אם ההפיכה תצליח

לפני כעשור הציע אורי אליצור ז"ל, עורך "מקור ראשון" לשעבר וחתן פרס סוקולוב, לקבוע סכום תקרה לפנסיה התקציבית של עובדי המדינה, זו שמקבלים אנשי צבא, פרקליטות, אקדמיה וכדומה. המיליארדים שייחסכו לקופת המדינה, הסביר אליצור, יועברו לטובת מגזרים אחרים. "גם איש ביטחון זקן ורב־זכויות", כתב אז אליצור, "יצטרך להסתפק ב-20 אלף שקל לחודש. וגם אם כבר 30 שנה משלמים לו 40 אלף, מהחודש הבא הוא יקבל 20".

אליצור אמנם לא התכוון לכך, אבל משמעות הצעתו כיום היא החרמתו של רכוש שרובו בבעלות ליברלים המתנגדים להפיכה המשטרית, והעברתו בעיקר לידי חרדים ותומכי הקואליציה. זאת בנימוק שלא ייתכן כי פרקליט לשעבר ייהנה מפנסיה נדיבה, בעוד שחברו החרדי ירעב ללחם.

אם הצעה כזו תוגש היום, בית המשפט יפסול אותה בנימוק של פגיעה בזכות הקניין. הרי באותה מידה ניתן להחרים דירות, מכוניות או חשבונות בנק של "עשירים" ולהעבירם לידי "עניים". ואולם, אם מערכת המשפט תיפגע, לא יהיה מי שיעמוד בפרץ וביזת פרי עמלם של הליברלים תורחב.

הצעה ממין זה אמנם לא עומדת כרגע על הפרק, אבל לא מן הנמנע שעוד תוגש מתישהו. אחרי הכל, רבים מתומכי הקואליציה חשים, לדבריהם, שהם "סוג ב'" וכי רבים מאנשי השמאל והמרכז הם "פריווילגים" שעשו להם ולאבותיהם עוול שחובה לתקן. תיקון כזה יוכל לבוא בדמות חקיקה שתגזול את כספם ורכושם של ליברלים ותעבירו בעיקר לתומכי הקואליציה, בנימוקים "שמאלניים" של צדק ושוויון, תוך התעלמות מכך שחלק משמעותי מהעוני שאותו נדרש לאזן לא נגרם כתוצאה מאפליה או מקפטיליזם חזירי, אלא להפך: מהסתמכות מוגזמת על קצבאות ועל פטורים, ומבחירה מכוונת שלא לעבוד ולא ללמוד ליבה. זה לא סוציאליזם, זה מקורביזם.

חרם כלכלי על מתנגדי השלטון

השאלה הגדולה היא איך תיראה המדינה בעוד חמש, עשר או 20 שנה? מטה המאבק "חופשי בארצנו" מנה מה שהוא מכנה 225 "חוקי דיקטטורה", מהם 84 הצעות חוק "לריסוק מערכת המשפט", 53 הצעות "לפגיעה בזכויות אדם", 37 "לכפייה ועצימות דתית", 30 "לפגיעה בכללי הבחירות" ו-21 "לפגיעה בתקשורת חופשית". גם אם יעברו רק חלק מ-225 הצעות החוק הללו, המדינה תשתנה דרמטית. כפי שניתן יהיה לראות בהמשך הרשימה, אין מדובר רק בתחזית לגבי העתיד, אלא גם בתיאור דברים שכבר קרו, או קורים בשעה ששורות אלו נכתבות.

כך למשל, ח"כ יצחק פינדרוס מ"יהדות התורה" אמר "החלום שלי זה להביא 9-D ולפוצץ את בית המשפט העליון". שר המשפטים יריב לוין מסרב זה חודשים לכנס את הוועדה למינוי שופטים, חרף הסבל שנגרם לרבבות בני אדם הנזקקים לפסק דין. כבר עכשיו סכומי עתק מכספי המסים שמשלמים ליברלים עובדים, עוברים לידיהם של חרדים שאינם עובדים או שעובדים במשרות חלקיות. כבר עכשיו נהנית העיר ירושלים ממענק תמיכה ממשלתי של מיליארד שקל בשנה, בין היתר משום שתושביה החרדים כמעט שאינם משלמים ארנונה. כבר עכשיו מקבל תלמיד בחינוך הממלכתי־דתי תקציב הגבוה ב-26 אחוז מתלמיד חילוני, וב-40 אחוז מתלמיד ערבי.

