מפציצים את קהיר. מחר אחטוף על זה

מה היתה מטרת החקירות והעינויים שעברנו בשבי המצרי, עינויים שנעשו בשעת חקירה, לפניה, אחריה או ללא קשר לחקירה?

לא היתה חשיבות למידע הצבאי שהיה לנו, שבוע לאחר תחילת המלחמה, מנותקים ממקורות מידע, ברובנו נערים בני 19-20. החקירות נעשו לצורך מנהלתי בלבד, כדי שיירשם בפרוטוקול הצבאי שבוצעה חקירה, ושהפרוטוקול יועבר לדרגים המתאימים. כמו בכל מדינה המתנהלת בדפוסי בירוקרטיה, כל בעל דרג היה צריך לסמן "קראתי" או "ביצעתי" על המסמך שהפיקו החוקרים, ובסופו של מסלול לתייק ולהעביר לגנזך. אין לחקירה ולא כלום עם עינויים וסבל. אז למה אם כך עינו, עקרו ציפורניים, הכו בחשמל, אנסו, עשו דונקי והתעללו נפשית?

ככל הנראה צורך העינוי טבוע בנו, בני האדם, בחייל המצרי כמו בחייל מגולני. אנחנו היצורים החכמים ביותר והמפותחים ביותר על פני כדור הארץ, אך במהלך ההתפתחות הקצרה שלנו מהקוף, רק כמה מיליוני שנים, לא הצלחנו להיפטר מהגן האחראי למשיכתנו לענות. כמו חתול המשתעשע בעכבר, כמעט כל ילד המשחק בחול בגינה השכונתית יתפוס נמלה ויתחיל לבדוק אותה: מה יקרה לה אם תצנח מגבוה? איך תלך עם רגל אחת פחות? האם תשחה במים או תטבע?

כשחבורת החיילים המצרים הקיפה אותי, רק אחד רכב תמיד על הגב שלי בזמן שכל האחרים רצו מסביבנו. הוא הגבר. הוא הזכר אלפא.

מאז השירות הסדיר סבלתי מטיניטוס, טינטון באוזניים, הצליל המעצבן והמטריד שהיה, כך לפי האגדה, יתוש שנכנס לאוזנו של טיטוס כעונש על שרפת בית המקדש. אבל זה לא הטיניטוס שלי עכשיו, חזרתי ואמרתי לעצמי בתא השבי במצרים. זה לא הצליל המתמשך, המתגבר ונחלש, שחולף לעיתים כמחט עדינה ולעיתים כחרב משוננת בין האוזניים, מטריף ומשגע ואחר כך נרגע אבל מותיר בעקבותיו זיכרון צלילי מוחש. לא, אלה צעקות מרוחקות מקומה אחרת, אולי מבניין אחר, זה צליל רמקול לא מכוון ששכחו לכבות. זה קול ששמעתי בעיקר בלילה, תמיד בלילה, אז הצליל נהפך פתאום למילים, והמילים מתערבבות ואינן מובנות ואינן מרפות ומתחברות שלוש–ארבע יחדיו למשפט סתום, ופתאום המשפט מובן — תל אביב הרוסה, כבשנו את באר שבע, אלפי הרוגים ליהודים. המילים בעברית ומובנות, והתמונות שמלוות את המילים אדומות, מלאות דם, ואפורות ודהויות ומיטשטשות, מהבהבות באור הזרקור ממגדל השמירה, שם הקולות מונים את השעות, והמספרים נהפכים למתים מוטלים בשורה בין הריסות בתי העיר הלבנה.

