רוח בלהות מהלכת בישראל – רוח הבלהות של הליברליזם. אחרי תקופה ארוכה בה שימש כשק החבטות של השמאל הרדיקלי, הליברליזם שוב במודה, נוקם את נקמתו המנומסת. מתנגדי ההפיכה המשפטית מכונים “המחנה הליברלי”, ורבים מהם נושאים את השם בגאון; עמותות ומכוני מחקר לחיזוק הדמוקרטיה הליברלית (כגון אידאה וזולת) עולים כפורחים, ומחיים את העניין בליברליזם; והנאומים בקפלן גדושים במושגים ליברליים קלאסיים של זכויות הפרט, וחופש מדת ומכפייה. 

מי שנחשף לפני עשור ויותר להלך הרוח בחוגי שמאל נוסח בניין גילמן וגרורותיו, ימצא בוודאי מידה רבה של אירוניה ברנסנס הזה. באותם חוגים, "ליברלי" היה אז שם גנאי לכל מה שמיושן, שמרני וחסר מעוף במחשבה הפוליטית. מנגד, שלוש החלופות ה"רדיקליות" המרכזיות – המרקסיזם, הפמיניזם הרדיקלי, והתיאוריה הפוסטקולוניאלית – נתפסו כנועזות, מהפכניות ובעיקר, סקסיות יותר. חסידי הגישות האלה חשבו שהתיאוריה הליברלית היא סוס מת שראוי לקבורת חמור. הוויכוח היה רק על זהות היורש. 

היום ברור שהשמועות על מות המותג הליברלי היו מוקדמות. בשם המותג הזה, מיליוני ישראלים יצאו לרחובות; טייסים וקצינים בכירים השעו את התנדבותם למילואים; בכירי מערכת הביטחון רמזו שלא יצייתו לדרג המדיני במקרה של משבר חוקתי ואף יצאו כנגד משטר האפרטהייד בשטחים; ומאות אזרחים שומרי חוק חסמו כבישים, התעמתו עם שוטרים, ואף נעצרו. כך, בעוד שהרעיונות של תאודור אדורנו, ג׳ודית באטלר ופרנץ פאנון נותרו נחלתם של בודדים במגדל השן האקדמי, הערכים הליברליים ירדו לרחוב והתגלו ככוח מניע רב עוצמה שעדיין מדבר לליבם של ההמונים.

אין ספק אפוא שהמותג הליברלי חי ובועט. אבל האם התיאוריה הליברלית עודנה בחיים? אם כן, מה היא יכולה להציע לנו ברגע ההיסטורי הזה? האם היא יכולה לעזור לנו להבין את מצבנו וכיצד עלינו לפעול? ספרו החדש של אבי שגיא, מסה על הצדקת אי־ציות אזרחי בגין פגיעה ביסודות החוקיות, טוען – בהסתמך על מסורת ליברלית שגיבוריה המרכזיים הם ג׳ון לוק, ג׳ון רולס ונורברטו בוביו – בזכות חובת אי־ציות אזרחי בישראל כיום; על כן הוא מספק הזדמנות מצוינת להתמודד עם השאלות האלה.

מצג השווא הפלורליסטי בכנסת

בפרק המבוא מגדיר שגיא אי־ציות אזרחי כ"פעולת מחאה פומבית שתכליתה לחולל שינוי בחוק ובמדיניות". בהמשך, הוא מבחין בין שני סוגים של אי־ציות אזרחי: אי־ציות בגין פגם בחוק או במדיניות מסוימת, שאיננו מערער על הלגיטימיות של השלטון, ואי־ציות בגין פגיעה ביסודות החוקיוּת, אשר קורא תיגר על הלגיטימיות של השלטון. שגיא מבקש לטעון שבעת הזאת, הישראלים מחויבים באי־ציות אזרחי בגין פגיעה ביסודות החוקיות, והוא מנמק את טענתו באמצעות שלושה טיעונים: שניים מהם מבוססים על היותה של מדינת ישראל מדינה דמוקרטית וליברלית, והשלישי מבוסס על היותה מדינה דמוקרטית ויהודית. 

