כדי לנצח, ישראל צריכה ממשלת חירום.
בלי נתניהו

הרבה כוונות טובות הושקעו בצירוף המחנה הממלכתי לממשלת נתניהו והקמת ממשלת החירום – לפחות מהצד של גנץ, איזנקוט ושותפיהם, אבל כל יום שעובר מראה שמדובר בטעות גורלית. לא משנה כמה ידיים אחראיות נמצאות על ההגה – כל עוד בכיסא הנהג יושב אדם בלתי כשיר בעליל לניהול המדינה ולשמירה על ביטחונה, שלא ניתן לסמוך על שיקול דעתו, התוצאה תהיה הרת אסון.

העובדה הפשוטה היא שמאז יום שבת, 7 באוקטובר, ישראל היא מדינה חסרת ביטחון. תחושת הביטחון, השכבה הדקיקה שעוטפת את אזרחי ישראל ביום־יום ומאפשרת מהלך חיים תקין בשכונה מסוכנת, נופצה לרסיסים. הציבור חש חסר הגנה, פגיע לחלוטין. צה"ל הצליח להתעשת ולהתארגן, קבינט המלחמה תוגבר באנשים עתירי ניסיון, אך ביטחון – אין. יש לכך סיבה אחת מכרעת: בראש הפירמידה ניצב אדם בלתי כשיר להנהגה, בעל שיקול דעת מעורער וחוסר יכולת לפעול מתוך אחריות לאומית. כל עוד עובדה זו לא תשתנה, לאזרחי ישראל לא יהיה ביטחון, ומדינת ישראל לא תשיג ניצחון.

זה לא רק היעדר שיקול הדעת של נתניהו בענייני ביטחון לאומי, שבא לידי ביטוי בהשתהות הבלתי נסבלת שלו בהקמת ממשלת החירום ובעיסוק החולני בהישרדות הקואליציה שלו. אלה גם יחסיו הרעועים עם הנשיא ביידן, שהסכים לקבל אותו בחדר צדדי בשולי ועידת האו"ם יותר מתשעה חודשים לאחר הקמת הממשלה, ושממשלו זוכה למתקפה רעילה בלתי פוסקת מצד מכונת הרעל הביביסטית־טראמפיסטית מיום שנבחר, לרבות נתניהו ושריו. לפי שעה, ביידן נותן לישראל גיבוי מלא ונדיב בשל מחויבותו לישראל ולמרות נתניהו, ומגלה חוש אחריות שהלוואי שהיה נמצא אצל מי מחברי ממשלת ישראל. אבל אין לסמוך על כך שהגיבוי הזה יישאר לנצח. לא ייתכן שלמול ההנהגה האמריקאית הידידותית ביותר לאינטרסים הלאומיים של ישראל תעמוד הנהגה ישראלית שיורקת בפרצופה.

המסית לא יכול להוביל

על היכולת לנצח במלחמה מעיבה גם העובדה שעד ל-7.10, מעייניו של נתניהו היו נתונים להסתה קשה נגד רוב הציבור הישראלי, ובעיקר נגד אלה שמתייצבים בימים אלה ללא היסוס להגנת המדינה, לסיוע לעורף ולשיקום עוטף עזה. איך נתניהו מסוגל לקבל החלטות לטובת הציבור הענק שנגדו הוא מסית? איך הוא מסוגל להוביל צבא שמשרתיו הם בוגדים בעיניו? התרחיש שממנו הזהירו משרתי המילואים – אובדן אמון בהחלטות הדרג המדיני – יתממש לנגד עינינו.

זה בתיאוריה, ועכשיו לפרקטיקה: גם לאחר הקמתה, ממשלת החירום לא מצליחה להתעשת וממשיכה לקבל החלטות פוליטיות פסולות מתוך מניעים זרים ואינטרסים אישיים, תוך התערבות של בני משפחה ומקורבים בתהליכי קבלת החלטות בתחום הביטחון הלאומי.

בד בבד, שרי הממשלה ממשיכים לקדם את ההפיכה המשטרית שפילגה את החברה הישראלית בשנה האחרונה. בן־גביר מנסה להבעיר אינתיפאדה בקרב אזרחי המדינה הערבים, וגורמי ימין קיצוני הנהנים מייצוג רחב בממשלה עושים הכל כדי לפתוח חזית נוספת ביהודה ושומרון. החלטות שמתקבלות כעת בקבינט המלחמה המצומצם, בקבינט המדיני־ביטחוני ובממשלה יכריעו את גורל המדינה והאזור לשנים הקרובות, ויקבעו את המציאות שאיתה נתמודד כולנו אחרי המלחמה. באווירה הרעילה והמופקרת הנוכחית, מדובר בסכנת נפשות. לא פחות.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

ההיגיון שהביא לאסון

אי אפשר לחכות ליום שאחרי גם משום שהחלטות שמתקבלות בימים אלה יקבעו כיצד ייראה היום שאחרי. מלחמות מנוהלות לפי היגיון מדיני, וההיגיון המדיני של נתניהו הוא זה שהביא אותנו לאסון הנורא הזה. אחרי שנים של חיזוק עקבי של חמאס ושל מלחמה עיקשת בכל זיק של תקווה למציאות אחרת באזור ובכל נתיב לסיום הסכסוך – אין כל סיבה לחשוב שנתניהו ראה את האור.