זאת ועוד, באחרונה קידם שר התרבות מיקי זוהר מופע תרבות ענק בהשתתפות גדולי האמנים בישראל שיוצע בחינם למספר ערים ורשויות מקומיות, שהמכנה המשותף ביניהן הוא שהליכוד זכה בהן ברוב גדול בבחירות, והשרה מירי רגב קידמה הנחות דיפרנציאליות בתחבורה ציבורית שהנהנים מהן הם בעיקר חרדים. תלושי המזון לעניים שהציע אריה דרעי אמורים להגיע בעיקר לחרדים צעירים, ולא לניצולי שואה – כך שעניים שעובדים יסבסדו משפחות חרדיות שלא עובדות. על פי רוב התחזיות, קרנות הפנסיה ייקלעו בדור הבא למשבר אקטוארי קשה כתוצאה מהעלייה בתוחלת החיים, והן עלולות להתרוקן. במקרה כזה, מי תוקע לידינו שלא תתקבל הצעתו של אליצור?

איסור על הוצאת כספים מישראל

תהליך זה יתעצם מדי שנה. תופעות כמו החרם שהטיל המגזר החרדי על מאפיית אנג'ל, משום שיו"ר החברה עמר בר־לב העז להפגין כאדם פרטי בצורה חוקית ושקטה כמה מאות מטרים ליד ביתו של הרב גרשון אדלשטיין, יהפכו לעניין נפוץ. החרם ההוא הצליח, והמאפייה התנצלה על הפגיעה "מעומק הלב". בעתיד יוטלו לא רק חרמות מטעם המגזר החרדי, אלא אולי גם מטעם הממשלה עצמה – על תקציביה ומשאביה האדירים. לא רק חרמות על עסקים גדולים, אלא גם על חנויות פרטיות, על עצמאים ועל נותני שירותים מכל גודל ומכל סוג. כל מורה או עובד מדינה שיתבטא נגד השלטון, יפוטר. במציאות כזאת, איש כמעט לא יעז להתנגד, כי אחרת יאבד את פרנסתו. כפי שהזהיר אותי חבר חרדי: "מי שאומר שכשהדתיים יהיו רוב תהיה פה דמוקרטיה, משקר".

כשמערכת המשפט תוחלש, כמעט כל סכסוך אישי, משפטי, שכני, פלילי, כל תחרות על מקום עבודה, על קידום, על קבלה למקום לימודים, על זכייה במענק, במלגה או בפרס למדענים ולאמנים, יוכרעו לטובת אנשים ממגזר מסוים. גם כאן הנימוקים יהיו "שמאלניים" לעילא: צדק חלוקתי, אפליה מתקנת, שוויון הזדמנויות. ושוב, אין מדובר בתחזית לעתיד שאולי תתגשם ואולי לא, אלא בתיאור של המצב הקיים. ראו למשל את הדחתו של יו"ר רשות הדואר המוערך מישאל וקנין, שאפילו מתנגד שלטון או אשכנזי חילוני איננו, אלא סתם לא־מקורב.

בשלב הראשון ימכרו ליברלים את דירותיהם במחיר מלא ויהגרו מישראל. בשלב השני מחירי הדירות יקרסו, וליברלים ייאלצו למכור אותן בזול. גם הפיחות בשקל ישחק את כוח הקנייה בחו"ל של מוכרי הדירות, ויבוא יום שבו דירות יחזרו להימכר בדולרים. ליברלים רבים יתעוררו מאוחר מדי, וייתקעו בישראל. יהיו ליברלים שיצליחו להעביר את הונם לחו"ל, אבל יהיה רגע שבו זה כבר לא יתאפשר. כי אחרת הכלכלה תתמוטט, כך יסבירו השלטונות ויעבירו תקנות שאוסרות על הוצאת כספים מהמדינה.

קוני הדירות יהיו תומכי הרפורמה, ושכונות שלמות ישנו את פניהן. דמיינו, למשל, איך תיראה רמת אביב כשחלק ניכר מאוכלוסייתה תהיה דתית או חרדית. כיצד תיראה שם השבת, כמה בתי קפה יפעלו ביום המנוחה, וכמה כבישים בה יהיו פתוחים לנסיעה; כיצד יוכלו להתלבש נשים וילדות בצאתן לרחוב, איזו הפרדה תהיה בספרייה הציבורית, כמה הדתה תהיה בבתי הספר ה"ממלכתיים" החילוניים, כמה כרזות פרסומת יציגו נשים. לא מאמינים? באוגוסט כבר השחיתו אלמונים מודעות פרסומת שהציגו נשים בקניון רמת אביב.

