שורשי השתיקה מחרישת האוזניים של השמאל הגלובלי

טבח ה-7 באוקטובר היה הנורא ביותר שעברו יהודים מאז השואה. מאות משתתפים בפסטיבל מוזיקה נרצחו בדם קר. משפחות שהסתתרו בבתיהן נשרפו חיים. אימהות ואבות יהודים התחננו באוזני ילדיהם – בהדהוד מצמרר של שנות ה-40 של המאה הקודמת – לשמור על שקט פן יגלו רוצחיהם את מקום מחבואם. יותר מ-220 בני אדם נחטפו והם לכודים עכשיו במלתעותיו של ארגון טרור, שהמחויבות לחולל רצח עַם היא אחד מעקרונות היסוד המוצהרים שלו.

אנשים רבים, בני כל הדתות והגזעים, הכירו מייד בממדי הפשע המזוויע. מנהיגים רבים בעולם גינו אותו בשפה ברורה. אזרחים פרטיים שיתפו את תדהמתם ברשתות החברתיות. מיליונים התאבלו. אבל למרות שפע התמיכה, היתה גם קבוצה גדולה של אנשים ושל ארגונים ששמרו באופן לא אופייני על שתיקה, או אף הרחיקו לכת וחגגו את הקטל.

בשעה שראש ממשלת בריטניה רישי סונק, לדוגמה, תיאר את חמאס במילים ברורות שאינן משתמעות לשתי פנים, רשות השידור הממלכתית הבריטית, הבי.בי.סי, סירבה בתוקף לכנות את לוחמי הארגון – בשעה שכבר נודע כי רצחו יותר מ-1,300 איש – בשם השמור למי שפוגעים במתכוון באזרחים חפים מפשע: טרוריסטים. בה בעת, שורה של אוניברסיטאות ומכוני מחקר, ארגונים ללא מטרות רווח ותאגידים, שבשנים האחרונות הרשו לעצמם לנקוט עמדות ברורות בנוגע לטרגדיות שונות, קטנות כגדולות, במקומות שונים ברחבי העולם – נאלמו כולם דום.

כמה מהאוניברסיטאות המפורסמות בעולם – ובהן פרינסטון, ייל וסטנפורד – הוציאו גילויי דעת רק לאחר שהופעל עליהן לחץ אדיר ברשתות החברתיות. במקרה של אוניברסיטת הרווארד, נדרשו לא רק לחציהם של בוגרי המוסד אלא גם ציוץ זועם של לארי סאמרס, לשעבר נשיא האוניברסיטה, כדי לנער את הנשיאה הנוכחית ולגרום לה לפעול באיחור רב.

אבל גרועים עוד יותר הם האנשים והארגונים שדיברו מפורשות בזכותם של הפוגרומים. סניפים רבים של ארגון "הסוציאל־דמוקרטים של אמריקה" (Democratic Socialists of America), שמתהדר באלכסנדריה אוקסיו־קורטז כאחת מחברותיו, עודדו את אנשיהם להשתתף בעצרות שבהן דוּבּר בשבח הטרור של חמאס, כ"צורה מוצדקת של התנגדות". כך למשל, סניף סן פרנסיסקו של התנועה כתב בדף שלו ברשת החברתית X (לשעבר טוויטר), שיש לחשוב על "התרחשויות סוף השבוע" כחלק אינטגרלי ממימוש "זכות ההתנגדות" של הפלסטינים. סניף שיקגו של תנועת Black lives matter אפילו הילל את הטרוריסטים שרצחו מאות אנשים במסיבת הטבע, בפרסום – שהוסר בהמשך – שבו הופיע דימוי של מצנח רחיפה (כמו אלה שבהם השתמש חמאס), תחת הכותרת: "עומדים לצד פלסטין".