לחרוט את השם על הקיר? להתחיל בקווקוו של חמש אלכסון, חמש אלכסון? לא, אני אשתחרר עוד מעט, כשהכול ייגמר. עוד כמה מתיחות וכפיפות, לא לשכב, לזוז, לא לשבת, לעמוד וללכת, לעשות הכול כדי שלא ייכנס השומר וייתן מכה במקל מתחת לברכיים. עוד ארבע שעות עד שיוציאו לטיול הבוקר. לא לחשוב על הבית, לא לחשוב על בתיה וההורים, לא לחשוב לא לחשוב. לא, לא לחשוב על הרמת הידיים, רק למתוח אותן ולגעת ברצפה, בהתחלה בקצות האצבעות, הציפורנים שחורות וארוכות, כל כך מהר צמחו. מתי לאחרונה רחצתי ידיים? קפלי העור גם הם שחורים, הזקן צומח, אולי יתאים לי זקן, אף פעם לא היה לי, ושפם.

בלילה נשמעת הפצצה.

מפציצים את קהיר. מחר אחטוף בגלל זה, אבל אולי, אולי תל אביב חוגגת כמו במלחמות הקודמות. העיר הלבנה לא נהרסה. הם משקרים. הם עושים שטיפת מוח. הם משמיעים מידע כוזב.

למה הקצין בעל המראה הסלבי חייך אליי כשגונן עליי בגופו מפני המכים? מאיפה בכלל מגיע קצין סלבי למצרים? אולי הוא רוסי. ראיתי אותו עוד כמה פעמים, תמיד ברקע, תמיד מוכן לגונן עליי, הקצין הסלבי.

היה גם הפרופסור, ככה כולם קראו לו, כל החוקרים. נתנו לו כבוד. הוא בא לחדר החקירות לפגוש אותי וחיכה לי בחליפת שלושה חלקים אפורה, מראה רחוק כל כך מבית כלא, מחדר חקירות במצרים. הוא דיבר עברית ארכאית של שנות השלושים, כזו של האיכרים בראשון לציון או ברחובות. אני יודע, היו לי דודים פרדסנים שהתיישבו בבאר יעקב בשנות העשרה.

הפרופסור עשה שם את ילדותו, עם משפחתו, לפני הנכבה, הגירוש, שאז עזבה משפחתו למצרים. את כל זאת סיפר לי בשיחה ארוכה. הוא המורה הנערץ לעברית באוניברסיטת קהיר, כמעט כל החוקרים למדו אצלו. הוא מכיר את השירה הישראלית, את הסופרים ואת המחזאים, וכששמע שבתיה שחקנית בתיאטרון הקאמרי, ידע לספר לי אילו הצגות עלו שם בשנים האחרונות.

סיפרתי לו על ההצגה "איש חסיד היה", שבתיה השתתפה בה, והוא נלהב לשמוע. ביקש שאלמד אותו כמה מונחים רפואיים בעברית, ושאל פרטים עליי ועל סיום לימודיי באוניברסיטת תל אביב. ניסיתי להאריך את השיחה ככל האפשר; הקפה והסיגריות היו בחינם. נפרדנו כידידים בלחיצת יד. אחרי הפגישה הזאת לא היו עוד מכות.

 כשהצלילים המטריפים נחלשו, הקירות התחילו לדבר, בלחש, מרוחקים כנהמת הים ששמעתי כילד מדי לילה בביתנו שברחוב פרישמן 8. אומממממ, אמממממריייייקההההה, ששששבבבבביתתתתת ננננששששק.

בדרך לביקור אצל השר קיבלתי את הפיתה עם המוח על האש, עטופה בנייר עיתון עם תמונה של קיסינג'ר והתאריך על העיתון, מה היה התאריך, ראיתי, ראיתי, אוקטובר משהו. והקצין דיבר אליי בעברית ובחיוך, ונפגשתי עם השר וגם הוא חייך, ופתאום הכול התחבר לי, והלחש של הקירות נהפך לצעקה נוראית. האו"ם מתערב, ואמריקה לוחצת וקיסינג'ר מתווך, ויש שביתת נשק והקרבות הסתיימו, ואנחנו בדרך הביתה.