האשליה תנופץ סופית וישראל תחדל להיות בית

אפילו היום, למרות כל מה שכבר קרה, רבים מאמינים שהחששות הללו מופרכים. קשה להם להכיר בכך שישראל שגדלו בה חדלה להתקיים. שהתקופה השתנתה. שמחצית מהעם תעולל דברים כאלה למחצית האחרת. קל להם יותר לסווג את המזהירים כרואי שחורות, פסימים כרוניים, חמוצים. השלמת התהליך והפיכת ישראל לדיקטטורה תתפוס את השאננים בהפתעה, למרות שבדיעבד יבין כל ילד שהם היו אמורים לקרוא את המציאות עוד הרבה קודם. אותם אופטימיסטים מושבעים יסבלו יותר מכולם, כי יאחרו להוציא את הונם או למכור את דירותיהם. זה מחיר השאננות.

שר האוצר בצלאל סמוטריץ' הצהיר במפורש על רצונו להפוך את ישראל למדינת הלכה, אבל האופטימיסטים הכרוניים מנחמים את עצמם באשליה שמדינת הלכה ממילא אינה דבר מעשי. כך בדיוק ניחמו את עצמם החילונים באיראן של השאה ב-1979, ערב המהפכה החומייניסטית. למרות שכבר ראינו מה קורה במשטרים סמכותניים ודתיים, הלקח לא נלמד. אגב, אפילו באיראן מעולם לא התקיים מצב שבו רבע מהאוכלוסייה פוטרת את עצמה באופן מלא או חלקי מחובות כמו תשלום מסים וארנונה, עבודה ושירות צבאי.

אשליה אחרת שמוכרים לעצמם האופטימים היא שהממשלה תסתפק בשינוי מערכת המשפט, ותעצור שם. זוהי נאיביות. הקואליציה הנוכחית לא תסתפק בשינוי כזה או אחר בהרכב הוועדה לבחירת שופטים. כל ויתור ישמש רק כנקודת מוצא לוויתורים הבאים. עם ההצלחה, תיאבונה של הקואליציה וחוסר הבושה שלה רק יגדלו. למרות הפריווילגיות שלהם שפורטו לעיל, ימשיכו אנשי השלטון לכנות את הליברלים בשם "פריווילגים" ואת עצמם "סוג ב'". זה ישמש להם הצדקה להרחיב עוד יותר את הפטורים וההנחות שהם מעניקים לעצמם ולבוחריהם על חשבון האחרים.

הקושי להבחין בשינוי, ההדרגתיות, הזלזול ביריבים – כל אלה מביאים לביטחון כוזב. הקושי הרגשי להשלים עם האסון המתקרב מביא לעיוורון מרצון, להדחקה כמנגנון הגנה מפני המציאות המאיימת. לנו זה לא יקרה. יהיה בסדר. הם לא יעזו. אבל האמת היא שכבר בישראל של היום לא רק בג"ץ, אלא אפילו צה"ל וקציניו הקרביים אינם בגדר פרה קדושה – אז מה הסיכוי שבעוד 20 שנה ישמרו על זכויות היסוד של הליברלים בישראל?

הפסד בבחירות הבאות ינחית מהלומה קשה על התקוות האחרונות שיהיה בסדר, ויביא ליברלים רבים לעזוב את הארץ. העזיבה של רופאים, הייטקיסטים, יזמים ומשפטנים – שכבר החלה – תתעצם. הדבר יאיץ את הקריסה הכלכלית, ויגדיל לאין שיעור את התורים הארוכים ממילא לבדיקות רפואיות, לניתוחים ולפסקי דין. הרוב האנטי־ליברלי יגדל, המיעוט הליברלי יקטן – וכך יתחיל מעגל קסמים שרק יאיץ את מהלכו: החקיקה הדיקטטורית וההגירה הליברלית יגבירו זו את זו.  

הנשארים ייאלצו להתקרנף, לשתוק ולשתף פעולה עם הרוע

הונגריה. פולין. ברזיל. טורקיה. לבנון. איראן. משטרים כאלה הופכים את כולם לקרנפים. לאנשים שאינם נהנים מביטחון כלכלי אין סיכוי להיות ישרים. מוסר הוא מותרות של מי שנהנה משפע. משיקולי פרנסה, פשוט כדי לשרוד, ליברלים שיישארו בארץ ייאלצו לעמוד מנגד, לבגוד בעקרונותיהם, לשתוק. "מחוץ לתל אביב, מורים מפחדים להתייחס להפיכה המשטרית בכיתה", כך אמר יואב כהן, מורה בתיכון אשל הנשיא בדרום. מובן שבחינוך הדתי והחרדי אין כל חשש לדבר בעד ההפיכה.