בו בזמן, עמלו אקדמאים בולטים מהאוניברסיטאות המובילות להגן על מתקפות הטרור והציגו אותן כמאבק אנטי־קולוניאלי. "פוסט־קולוניאלי, אנטי־קולוניאלי ודה־קולוניאלי אינן סתם מילים שמופרחות באוויר במסגרת סדנאות 'מגוון' (Diversity) המועברות באוניברסיטאות", צייץ מרצה בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת מק־מסטר, קנדה. "מתיישבים אינם אזרחים", טען מרצה אחר, הפעם מאוניברסיטת ייל, שבעבר פרסם מאמרים בכלי תקשורת מרכזיים כמו ה"וושינגטון פוסט" וה"ניו יורק טיימס".

ההתבטאויות הללו מעלות שאלה פשוטה: כיצד ייתכן שנתח נכבד כל כך מהשמאל העולמי מצדד בטרוריסטים המכריזים בריש גלי על כוונותיהם לבצע רצח עַם? כיצד ייתכן שמוסדות כה חשובים היססו כל כך עד שגינו את אחת ממתקפות הטרור הנוראות ביותר של העת האחרונה? מדוע ולמה נתפסים קורבנותיהן של מתקפות אלה כזכאים לסולידריות פחותה מקורבנותיהן של זוועות רבות אחרות, שנגדן יצאו אותם אנשים ואותם מוסדות בקול צלול וברור?

שורשיה האידאולוגיים של המבוכה

בימים האחרונים הוצעו הסברים אפשריים רבים לשתיקה הסלקטיבית הזו. יש מי שמתמקדים בגורם האנטישמי. אחרים חושבים שהעיסוק המובן בפעולות הבלתי מוסריות של ממשלות ישראל עיוֵור את עיניהם של פעילים רבים לסבלם של אזרחים ישראלים חפים מפשע. ויש גם מי שמתרצים זאת בחששם של מנהלֵי מוסדות וארגונים להכעיס את קהל הפעילים והלקוחות, מתוך רצון טבעי להגן על מקום עבודתם.

בכל אחד מההסברים הללו יש גרעין של אמת. אבל לסטנדרטים הכפולים של השמאל, שנעשו מפורשים כל כך בימים האחרונים, יש מקור נוסף, עמוק יותר. אידאולוגי. בעשורים האחרונים, נוצר מערך חדש של תפיסות בנוגע לתפקידה של הזהות בפוליטיקה – זה שהיא ממלאת בפועל, וזה שראוי שהיא תמלא. מערך זה שינה את ההבנה מהו למעשה השמאל ומה הערכים החשובים עבורו, ואגב כך דחק מערך אחר, ותיק יותר, שעמו הזדהה השמאל עד לא מכבר – שאיפות אוניברסליות לשוויון ולצדק עבור כלל בני האדם.

האידאולוגיה החדשה הזו, שאני מכנה "סינתזת הזהות", גורסת שיש לבחון את המציאות אך ורק מנקודת המבט של קטגוריות זהותיות – למשל, של גזע. לפי תפיסה זו, המפתח להבנתו של קונפליקט פוליטי – של כל קונפליקט פוליטי – טמון ביכולתנו לנתח אותו במונחים זהותיים, ובפרט, בהתייחס ליחסי הכוח שבין קבוצות הזהות השונות המעורבות בו.

אלא שטבעם של יחסי כוח אלה נבחן שוב ושוב לאורהּ של תבנית פשטנית המבוססת על המציאות הצפון־אמריקנית הייחודית, שבּה ה"לבנים" לכאורה ניצבים אל מול כלל ה"לא־לבנים" לכאורה. כך למעשה נכפית תבנית בלתי מתאימה, שוב ושוב ושוב, על קונפליקטים מרוחקים ומורכבים.

הבעיה עם גזענות מובנית

רבים מתומכיה וממקדמיה של סינתזת הזהות מציינים, ובצדק, שהסבר לגזענות המתמקד אך ורק בתפיסות של הפרט או במניעים אישיים עלול להעלים עין מצורות חשובות של אי צדק. הם טוענים, למשל, שגם לוּ היו לכולנו המניעים הטהורים ביותר, אי צדק היסטורי עדיין היה עלול לגרום לכך שתלמידים רבים, שמוצאם בקהילות מהגרים, היו מוצאים את עצמם בבתי ספר ציבוריים שסובלים מתת־תקצוב, או לכך שרבים מבני המיעוטים היו פגיעים במיוחד לקיפוח בשוק הדיור. לכן הם מסיקים שעלינו להוסיף מושג חדש לאוצר המילים התיאורטי שלנו: גזענות מובנית (structural racism).