בוקר אחד הם היו נחמדים יותר מתמיד. מחלק האוכל אמר יפה ״סבאח אל־ח'יר״ וגם היה הרבה פול. כאילו חג. אכלתי בישיבה, ואף אחד לא נכנס להעיר לי בבעיטה. קצין הבידור הושיט לי את קופסת הסיגריות, הפעם לא הוציא רק אחת, ואפילו נתן לי את המצית להדליק לעצמי, בטוח שאני לא אשרוף אותו ואת הכלא, ואמר: "בעוד שבוע אתה בבית".

כבר גמרו לחקור אותי, כבר לא היה לי מה להוסיף, כבר הופעתי בטלוויזיה ודיברתי ברדיו וביקרתי בבית החולים הצבאי ובמפעל תרופות ובפירמידות ובספינקס, אין להם שום סיבה לפתות אותי למסור עוד מידע, אז למה כל הסיפורים. אני מכיר אותם עם הגוזמאות וסיפורי אלף לילה ולילה. אבל הם בטח לא זוממים נגדי. אני אורח שלהם, גר בביתם, אוכל את מאכליהם, הם צריכים לשמור עליי מכל משמר, ככה זה אצל המוסלמים. ככה קראתי בספרי ההרפתקאות כשהייתי בן עשר.

ומה אם המשא ומתן יתפוצץ. ומה אם לא ירצו אותי בחזרה בישראל. יגידו, טוב, תחזירו את כל השבויים אבל את אלה מהמזח, אלה שנכנעו, תשאירו אצלכם.

למחרת העבירו אותי דירה.

לקחתי את החפצים שלי, כלומר את עצמי, והולכתי אזוק ומלווה בשלושה שומרים לבניין אחר. לא הספקתי להיפרד מהחברים, להחליף איתם כתובות, לא השארתי טיפ. ככה, באו ולקחו כאילו אני חבילה. קיבלתי תא מצחין ומלוכלך בקומה שנייה ללא כיווני אוויר. האור היחיד בא מנורה מסורגת בתקרה הגבוהה מאוד. הקירות השחורים מאלפי חרקים מפוצצים היו מלאי כתובות בערבית. אחרי דירת הגן שהיתה לי, נראה התא הזה כהרעת תנאים ניכרת. הבנתי שהייתי עד כה בכלא של מיוחסים ועכשיו עברתי לסטנדרטי, לכלא שאליו בזמנים אחרים מכניסים חיילים מצרים שסרחו. לא טוב.

היו לי כוונות להתלונן בהנהלה אבל התאפקתי. כעבור כמה דקות התחלתי לשמוע מסביב דיבורים בעברית, חופשי לגמרי ובקולי קולות. לא היתה עוד חובת שתיקה. לא היה צורך לחזור לניסיונות העלובים שלי בתא הקודם, שלא התקבלו יפה על ידי הצוות המארח, לתקשר עם מישהו בדפיקות על הקירות.

בהתחלה עדיין לא הייתי בטוח שמותר ולכן שתקתי ורק הקשבתי.

"תוך יומיים", "הם צריכים להתארגן וייקח להם לפחות שבוע", "מטוס ראשון עם הפצועים כבר יצא". מניין הם יודעים את כל זה? זאת מלכודת?

מספיק עם החששות, זה נשמע כמו עברית של ישראלים, לא של מצרים.

"מישהו יודע מה המצב בארץ?" זרקתי לאוויר וקיבלתי שתיקה.

לבסוף ענה מישהו: "נכנסנו למצרים והעיפו את הסורים לדמשק, ניצחנו, והמצרים מתחננים לשביתת נשק, קיסינג'ר בקהיר".

כעבור כמה זמן לקחו אותי למקלחת. הלבישו אותי בבגדי פיג'מה לבנים ונעלו לי נעלי בד לבנות. הספר החזיק תער גלבים ולמרות חששותיי הברורים, שהובנו על יד כל הנוכחים בחדר וגרמו להם להתפקע מצחוק, הסתפק הגלב בגילוח הזקן, מקפיד להשאיר את השפם, להשאיר לי את כבודי כגבר. את השיער גילחו במכונה עוד בימים הראשונים לשבי, למראה יותר נוח ובלי כינים.