מערכת החינוך תמשיך להתנהל, וביתר שאת, לפי העיקרון שקבעו הדתיים והחרדים: שלי שלי ושלך שלי. במערכת החינוך הממלכתי החילוני, יספגו הערכים של ההורים קיתונות של בוז. מה שנראה ראוי לגנאי בעיני הוריהם יועלה על נס. מה שלגיטימי בעיניהם, כגון הומוסקסואליות, יבוזה. הפיצול בין מה שאתה יודע לבין מה שמותר לך להגיד יביא לקרע בתוך האני. לבוז עצמי.

כל התבטאות לא במקום תגבה בעתיד מחיר יקר, של נידוי ושל פיטורים. מאזינים ומלשנים יהיו בכל מקום, ועל אלה ייתוספו טכנולוגיות מעקב למיניהן – כבר היום מקדמת הממשלה חוק שיאפשר למשטרה להציב מצלמות לזיהוי פנים במרחב הציבורי ("חוק האח הגדול"). הנזק שבחתימה על עצומות נגד השלטון או של מאבק למען עמית שפוטר מסיבה פוליטית יהיה גדול אלפי מונים מתועלתם האפסית. הליברלים עובדי המדינה, אבל גם עצמאים שיחששו מחרם כלכלי, ישתקו ויקברו את הידע על העוולות כל כך עמוק בתוכם, עד שהם עצמם כבר לא יאמינו בו. הם יזדקקו לאישור מהזולת על כך שרגשותיהם ותפיסותיהם את המציאות נכונים, אך לא יידעו על מי אפשר לסמוך.

כך יתחיל תהליך של גזלייטינג עצמי, שייתווסף על הגזלייטינג החיצוני: אנשים ייתקלו במקרים של אי צדק, אבל מאחר שאיש לא יעז לדבר עליהם בפומבי, ביטחונם בתפיסת המציאות של עצמם יתערער. הבדידות, גם של מי שמוקפים באנשים קרובים, תגבר. וכמוה גם הניכור העצמי. רבים יתחילו לפעול ולחיות על אוטומט.

כפי שקורה כבר היום, הפוליטיקאים, שופרותיהם והבוטים שלהם יפיצו אלפי שקרים. הם יקימו –  סליחה, כבר הקימו – משרד ממשלתי מיוחד לצורך זה. כל השיטות שיצרה הטכנולוגיה יופעלו כדי לשכנע את הרעבים שהם שבעים, את המדוכאים שהם חופשיים, את המופלים לרעה שרוצים בטובתם. הביטוי "מכונת הרעל", שטבע ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט בעקבות שיחה שבה איים עליו נתניהו בהפעלת שופרותיו, כבר הפך לחיובי והוא מעניק לשופרות ההסתה והשקר גיבוש, זהות וגאוות יחידה, בְמקום שיהיה מקור לבושה או מניע לחשבון נפש.

כל מי שיעז להתערב, כל מי שיפגין בגלוי אי נחת מהמצב – ההמון שצופה בערוץ 14 יסתער עליו. על דברי אמת, בדומה לדברים שכתב ליאון פויכטוונגר ברומן האופרמנים, על גרמניה בשנות ה-30, נצטרך להגיד שהם שקר. יהיה זה אנטי־ישראלי להגיד שהם אמת. אמירתו של השלטון תהיה שקר ושתיקתו תהיה שקר. עם השקר נקום בבוקר, עם השקר נשכב לישון. שקר יהיו המשטר שלהם, שקר החוק שלהם, שקר המשפט שלהם, שקר העברית שלהם. שקר יהיו האתוס והאהבה שלהם. הכל שקר, ורק דבר אחד אמת: שנאתם.

