אולי התעוררנו, אבל לא למדנו משגיאות העבר

התגובות של רבים מדי במחנה הליברלי לאירועי יום הכיפורים בכיכר דיזנגוף מוכיחות: ההיסטוריה חוזרת, בקטע רע. אם לשפוט על פי השבועיים האחרונים, אולי התעוררנו, אבל לא למדנו משגיאות העבר. אבל כדי להבין מדוע מה שקורה עכשיו כה זהה לתבנית ישנה ורעה, יש לשוב מעט אחורה בזמן. 

קצת קשה לראות את זה דרך אדי הרעל, אבל מאז תחילת שנות ה-90 לא נשקפה סכנה גדולה כל כך למפעל ההתנחלויות כמו עכשיו. בחודשים האחרונים מיליוני ישראלים מחברים פתאום את הנקודות בין מה שקורה בשטחים לְמה שקורה בישראל, ואחרי 30 שנות נמנום נזכרו באמיתות הבסיסיות שהם וההורים שלהם הבינו בתחילת שנות ה-90: האינטרס הישראלי (וגם היהודי והציוני) העליון הוא להציב גבולות קבע לישראל ולסיים את השליטה על העם הפלסטיני שגובה מחיר כבד במוסר, בחיי אדם, בכלכלה, בחברה, ובמעמדה של ישראל בעולם. 

לזה הצטרפה הבנה עמוקה לגבי הסכנה הנשקפת מהימין הדתי־מתנחלי, שבשנים הארוכות שבהן המחנה הליברלי הרשה לעצמו להיעדר מהפוליטיקה ומהרחובות צבר כוח אדיר, והוא מפעיל אותו עכשיו נגד ישראל הדמוקרטית.

הדרך של הימין להתמודד עם האיום על ההתנחלויות (שנשקף מאוסלו וביתר שאת אחרי ההתנתקות) היתה לפרק את המחנה הפוליטי שמולו. כך התחיל להתגלגל כבר בשנות ה-90 קמפיין מוצלח מאוד ושקרי מאוד שמטרתו היתה להגדיר מחדש את השמאל כבוגד, כמשתף פעולה עם האויב וכאנטי פטריוט. עד כאן סיפור סביר בסך הכל. קמפיין פוליטי מתועב ומסלף אבל בסך הכל קמפיין. כבר ראינו כאלה. 

הבעיה התחילה כשהשמאל נכנס למגננה. והבעיה התגברה כשהשמאל סבר בטעות שהדרך להוכיח ל"עם" (שרובו תמך כזכור ברבין ואז בברק ואז בשרון) שאנחנו לא כל הדברים הרעים שהימין אומר עלינו היא לקפל את כל הדגלים והערכים שלנו. להפסיק לנהל את המאבק המדיני. להפסיק להיאבק בכפיה דתית. להפסיק להגיד משהו חד או אידאולוגי על משהו, כל דבר.

כעניין שבעובדה, לאסטרטגיה הכושלת, המופרכת, וחסרת האחריות הזו היו לאורך זמן כמה תוצאות: "שמאל" הפך מתיאור של תפיסת עולם לקללה, עד כדי כך שאנשים מתחת לגיל 40 בכלל לא מכירים עולם שבו "שמאלני" זה לא עלבון. "שמאלנים" הפכו שם נרדף לבוגדים ולאנטי פטריוטים. השמאל הציוני שהקים את המדינה התכווץ עד שנמחק. מ-44 מנדטים למפלגת העבודה של רבין ו-12 מנדטים למרצ של שולמית אלוני, ב-1992, לארבעה בבחירות 2022 

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

אבל התוצאה הקשה ביותר של התהליך הזה היא שלתפיסת עולם דמוקרטית וליברלית היה עם הזמן פחות ופחות ייצוג פוליטי בישראל. וערכים שאף אחד לא נאבק עליהם, כמו שוויון, חתירה לשלום והפרדת דת ומדינה – גוועים ונעלמים. 

זו הסיבה שמאז 1999 לא הלכו פה לבחירות על גבולות קבע לישראל ופינוי התנחלויות. זו הסיבה שמאז 1999 לא הלכו פה לבחירות על דת ומדינה. וזו הסיבה שהדמוקרטיה הישראלית מאוימת עכשיו באופן קיומי. התנאי לדמוקרטיה, כל דמוקרטיה, הוא ויכוח בלתי פוסק על עמדות ועל דרך, ובישראל כבר 30 שנה שאין ויכוח.

אף אחד לא צריך להתפלא לכן שבסוף התהליך הזה הגיעה ההפיכה המשטרית. הכל היה לינארי להפליא, כל שלב נבע מקודמו, והמגמות רק הלכו והתחדדו. וככה במשך 30 שנה חזינו בזחילה – ואז בדהרה – לסוף ידוע מראש, בלי שום ניסיון לסדוק את הנחות היסוד ולתקן בדרך.

עכשיו התעוררנו. אבל האם למדנו משגיאות העבר? אם לשפוט על פי השבועיים האחרונים אז הסימנים, כאמור, מדאיגים. 