למחרת הוציאו את כל לוחמי המזח לטיול סיום שבי. ישבנו כולנו באוטובוס תיירים, נוסעים לראות את קהיר. בפירמידות ובספינקס כבר הייתי ונהפכתי למדריך תיירים לקבוצת שבויי המזח. הפצועים קשה לא באו; את אביחיל לא ראיתי.

לוחמי השריון התחבקו. האחרים היו המומים, מסונוורים מהשמש היוקדת; רובם לא יצאו מהתאים יותר מחודש. לא היתה שמחה. מעט שמעתי על עינויים כאלה ואחרים, על מכות חשמל וזריקות. היינו עצובים.

לאחר מכן החזירו אותי לתא הכלא של כוכב אחד, לעומת הארבעה או החמישה כוכבים שהיו לי קודם.

ביום השלישי או הרביעי שם התחלתי לחשוש. השומרים התחילו להיות עצבנים ומתוחים, כבר ללא חיוכים, בלי טיולי בוקר, בלי סיגריות, בלי שמש, בלי סבאח אל־נור.

עברו כמה ימים של חוסר ודאות נוראי, מיטלטלים מחוסרי מידע בין ייאוש לאכזבה. לא היה שום מידע מהשומרים; הידענים בחבורה הפסיקו עם השמועות. הלחישות בלילה חזרו, טורדניות, מעיקות.

בלי שום הודעה מוקדמת הוציאו אותנו, חבורה שלמה של שבויים, רבים יותר מכל לוחמי המזח, לחצר הפנימית. נציג הצלב האדום, מלווה בכמה קצינים, בישר לנו שנטוס בהמשך היום לישראל.

אני לא זוכר ביטויי שמחה או בכי משחרר. פתחו כמה שולחנות מתקפלים בחצר הפנימית, העמידו אותנו בשורה צפופה בתור והחתימו אותנו, אחד־אחד, על ניירת טופס טיולים. הועברנו מפיקוחו של צבא מצרים לאחריותו של הצלב האדום הבין־לאומי.

לאחר החתימות עלינו לאוטובוס לבן מעוטר בסמל הצלב האדום ומשם למטוס לבן, גם הוא מעוטר בצלב האדום, שחיכה לנו בשדה התעופה של קהיר.

לא היו פרדות מרגשות מהסוהרים. לא נערך שום טקס. השתררה שתיקה מוחלטת, והיא נמשכה כל הטיסה, עד לנחיתה לאחר כשעה ומחצה. ישבנו שם, רחוצים בפעם ראשונה מאז תחילת המלחמה, מגולחי ראש ופנים, משופמים, כפכפי בד לבנים לרגלינו, ולא אמרנו מילה. לא שרנו, לא מחאנו כפיים. דיילות עברו וחילקו מים ואולי ממתק. גם הן שתקו.

כל אחד מאיתנו חשב על טקס ההשפלה שיקבל את פנינו, כשבויים מרימי ידיים.

התכרבלתי במושב וראשי מושפל. לא ראיתי מי יושב לידי ולא פציתי פה. היה שקט במטוס.

הזמזום הבלתי פוסק של העיר קהיר, שחדר גם לתא בבית הסוהר, קריאות המואזין וצעקות השומרים במגדלים המודיעים על השעה מדי שעה עדיין ליוו אותי, אך את מקומם בהמולה הפנימית החליפו מנועי המטוס.

הטיסה היתה קצרה, ובשעות הלילה נחתנו בשדה התעופה בלוד. כשנפתחה הדלת ועמדתי במדרגות ראיתי מאות אנשים על המסלול ושמעתי מחיאות כפיים. חיילת רצה אליי ובידיה זר פרחים. כולם בכו.

על ד"ר נחום ורבין

שימש במלחמת יום הכיפורים כרופא מוצב המזח. ספרו מוצב המזח: סיפור על כניעה וגבורה ראה אור לאחרונה בספריית "אופקים" של הוצאת עם עובד.