לפי מילון קיימברידג', גזענות מובנית מתייחסת ל"חוקים, כללים או כלי מדיניות רשמיים של חברה, שמייצרים ומשמרים לאורך זמן יתרון בלתי הוגן של קבוצה מסוימת, וקיפוח בלתי הוגן ואף מזיק של קבוצה אחרת, בהתבסס על שיקולים של גזע". כשאנו מסמנים צורות מסוימות של גזענות כ"מבניות", אנחנו משפרים את יכולתנו להבחין – ואולי גם לטפל – במקרים שבהם בני קבוצה מסוימת סובלים מקיפוח משמעותי שאינו נובע מנסיבות אישיוֹת.

הניתוח הזה אינו משולל היגיון ובלבד שמחילים אותו בזהירות הראויה. למעשה, כדי להיטיב להבין את אמריקה של ימינו, יועיל בהחלט להוסיף את הגזענות המובנית לארגז הכלים התיאורטי שלנו. אלא שבשנים האחרונות הלכו רבים מתומכיה של סינתזת הזהות צעד נוסף: לטענתם, המושג הזה, של גזענות מובנית, צריך להחליף לגמרי את המושג הוותיק יותר, של הגזענות ה"אישית" – זו שמכוונת כלפי יחידים.

וכך, במקום שיכירו במורכבוּת של הדברים, ובעובדה שיש שני סוגים שונים של גזענות, שכּל אחד מהם מסייע בדרכו בחשיפת אי צדק, חלקים בשמאל פועלים דווקא לצמצם את המושג, ולהגבילו לצורתו המבנית בלבד. "הגזענות", נכתב במדריך מקוון בנושא, אחד מני רבים, "שונה מהטיית נגד, משנאה או מאפליה על בסיס גזעי", משום שהיא כרוכה בהכרח ב"יכולתה של קבוצה מסוימת ליישם אפליה שיטתית באמצעות פרקטיקות וכלי מדיניות מוסדיים של החברה, ועל ידי עיצוב האמונות והערכים התרבותיים התומכים בפרקטיקות ובכלים גזעניים אלה עצמם".

אם לוקחים המשגה זו של הגזענות עד לקצה, מתקבלת תפיסה שלפיה בנותיה ובניה של קבוצה חברתית שהודרה בעבר אינם יכולים להיות גזענים כלפי בנותיה ובניה של קבוצה חברתית שהיא דומיננטית בהווה. מכיוון שלגזענות אין דבר וחצי דבר עם אמונות או תכונות אישיות, ומכיוון שהנמנים עם קבוצות מוחלשות־יחסית אינם מסוגלים לנקוט "אפליה שיטתית" כלפי הנמנים עם קבוצות חזקות־יחסית – אפילו מפגני השנאה האיומים ביותר אינם נחשבים עוד גזעניים בהכרח. כפי שהדברים נוסחו במאמר בכתב העת Vice: "אי אפשר להיות גזען כלפי אדם לבן – והכוונה היא לחוסר אפשרות מילולי ממש".

כתוצאה מכך, נוצר מעין עיוורון סלקטיבי הננקט שוב ושוב כלפי בני ובנות קבוצות מיעוט המבטאים תפיסות פשטניות ודעות קדומות כלפי בניהן של קבוצות חזקות יותר, לרבות קבוצות מיעוט בזכות עצמן. ההתכחשות הזו, לחשיבותה של ההבנה המסורתית יותר של הגזענות, מכשילה אותנו בהבנת המתרחש, כאשר בניה של קבוצת מיעוט מסוימת הם קורבנותיהם של פשעי שנאה המבוצעים על ידי בניה של קבוצת מיעוט אחרת, שמזוהַה כמי שסובלת מקיפוח חריף יותר.