כן, ישראל צריכה להביס את חמאס ולסיים את שלטונו ברצועה. בניגוד לנתניהו, אין לי ולא היה לי ספק שחמאס הוא לא פרטנר לשום דבר, ושאת המפלצת הזאת היה עלינו לקטול לפני שנים. אבל עלינו לבנות כבר עכשיו, במהלכי המלחמה עצמם, את האלטרנטיבה שתתחיל לקרום עור וגידים ביום שאחרי, ושתוביל לתהליך מדיני מול גורם פלסטיני אמין ואחראי. כל עוד ידיו של נתניהו על ההגה, הוא יעשה כל שביכולתו כדי למנוע אפשרות כזאת. משום כך מוכרחים להזיז אותו, עכשיו.

על מי מוטלת החובה להכריע

את טבילת האש שלי בשדה הקרב עשיתי במלחמת לבנון הראשונה. ראיתי שם חברים רבים וטובים נופלים לצדי בקרבות קשים, במלחמת ברירה. ראש הממשלה מנחם בגין ראה גם הוא את שמות ההרוגים המתווספים, את מספריהם המצטברים, והבין שהוא איננו יכול עוד. אבל זו אינה מלחמת לבנון ונתניהו אינו בגין.

אין גבול שנתניהו לא יחצה, אין נקודה שבה הוא יגיד: די. נתניהו הוא גם לא צ'מברליין, והליכוד הוא לא המפלגה השמרנית בבריטניה, שידעה לשים את המדינה לפני המנהיג, דווקא ברגע הדרמטי ביותר. הישועה לא תבוא מנתניהו וגם לא מהליכוד. אם היא תבוא, היא תבוא מחמישה חברי קואליציה לפחות, שיחברו ל-56 חברי האופוזיציה (כולל המחנה הממלכתי של גנץ) וביחד יגבשו רוב פרלמנטרי להצבעת אי־אמון קונסטרוקטיבי. או אז, במקום הממשלה הרעה הזאת תקום ממשלת חירום אמיתית. פחות חשוב כרגע לקבוע מי יעמוד בראשה; באופוזיציה הנוכחית ישנם מספיק אנשים שמסוגלים לנהל מערכה בצורה שקולה ומקצועית.

יואב גלנט, יואב קיש, ניר ברקת, אבי דיכטר, דני דנון, דוד ביטן, יולי אדלשטיין ואלי דלל מהליכוד, וגם משה ארבל מש"ס ואוהד טל מהציונות הדתית – בין האנשים האלה ודאי אפשר למצוא חמישה חברי כנסת שמפעמת בהם תחושת אחריות, אולי אפילו אשמה, על מה שהתחולל במשמרת שלהם ועל מה שממשיך להתחולל עכשיו. הם רואים את נתניהו מתהלך כסהרורי, מנותק מהסיטואציה. הם יודעים שהוא לא כשיר, שהוא ממשיך להוביל את המדינה לאסון.

מדוע הם לא עושים כלום? הם חוששים להיות הראשונים ולשלם את המחיר הפוליטי של פירוק הממשלה ושל אובדן השלטון. הם מקווים שמישהו אחר יעשה את המלאכה עבורם. כמה שהם טועים. בחשבון הסופי, מי שישלם את המחיר הפוליטי יהיו בדיוק אלה שיכלו לעצור את האסון הזה ולא עצרו. לאיתמר בן־גביר, לבצלאל סמוטריץ' ולטלי גוטליב, לקיצוניים ולמופרעים שבין חברי הקואליציה, לא תהיה תקומה ולא תהיה תקנה. הם בונים על בייס קטן וקנאי, או שימיהם בשלטון גמורים בין כה וכה. הציבור הישראלי ראה לאן הם הובילו אותנו והוא נחוש לזרוק אותם מכל המדרגות. אבל אלה שהביעו בשנה האחרונה או בשבועיים האחרונים אי־נחת, מידה של אחריות, עליהם מוטלת החובה להכריע: האם להציל את עצמם ואת המדינה, או האם לדון את עצמם ואת המדינה לאבדון.

הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות

ולסיום, פנייה למצטרפים החדשים לממשלה. בני, גדי – באתם עם כוונות טובות. עצרו עכשיו, לפני שהן יובילו אותנו לגיהנום. עוד לא מאוחר לחשב מסלול מחדש. לפעמים, כדי לעשות טוב צריך יותר מרק כוונות טובות. בשעה הגורלית הזאת, לישראל מגיעה מנהיגות אמיתית שתאחד את העם, תנצח במלחמה ותבנה מציאות טובה יותר ביום שאחרי – בזירה הפלסטינית ובזירה האזורית כולה. האם תבחרו להיות חלק מהמנהיגות הזאת – או האם תבחרו למנוע ממדינת ישראל את מה שמגיע לה?

על יאיר גולן

אלוף במיל', סגן הרמטכ"ל בין השנים 2017-2014, חבר כנסת מטעם מרצ בשנים 2022-2019, וסגן שרת הכלכלה בממשלת השינוי (2022-2021).