לבין בעיית הביטחון הבלתי פתורה שלה. 

ההפיכה למדינה בעלת עודף תקציבי

הסתירה בין הערכים הליברליים כביכול של עולם העסקים הגלובלי לבין מציאות החיים בישראל גלויה לכל זה עשורים. גם אם לא ניתן לפתור את המתח הזה, ניתן לנהל אותו באמצעות אסטרטגיה, אשר לטענתו של קרמפף, נתניהו מילא תפקיד מרכזי בעיצובהּ ושחברות ההייטק מסייעות לה בחפץ לב. 

התנגדותו של הימין הישראלי לפתרון שתי המדינות חייבה אותו, הלכה למעשה, להיות נכון לכפות משטר אפרטהייד, גם מול לחצים מבחוץ. כדי לעשות זאת, ישראל נדרשה להבטיח את עצמאותה מול חברותיה לא פחות מאשר מול אויבותיה. משמעות הדבר היתה שימת דגש מיוחד על הפחתת הגירעון התקציבי והעצמת חסינותה נוכח זעזועים חיצוניים. וכך, ממדינה שסבלה מגירעון מסחרי כרוני והיתה תלויה במימון חיצוני, ישראל הפכה את עצמה מאמצע שנות ה-90 ואילך למדינה בעלת עודף תקציבי, ובד בבד צברה בהתמדה יתרות מט"ח ליום סגריר.

יש להדגיש כי ישראל עשתה זאת ללא עלייה דרמטית בייצוא. כיום, חלקו של הייצוא מהתוצר נמוך יותר מהשיא של שנות ה-2000 המוקדמות או משנות ה-80. הגרעון המסחרי נסגר בזכות הירידה בייבוא, לצד ההפחתה בסיוע חיצוני ובמימון מצד ממשלות זרות. כתוצאה מכל אלה, יתרות המט"ח של ישראל תפחו, מה שהיווה בסיס לאסטרטגיית "ביטוח עצמי" (כנגד זעזועים חיצוניים; המתרגם) לא שונה מאוד מזו של רוסיה או סין. 

בהנחה שסנקציות אמריקניות נגד ישראל אינן בגדר אפשרות ריאלית (כפי שקרה לרוסיה וכפי שסין ודאי חוששת שיקרה לה), יתרה של 200 מיליארד דולר מספקת לישראל ביטחון לגבי עתיד התמיכה האמריקנית, שעומדת כרגע על 3.8 מיליארד דולר בשנה. זה מה שניצב בבסיס ההיגיון שקרמפף מכנה "ניאו־ליברליזם נצי".

דברי ימי "השלום הכלכלי"

באותה מידה שגישתו הכלכלית של נתניהו נוסחה במונחים ביטחוניים, כך גישתו לפיתרון הסוגייה הטריטוריאלית לא התבססה על הסדרים מדיניים אלא על מה שהוא מכנה "שלום כלכלי". היא גורסת שאם הרשות הפלסטינית תוכל לספק לעמהּ תנאים חומריים טובים יותר, הסכסוך יישכך. כפי שהחוקר הפלסטיני טארק דענא מראה במחקרו המרתק, גישה זו השתלבה במידת מה עם החזון הכלכלי של ראש הממשלה הפלסטיני בין השנים 2007 עד 2013, סלאם פיאד, וזכתה לתמיכה נלהבת של ארצות הברית והאיחוד האירופי – בעיקר בדמות תוכנית בהיקף של ארבעה מיליארד דולר לחיזוק הכלכלה הפלסטינית שהשיק שר החוץ ג'ון קרי במאי 2013. 

מצד הרשות הפלסטינית, התוכנית כללה שורה של צעדים לקידום פיתוח כלכלי פרטי, שזכו לתשואות רמות מהבנק העולמי. במקביל, ההתנגדות האלימה במחנות הפליטים, בעיקר בג'נין, דוכאה, והרשות פעלה ביחד עם ישראל להקמת אזורי תעשייה לצורכי ייצוא ולקידום תעסוקה לפלסטינים בישראל. כפי שמציין החוקר הפלסטיני וליד חבאס, גישת "השלום הכלכלי" מתעלמת מהאופי הפוליטי של הסכסוך ומחוֹסר היכולת להשיג פיתוח כלכלי משמעותי במציאות של נישול וחוסר ודאות.

המתחים הללו היו קשים דיו לניהול, אפילו אילו ישראל עמדה במחויבויותיה להקפיא בנייה בהתנחלויות. אך במקום זאת, לא רק שממשלותיה לא הקפיאו, הן תמכו בהרחבה מסיבית של ההתנחלויות. התוצאה היא פרגמנטציה מתמשכת של השטחים הפלסטיניים, שמחריפה את העוני והסבל של 4.5 מיליון תושבים פלסטינים (2.7 מיליון בגדה המערבית ו-1.8 מיליון ברצועת עזה). לפי הערכות האו"ם שהוצגו באביב 2023, הנזק הכלכלי שנגרם בשטחים כתוצאה מההגבלות והסגרים הישראליים לבדם עומד על 25.3 אחוזים מהתמ"ג בגדה המערבית, וההפסדים המצטברים בתוצר בשנים 2000-2020 מוערכים ב-50 מיליארד דולר – פי שלושה מהתמ"ג הפלסטיני ב-2020 ויותר מפי שניים וחצי מהתל"ג.