הטיעון הראשון נקרא "הטיעון מהיעדר החוקיוּת". הוא נפתח בדיון בְמה ששגיא מכנה "סמכות ציוויִית", כלומר סמכות שמי שמחזיקה בה, כמו למשל הממשלה, נהנית מלגיטימציה לצווֹת על אחרים, והם בתורם מחויבים לציית לה. לפי תפיסה רווחת במסורת הליברלית, ששורשיה בג׳ון לוק, מקור הסמכות הציוויית בהסכמה החברתית של הקהילה: לאנשים או למוסדות מסוימים יש סמכות ציוויית לקבוע נורמות שלפיהן תתנהל הקהילה ובשלב הבא גם לאכוף אותן, משום שהקהילה הסכימה לכך (לפחות במובלע). 

ואולם, הסמכות הציוויית שהקהילה הפקידה בידי השלטון מותנית בכך שחוקים מסוימים שהוא מחוקק יעמדו בסטנדרטים מסוימים שאינם תלויים בהם. כאן מבחין שגיא בין חוקים כינוניים, כמו חוקי השח־מט, שמכוננים תחום פעילות מסוים ואת תכליותיו, ועל כן חקיקתם מספיקה כדי להעניק להם סמכות; ובין חוקים מכוונים (רגולטיביים) שמסדירים פעילות בתחום שקודם להם, ועל כן סמכותם מותנית בכך שיתאימו לתכליות ולעקרונות הרציונליים של אותו תחום קודם ("עקרונות החוקיוּת"). 

כאשר חוקי המדינה המכוונים פוגעים ב"עקרונות החוקיות" הללו – בין אם משום שהם פוגעים בערכי היסוד האוניברסליים שקודמים להם ובין אם משום שהליך החקיקה שלהם היה בלתי הולם – השלטון מאבד את סמכותו הציוויית. או־אז, חלה על האזרחית חובה להשיב לעצמה את הריבונות שנגזלה ממנה באמצעות נקיטת אי־ציות אזרחי.

הטיעון הנוסף, השני, יוצא מן ההנחה שהקהילה האנושית־אזרחית היא פלורליסטית, כלומר חברה שבּה לאנשים שונים יש תפיסות שונות לגבי הטוב והראוי, שקשורות ברובן לזהויותיהם התרבותיות השונות. משטר דמוקרטי־ליברלי מכיר בערכו של הריבוי הפלורליסטי, ועל כן אין לשלטון בו סמכות לכפות תפיסת טוב אחת שתהיה תקפה עבור כלל האזרחיות. הסמכות של השלטון תלויה אפוא, בין היתר, בכך שהטוב הפרטיקולרי וזהותה של כל קהילה לא ייפגעו יתר על המידה, ושנקודת מבטה של כל קהילה תילקח בחשבון במסגרת שיקול הדעת של רשויות המדינה. 

לטענתו של שגיא, שני התנאים האלה לא מתקיימים כיום בישראל: "בוועדות הכנסת דנים ומדברים, ויש חילופי דעות קשים. לכאורה פלורליזם במיטבו. אך זהו מצג שווא מדומיין, שכן ההכרעה במצג זה קבועה מראש… לא רק שלא נשמע קולם של אנשי מקצוע הרלוונטיים לשיח הציבורי הפלורליסטי הנדרש בעניין הנדון, אלא גם, ובעיקר, לא נשמע קולם של האזרחים… מכלול זה פוגע הן ביסודות החוקתיים של החברה האזרחית והן בחיים הממשיים של חברי החברה האזרחית, שעולמם וערכיהם נשללו. שלילה זו היא שלילת הזהות של חלק מאזרחי המדינה". כלומר, מכיוון שהשלטון בישראל לא מאפשר שיח פלורליסטי פתוח במרחב הציבורי, מחליף אותו בהכרעת הרוב במרחב הפוליטי, ושולל את ערכיהם וזהויותיהם של אזרחים רבים, הוא מאבד מהלגיטימיות שלו באופן שמצדיק אי־ציות אזרחי.

מיהו יהודי?

מכאן פונה שגיא להצגת צידוקים לאי־ציות אזרחי הנגזרים מיהדותה של המדינה. תחילה הוא טוען שהעם היהודי קודם הן מבחינה היסטורית והן מבחינה אנליטית למדינת ישראל: הוא קודם לה מבחינה היסטורית, משום שהיה קיים לפניה והמשיך להתקיים לאחר הקמתה גם מחוצה לה. והוא קודם לה מבחינה אנליטית, משום שמדינת ישראל מממשת את זכותו של העם היהודי שאף היא קדמה למדינה.