בדצמבר 2019, לדוגמה, שני מפגעים הרגו חוקר משטרה ואחר כך שלושה בני אדם נוספים, בחנות מכולת כשרה בניו ג'רזי. לתוקפים היתה היסטוריה ארוכה של פרסומים אנטישמיים ברשתות החברתיות; אחד מהם נמנה עם תנועת העבריים השחורים, הידועה בעמדות אנטישמיות במפגיע. אבל מכיוון ששניהם היו שחורים, ושהקורבנות נתפסו כלבנים, אמצעי תקשורת רבים נמנעו מתיוגן של התקיפות כגזעניות, ומיאנו להתייחס אליהן כאל פשעי שנאה במשך זמן רב.

הבעיה עם הפריווילגיות הלבנה

התפיסה שלפיה כל צורות הגזענות הן מבניות בהכרח היא בעייתית ומזיקה, משום שהיא מקשה על מוסדות לנטר ביטויים של אפליה כלפי בנותיהן ובניהן של קבוצות חזקות לכאורה. למעשה, נזקה גדול עוד יותר, משום שרבים, במיוחד מקרב הנמנים עם השמאל, אימצו תפיסה פשטנית במיוחד של ההבחנה בין חזקים למודרים – ובכך הם מחילים עולם מושגים אמריקני צר על מצבים אחרים במקומות מרוחקים, וגורמים לעיוות המציאות, במקום שיסייעו להאיר אותה.

בצפון אמריקה, השסע הגזעי הבולט ביותר – אף שהוא בשום פנים ואופן לא היחיד – היה במשך מאות שנים השסע בין שחורים ללבנים. לכן, כשאמריקנים מבקשים להבין קונפליקט במקום מרוחק, הם חושבים שיספיק להם להבין מיהו ה"לבן" ומיהו ה"לא־לבן" בסיפור. אולם, הנטייה האוטומטית הזאת מקשה על הבנת קונפליקטים שאינם חופפים בדיוק להנגדה הזאת, בין לבנים למי שאינם לבנים.

וופי גולדברג, למשל, התעקשה ללא לאות שהשואה לא נסובה "סביב גזע". מכיוון שמנקודת מבט אמריקנית, גרמנים יהודים וגרמנים שאינם יהודים הם שניהם לבנים, גולדברג לא הצליחה להתמודד עם אידאולוגיה שמתבססת על ההבחנה הגזעית ביניהם. "הרי אי אפשר לזהות יהודי ברחוב", אמרה, שלא בצדק. "אותי, היה אפשר לאתר; אותם לא". אלא שכידוע, במציאות, היו יהודים שהצליחו לשרוד בדיוק בזכות מיצובם כ"ארים", אף שמרבית הנאצים ועוזריהם היו יעילים להפליא בזיהוי יהודים.

במקרה של ישראל וחמאס, התפיסה הזו גרמה למרבית המתבוננים מן החוץ להניח חלוקה גזעית קלה ופשוטה, שלפיה הישראלים הם הלבנים ואילו הפלסטינים הם ה"לא־לבנים". ומכיוון שהלבנים הם, היסטורית, בעלי הכוח, התבסס הרושם שהישראלים אינם יכולים להיות קורבנותיה של גזענות, או של שנאה מבוססת־גזע.

אלא שנקודת המבט הזו נובעת, שוב, מתפיסה פשטנית כל כך עד שהיא גובלת בהזיה. ההנחה שמרבית הקורבנות של מתקפת הטרור שנערכה בשבת ה-7.10 היו יהודים "לבנים" ששורשיהם באירופה, פשוט שגויה. והיא שגויה לא רק משום שבישראל יש כיום יהודים שחורים שהם, או שהוריהם, היגרו אליה מאתיופיה, וגם לא רק משום שקורבנות חמאס כללו מהגרי עבודה רבים מתאילנד ומנפאל. היא שגויה בעיקר משום שבישראל של היום חיים יותר יהודים מזרחים, שמוצאם בארצות האסלאם, מיהודים אשכנזים שמוצאם בארצות אירופה.