הביטוי העדכני של מדיניות ה"שלום הכלכלי" הוא תוכנית "צמצום הסכסוך", שנוסחה בשנת 2018 על ידי ההוגה מיכה גודמן. היא מתבססת על ההנחה שאזרחי ישראל היהודים לא רוצים להתמודד עם ההשלכות הדמוגרפיות של פתרון המדינה האחת, אך גם לא עם ההשלכות הביטחוניות של פתרון שתי המדינות. תחת זאת, התוכנית מציעה לנהל את הסכסוך מתחת לסף המלחמה, ובו בזמן לשפר את מרקם החיים של האוכלוסייה הפלסטינית. 

אולם, בסופו של יום, "צמצום הסכסוך" מתברר בעיקר כפרויקט ליצירת עורקי תחבורה נפרדים בסגנון אפרטהיידיסטי, שבהם פלסטינים, מתנחלים ושאר החברה הישראלית היהודית מתחככים אלה באלה מעט ככל האפשר. זו תשובה לוגיסטית סוריאליסטית לבעיה פוליטית בוערת.

דיסוננס קוגניטיבי בן שנות דור

כפי שקרמפף מתאר זאת, המודל הכלכלי והאסטרטגיה הלאומית של ישראל מתבססים שניהם זה כמעט שנות דור על דיסוננס קוגניטיבי: "מה שאני מכנה 'דוקטרינת נתניהו' מתבסס על חלוקה גאוגרפית, מוסדית ואפילו מנטלית, בין ישראל ככלכלה גלובלית וישראל כמדינה שכובשת שטחים ומצויה בסכסוך טריטוריאלי מדמם".

לפחות ארבעה צירים של מתח ושל דיסוננס קוגניטיבי פועלים כאן: (1) בין ישראל לפלסטינים; (2) בין משטר הכיבוש הישראלי לבין הנורמות הליברליות הבינלאומיות והסולידריוּת הפּעילה בעולם עם הפלסטינים; (3) בין אסטרטגיית הצמיחה של ישראל לבין הפערים החברתיים במדינה, כפי שאלה באים לידי ביטוי באי־שוויון וביוקר המחייה; (4) ולבסוף, ישנם פערים אידאולוגיים ותרבותיים בתוך האוכלוסייה היהודית בישראל שהקואליציה של נתניהו העמיקה והחריפה, המשיקים למלחמות תרבות דומות בארצות הברית, ברזיל, רוסיה, הודו ואוסטרליה.

בהשפעת מחאת 2011, קרמפף העלה את ההשערה כי ציר המתח השלישי הוא נקודת העיוורון הגדולה ביותר באסטרטגיה הגאו־כלכלית של ישראל. לדידו, המתחים החברתיים שהיא מעוררת עלולים לפרק אותה מבפנים.

לְמה ההפיכה תועיל

אין ספק כי הסיקור התקשורתי המוענק לחרדה שחשים יזמי הייטק ליברלים בישראל, נוכח הגל האנטי־ליברלי, משקף דאגות אמיתיות. אך האמת היא שהכלכלה הפוליטית של ישראל מתקיימת תוך מתחים עמוקים למן הרגע שבו קרס תהליך השלום בשלהי שנות ה-90. ככל שהדברים נוגעים לנתניהו ולקואליציה שלו, השינויים החוקתיים שהם מקדמים דווקא יהפכו את המתחים הללו לקלים יותר לניהול, בכך שימנעו את התערבותם של השיירים הליברליים במערכת המשפט.

השאלה הגדולה יותר בימים אלה היא, עד כמה הקו הימני שבו ישראל צועדת מנכר לא רק יזמי הייטק, אלא גם שותפות אפשריות בהסכמי אברהם. עד לאחרונה נראַה כי ההסכמים מספקים לישראל הזדמנות לשחזר את חזון שנות ה-90 בדבר "מועדון צמיחה אזורי", מבלי להידרש לפתור את הבעיה הפלסטינית; שלום כלכלי רחב יותר, במונחים של נתניהו. אבל מפתָה ככל שהאסטרטגיה הזאת תהיה עבור הישראלים, אי אפשר לחזור לשנות ה-90. השטחים הכבושים הם פצע פתוח והמערכת הבינלאומית שישראל מנווטת בה את דרכה בימים אלה, היא רב־קוטבית הרבה יותר מאשר בשנות ה-90. 

היבט אחד הוא עלייתה של סין כשחקן מרכזי. היבט נוסף הוא משקלן הבינלאומי של שותפותיה האפשריות של ישראל במזרח התיכון. ישראל אינה הכלכלה היחידה באזור שעברה פיתוח מואץ בעשורים האחרונים. הכלכלה הטורקית גדולה כמעט כפליים מזו הישראלית. הכלכלה הסעודית גדולה כמעט פי שלושה. אפילו כלכלת איחוד האמירויות משחקת כיום בליגה של ישראל.

ואם ישראל הפכה חסינה יחסית למול הלחץ מוושינגטון – כך גם שכנותיה. הן מנהלות מדיניות חוץ עצמאית ומקיימות קשרים ענפים הן עם סין והן עם רוסיה, שמאוד לא משמחים את וושינגטון. טמונות בכך הזדמנויות חדשות עבור מעצבי המדיניות הישראלית. אך לצד זאת, כפי שמראה ההתקרבות בין סעודיה לבין איראן בחסות סינית, הן מקפלות בתוכן גם סכנות חדשות. אם 75 השנים האחרונות מלמדות אותנו משהו, זה שסוגיית גורלו של הליברליזם בישראל מכריעה פחות מהשאלה כיצד ישראל תתנהל בזירה הגאו־פוליטית. 

תרגום: אביתר אורן.

על פרופ' אדם טוז

פרופסור להיסטוריה וראש המכון האירופי באוניברסיטת קולומביה. זוהי גרסה של מאמר שפורסם לראשונה ב-Chartbook. אנו מבקשים להודות לפרופ' אריה קרמפף על הערותיו.