היות שהעם היהודי קודם למדינה בשני המובנים האלה, והיות שמדינת ישראל אמורה לשמש בית לאומי לכל יהודֵי העולם על מגוון זהויותיהם, השלטון והחקיקה במדינת ישראל אינם מוסמכים לקבע את הזהות היהודית. כיום, השלטון בישראל אמנם מנסה לקבע את הזהות היהודית, ועל כן הוא מאבד בהדרגה את הלגיטימיות שלו: "מדינת ישראל נוטלת לעצמה, בצורה גוברת והולכת, פררוגטיבה בלתי־לגיטימית לקביעת זהותה של המדינה ולפיכך של אזרחיה, ובכך מערערת את הצידוק והלגיטימיות לקיומה". במצב זה, קובע שגיא, אי־ציות אזרחי הינו מוצדק, משום שהניסיון לקבּע את הזהות היהודית פוגע בהיותה של ישראל בית לאומי לכל יהודי העולם, על מגוון זהויותיהם.

לבסוף, פונה שגיא למגילת העצמאות ול"פקודת יום להקמת צבא הגנה לישראל", שבה הודיעה הממשלה על הקמת צה״ל, כדי לבסס את טיעונו שמדינת ישראל מחויבת לערכים הליברליים של חירות ושוויון, והערכים האלה אמורים להיות נר לרגליהם של מוסדות השלטון והצבא ולבוא לידי ביטוי בחקיקה. כשהמדינה פוגעת בערכים הליברליים האלה, היא פוגעת בסיס הלגיטימיות שלה באופן שאף הוא מצדיק אי־ציות אזרחי. 

החופש שבנשיאת העול

שגיא מסכם כי הראה שאי־ציות אזרחי נועד להגן על ערכי היסוד הדמוקרטיים מפני שלטון שמנסה לפגוע בהם. לשיטתו, כיוון שאי־ציות שכזה מבטא מחויבות אזרחית דמוקרטית, הוא אינו אלים ואל לו להפוך לאלים. זאת, משום שמי שנוקטת באי־ציות אזרחי עדיין מחויבת לכבד את חוקי המדינה ככל שהם תואמים את עקרונות האמנה החברתית (אם כי לא ברור בדיוק באילו חוקים מדובר – נקודה שאחזור אליה בהמשך).

אי־ציות אזרחי מבטא מצד אחד את כיבוד החוק, שכן מי שנוקט בפעולה כזו מכבד את חוקי האמנה החברתית, ומצד שני את שלילתו, שכן הוא כרוך בהפרה של חוק או חוקים מסוימים. אי־ציות בגין חוק או מדיניות פגומים הוא מותר, אבל איננו מחויב. מנגד, אי־ציות בגין פגיעה בחוקיות הוא חובה המקבילה למחויבות לחוק, משום שאזרחי המדינה, כצדדים לאמנה החברתית, מחויבים להגן עליה מפני שלטון לא־לגיטימי שמנסה לפגוע בה. 

הספר נחתם בטענה אקזיסטנציאליסטית לגבי כובד האחריות בה נושאים האזרחים המחויבים באי־ציות אזרחי. הגם שמפתה מאוד לחשוב שהחופש שלנו טמון בבריחה מעולהּ של האחריות הזו, החופש האמיתי מצוי בנשיאת העול הזה, תוך סירוב לקבל את העוולות, אי־הצדק והדיכוי של השלטון. מי שבוחר לנקוט באי־ציות אזרחי נושא בעול התיקון החברתי, מתוך תקווה מסויגת להשגת השינוי המיוחל, שמהולה תמיד באכזבה נוכח ההווה הפגום והמייאש.

מי ישכנע את הביביסטית?

ספרו של שגיא עשיר, מקורי ומעניין, ושואב מקשת רחבה של רעיונות והוגים שאינם החשודים המיידיים בדיונים על אי־ציות אזרחי: מארנסט בלוך דרך י"ח ברנר וכלה בהנריק איבסן. בנוסף, שגיא ראוי להערכה רבה הן על האומץ והן על התזמון המדויק. בתקופה שבּה חברי סגל במחלקות למדעי הרוח והחברה ממעטים בפרסומים לא־אקדמיים בעברית, ונזהרים מאוד מעיסוק בסוגיות פוליטיות שנויות במחלוקת, טוב שיש מי שמעז לטפל בסוגייה הנפיצה והבוערת של אי־ציות אזרחי, ועוד לנקוט עמדה חד־משמעית ותקיפה בעניין. 