אשאיר לאחרים את השאלה האם ההבדלים החזותיים בין גרמנים יהודים לגרמנים שאינם יהודים גדולים יותר או פחות מאלה שבין ערבים ליהודים־מזרחים. אבל מקומם המשמעותי של המזרחים בישראל כיום מבטא בדרך נוספת כיצד המאמץ לכפות על העימות הישראלי־פלסטיני מסגרת תפיסתית פשטנית חוטא לאמת, ובענק.

הבעיה עם הדה־קולוניאליזם

ההרכב הדמוגרפי של ישראל מאיר באור ציני במיוחד את הטענות שלפיהן יש לראות בכלל אזרחֵי ישראל "מתנחלים", ואשר על כן הם יעד לגיטימי למתקפות טרור. הציניות כאן כפולה. ראשית, משום שאין מטרה פוליטית, צודקת ככל שתהא, שמצדיקה פגיעה מכוונת בתינוקות ובקשישות – לא בצד הישראלי וגם לא בזה הפלסטיני. ושנית, משום שהרוב המוחלט של יהודים־מזרחים אולץ להגר מארצות האסלאם שבהן חיו אבותיו במשך מאות שנים, ולא היתה ארץ אחת בעולם, זולת המדינה היהודית, שניאותה לקבלם ולספק להם מקלט בטוח.

התומכים הפוסט־קולוניאלים של ארגוני טרור כמו חמאס וחזבאללה אוהבים לצטט את דברי השבח וההלל של פרנץ פאנון לאלימות. אלא שקריאתם המתאמצת בכתבי פאנון לא רק מתעלמת מהאופנים שבהם האלימות יכולה להיות מזיקה מוסרית והרסנית פוליטית; היא גם נשענת על אנלוגיה מרומזת בין ה-Pied Noirs ("רגליים שחורות" בצרפתית: כינויָים של המתיישבים הלבנים באלג'יריה שהיו יכולים לחזור בבטחה למולדתם האירופית בכל עת) ובין היהודים המזרחים (שלא רק נדחו מארצות מוצאם, אלא גם לא היו בטוחים בהן). זו רמיזה כל כך מטעה עד שהיא מעוררת גיחוך.

ואולם, האנלוגיה המטעה הזאת חושפת עד כמה השמאל כרוך אחרי ההבחנה בין הקורבן לבין המעוול, ומסבירה היטב מדוע קבוצות כה רבות של סטודנטים בהרווארד יכלו לטעון שישראל היא, במובן כלשהו, "האחראית הבלעדית" להחלטת חמאס לרצוח מאות רבות של אזרחים. ברמה עמוקה יותר, האנלוגיה הזו גם חושפת עד כמה פעילים ואקדמאים מהצד השמאלי של המפה הפוליטית מוכנים להתאמץ כדי להציג משטר סמכותני ותיאוקרטי במפגיע, העוין מפורשות את הקהילה הלהטב"קית, כתנועה פרוגרסיבית.

לטענת פרוגרסיבים רבים, מכיוון שהחמאס הוא ארגון של לא־לבנים "מקופחים" הלוחמים כנגד יהודים "לבנים" ו"פריווילגיים", חובה להכיר בו כשותף במאבק העולמי בדיכוי. וכך, אף שהפרוגרמה הרעיונית של החמאס – שמחייבת, לגמרי לא במקרה, לפעול לדיכויים האלים של מיעוטים מיניים ברחבי רצועת עזה – מזכירה כמה מהמשטרים הימניים הברוטליים ביותר שבנמצא, השותפים לצעדות התמיכה בו מחשיבים אותו, ואת החברים בו, כשותפים שווים במאבק העולמי לקידום ערכים פרוגרסיביים. כמו שאמרה בשנת 2006 ג'ודית באטלר – דמות מרכזית במסורת אינטלקטואלית זו – "חשוב ביותר לסווג הן את חמאס הן את חזבאללה, כתנועות חברתיות פרוגרסיביות, שמאלניות, שהן חלק מהשמאל העולמי".