נקמה ומעשי אלימות נגד ה"אליטות" ו"ישראל הראשונה"

השנאה היא לב העניין. רבים מאנשי הקואליציה מבקשים לתקן עוול בעוול. מטרתם אינה לאזן, אלא לנקום, לדרוס ולהשפיל. כל זה בשם עוולות אמיתיות ומדומות שהתקיימו בימי ראשית המדינה, שמגזימים בהיקפן ומתעלמים מהנורמות ומהנסיבות הקשות שבהן התקיימו, ומכך שחלקן הגדול כבר תוקנו. כל זאת בשם פוליטיקת זהויות אלימה, תוך זניחת כל יומרה לצדק אוניברסלי. ושוב, זה לא סוציאליזם אלא מקורביזם מבית מדרשו של פורום קהלת הקפיטליסטי: מדינת רווחה לחרדים ולמתנחלים, ושוק חופשי פראי וחזירי לכל השאר.

מבחינת חלק מאנשי השלטון הנוכחי, זו חוויה דיוניסית של שחרור ופריקת עול, מתן דרור ליצרים סדיסטיים. הנקמה תכלול עוד ועוד מקרי אלימות פיזית, כפי שכבר קרה בחסימת דרכי הכניסה והיציאה לקיבוצים ולרמת אביב, ובאלימות המשטרה נגד מפגינים. טובי השופטים והשוטרים לא יוכלו לסייע, מחשש למשרתם. זו תהיה נקמת ישראל השנייה בישראל הראשונה, סגירת חשבון של המוני העם עם האליטות. ראו כמה השר דוד אמסלם מתענג ודמיינו מה זה יעשה לו לראות את היריב האשכנזי המתנשא מתבוסס לרגליו, איך ייהנה להניח את הרגל על צווארו.

מינוי מקורבים, פיטורי מתנגדים, שחיתות וקריסה

אחרי ששוטרים, מורים ואנשי שירות ציבורי שיזוהו כליברלים יאבדו את משרתם, ימונו במקומם, כמו בפולין ובמקומות רבים אחרים, ידידים וחברי מרכז. זהו פרויקט חייהם של אנשים כמו אמסלם, מירי רגב ואריה דרעי. ההצטיינות תזוהה עם צייתנות. לא ההישגים והכישרון יקבעו, אלא ההשתייכות. רופאים, פרקליטים ומנהלים חסרי כישרון, שקידומם עד כה עוכב, יתחילו להריח שחר חדש. כתוצאה מכך, תקרוס רמתם של השירותים שמספקת המדינה. את התוצאות אפשר לראות למשל באיכות הטיפול וההתמודדות של המשטר הטורקי עם רעידת האדמה הגדולה שפקדה את המדינה. לא ירחק היום שגם בישראל יתמוטטו גשרים וסכרים.

מי שיתרמו תרומה יוצאת דופן ל"בניין האומה" יקבלו הקלות ניכרות במבחנים ובמכרזים. השחיתות תצמח לממדים המקובלים בגרועות שבמדינות. מאז ההכרזה על הרפורמה קרסו ההשקעות הזרות בישראל ב-60 אחוז. ואולם, כחלק מהמרד ב"אליטות" ומהמאבק באינטלקטואלים, לא יקשיבו לאזהרות אנשי המקצוע, למדענים, לנגידי בנקים, לכלכלנים ולמומחים, כפי שקורה כבר עכשיו. התוצאה הבלתי נמנעת: קריסת המשק.

תומכי "הרפורמה" ההגונים ימשיכו לעמוד לצד השלטון

בגלל השתקת המתנגדים והצרת צעדי האופוזיציה והתקשורת, תומכי קואליציה הגונים לא יידעו מה בדיוק מתרחש מתחת לאפם. את המעט שיידעו, ידחיקו כדי שלא תישמט הקרקע שעליה הם עומדים, אהבתם העצמית ואהבתם למולדת. את מעשי העוול יפרשו כיוצאים מהכלל. "כדי להכין חביתה צריך לשבור ביצים", הם יגידו לעצמם בנוגע לרפורמה. למעשה הם כבר אומרים זאת, לצד הצדקות נוספות כמו "הרפורמה נחוצה למערכת המשפט" או "הרי גם לנו עשו עוול, במעברות או בהתנתקות". וישנם כמובן אלה שלא מתעניינים במיוחד בפוליטיקה ואין להם דעות מוצקות בענייני השעה. גם פטרנליזם יהיה: אמונה כנה של דתיים רבים שהם פועלים לטובת החילונים הריקים, חסרי הקהילה, האמונה, השייכות והמשמעות.