יתרה מזאת, יושבי האקדמיה, שמורגלים בפרוצדורות האיטיות של כתבי עת שפיטים, מתקשים בדרך כלל להעמיד כתיבה רצינית שמגיבה בזמן אמת לאירועי השעה (יש כמובן יוצאים מהכלל). העובדה ששגיא הצליח להוציא תחת ידיו טקסט כזה היא לפיכך הישג בלתי מבוטל, שיכול היה להוות זריקת עידוד חשובה לרבים מאלה שמתנגדים להפיכה המשפטית אבל מהססים לנקוט פעולות של אי־ציות אזרחי, כמו חסימת כבישים או מרד מסים.

ואולם, לצד ההערכה הרבה לניסיון הנועז לתת רוח גבית למחנה הליברלי בקרב שהוא מנהל על חייו, עולה החשש כי ספרו של שגיא הוא לא מה שנחוץ כעת כדי לנצח במערכה, מכמה טעמים. ראשית, משום שספק רב אם הוא יצליח לשכנע את המתנגדים או המתנדנדים. 

מבחינת המתנגדים, שתופסים עצמם כלא־ליברלים (מצדדי ה"דמוקרטיה הא־ליברלית" נוסח הונגריה ופולין מימין, או תומכי הפלגים הרדיקליים משמאל) או כלא־ציונים, הטיעון כולו יידחה בטענה שהוא מבוסס על הנחות כוזבות (לגבי ערכים אוניברסליים שסמכות השלטון תלויה בכיבודם), או על מסמכים משפטיים עמומים שתוקפם מפוקפק כגון מגילת העצמאות. כפי שאני רואה זאת, ישנן שתי דרכים עיקריות לשכנע קוראים כאלה: האחת היא להראות להם שלמרות מה שהם חושבים, הם אכן מחויבים לערכים אוניברסליים או ציוניים (למשל, שהמחויבות שלהם לשוויון זכויות בקרב יהודים בלבד מובילה לסתירות, או מניחה במובלע את הערך של שוויון ללא משוא פנים, בין כל אזרחי המדינה). 

הדרך השנייה לשכנע את המתנגדים היא להאמין להם שהם אכן לא מחויבים לערכים האלה, אלא אך ורק לעיקרון הכרעת הרוב, ולהראות להם כיצד חוקי ההפיכה המשטרית חותרים גם תחתיו. כך, למשל, אפשר לטעון שביטול עילת הסבירות יאפשר לממשלה הנבחרת לפעול ללא פיקוח, באופנים שעלולים להקשות מאוד על קיום בחירות הוגנות ושוות שיאפשרו להחליף אותה (טיעון שבהחלט כבר נשמע, למשל במאמר המערכת של "הארץ", ובטענת נציג היועמ״שית כי ביטול עילת הסבירות עלול לגרום לפגיעה בטוהר הבחירות).

האתגר של שכנוע קהל לא־ליברלי או לא־ציוני הוא אפוא גדול, וייתכן ששגיא ביקש להגביל את עצמו למשימה צנועה יותר: לשכנע את ה״מתנדנדים״; אלה שרואים עצמם כליברלים או כציונים, אבל אינם בטוחים שמאמצי החקיקה האחרונים עולים כדי פגיעה בחוקיות – אותה פגיעה שמחייבת אי־ציות אזרחי. ואולם, הראיות בספר לפגיעה בחוקיות מעטות וחלשות מדי. 

ככלל, הראיות לגבי הפגיעה בערכים הליברליים מוגבלות לטענות הכלליות־מדי על אודות פגיעה בשיח הציבורי הפתוח, החלפתו בדיון פוליטי שמוכרע מראש על בסיס עיקרון הרוב (כפי שתואר לעיל), וכפיית ערכים באופן שמנוגד לפלורליזם הליברלי. כל זה כנראה יספיק כדי "לשכנע את המשוכנעים", קרי, לחזק את מי שממילא מחויבת לערכים הליברליים וסברה, עוד טרם הקריאה בספר, שנרשמה גם נרשמה פגיעה בחוקיות. 