להתייחס ברצינות לרעיונות גרועים

בימים האחרונים, היו מי שהחלו להבין עד כמה חלקים בשמאל הרחיקו לכת, שלא לומר הלכו שולל. אקדמאים שמאלנים רבים הזדעזעו בכנות למראה עמיתיהם וחבריהם המהללים רוצחי תינוקות. זעם נרחב התעורר בעקבות החלטתן של תנועות רבות השפעה כמו Black Lives Matter לדבר בשבחם של טרוריסטים. חבר הקונגרס האמריקני סרי ת'נדר נתן ביטוי פומבי לזעזוע זה כשהודיע על ביטול חברותו בארגון הסוציאל־דמוקרטי של אמריקה.

זו התחלה טובה. במדינה חופשית, אנשים צריכים ליהנות מהחופש לבטא תמיכה בארגונים קיצוניים, רעים ככל שיהיו. לכן, החלטתן של ממשלות אירופיות רבות לאסור אירועי תמיכה שונים בחמאס, או לעצור את מי שדיברו בשבחן של מתקפות הטרור, היא בגידה בעקרונות הליברליים שעליהם בדיוק צריכה להתבסס התנגדותנו לארגון הנורא הזה. אבל מוסדות מרכזיים לא רק יכולים, אלא גם צריכים לחדול מהתמיכה הבלתי ביקורתית בארגונים כמו Black Lives Matter שמהללים טרוריסטים בגלוי. ואזרחים צריכים לתבוע ממפלגות פוליטיות מתונות, כמו המפלגה הדמוקרטית, להפסיק להיות סובלניות כלפי מי מחבריהן שמתחמקים מתשובה ברורה בשאלת המוסריוּת של רצח המונים חסר הבחנה. 

חיי השחורים חשובים, אין ספק. הקולוניאליזם היה ונותר אחד ממקורות אי הצדק הגלובליים הגדולים ביותר. אלו עובדות חשובות, שמתיישבות היטב עם סימני השאלה הרציניים שעלו עוד לפני ה-7.10 בנוגע לטיבם של ארגונים שמהללים לעתים תכופות מדי התנגדות אלימה כלפי כל מי שנתפס, לעתים באופן פשטני ביותר, כ"מדכא".

רבים ממקדמי סינתזת הזהות מוּנעים בכנות על ידי כוונות טובות. אבל רכיבי מפתח של האידאולוגיה שלהם מספקים כעת כסות נוחה לצורות שונות של גזענות ושל דה־הומאניזציה של קבוצות פגיעוֹת, שכל מי שבאמת אכפת לו מהערכים ההיסטוריים של השמאל חייב להכיר בהן ולהוקיע אותן כתועבה. הגיע הזמן שהאנשים הרבים והמתונים שנצרו את לשונם בזמן שהרעיונות הללו עלו וצברו כוח עצום במוסדות המרכזיים ירימו קול ברור ונחרץ נגדם.

הסבל שעוד עתיד לבוא

כל נקודת מבט הומאנית על העולם חייבת להכיר בכך שאזרחים לעולם אינם אמורים לסבול בגלל זהותה של הקבוצה שלתוכה נולדו, או בגלל מעשיהם של אחרים שטוענים שהם מדברים בשמם. האמפתיה שאני חש כלפי הילדים הפלסטינים שמתים עכשיו בגלל ההפצצות על עזה היא אותה האמפתיה שאני חש כלפי הילדים היהודים שנרצחו במתקפת הטרור של חמאס בעוטף עזה. רמיזות בנוגע לאחריות קולקטיבית הן מרושעות. מותו של כל אזרח הוא טרגדיה.

אף שלא נולד הקורבן האזרחי שראוי למותו הטרגי, פילוסופים של המוסר הכירו כבר לפני מאות שנים בהבחנה בסיסית שמנחה את ההתנהלות בזמן לחימה. פעולה צבאית המכוונת כלפי מטרות צבאיות עשויה להיות לגיטימית; ואף שמותם של אזרחים כתוצאה ממתקפות כאלה עלול להיות בלתי נמנע, הכוחות הלוחמים חייבים למזער נזקים מסוג זה ככל יכולתם. לעומת זאת, פעולה צבאית לעולם לא תהיה לגיטימית אם הריגתם של חפים מפשע היא תכליתה ממש, ולא תוצאה בלתי מכוונת שלה.