שוב נופלים באותו הפח

אם הקמפיין המוצלח כל כך של הימין בשנות ה-90 ניסה להגדיר מחנה שלם של פטריוטים ישראלים כבוגדים, אז הרי שעכשיו קורה אותו הדבר, רק שהפעם אומרים עלינו שאנחנו לא יהודים. את מה שנתניהו לחש על אוזנו של הרב כדורי בשנת 1997, הוא ושופרותיו צועקים כיום מאחורי כל מיקרופון ("מפגיני שמאל התפרעו נגד יהודים", צייץ נתניהו, ומכלל לאו אתה שומע הן – מפגיני השמאל הם לא יהודים) ולא מסתפקים בזה אלא דורשים במפגיע שאנחנו נסביר למה אנחנו בכלל יהודים ובמה בדיוק מתבטאת היהדות שלנו  ("במה אלה שלא מקיימים שום מצווה מחשיבים את עצמם כיהודים", צייץ ביביסט בכיר). למרבה הזוועה, יש כאלה שמרגישים צורך לענות ולהצטדק.

התגובה הפבלובית הזאת של רבים מדי מטרידה מאוד. מבולבלים, מפוחדים ושפוטים של אותם יועצים אסטרטגיים שמחזיקים במניית זהב בכל כישלונות השמאל הציוני בעשורים האחרונים, רבים מדי נכנסים למגננה ונופלים בפח שטומן להם היריב. כפי שבשנות ה-90 ניסו להוכיח שאנחנו פטריוטים ובשנות ה-2000 שאנחנו לא בוגדים, עכשיו מנסים להוכיח שגם אנחנו יהודים. 

את האינסטינקט הזה צריך לעקור מהשורש, כי זמן הפציעות נגמר. את הקרב הזה לא מנצחים במגננה ובטח שלא באימוץ סולם הערכים של הצד השני. הדרך היחידה לנצח היא להיאבק על ההגדרות שמנהלות פה את השיח הציבורי. מיהו פטריוט ישראלי (בתור התחלה, כל אחד ואחת שנמצאים ברחובות כבר כמעט שנה)? מהי מדינה יהודית (מדינת הלאום של העם היהודי ולא מדינת הלכה)? מי באמת מסכן את המדינה (הימין הדתי, החרדים, הממשלה)? מי חותר תחתיה ומיהם האנרכיסטים האמיתיים (אלה ששורפים כפרים, רוצחים חפים מפשע ומנסים להבעיר את המזרח התיכון כולו)?

מילה ליאיר לפיד

כדי למנוע פרשנות לא נכונה, חשוב להדגיש שהמאבק של המחנה הליברלי על מיהו יהודי ומהי מדינת היהודים אינו עובר בהפרשת חלה ובצילומי תדמית בכותל אלא בייצוג גאה ולא מתנצל של המחנה החילוני והליברלי, שהוא יהודי לא פחות מכל אחד אחר ובדיוק באופן ובדרך שמתאימים לו. 

המאבק של המחנה ושל יאיר לפיד כמי שמוביל אותו צריך להיבנות על הוקעה יומיומית של גרסת היהדות שממשלת ישראל מקדמת במילים, במעשים ובכסף: יהדות של גזענות, לאומנות, עליונות יהודית, אלימות, האדרה של בורות ובוז להשכלה. זו לא היהדות שלנו, וזו גם לא היהדות של מצביעי הליכוד (אבל את המאבק על ליבם של אלה האחרונים צריך להשאיר לבני גנץ, שזה תפקידו וזה ייעודה של מפלגתו). 

ומילה על ריאל־פוליטיק ועל המרדף אחרי "קהלים חדשים". כרגע נראה שעתיד המדינה יוכרע על היכולת להעביר כמה מנדטים ממחוזות הימין הפשיסטי למפלגת ימין סבירה ששמה כרגע הוא המחנה הממלכתי. אבל זה לא אומר בשום צורה שכדי לעשות את זה, הציבור הליברלי צריך שוב לוותר על ערכיו ודגליו והייצוג הפוליטי שלו. לציבור המסורתי ולימנים מתלבטים יש מספיק מפלגות שמייצגות אותם, הם לא זקוקים לעוד אחת. ואם ביש עתיד יעשו את הטעות ההיסטורית שעשו ראשי מפלגת העבודה לדורותיהם, יפסיקו לייצג את הציבור שלהם וילכו לרדוף אחרי "קהלים חדשים" שמעולם לא הגיעו ולעולם לא יגיעו – העתיד של יש עתיד ייראה כמו ההווה של העבודה. 

הציבור שהצביע לרבין ולברק לא נעלם. הוא פשוט התבגר ואחרי שורה של אכזבות, הוא עבר עם הילדים שלו ועם ההורים שלו למפלגה ליברלית שהבטיחה לייצג אותו, כי המפלגות המסורתיות שלו כבר לא עשו את זה. אם גם היא לא תעשה את זה – הוא יעבור הלאה. מיליוני ישראלים כמהים כיום לנציגות פוליטית אמיצה ואידאולוגית שתיאבק עם סכין בין השיניים למען הערכים והאינטרסים שלהם. כרגע הוואקום בתחום הזה הוא בגודל של חור שחור, ובפוליטיקה, כידוע, אין ואקום. אם יש עתיד לא תתחיל למלא אותו ובכך למלא את ייעודה – תקום חלופה שתעשה זאת.

על ד"ר מאיה מארק

היסטוריונית וחוקרת ימין. חברת סגל באוניברסיטת בן-גוריון.