אבל כדי לשכנע את מי שמחויבת לערכים האמורים ולא בטוחה שאמנם כבר התרחשה פגיעה בחוקיות, דרושות ראיות לגבי מקרים ספציפיים בהם החלטות הכנסת והממשלה התקבלו מראש מבלי שנערך דיון ציבורי של ממש, וראיות לכך שסעיפים מסוימים בחקיקה שעל הפרק פוגעים או יפגעו אנושות בערכים דמוקרטיים או ליברליים. הדבר נכון גם בכל הנוגע לפגיעה בחוקיות באמצעות קיבוע הזהות היהודית – בספר אין די ראיות כדי לבסס את הטענה (נקודה שעלתה גם בביקורת של תומר פרסיקו על המסה; הוא הטיל ספק בטענה שהמדינה מתערבת בזהות היהודית של אזרחיה באופן בלתי לגיטימי). 

להגנתו של שגיא, ניתן היה לטעון שמכיוון שהמסה מתיימרת לספק אך ורק ניתוח של המושג ״אי־ציות אזרחי״ והתנאים בהם הוא מחויב, הוא פטור מהצגת ראיות אמפיריות מפורטות. אבל שגיא לא מתיימר רק לאנליזה מושגית. הוא טוען הן את הטענה התיאורטית הכללית לגבי התנאים לחובת אי־ציות (כשיש פגיעה בחוקיות, יש חובה כזו), והן את הטענה הפרטיקולרית לגבי ישראל (כיום בישראל יש פגיעה בחוקיות, ולכן יש חובה כזו). כדי להצדיק את הטענה הזו לא מספיקות קביעות כלליות לגבי התנהלות הכנסת והממשלה – צריך ללכלך את הידיים ולהיכנס לנבכי הראיות האמפיריות.

על חוקים שיש להפר

בעיה נוספת היא שמספר טענות בספר נותרות עמומות והן דורשות בירור מעמיק יותר. למשל, לפעמים שגיא טוען שיש לאזרחי ישראל חובת אי־ציות אזרחי, ולפעמים הוא טוען שאי־ציות אזרחי מצדם הוא מוצדק. אבל פעולה מוצדקת יכולה להיות רק מותרת, ויכולה להיות מחויבת. ייתכן ששגיא התכוון שחלק מהטיעונים שלו רק מתירים אי־ציות אזרחי, בעוד שאחרים מחייבים אותו, וייתכן שהתכוון שכולם מחייבים זאת, משום שכשיש פגיעה בחוקיות ממילא יש חובה כזו. את כל זאת היה עליו להבהיר. 

דוגמה נוספת לאי־בהירות נוגעת, כאמור, לשאלה לאילו חוקים חובה עלינו לא לציית. שגיא כותב שכאשר השלטון מאבד את הלגיטימיות, "יש לכבד את החוקים ככל שהם עומדים בהתאמה ליסודות האמנה החברתית". גם אם נניח שאנחנו יודעים לזהות את מידת התאמתו של כל חוק ליסודות האמנה החברתית (משימה כלל לא טריוויאלית), מהציווי המצוטט נובעות מסקנות מסוימות לגבי החוקים שעלינו לכבד אשר לא סביר ששגיא התכוון אליהן. 

למיטב הבנתי, הציווי הזה קורא לכבד חוק מסוים רק אם הוא מתאים ליסודות האמנה החברתית. אבל אם זו אכן הכוונה, הרי ששגיא קורא לנו לכבד חוקים רבים שנהוג לחשוב שדווקא מותר להפר במסגרת אי־ציות אזרחי (למשל, חוקים האוסרים התקהלות או חסימת כבישים, שתואמים לכאורה את האמנה החברתית משום שנועדו לשמור על ביטחון הצדדים לאמנה). 

בד בבד, הציווי מתיר שלא לציית רק לאותם החוקים שפוגעים באמנה, שהם, ככל הנראה, חוקי ההפיכה המשפטית. אבל לא ברור כיצד אזרח יכול להפר חוק כמו החוק לפסילת עילת הסבירות או את חוק הנבצרות. שגיא לא התכוון מן הסתם לצמצם את חובת אי־הציות להפרה של חוקי ההפיכה. אבל היה עליו להבהיר אילו חוקים בדיוק חובה עלינו להפר כעת, או לכל הפחות לציין שהדבר תלוי בשיקול דעתו של הפרט לגבי מידת התאמתו של כל חוק וחוק לאמנה החברתית (טענה שאולי נרמזת בדיון על העול האקזיסטנציאליסטי).