את מעשי העוול, כפי שקורה כבר כעת, ימשיכו תומכי קואליציה הגונים לפטור כ"חריגים". "אז כמה חרדים רצו להושיב אישה בצד האחורי של האוטובוס, זה לא סוף העולם". תקיפת עיתונאים או מפגינים יפורשו כמקרים בודדים של אלימות. "עוד מעט הכל יירגע". תומכי קואליציה הגונים רבים ינסו להקטין כל סימן מדאיג, כדי לשכנע אחרים וגם את עצמם. כבר היום תומכי הרפורמה המשפטית טוענים כי אזהרות ראשי המחאה הן "פרנויה", "תבהלה", "היסטריה", "הגזמות שממומנות בכסף זר", "המצאות של אהוד ברק שרוצה לחזור לשלטון".

תומכי הקואליציה ההגונים כבר העדיפו להפיל את ממשלת נפתלי בנט, בשר מבשרם, על מנת לכרות ברית עם כהניסטים, ובכך פתחו את השער לכוחות עברייניים, מושחתים, גזענים ואפלים שבסופו של דבר יבלעו גם אותם.

הממשלה עלולה להביא לעימות צבאי כדי לזכות בבחירות

מצבה של הקואליציה בסקרים בכי רע. בכל זאת עוד יש ימנים הגונים וליברלים, שלא יהססו להביע את עמדתם בבחירות חופשיות וחשאיות ולתמוך בגוש שיוביל כנראה בני גנץ. ואולם, בבחירה בין ביטחון לשלטון, כמו במקרה ההתמודדות עם המשבר בחיל האוויר וביחידות המיוחדות, הקואליציה תבחר בשלטון. לאנשיה יש רק שתי דרכים לנצח בבחירות הבאות. האחת, שכבר הוחל בה, היא לעוות את חוקי הבחירות בצורה שתקשה על ערבים להשתתף בהן; הדרך השנייה היא ליזום התנגשות ביטחונית עם הפלסטינים או עם חזבאללה, במטרה להעמיק את הטריז בין המפלגות הציוניות לבין המפלגות הערביות ולהחזיר את מצביעי הימין המתונים הביתה. הימין יזעק שוב על החבירה של המרכז־שמאל ל"ערבים תומכי הטרור" ויקצור את הפירות בקלפי. במלחמה יואשמו, כמו תמיד, השמאלנים.

באופן מוזר, כמעט הכל ייראה אותו דבר

איך תיראה מדינה שבה רבים כל כך מאזרחיה מעדיפים להיכנע לסמכות שיפוטו של אדם אחד שבו הם נותנים אמון, מאשר לחוקים ותיקים ולנורמות בסיסיות של הגינות? שבה תומכי השלטון מעריכים מסירות עיוורת לסמכות, שמבחינתם היא נאמנות ראויה לשבח? שבה יצירתיות וביקורתיות, שהן תנאים הכרחיים להצלחה כלכלית במאה ה-21, נרמסות בכל פינה? באופן משונה, כמעט אותו דבר.

כלפי חוץ המדינה תיראה בערך כמו שהיא נראית כיום. "כשאתה מסתכל מבחוץ הכל נראה אותו הדבר", כפי שסיפרה שבנם קורור פינג'אנג'י, פרופסור לרפואה, על מולדתה טורקיה. "אנשים יושבים במסעדות, אוכלים, שותים בירה, צוחקים, נהנים. אלא שבפנים הם מדוכאים". גם בתל אביב אוטובוסים ומכוניות ימשיכו לנסוע, אם כי פחות ופחות בשבת. חנויות, מסעדות ואצטדיוני ספורט ימשיכו לפעול. ילדים ימשיכו ללכת לבית הספר, מבוגרים לעבודה. אבל בתוכה, המדינה תהיה יותר ויותר פראית, יותר מוכת עוני. שקרים ואלימות ינגסו בה מבפנים. החיים בכללותם ייהפכו למסכה. רבים יפסיקו להתעניין בענייני הכלל וינסו להאמין בשלום המטעה של חיי היומיום. המדינה תשקע עמוק יותר ויותר באומללות ובשחיתות, אבל אלה שיטיילו בשכונות המגורים או על חוף הים לא יראו אלא שקט וסדר. עד להתפרקות המוחלטת, שממנה ספק אם נחזור.

על ד"ר אבי גרפינקל

סופר, מרצה, פובליציסט ומבקר תרבות בעיתון "הארץ". הרומן הרביעי פרי עטו, אופל בהר הגלבוע, יצא באחרונה בהוצאת "פרדס" ועוקב אחר מאמציו של אב להציל את בתו שנפלה בקסמו של גורו המנהיג כת מסוכנת.