מסגרת נורמטיבית זו מסייעת לנו להבין עד כמה רחוק הלך החמאס – שפתח במלחמה הנוכחית באמצעות מתקפת הפתע המתוכננת היטב שלו, שבה נרצחו יותר מ-1,300 איש ואישה, ילדים וקשישים, אשכנזים ומזרחים, יהודים ושאינם יהודים, ישראלים, תאילנדים, אמריקנים, קנדים, גרמנים וסינים – כאשר הפר את כללי המוסר הבסיסיים ביותר. הבנה זו צריכה לסייע לנו עתה גם בהערכה של פעולותיה הצפויות של ישראל ברצועת עזה.

ראשית, חשוב להבהיר שזו מלחמה שישראל לא בחרה להיכנס אליה, ושיש לישראל הזכות המלאה להגן על עצמה. אין דמוקרטיה שהיתה מוכנה לחיות לצדו של ארגון טרור שזה עתה רצח את אזרחיה בלא הבחנה; זו צביעות שיא מצדם של החיים בנוחות ובביטחון בברלין או בפריז, בלונדון או בניו יורק, לצָפות מהישראלים שיסכימו להמשיך לחיות כך.

אבל המתקפה הצבאית נגד חמאס קשה במיוחד, משום שארגון הטרור הזה מציב בכוונת מכוון את כל תשתיותיו הצבאיות בעיבורם של יישובים אזרחיים; משום שבשעה ששורות אלו נכתבות, הוא עושה כל שלאל ידו כדי למנוע מהאזרחים המתגוררים ביישובים אלה להתרחק מהמטרות הצבאיות שבעיבורם; ומשום שמצרים, שחרדה מיכולתם של לוחמי חמאס לערער את ממשלתה ואולי אפילו ליזום מתקפות טרור בשטחהּ, מוֹנעת מתושבי עזה מעבר בטוח אל שטחה.

כל זה מסביר מדוע קשה כל כך לישראל להשיג את מטרותיה הלגיטימיות בלי לגרום לפגיעות אזרחיות רבות. עם זאת, אין בכך משום היתר לישראל לנקוט ענישה קולקטיבית באמצעות מניעת אוכל או מי שתייה ערב הפלישה הקרקעית, או לפטור את צבאה מהצורך לפעול כנדרש כדי למזער ככל האפשר את מספר הקורבנות האזרחיים. ככל שישראל לא תשכיל לעשות כן, הביקורת הנוקבת על ממשלתה תהיה מוצדקת לחלוטין.

הגיעה שעתו של השמאל לדבר בקול רם וצלול. כדי להצליח בכך, עליו לוותר על הז'רגון האידאולוגי שגרם לאנשי עקרונות רבים כל כך ליפול בפיתוי הקיים־תמיד ולתרץ תירוצים מדוע סִבלו של צד אחד הוא שערורייתי, שעה שסבלו של הצד האחר הוא דווקא נשגב. כדי לשמור על עמוד השדרה המוסרי שלנו בימים ובשבועות הנוראיים שעוד נכונו לנו, עלינו לשקם את האוניברסליזם המוסרי – זה שיוכל להזכיר לנו, אפילו בזמנים האפלים ביותר, את אנושיותנו המשותפת ולבַכות בלא היסוס את מותם של החפים מפשע, בלי קשר לזהותה של הקבוצה שאליה הם משתייכים.

תרגום: נעמי זוסמן.

על יאשה מונק

עיתונאי, פובליציסט ומסאי, והמייסד והעורך הראשי של Persuasion, שבו פורסם המאמר לראשונה. ספרו האחרון מלכודת הזהות: סיפורם של הרעיונות ושל הכוח בזמננו ראה אור בספטמבר 2023 ונכנס היישר לרשימת רבי המכר של ה"ניו יורק טיימס".