נקודות העיוורון הליברליות

מה ניתן ללמוד, אם כן, על מצבה של התיאוריה הליברלית מספרו של שגיא? לקח מרכזי ראשון קשור לעיסוק באי־ציות אזרחי ״מלמעלה״, כלומר הניסיון לקבוע את התנאים בהם הוא מותר או מחויב, במקום להבין את התופעה "מלמטה", כלומר את מופעי אי־הציות בשטח, תוך שימת לב גם למקרים היסטוריים של התנגדות פוליטית. 

תשומת לב כזו הביאה חוקרות כמו קרונה מנטנה וג׳ולייט הוקר לטעון שהתפיסה הרווחת (שגם שגיא מחזיק בה) ולפיה אי־ציות אזרחי בהכרח איננו אלים, נשענת על תפיסה מוטעית של מקרים היסטוריים קאנוניים – למשל, הסברה שההתנגדות לאלימות של מהטמה גנדי ושל מרטין לותר קינג היתה עקרונית, שעה שהיא היתה טקטית. 

שגיא עצמו לא דן בהרחבה במקרים היסטוריים. אבל כיוון שהמושג של אי־ציות הוא מושג חדש יחסית – הוא נולד באמצע המאה ה-19 עם מרד המסים של תורו – ספק רב אם יש לו איזו מהות א־היסטורית שקובעת שהוא איננו אלים. תשומת לב רבה יותר להיסטוריה של התנגדות פוליטית היתה אולי מביאה את שגיא לעמדה פחות נחרצת לגבי הקשר בין אי־ציות אזרחי לאלימות, או לשקול את האפשרות שבתנאים הקיימים מחובתנו לנקוט אמצעים קיצוניים יותר (מהפכניים, לא עלינו!).

לקח נוסף קשור להתמקדות המוגזמת בחובות הפרט בעת הזו – כלומר בשאלה באילו תנאים חובה עלינו לא לציית – שבאה על חשבון העיסוק בטיבם של המוסדות החברתיים, הפוליטיים והכלכליים בגינם אנחנו נדרשים לא לציית, ובשאלה כיצד לבנות מוסדות טובים יותר. התמקדות היתר בחובות הפרט רווחת למדי במסורת הליברלית, הגם שיש סימנים כי אפילו אליה מחלחלת ההבנה שיש צורך לשים יותר דגש על ניתוח מבני. במקרה הנדון, חזקה על ניתוח כזה שהיה מתייחס בהרחבה לאופן שבו אמצעֵי מעקב, שיטור ופיזור הפגנות גלשו מהגדה המערבית לתחומי הקו הירוק; לדרכים בהן השתלטות בעלי ההון על אמצעי התקשורת חיסלה את העיתונות החופשית ורידדה את השיח הציבורי; ולקשר בין תת־התקצוב של מערכות החינוך והרווחה לחברה האלימה והלאומנית שבה אנחנו חיים.

להגנתו של שגיא ייאמר שזהו איננו הספר שביקש לכתוב. שגיא ביקש לטעון שיש חובת אי־ציות בישראל כיום, לא לנתח את המוסדות הפוליטיים והכלכליים החולים שלנו ולהסביר כיצד בונים מוסדות טובים יותר. אבל טענתי היא שזהו לא הספר ששגיא צריך היה לכתוב, משום שזה לא הספר שאנחנו צריכים עכשיו. אל מול הכוחות האדירים של הפשיזם הכהניסטי והכלכלה הניאו־ליברלית, איננו זקוקים לתיאוריה שבמקרה הטוב תשכנע בודדים לחסום כבישים ובמקרה הפחות טוב תטפח על שכמם של מי שממילא כבר עושים זאת. במקום זאת, אנחנו צריכים להבין לאשורם את הכוחות נגדם אנחנו פועלים, ולנסח תוכנית עבודה משותפת ורחבת היקף שתסייע לגבור עליהם.

"מסה על הצדקת אי־ציות אזרחי בגין פגיעה ביסודות חוקיות" מאת אבי שגיא, הוצאת כרמל, 83 עמודים. 

על ד"ר אורי ערן

עמית בתר־דוקטורט בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית.